קרב קורסק

המערכה סביב בליטת קורסק (שהשלב הראשון שלה ידוע גם בשמו הגרמני "Operation Zitadelle", "מבצע מצודה") התחוללה בחודשים יולי ואוגוסט 1943 בין הצבא הסובייטי לבין צבא גרמניה הנאצית, והייתה אחת המערכות המכריעות בחזית המזרחית בפרט, ובמלחמת העולם השנייה בכלל. קרב קורסק נחשב גם לקרב השריון הגדול ביותר בהיסטוריה, מכיוון שהשתתפו בו 6,000–8,000 כלי רכב משוריינים משני הצדדים.

קרב קורסק

חיילים וטנקים סובייטים במהלך קרב קורסק, 12 ביולי 1943
מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים	4 ביולי 1943 – 23 באוגוסט 1943 (51 ימים)
קרב לפני	קרב חרקוב השלישי
קרב אחרי	קרב דנייפר
מקום	קורסק, ברית המועצות (כיום בשטח רוסיה)
קואורדינטות	51°42′38.49″N 36°07′15.03″E
תוצאה	ניצחון סובייטי
הצדדים הלוחמים מפקדים גאורגי ז'וקוב אלכסנדר ואסילבסקי קונסטנטין רוקוסובסקי ניקולאי ואטוטין איוואן קונייב אריך פון מאנשטיין ולטר מודל הרמן הות גינתר פון קלוגה ורנר קמפף כוחות כ-1,910,361 חיילים, כ-5,100 כלי רכב משוריינים, 2,800–3,500 מטוסים, כ-25,013 תותחים ומרגמות כ-780,900 חיילים, כ-2,900 כלי רכב משוריינים וכ-2,110 מטוסים אבדות כ-177,847 נפגעים ושבויים 1,600–1,900 טנקים 459–1,000 מטוסים כ-55,000 הרוגים, פצועים ונעדרים יותר מ-1,600 טנקים פגועים (323 מתוכם הושמדו לחלוטין) 159 מטוסים

הקרב החל במתקפה גרמנית על מבלט קורסק – בליטה גדולה בקו החזית, שנוצרה עקב התקדמות הצבא האדום מערבה בחורף 1942/43. המתקפה (5–16 ביולי) נועדה לכתר ולהשמיד את הכוחות הסובייטיים בשטח הבליטה באמצעות מתקפה מתמקדת מצפון ומדרום על שני האגפים של המבלט הסובייטי. אף שהגרמנים ריכזו לצורך המתקפה חלק גדול מכוחותיהם הניידים בחזית הסובייטית, נכשלה המתקפה בהשגת יעדיה ולא הצליחה להבקיע דרך מערך ההגנה הסובייטי העמוק, שנתמך על ידי עתודות משוריינות רבות עוצמה. היה זה הכישלון המשמעותי הראשון של טקטיקת הבליצקריג הגרמנית במהלך המלחמה. הכוחות הגרמניים נסוגו בסופו של דבר לעמדות המוצא שלהם, לאחר ששני הצדדים ספגו אבדות כבדות.

במהלך שתי מתקפות הנגד הסובייטיות, שבאו בעקבות כישלון המתקפה הגרמנית, על בליטת אוריול הגרמנית מצפון למבלט קורסק (מבצע קוטוזוב), ועל הערים בלגורוד וחרקוב מדרום למבלט (מבצע רומיאנצב), הצליח הצבא האדום לכבוש מחדש שטחים נרחבים, ולגרום אבדות ניכרות לכוחות קבוצת ארמיות דרום וקבוצת ארמיות מרכז, אף על פי שספג אבדות כבדות פי כמה מאבדות הצד הגרמני. הפיקוד הסובייטי ניצל את הצלחת מתקפות הנגד שלו, ואת החלשות הכוחות הגרמניים שניצבו מולו, כדי להמשיך להתקדם מערבה כמעט ללא עצירה. עד תום שנת 1943 הצליחו הכוחות הסובייטיים להגיע לקו הנהר דנייפר, ואף לחצות את הנהר ולכבוש שטחים נרחבים בגדה המערבית שלו.

קרב קורסק היה המתקפה האסטרטגית הגרמנית האחרונה שנערכה בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה. כתוצאה משחיקת הכוחות הניידים הגרמניים במהלך הקרב, איבד הצבא הגרמני את היוזמה האסטרטגית בחזית הסובייטית, ולא הצליח להחזיר אותה לידיו עד לתום המלחמה.

רקע

בראשית פברואר 1943 השלים הצבא האדום את חיסול הכוחות הגרמנים שכותרו בכיס סטלינגרד, שכללו את הארמייה השישית וחלק מכוחות ארמיית הפאנצר הרביעית. האבדות הכבדות שספגו הצבא הגרמני וצבאות בעלות בריתה של גרמניה הנאצית במהלך המערכה באזור סטלינגרד החלישו את כוחות מדינות הציר בחזית המזרחית ומאזן הכוחות האסטרטגי החל לנטות לטובת ברית המועצות.

לאחר סיום קרב סטלינגרד, התקדמו הכוחות הסובייטיים בתנופה מערבה, חדרו לאגן הדון הצפוני ושחררו את העיר חרקוב. אולם המתקפה הסובייטית סבלה מהבעיות האופייניות להתקדמות מהירה של כוחות ניידים – התארכות קווי האספקה, בלאי מואץ של כלי הרכב, ואובדן התנופה. מפקד קבוצת ארמיות דרום הגרמנית, אריך פון מאנשטיין, שקיבל תגבורות חזקות מעתודות הפיקוד הגרמני, ניצל את חולשת כוחות החלוץ הסובייטיים כדי לפתוח במתקפת נגד חזקה לקראת סוף פברואר 1943. במהלך מתקפת הנגד נכבשו מחדש הערים חרקוב ובלגורוד, כוחות הצבא האדום ספגו מכה קשה במסגרת קרב חרקוב השלישי, והחזית בדרום רוסיה התייצבה לאורך הנהרות מיוס (Mius) וסוורסקי דונץ. אולם במחצית השנייה של מרץ 1943 הצליחו כוחות סובייטיים לבלום את המתקפה הגרמנית מצפון לבלגורוד, והגרמנים עצרו והתחפרו בקו אליו הגיעו. כתוצאה מכך נוצר מבלט סובייטי גדול בקו החזית מסביב לעיר קורסק, בין בלגורוד בדרום לבין בליטת אוריול הגרמנית בצפון. עומקו של המבלט היה כ-120 קילומטר ורוחבו מצפון לדרום כ-250 קילומטר.

לפיקוד הגרמני היה ברור, שבעקבות כניעת כוחות הציר בצפון אפריקה, צפויה פלישה של כוחות ארצות הברית ובריטניה לדרום אירופה דרך הים התיכון, שעלולה לגרום לפתיחת חזית שנייה. היטלר רצה להנחית מהלומה חזקה על הצבא האדום, שתגרום לשינוי מאזן הכוחות האסטרטגי בחזית המזרחית, לפני שפתיחת חזית שנייה במערב, תאלץ את הפיקוד הגרמני להעביר לשם כוחות מהחזית הסובייטית.

תוכניות הצדדים

התוכנית הגרמנית

המערכה על בליטת קורסק (4 ביולי – 1 באוגוסט 1943). האזורים המסומנים באדום, הם השטחים שנכבשו על ידי הגרמנים בשטח הבליטה עד 16 ביולי. בחלק העליון של המפה (בצבע כחול) ניתן לראות את השטח שנכבש על ידי הסובייטים בשלב הראשון של מתקפת הנגד על בליטת אוריול הגרמנית

טנק פנתר בחזית המזרחית

אריך פון מאנשטיין, אחד המפקדים המוכשרים ביותר של הצבא הגרמני, המליץ לפיקוד העליון הגרמני לא לתקוף בחזית הסובייטית בקיץ 1943, אלא לחכות שהצבא האדום יתקוף ראשון, ואז לנצל את יתרונות הכוחות הניידים הגרמניים במלחמת תנועה, כדי לכתר את הכוחות הסובייטיים התוקפים ולהשמידם, בצורה דומה לדרך בה פעלה קבוצת הארמיות שבראשותו בסוף פברואר 1943. הוא הציע, שכאשר יתקוף הצבא האדום באזור דונבאס, ייסוגו כוחותיו לכיוון הדנייפר, כדי למשוך את הכוחות הסובייטיים לחדור הרחק מערבה, ואז יהלמו הכוחות הממונעים הגרמנים באגף הצפוני של הכוחות התוקפים, ינתקו אותם מעורפם, ידחקו אותם דרומה לכיוון ים אזוב וישמידו אותם.

מפקדת כוחות היבשה של הוורמאכט (ה-OKH) והיטלר, לא התלהבו מתוכניתו של מאנשטיין, מכיוון שהיא הייתה כרוכה בוויתור התחלתי על שטח ניכר, ובנויה על ההנחה, שהמתקפה הסובייטית תונחת בדרום-מזרח אוקראינה, ולא צפונה משם. ריכוז הכוחות הסובייטיים באזור בליטת קורסק היווה מטרה מפתה, ומשך את תשומת לבם של המתכננים במטה הכללי הגרמני. מתקפה גרמנית בנקודה זו הייתה יכולה להביא להישגים ניכרים, מבלי לקחת סיכונים גדולים מדי. הפיקוד העליון הגרמני העריך, שמתקפה ממוקדת על שתי ה"כתפיים" של הבליטה, תביא לכיתור ולהשמדת כוחות סובייטיים גדולים מאוד, ובכך תטה את מאזן הכוחות האסטרטגי בחזית המזרחית לטובת גרמניה. בנוסף לכך, כיבוש הבליטה אמור היה להביא לקיצור משמעותי של קו החזית הגרמני, והעיר קורסק עצמה היוותה צומת מסילות ברזל חשוב בדרום רוסיה.

במהלך אביב 1943 התגבשה תוכנית המתקפה הגרמנית, שקיבלה את השם "מבצע ציטדלה" (מצודה). הארמייה התשיעית, בפיקוד ולטר מודל, מקבוצת ארמיות מרכז, הייתה אמורה לתקוף את בליטת קורסק מצפון, בעוד ארמיית הפאנצר הרביעית ופלגת הארמייה קמפף (כוח בסדר כוחות של ארמייה מוקטנת) מקבוצת ארמיות דרום, תוקפות במקביל מכיוון דרום. שני הכוחות הגרמניים היו אמורים לחבור ממזרח לעיר קורסק, ולכתר את הכוחות הסובייטיים בבליטה. לאחר השמדת הכוחות הסובייטיים המכותרים, נועדו הכוחות הגרמניים להתקדם מערבה לאזור וורונז' ונהר הדון העליון, במטרה להרחיק את קו החזית מזרחה ככל האפשר.

היטלר, שבשלב זה של המלחמה לקח לידיו את הפיקוד האסטרטגי, כמו גם את הפיקוד הטאקטי על הוורמאכט, והיה מעורב בתכנון המבצעים לעיתים עד לרמת הגדוד, חרג הפעם ממנהגו, ואיפשר לראשי ה-OKH לתכנן את המבצע על פי הבנתם, מבלי להתערב בעבודתם. במהלך השבועות הבאים המשיכו קציני המטכ"ל הגרמני לתכנן את המתקפה, תוך שהם מגדילים פעם אחר פעם את היקף הכוחות המעורבים בה, ומרכזים חלק גדול מהכוחות הממונעים הגרמניים בחזית המזרחית לצורך המבצע המתוכנן.

מבצע "מצודה" היה אמור להתחיל ב-4 במאי, אך נדחה ל-12 ביוני ולאחר מכן ל-4 ביולי על מנת לאפשר הזרמת כוחות נוספים, ובגלל התעקשותו של היטלר לכלול במתקפה מספר ניכר של טנקים חדישים מדגם פנתר וטיגר, ובמשחיתי טנקים מדגם פרדיננד. הפנתרים והטיגרים היו עדיפים בהרבה על כל סוגי הטנקים הסובייטיים, כולל הטנקים מדגם T-34, והיטלר האמין שגדוד של טנקי טיגר שווה בעוצמתו לדיוויזיית פאנצר שלמה. הבעיה הייתה, שייצור הטנקים החדישים התנהל בעצלתיים (בתקופה ההיא יוצרו רק תריסר טנקי פנתר בשבוע), וגרם לעיכובים, שהתבררו בדיעבד כקריטיים, במועד המתקפה הגרמנית. היינץ גודריאן, המפקח הכללי של כוחות השריון הגרמניים ואלברט שפר, שר החימוש, התריעו על הקושי הטכני בייצור טנקים אלו, בייחוד הפנתר, אך טענותיהם בוטלו.

ניצול גורם ההפתעה (לפחות הפתעה טקטית) היה חלק בלתי נפרד מטקטיקת ה"בליצקריג" הגרמנית, אולם הפעם ויתר הפיקוד הגרמני למעשה על גורם ההפתעה. היה ברור, שהפיקוד הסובייטי לא יתקשה לצפות היכן תונחת מתקפת הקיץ הגרמנית, והעיכובים הממושכים במועד הפתיחה של מבצע "מצודה" גרמו לאיבוד מה שנותר מגורם ההפתעה. כאשר היינץ גודריאן הביע באוזני היטלר את ספקותיו ביחס למתקפה המתוכננת, וביחס לעצם הצורך בעריכת מתקפה בחזית המזרחית ב-1943, הסכים איתו היטלר באומרו: "המחשבה על מתקפה במזרח הופכת את קיבתי", אך לא עשה דבר בנדון, והמשיך לתת גיבוי למתכנני מבצע "מצודה".

הצבא הנאצי בבליטת קורסק

הפיקוד הגרמני הבכיר האמין, שגם אם הצד הסובייטי יהיה מוכן לאפשרות של מתקפה גרמנית על בליטת קורסק, כוחותיו לא יצליחו לבלום את המהלומה הגרמנית המרוכזת. בין שתי זרועות המלקחיים הגרמניות הפרידו פחות מ-250 ק"מ. עוצמת האש והניידות של הכוחות התוקפים יהיו גדולים בהרבה מאשר במערכות של 1941 ו-1942, מידת הריכוז שלהם רבה פי כמה, ויעדיהם הרבה פחות שאפתניים. הכוח הגרמני סביב בליטת קורסק כלל בסופו של דבר 50 דיוויזיות, מתוכן 16 דיוויזיות שריון ודיוויזיות ממונעות, לרבות יחידות העילית של הצבא הגרמני – דיוויזיית הפאנצרגרנדיר גרוסדויטשלנד, ודיוויזיות הואפן אס אס לייבשטנדרטה, טוטנקופף ודאס רייך. כוחות אלו כללו כמעט 800 אלף חיילים, 2,928 טנקים ותותחי סער (מתוכם 2,465 מבצעיים ב-4 ביולי) וכ-7,500 קני ארטילריה.

תוכנית המתקפה הגרמנית בקווים כלליים, והערכות כוחות העתודה הסובייטיים ממזרח לבליטת קורסק

הצלחת המתקפה הגרמנית הייתה תלויה במידה רבה בהשגת עליונות אווירית מעל בליטת קורסק, שתאפשר למפציצי הצלילה הפגיעים מדגם יונקרס Ju 87 "שטוקה" להעניק סיוע צמוד לכוחות הקרקע בהבקעת מערך ההגנה הסובייטי, ולמטוסי התקיפה ולמפציצים לתקוף את אזורי העורף ואת העתודות הסובייטיות. אולם עד קיץ 1943 חלק מיחידות הלופטוואפה כבר הועברו מהחזית המזרחית לגרמניה ולזירת הים התיכון, כדי להגן על גרמניה מפני הפצצות חיילות האוויר של בעלות הברית המערביות, ולהתמודד מול איום הפלישה האנגלו-אמריקאית לדרום אירופה. כתוצאה מכך נחלש כוחו של הלופטוואפה, והוא איבד את העליונות האווירית המוחלטת, ממנה נהנה בשלבי הפתיחה של המערכה הצבאית בחזית הסובייטית.

במקביל הוכנסו שיפורים רבים במבנה ובארגון של חיל האוויר הסובייטי, שהגבירו מאוד את יעילותו, ואיפשרו לו להתמודד מול הלופטוואפה בתנאים שווים יותר. המטוסים הסובייטים רוכזו במסגרת ארמיות אוויריות, שכללו 700–800 מטוסים, וחיל האוויר הסובייטי צויד במטוסים מדגמים משופרים, כגון מטוסי הקרב מדגם La-5 ויאק-9, שעלו באיכותם על רוב מטוסי הקרב הגרמניים, ומטוסי תקיפה מדגם איליושין סימן 2 וסימן 3 (שטורמוביק), שהיו יעילים מאוד בתקיפת מטרות קרקע וכוחות שריון. במהלך שנת 1943 בלבד, ייצרה התעשייה הסובייטית 35 אלף מטוסים, רובם מדגמים משופרים. לכן, ערב קרב קורסק, חיל האוויר הסובייטי נהנה מעדיפות מספרית גדולה על הלופטוואפה בחזית המזרחית.

ההכנות הסובייטיות

הפיקוד הסובייטי היה מודע לכך שהגרמנים מתכננים מתקפה חדשה בקיץ, ותכנן מתקפה משלו, שתקדים את המתקפה הגרמנית. ריכוז הכוחות במבלט קורסק לא נועד בראשיתו לצורכי מגננה, אלא לצורך התקפות מתוכננות מצפון ומדרום לבליטה, שנועדו לשחרר את הערים אוריול ובלגורוד.

ככל שהתקרב הקיץ, התברר יותר ויותר, שהמתקפה הגרמנית תונחת על בליטת קורסק. הסובייטים קיבלו דיווחים ממערך אולטרה שבמסגרתו פוצח צופן אניגמה הגרמני באמצעות רשת הריגול של לוסי, שפעלה בשווייץ. ידיעות אלו אך אישרו את התחושה של המפקדים הסובייטים הבכירים, ובראשם גאורגי ז'וקוב ביחס למיקום המהלומה הגרמנית. כבר ב-8 באפריל כתב ז'וקוב מיזכר ברוח זו לסטאבקה, הפיקוד העליון של הצבא האדום, בו הניח את הבסיס לתוכנית הסובייטית להדיפת המתקפה.

כאמור, סטלין ומספר מפקדים סובייטיים בכירים, רצו להקדים את הגרמנים, ולהלום ראשונים. הם רצו לשבור את התבנית לפיה הגרמנים תוקפים תמיד בעונת הקיץ וזוכים בהישגים טריטוריאליים, וחששו שהצבא האדום לא יהיה מסוגל לבלום את המתקפה הגרמנית בשלביה הראשונים. אולם ז'וקוב והרמטכ"ל הסובייטי אלכסנדר ואסילבסקי שכנעו את סטלין, שעדיף לנהל בשלב ראשון קרב מגננה מתוכנן היטב, שיתיש את כוחו של הוורמאכט, ורק לאחר מכן לעבור למתקפה.

העיכובים החוזרים ונשנים במועד פתיחת המתקפה הגרמנית, העניקו לפיקוד הסובייטי זמן רב לצורך ביצור בליטת קורסק והכנת מערך הגנה לעומק בשטחה, וכן לתגבור שתי החזיתות שהגנו על הבליטה – החזית המרכזית, בפיקוד קונסטנטין רוקוסובסקי בצפון הבליטה, וחזית וורונז' בפיקוד ניקולאי ואטוטין בחלקה הדרומי – ביחידות שריון וארטילריה מעתודות הפיקוד העליון. עד 1943 הספיק הפיקוד הסובייטי ללמוד היטב את טקטיקת הבליצקריג הגרמנית. הדרך שנבחרה להתמודד עימה הייתה, בניית מערך הגנה לעומק, הכולל מספר רב של קווי הגנה, בסיוע כמויות גדולות של אמצעי נ"ט, שנועד לספוג את עוצמת המהלומה הגרמנית, לגרום אבדות כבדות לכוחות התוקפים ולהתיש את כוחם. יחידות החי"ר שאיישו את רצועות ההגנה הקדמיות חוזקו על ידי יחידות טנקים, משחיתי טנקים ותותחים מתנייעים (במסגרת גדודים, רגימנטים ובריגדות עצמאיות), שנועדו לספק להן סיוע צמוד. כוחות השריון העיקריים (במסגרת קורפוסים משוריינים וממוכנים וארמיות טנקים) הוצבו בעתודה, מאחרי כוחות הדרג הראשון של החזיתות, ככוח לביצוע התקפות נגד, למקרה שכוחות השריון הגרמנים יצליחו להבקיע לעומק מערך ההגנה הסובייטי.

במסגרת ההכנות למתקפה הגרמנית הוטמנו בשטח בליטת קורסק כמיליון מוקשים. באזורים שהיו צפויים לספוג את עיקר המהלומה הגרמנית הוטמנו בממוצע 1,700 מוקשים נגד אדם ו-1,500 מוקשי נ"ט בכל קילומטר רבוע של חזית.

חיילים ואזרחים סובייטיים חפרו כ-5,000 ק"מ של תעלות לחימה ומכשולים נגד טנקים, והניחו אלפי ק"מ של גדרות תיל. בנוסף לכך הוקמו אלפי עמדות מסוות היטב למרגמות ולתותחי נ"ט, ועמדות תובה לטנקים, ולצדם עמדות דמה רבות, שנועדו למשוך את האש הגרמנית. בתוך שטח הבליטה עצמה נבנו שישה קווי הגנה, ומאחריה נבנו שתי רצועות הגנה נוספות לפני ארמיות העתודה. העומק המקסימלי של מערך ההגנה הסובייטי הגיע ל-150 ק"מ.

הפיקוד הסובייטי הציב כ-20 אלף קני ארטילריה בבליטת קורסק, מתוכם כששת אלפים תותחי ZiS-3 בקוטר 76.2 מ"מ, ששימשו גם כתותחי נ"ט, וכמעט אלף מטולי רקטות מדגם קטיושה. צפיפות הארטילריה בשטח הבליטה הייתה חסרת תקדים. הכוחות הסובייטיים במבלט קורסק כללו יותר רגימנטים של ארטילריה מאשר רגימנטים של חיל רגלים. הפיקוד הסובייטי ייעד לארטילריה תפקיד מרכזי בהדיפת המתקפה הגרמנית. תותחי השדה והתותחים הבינוניים והכבדים נועדו להפגיז ריכוזי כוחות באזורי העורף ובקרבת החזית, לפגוע בסוללות הארטילריה של האויב, ולהפריד בין כוחות החי"ר והחרמ"ש לבין הטנקים הגרמנים במהלך ההתקפה, ואילו תותחי הנ"ט נועדו לפגוע בשריון הגרמני בירי בכינון ישיר, ולבלום את התקדמותו. תותחי הנ"ט הופעלו בשיטה שהועתקה מהגרמנים, אשר נודעה בשם פקפרונט (חזית תותחי נ"ט). עד עשרה תותחים נ"ט הופעלו תחת פיקוד קצין אחד, ונועדו לרכז את אישם כנגד מטרה בודדת בכל פעם, כדי להבטיח את השמדתה. מערכי העמדות הסובייטיים בבליטת קורסק נבנו בצורה שנועדה לתעל את כוחות השריון הגרמנים ל"שטחי השמדה", שכוסו על ידי מספר רב של "פקפרונט", שנפרסו לעומק, כך שגם במקרה שהטנקים הגרמניים יצליחו לחלוף ללא פגע על פני קבוצה אחת כזאת, כמעט ודאי היה שיותקפו מהאגף על ידי קבוצה אחרת.

כוחות הצבא האדום בבליטת קורסק

הפיקוד הסובייטי דאג לתגבר את שתי החזיתות, שהחזיקו בשטח בליטת קורסק, עד שערב המתקפה הגרמנית הם כללו למעלה ממיליון ו-300 אלף חיילים, יותר מ-3,300 טנקים, 20 אלף כלי ארטילריה וכ-2,400 מטוסים, ריכוז כוחות חסר תקדים בהיקפו. בנוסף לכך הקים הפיקוד העליון הסובייטי מעתודותיו חזית חדשה בשם חזית הערבה, בפיקוד איבן קונייב, שכללה שש ארמיות (כולל ארמיית שריון), קורפוס טנקים, 3 קורפוסים ממוכנים, 3 קורפוסי פרשים וארמייה אווירית. חזית הערבה, אשר הוצבה במרחק כ-200 ק"מ מאחרי קו החזית בבליטה, נועדה לשמש כדרג אופרטיבי שני וכמאגר עתודות לצורך ביצוע התקפות נגד במקרה הצורך, וכללה 449,133 איש, מעל ל-1,600 תותחים וכ-1,600 טנקים נוספים. שלוש החזיתות הסובייטיות, שנועדו לקחת חלק במערכה על בליטת קורסק, נהנו מעדיפות מספרית גדולה כמעט בכל התחומים על הכוחות הגרמנים התוקפים. אולם העדיפות האיכותית של הציוד הצבאי (במיוחד כלי הרכב המשוריינים) של הצד הגרמני, איזנה את יחסי הכוחות בין הצדדים היריבים.

מצפון ומדרום לבליטת קורסק הועמדו בכוננות עוד שלוש חזיתות סובייטיות – חזית בריאנסק, החזית המערבית והחזית הדרום-מערבית – שנועדו לעבור למתקפה מיד לאחר בלימת המתקפה הגרמנית על הבליטה, ולבצע שתי מתקפות גדולות, במטרה לכבוש את בליטת אוריול, ואת הערים בלגורוד וחרקוב. מתקפות אלו היו חלק מהתוכנית האסטרטגית של הסטאבקה להדיפת הצבא הגרמני אל מעבר לנהר הדנייפר, ולשחרור כל אוקראינה המזרחית בשנת 1943.

מ-1941 התמקדה התעשייה הסובייטית בייצור המוני של מספר מינימלי של דגמי טנקים ובפישוט תהליכי הייצור, וכתוצאה מכך עמדו לרשות הצבא האדום בקיץ 1943 כ-9,500 טנקים ותותחים מתנייעים, כולל טנקים מערביים, שסופקו לברית המועצות במסגרת תוכנית השאל החכר. בנוסף לכך רמת האימונים והמקצועיות של צוותי הטנקים הסובייטים השתפרו, וחלק ניכר מהטנקים צוידו במכשירי רדיו, שחסרונם הורגש בדגמים המוקדמים של הטנקים הסובייטיים. דגם הטנק העיקרי ששימש את עוצבות השריון הסובייטיות בקרב קורסק, היה ה-T-34 שצויד בתותח 76.2 מ"מ, אולם הם כללו גם אחוז ניכר של טנקים קלים מדגם T-70, ששימשו בעיקר כרכב סיור/פשיטה, ולא היו מסוגלים להתמודד מול הטנקים הבינוניים הגרמניים, וכן מספר לא מבוטל של טנקים בריטיים ואמריקניים מיושנים, שסופקו לצבא הסובייטי במסגרת תוכנית החכר והשאל. ביסודו של דבר, הצבא הסובייטי הפעיל בקרב קורסק שני דגמים עיקריים של טנקים וכן תותחים מתנייעים/משחיתי טנקים משני דגמים (SU-76 ו-SU-122), ולכן בעיות החלפים שלו היו פשוטות יחסית. הגרמנים, לעומת זאת, הפעילו במהלך הקרב חמישה סוגים שונים של טנקים ולא מעט דגמים של תותחים מתנייעים ותותחי סער.

מצבת הכוחות היריבים ערב פתיחת קרב קורסק (4 ביולי 1943)

הצבא הסובייטי

חזית וורונז' בפיקוד ניקולאי ואטוטין

ארמייה	מפקד	קורפוס	דיוויזיות
ארמיית המשמר ה-6	איוון צ'יסטיאקוב	קורפוס המשמר ה-22	דיוויזיות המשמר 67 ו-90, דיוויזיה 71
		קורפוס המשמר ה-23	דיוויזיות המשמר 51 ו-52, דיוויזיה 375
		דיוויזיות עצמאיות	דיוויזיית המשמר 89
ארמיית המשמר ה-7	מיכאיל שומילוב	קורפוס המשמר ה-24	דיוויזיות המשמר 15, 36 ו-72
		קורפוס המשמר ה-25	דיוויזיות המשמר 73, 78 ו-81
		דיוויזיות עצמאיות	דיוויזיה 213
הארמייה ה-38	ניקאדר צ'יביסוב	קורפוס 50	דיוויזיות 167, 232 ו-340
		קורפוס 51	דיוויזיות 180 ו-240
		דיוויזיות עצמאיות	דיוויזיה 204
הארמייה ה-40	קיריל מוסקלנקו	קורפוס 47	דיוויזיות 161, 206 ו-237
		קורפוס 52	דיוויזיות 100, 219, 309
		דיוויזיות עצמאיות	דיוויזיה 184
הארמייה ה-69	ואסילי קריוצ'נקין	קורפוס 48	דיוויזיות 107, 183 ו-307
		קורפוס 49	דיוויזיות 111 ו-270
ארמיית הטנקים ה-1	מיכאיל קטוקוב	קורפוס הטנקים ה-6
		קורפוס הטנקים ה-31
		הקורפוס הממוכן ה-3
עתודות החזית		קורפוס המשמר ה-35	דיוויזיות המשמר 92, 93 ו-94
		קורפוס המשמר המשוריין ה-2
		קורפוס המשמר המשוריין ה-3
ארמיית האוויר ה-2	סטפן קרסובסקי

החזית המרכזית בפיקוד קונסטנטין רוקוסובסקי

ארמייה	מפקד	קורפוס	דיוויזיות
הארמייה ה-13	ניקולאי פוחוב	קורפוס המשמר ה-17	דיוויזיות המשמר 6, 70 ו-75
		קורפוס המשמר ה-18	דיוויזיות המשמר המוטסות 2, 3 ו-4
		קורפוס 15	דיוויזיות 8, 74, ו-148
		קורפוס 29	דיוויזיות 15, 81, ו-307
הארמייה ה-48	פרוקופיי רומננקו	קורפוס 42	דיוויזיות 16, 73, 137, 143, 170, 202, ו-399
הארמייה ה-60	איוואן צ'רניאחובסקי	קורפוס 24	דיוויזיות 42 ו-116
		קורפוס 30	דיוויזיות 121, 141 ו-322
		דיוויזיות עצמאיות	דיוויזיה 55
הארמייה ה-65	פאבל באטוב	קורפוס 18	דיוויזיות 69, 149, ו-246
		קורפוס 27	דיוויזיות 60, 181, 193, 194 ו-354; דיוויזיית המשמר 37
הארמייה ה-70	איוואן גאלאנין	קורפוס 28	דיוויזיות 102, 106, 132, 140, 162, 211 ו-280
ארמיית הטנקים ה-2	אלכסיי רודין	קורפוס הטנקים ה-3
		קורפוס הטנקים ה-16
עתודות החזית		קורפוס הטנקים ה-9
		קורפוס הטנקים ה-19
ארמיית האוויר ה-16	סרגיי רודנקו

חזית הערבה בפיקוד איבן קונייב

ארמייה	מפקד	קורפוס	דיוויזיות
ארמיית המשמר ה-5	אלכסיי ז'אדוב	קורפוס המשמר ה-32	דיוויזיות המשמר 13 ו-66; דיוויזיית המשמר המוטסת ה-6
		קורפוס המשמר ה-33	דיוויזיות המשמר 95 ו-97; דיוויזיית המשמר המוטסת ה-9
		דיוויזיות עצמאיות	דיוויזיית המשמר ה-42
		קורפוס הטנקים העצמאי ה-10
ארמיית משמר הטנקים ה-5	פאבל רוטמיסטרוב	קורפוס המשמר הממוכן ה-5
		קורפוס הטנקים ה-29
ארמיית האוויר ה-5
הארמייה ה-27
הארמייה ה-47
הארמייה ה-53
ארמיית המשמר ה-4

הצבא הגרמני

סדר הכוחות של הצבא הגרמני לקרב:

מבצע מצודה

פעולות מקדימות

הזמן הרב שחלף בין תחילת התכנון של מבצע "מצודה" לבין פתיחת המתקפה הגרמנית, איפשר לגרמנים לתגבר את הכוחות התוקפים ב-200 טנקים מדגם פנתר, כ-130 טנקי טיגר ו-90 משחיתי טנקים מדגם פרדיננד (שהצטיינו בעובי השריון שלהם). כוח הלופטוואפה, שנועד לסייע להתקפה, תוגבר ב-79 מטוסי תקיפה חדישים מדגם הנשל 129 (Henschel Hs 129).

מועד פתיחת המתקפה הגרמנית נדחה מספר פעמים, עד שב-1 ביולי ניתנה הפקודה לפתוח במתקפה בבוקר 5 ביולי. למחרת היום העביר המרשל אלכסנדר ואסילבסקי אזהרה למפקדי החזיתות הסובייטיות שנועדו לקחת חלק במערכה, ניקולאי ואטוטין, קונסטנטין רוקוסובסקי ואיבן קונייב כי המתקפה הגרמנית תונחת בין 3 ביולי ו-6 ביולי. רשתות הביון הסובייטיות הזינו את הפיקוד הצבאי במידע מועיל בדבר ההכנות למתקפה מזה חודשים.

ארמיית הפאנצר הרביעית החלה במתקפה מקדימה על קו מוצבי החוץ של ארמיית המשמר ה-6 בדרום מבלט קורסק כבר בשעות אחר הצהריים של 4 ביולי, כדי לתפוס שטחים שולטים לפני תחילת המתקפה העיקרית. הקו מוקם על שורת גבעות נמוכות, ששלטו על אזורי ההערכות של הגרמנים. יחידות חרמ"ש משלושת הקורפוסים של הארמייה, תקפו את העמדות הסובייטיות בסיוע ארטילריה ומפציצי צלילה, אך נתקלו בהתנגדות קשה ובשדות מוקשים עמוקים, והצליחו להשתלט על חלק מיעדיהם רק בשעות הלילה המאוחרות. המתקפה המקדימה הבהירה לפיקוד חזית וורוניז', שהמתקפה הגרמנית העיקרית תונחת על חזיתה של ארמיית המשמר ה-6.

לאחר שהפיקוד הסובייטי קיבל ידיעות על המועד המדויק של פתיחת המתקפה הגרמנית (שעה 03:00 לפי שעון גרמניה ב-5 ביולי) הוא החליט להקדים רפואה למכה, ולהנחית שורת מהלומות ארטילריות ואוויריות, שהוכנו מראש, על הכוחות הגרמניים מסביב לבליטת קורסק. המטרה הייתה לעכב ולשבש ככל האפשר את המתקפה הגרמנית, להחליש את הכוחות התוקפים ולגרום להם אבדות, באמצעות תקיפת ריכוזי כוחות קרקע באזורי ההערכות להתקפה, סוללות ארטילריה ושדות תעופה קדמיים של הלופטוואפה.

המהלומה הסובייטית המקדימה החלה בשעה 02:20 והשתתפו בה כ-3,000 קני ארטילריה. בחזיתו של רוקוסובסקי התרכזה הארטילריה הסובייטית בשיבוש ההכנה הארטילרית הגרמנית. כ-80 אחוז מהפגזים שנורו כוונו כנגד עמדות הארטילריה הגרמנית, והמקורות הסובייטיים טוענים שהצליחו לשתק או לפגוע קשות בכ-50 מתוך 100 סוללות הארטילריה שנפרסו בגזרה זו. כתוצאה מכך, כאשר נפתחה המתקפה הגרמנית בצפון, היחידות התוקפות לא קיבלו מספיק סיוע ארטילרי ולוח הזמנים של המתקפה שובש.

בחזיתו של ואטוטין הייתה המהלומה הארטילרית המקדימה פחות יעילה, משום שכוונה בעיקר נגד כוחות הקרקע הגרמניים באזורי ההערכות שלהם. האחרונים עדיין נמצאו בחפירות הממוגנות שלהם, ולכן ספגו אבדות קלות בלבד מאש הארטילריה הסובייטית. גאורגי ז'וקוב מודה בזכרונותיו, שהמהלומה המקדימה הסובייטית בגזרה זו לא הוכנה כראוי. אש הארטילריה לא כוונה במקרים רבים למטרות ספציפיות, אלא למטרות שטח כלליות, בגלל מחסור במידע מודיעיני מדויק, ולכן הייתה פחות יעילה ממה שקיוו המתכננים הסובייטים, ולא הצליחה לדחות באופן משמעותי את תחילת המתקפה הגרמנית. בנוסף לכך, ההתקפה המקדימה של חיל האוויר הסובייטי על שדות התעופה הגרמניים הקדמיים נכשלה בהשגת יעדיה, משום שהגרמנים הספיקו להזניק את מטוסיהם לאוויר לפני פתיחת המהלומה האווירית הסובייטית. הגרמנים טענו, שבקרב האווירי שהתפתח, הם הצליחו להפיל 120 מפציצים סובייטיים.

המתקפה הגרמנית על בליטת קורסק

המתקפה הגרמנית בגזרה הצפונית

טנקי הטיגר הגרמנים, שימשו כחוד החנית במתקפה הצפונית

ב-5 ביולי עם שחר פתחו קורפוסי הפאנצר ה-41, ה-46 וה-47 והקורפוס ה-23 מהארמייה התשיעית בהתקפה על גזרה ברוחב כ-45 ק"מ, שהוחזקה על ידי הארמייה הסובייטית ה-13 והאגפים הסמוכים של הארמיות ה-48 וה-70. הכוח הגרמני התוקף (כולל כוחות עתודה) כלל 14 דיוויזיות חי"ר, 6 דיוויזיות פאנצר ודיוויזיית פאנצרגרנדיר אחת, ועוד דיוויזיית פאנצר בעתודת קבוצת ארמיות מרכז. לרשותו עמדו כ-1,200 טנקים, תותחי סער ומשחיתי טנקים, מתוכם כ-900 היו זמינים להשתתף בשלבים הראשונים של המתקפה. וולטר מודל, מפקד הארמייה התשיעית, תכנן להשתמש בעיקר בדיווזיות החי"ר שלו כדי להשתלט על רצועות ההגנה הסובייטיות הראשונות ולטהר נתיבי תנועה עבור כוחותיו הניידים. הוא לא רצה לשחוק את דיוויזיות הפאנצר והפאנצרגרנדיר שלו בקרב ההבקעה, ולכן שמר את מרבית הטנקים שלו בעתודה, כדי שניתן יהיה להשתמש בהם בשלב הפריצה החוצה והתנועה לעומק אזורי העורף של הכוחות הסובייטיים בבליטת קורסק. רק דיוויזיית פאנצר אחת נועדה להשתתף ביום הראשון של המתקפה הגרמנית. את התפקיד המרכזי במתקפה הראשונית נועדו למלא 9 דיוויזיות חי"ר, שהופעלו בצוותי קרב משולבים בראשם נעו תותחי סער, משחיתי טנקים מדגם פרדיננד וטנקים כבדים מדגם טיגר (ש-31 מהם הופעלו בשלב הראשון של המתקפה). הכלים המשוריינים נועדו להשמיד מטווח רחוק את תותחי הנ"ט והטנקים הסובייטיים, ולחסל עמדות מבוצרות במערך ההגנה הסובייטי, מכיוון שהיו מצוידים בשריון עבה, שהפך אותם לפחות פגיעים לאש הסובייטית.

תוך זמן קצר מצאו עצמם הכוחות הגרמנים התוקפים מסובכים בתוך שדה מוקשים ענק, בתוכו מוקמו חוליות של ציידי טנקים, וספגו אש עזה מתותחי הנ"ט ומהארטילריה הסובייטית. כוחות ההנדסה הקרבית הגרמניים, שפעלו תחת אש, התקשו לטהר מעברים בשדות המוקשים עבור השריון הגרמני, אף על פי שהשתמשו באמצעים טכנולוגיים מתקדמים (כלי רכב בלתי מאוישים לפיצוץ מוקשים, שהופעלו מרחוק באמצעות גלי רדיו). 90 משחיתי הטנקים מדגם פרדיננד, שהופעלו כחוד החנית של התקפת קורפוס הפאנצר ה-41, לא נפגעו כמעט מאש הנ"ט הסובייטית, משום שצוידו בשריון עבה מאוד (20 ס"מ בחזית). אבל רבים מהם שותקו תוך זמן קצר לאחר שעלו על מוקשים, והפכו מטרה נייחת לאש הארטילריה ולחוליות ציידי הטנקים שפעלו בשטח. הכלים המועטים שהצליחו להבקיע לעומק מערך ההגנה הסובייטי, מצאו עצמם מבודדים, והפכו מטרות קלות לחי"ר הסובייטי משום שלא צוידו במקלעים. התוצאה הייתה שרוב משחיתי הטנקים הוצאו מכלל פעולה כבר ביום הראשון למתקפה (אם כי רק מעטים הושמדו לחלוטין) והשפעתם על מהלך הקרב הייתה שולית. ההתנגדות הסובייטית העזה אילצה את מודל להטיל למערכה שתי דיווזיות פנצר נוספות בגזרת קורפוס הפאנצר ה-47 כבר בשעות הצהריים של 5 ביולי, כדי לסייע לכוחות החי"ר בהבקעת מערך ההגנה הסובייטי. למרות זאת, ההתקדמות המרבית של הכוחות התוקפים ביום הראשון למתקפה לא עלתה על 8 ק"מ. רק בגזרת קורפוס הפאנצר ה-41 ובחלק מגזרת קורפוס הפאנצר ה-47 הצליחו הגרמנים להבקיע דרך רצועת ההגנה הסובייטית הראשונה. קורפוס הפאנצר ה-46 באגף המערבי (שכלל למעשה רק דיוויזיות רגלים) והקורפוס ה-23 באגף המזרחי של המתקפה הגרמנית, לא השיגו התקדמות משמעותית ועדיין היו מסובכים בלחימה ברצועת ההגנה הסובייטית הראשונה.

לקראת סוף יום הלחימה הראשון החליט קונסטנטין רוקוסובסקי שהגיעה העת להטיל למערכה את העתודות המשוריינות שלו, שהוצבו מאחרי רצועת ההגנה השנייה. ארמיית הטנקים ה-2 ביחד עם קורפוס הטנקים ה-19 נועדו לתקוף ב-6 ביולי עם שחר את הכוחות הגרמנים, שהצליחו לחדור לעומק מערך ההגנה הסובייטי, ולהדוף אותם לעמדות המוצא שלהם. בסה"כ נועדו להשתתף בהתקפת הנגד כ-750 כלים משוריינים בסיוע כ-1,500 קני ארטילריה. בשעות הבוקר של 6 ביולי ערכו כוחות השריון הסובייטיים בסיוע כוחות רגלים שורת התקפות נגד, אך לא זכו להישגים משמעותיים. הם תקפו בחזית רחבה מדי, במקום לרכז את המאמץ בגזרה צרה, והיחידות התוקפות הוטלו למערכה בזו אחר זו, בזמנים שונים, במקום לתקוף בצורה מרוכזת. בנוסף לכך חיל האוויר הגרמני הצליח להשיג עליונות אווירית זמנית מעל שדה הקרב, ומטוסיו תקפו ללא הפרעה את הטנקים הסובייטיים, וגרמו להם אבדות כבדות. כתוצאה מכך, הגרמנים לא התקשו להדוף את מתקפת הנגד, ובמספר גזרות אף עברו להתקפה והצליחו להשיג התקדמות נוספת. עם זאת, מתקפת הנגד הצליחה להאט את קצב ההתקדמות הגרמנית, ואילצה את הפיקוד הגרמני להטיל למערכה חלק נוסף מעתודותיו הניידות.

ב-7 ביולי, לאחר שערכו מחדש את כוחותיהם, חידשו הגרמנים את המתקפה, במאמץ לפרוץ דרך רצועת ההגנה הסובייטית השנייה. קורפוס הפאנצר ה-41 המתוגבר התקדם דרום מזרחה לכיוון תחנת הרכבת בפונירי(Ponyri, Ponyrovsky District, Kursk Oblast), בעוד קורפוס הפאנצר ה-47, ממערב לו, תקף דרומה לכיוון קאשירה ואולחובטקה. שני הקורפוסים לא הצליחו להשיג התקדמות משמעותית במהלך היום וספגו אבדות כבדות. הקרב הפך לקרב התשה, והעתודות המשוריינות הסובייטיות המשיכו להנחית התקפות נגד על הכוחות הגרמנים המתקדמים, אם כי רוקוסובסקי החליט למקם את רוב הטנקים שלו בעמדות תובה, כדי לא לחשוף אותם לאש משחיתי הטנקים והטנקים הכבדים הגרמניים. הכוחות הסובייטיים שהגנו על אזור פונירי קיבלו סיוע ארטילרי מסיבי מקורפוס הארטילריה ה-4 מעתודת הפיקוד העליון, שכלל 700 תותחים ומרגמות ו-432 מטל"רים קטיושה. צפיפות הארטילריה הסובייטית באזור זה הגיעה ל-92 קנים בממוצע לק"מ של חזית. במשך ארבעה ימים (7–10 ביולי) התחוללו קרבות קשים סביב פונירי, בהם סבלו שני הצדדים אבדות כבדות. הכפר ותחנת הרכבת עברו מיד ליד מספר רב של פעמים, אך התקדמות הכוחות הגרמניים נבלמה. אבדות הגרמנים באזור פונירי בלבד הוערכו בלמעלה מעשרת אלפים הרוגים ופצועים וכ-220 טנקים ותותחי סער.

החל מ-8 ביולי ריכזו הגרמנים את המאמץ העיקרי בגזרת קורפוס הפאנצר ה-47, שם תקפו ארבע דיוויזיות פנצר ודיוויזיית פאנצרגרנדיר בחזית צרה, שרוחבה לא עלה על 10 ק"מ. למרות התקפות נגד סובייטיות בלתי פוסקות, הצליחו הכוחות הגרמניים להמשיך להתקדם באיטיות דרומה, כבשו את קאשירה, וב-10 ביולי הגיעו עד מרחק קצר מטאפלוי (Teploe) כ-15 ק"מ מנקודת ההתחלה של המתקפה הגרמנית. זו הייתה הנקודה הרחוקה ביותר אליה הצליחו להגיע כוחות הארמייה התשיעית. הפיקוד הסובייטי הזרים תגבורות חזקות לאזור והצליח לבלום את המשך ההתקדמות הגרמנית.

עד 10 ביולי הגיעו אבדות כוחות השריון הגרמניים לממדים כאלו, שהם לא היו מסוגלים להמשיך להתקדם. הארמייה התשיעית נותרה עם פחות ממחצית הטנקים עימם פתחה את הקרב. משחיתי הטנקים והטנקים מדגם טיגר, שהובילו את המתקפה, ספגו אבדות כבדות במיוחד. לדוגמה, גדוד היאגדפנצר הכבד ה-653, שפתח את הקרב עם 45 משחיתי טנקים מדגם פרדיננד, נשאר ללא אף כלי כשיר לתנועה ב-8 ביולי, ואילו גדוד הפאנצר הכבד 505, שפתח את הקרב עם 31 טנקי טיגר, נותר עם 4 טנקים מבצעיים בלבד, לאחר שלושה ימי לחימה. רוב הכלים המשוריינים שנפגעו לא הושמדו, אך הוצאו מכלל פעולה לפחות למשך מספר ימים. שדות המוקשים הסובייטיים, ובמיוחד שדות מוקשים חדשים, שהונחו במהלך הקרב על ידי יחידות הנדסה סובייטיות מיוחדות, מילאו תפקיד מרכזי בהאטת קצב ההתקדמות הגרמנית ובגרימת אבדות לכלי הרכב המשוריינים. לפי מקורות סובייטיים לפחות 420 טנקים ותותחי סער גרמניים נפגעו במהלך הלחימה ממוקשי נ"ט בלבד.

ב-12 ביולי פתחו חזית בריאנסק הסובייטית והאגף השמאלי של החזית המערבית במבצע קוטוזוב, מתקפה מתוכננת מראש, שנועדה לכבוש את בליטת אוריול, מצפון לבליטת קורסק, ולחסל את הכוחות הגרמניים שהחזיקו בה. הבליטה, שנכבשה על ידי הצבא הגרמני כבר בסוף 1941, הוחזקה על ידי ארמיית הפאנצר השנייה והארמייה התשיעית מקבוצת ארמיות מרכז. המתקפה הסובייטית תוכננה והוכנה היטב, והכוחות התוקפים הצליחו לפרוץ תוך זמן קצר דרך מערך ההגנה הגרמני בגזרה המרכזית והצפונית של בליטת אוריול, ולהתקדם לכיוון העיר אוריול. הארמייה התשיעית עצרה באופן מיידי את המשך המתקפה שלה על בליטת קורסק, והחלה להעביר במהירות את כוחותיה צפונה, כדי לתגבר את הכוחות הבולמים את המתקפה הסובייטית החדשה. עד 15 ביולי השלימו הגרמנים את פינוי כוחותיהם מהשטח שכבשו במהלך מתקפת הארמייה התשיעית וחזרו לעמדות המוצא שלהם. המשמעות המעשית של סיום המתקפה הגרמנית בגזרה הצפונית של בליטת קורסק, הייתה אובדן הסיכוי להשיג את יעדי מבצע מצודה ולהשלים את כיתור הכוחות הסובייטיים בשטח הבליטה. הזרוע הדרומית של המתקפה הגרמנית נותרה תלויה באוויר.

הגורמים העיקריים לכישלון המתקפה של הארמייה התשיעית היו ההכנה הקפדנית של קרב המגננה הסובייטי בצפון בליטת קורסק, והדרך בה ניהל קונסטנטין רוקוסובסקי מפקד החזית המרכזית את המערכה. רוקוסובסקי הצליח לצפות במדויק היכן תונחת המתקפה הגרמנית, ודאג לבצר היטב את האזור, שנועד לספוג את עיקר המהלומה הגרמנית, תוך שהוא מפנה לשם כוח אדם וציוד מאזורים אחרים. הארמייה ה-13, שהגנה על הגזרה שספגה את עיקר המתקפה הגרמנית, החזיקה בחזית ברוחב 32 ק"מ בלבד, ותוגברה עד שכללה 12 דיווזיות רגלים (מתוכן 3 דיוויזיות עילית מוטסות), בסיוע יחידות טנקים, תותחים מתנייעים, ארטילריה ותותחי נ"ט. במהלך הקרב הניע רוקוסובסקי במיומנות את עתודותיו, והצליח לסכל את כל הניסיונות הגרמניים לפרוץ את חזיתו. הפיקוד הסובייטי העריך, בטעות, שהמתקפה הגרמנית העיקרית תונחת בצפון בליטת קורסק, ולכן העניק לחזית המרכזית עדיפות בהקצאת עתודות ומשאבים (כגון הקצאת תחמושת ארטילרית). אולם בפועל, לארמייה התשיעית היו הרבה פחות כלי רכב משוריינים מאשר לכוחות הגרמנים שתקפו את הגזרה שהוחזקה על ידי חזית וורונז' בדרום בליטת קורסק, ורבים מהם היו מדגמים מיושנים יחסית. דיוויזיות הפאנצר שעמדו לרשותה ספגו אבדות כבדות במסגרת הדיפת שורת המתקפות הסובייטיות על מבלט רז'ב, ועדיין לא חזרו לכוחן המקורי. בנוסף לכך, רוקוסובסקי ריכז את עיקר כוחותיו באזור ההגנה הטקטי, בעומק עד 20 קילומטרים מקו החזית, על חשבון החלשת כוחותיו באזורי ההגנה העמוקים יותר. גם כאשר נסוגו כוחותיו תחת לחץ המתקפה הגרמנית, הנסיגה בוצעה בצורה איטית ומאורגנת, שלא איפשרה לכוחות הגרמניים להבקיע את החזית הסובייטית.

חלק מהחוקרים שעסקו בקרב קורסק סוברים, שהתנהלותו של מפקד הארמייה התשיעית, מודל, במהלך המתקפה על האגף הצפוני של מבלט קורסק, הייתה זהירה מדי, ותרמה לכישלון המתקפה בגזרתו. הימנעותו של מודל מהטלת מרבית הכוחות הניידים שעמדו לרשותו למערכה ביום הראשון למתקפה, לא אפשרה לכוחותיו לחדור לעומק מערך ההגנה הסובייטי בימים הראשונים של המתקפה, לפני שהפיקוד הסובייטי הספיק להזרים את עתודותיו לזירת המערכה. מודל הטיל את דיוויזיות הפאנצר והפאנצרגרנדיר שלו לשדה הקרב טיפין טיפין, וכאשר חייב את עיקר כוחות השריון שלו למערכה, כבר היה מאוחר מדי, ולא ניתן היה להבקיע את מערך ההגנה המתוגבר של רוקוסובסקי. רוב ההתקדמות של הארמייה התשיעית הושגה ביומיים הראשונים של המתקפה. לאחר מכן הואטה ההתקדמות הגרמנית לכדי זחילה, עד שנבלמה לחלוטין. מצד שני, גישתו הזהירה של מודל, הפחיתה את מידת הפגיעה בכוחותיו הניידים, וכאשר נפתחה מתקפת הנגד הסובייטית על מבלט אוריול, עדיין עמדו לרשותו עתודות משוריינות חזקות.

אין בידינו נתונים מדויקים לגבי האבדות, שספגו הצדדים היריבים במהלך המתקפה הגרמנית הכושלת על האגף הצפוני של בליטת קורסק (5–12 ביולי). לפי מקורות גרמניים הארמייה התשיעית ספגה למעלה מ-20 אלף נפגעים, ו-647 טנקים ומשחיתי טנקים שלה נפגעו בדרגות שונות של חומרה (143 מתוכם הושמדו לחלוטין). קיימת אי בהירות לגבי האבדות שספגו כוחותיו של רוקוסובסקי במהלך הקרב. לפי מקורות סובייטיים שונים הן נעו בין 33 אלף ל-90 אלף נפגעים. בנוסף לכך נפגעו/הושמדו 526 טנקים ותותחים מתנייעים סובייטיים.

במקביל למערכה הקרקעית בצפון בליטת קורסק, התנהלו קרבות אוויר קשים על השגת שליטה אווירית בשמיים מעל שדה הקרב, בהם השתתפו מאות מטוסי קרב מכל צד. אף אחד מהצדדים לא הצליח להשיג עליונות אווירית מוחלטת, אך שניהם הצליחו לגרום אבדות ניכרות לכוחות הקרקע של הצד שכנגד. צי האוויר השישי הגרמני טען, שבשלושת הימים הראשונים של הלחימה, הפילו מטוסיו 386 מטוסים סובייטיים, ואיבדו רק 39 מטוסים, יחס אבדות של 10:1. אולם נוכח השיפור שחל באיכות המטוסים הסובייטיים, ובמערך הפיקוד והשליטה שלהם, הטענות הגרמניות ביחס לאבדות הצד הסובייטי נראות מוגזמות ביותר.

הפעולות בגזרה הדרומית

טנק טיגר וחיילים מקורפוס הפאנצר אס אס השני בפעולה במהלך קרב קורסק

קבוצת ארמיות דרום תקפה את האגף הדרומי של בליטת קורסק, שהוחזק על ידי חזית וורונז', בפיקוד ניקולאי ואטוטין. הכוח התוקף כלל כמעט 1500 כלי רכב משוריינים, מתוכם 196 טנקים חדישים מדגם פאנצר סימן 5 פנתר וכ-100 טנקים מדגם פאנצר סימן 6 טיגר. שתי הארמיות שהשתתפו במתקפה (ארמיית הפאנצר הרביעית ופלגת הארמייה קמפף) כללו 10 דיוויזיות חי"ר, 5 דיוויזיות פאנצר ו-4 דיוויזיות פאנצרגרנדיר. שתי דיוויזיות פאנצר נוספות נשמרו בעתודת קבוצת ארמיות דרום (אך לא הופעלו במהלך המתקפה הגרמנית). הכוחות הגרמנים התוקפים נהנו מעדיפות מספרית ואיכותית ניכרת על הכוחות הסובייטיים שניצבו מולם בשתי רצועות ההגנה הראשונות של חזית וורונז'.

בגזרה שהותקפה על ידי קבוצת ארמיות דרום היו לואטוטין שתי ארמיות בדרג הראשון (ארמיית המשמר ה-6 וארמיית המשמר ה-7), ושתי ארמיות נוספות (הארמייה ה-69 וארמיית הטנקים הראשונה) בדרג השני. עתודות החזית כללו שני קורפוסי טנקים וקורפוס חי"ר. ארמית המשמר ה-6, שספגה את המתקפה הגרמנית העיקרית, נדרשה להחזיק חזית שרוחבה 60 ק"מ (כמעט פי שניים מרוחב החזית של הארמייה ה-13 בגזרה הצפונית) עם שבע דיוויזיות חי"ר. היא כללה כ-80 אלף חיילים, בסיוע 150 טנקים מבצעיים (פחות מ-40 אחוז מתוכם מדגם T-34, והשאר טנקים קלים וטנקי החכר השאל אמריקנים מיושנים) וכ-2,500 קני ארטילריה, אך עדיין הייתה רחוקה מלהוות יריב שקול לארמיית הפנצר הרביעית, שתקפה את חזיתה עם כ-1,100 טנקים ותותחי סער. המודיעין הסובייטי לא הצליח לחזות במדויק היכן תונחת המתקפה הגרמנית בדרום בליטת קורסק, ולכן חלק גדול יחסית מהכוחות של חזית וורונז' הוחזקו בעתודה, במרחב ההגנה האופרטיבי, כדי שניתן יהיה להפנות אותם לתגבור הגזרות שיותקפו.

הטקטיקה בה נקט אריך פון מאנשטיין, מפקד קבוצת ארמיות דרום, במתקפה בגזרה הדרומית של בליטת קורסק, הייתה שונה מהטקטיקה בה נקטה הארמייה התשיעית בצפון הבליטה. בין השאר, מפני שכוח החי"ר שעמד לרשותו היה מצומצם יחסית. הוא לא השתמש בדיוויזיות החי"ר כדי לפלס דרך לדיווזיות הפאנצר, אלא תקף את מערך ההגנה הסובייטי באמצעות דיוויזיות הפאנצר והפאנצרגרנדיר שלו, כאשר יחידות החרמ"ש שלהן, שימשו כתחליף לכוחות החי"ר. היחידות התוקפות השתמשו בטקטיקה הידועה בשם "פאנצר קייל" (טריז שריון). 7 מ-9 הדיוויזיות הניידות, שהשתתפו במתקפה, כללו פלוגת טנקי טיגר (14–15 טנקים) כל אחת. פירוש הדבר היה שהשריון הכבד ביותר – הטיגרים או הפנתרים – היוו את חוד הטריז המשוריין, בעקבותיהם נפרסו הטנקים בעלי השריון הדק יותר (פאנצר סימן 3 ופאנצר סימן 4), ובבסיס הטריז נעו כוחות החרמ"ש בנושאי גייסות משוריינים. בדרך זו הוטלה ההבקעה הראשונית על הטנקים בעלי הכושר הרב ביותר להנחית ולספוג את המהלומות הקשות ביותר, ולפצח עמדות מבוצרות בקו ההגנה הקדמי, כדי לאפשר לטנקים הפגיעים יותר ולכוחות החרמ"ש לתקוף את עמדות החי"ר הסובייטי ולהשלים את הבקעת מערך ההגנה. בניגוד לטיגרים, טנקי הפנתר הופעלו באופן מרוכז. רגימנט הפנתר ה-39 (שתי בריגדות שכללו כ-200 טנקים) הועמד תחת פיקוד דיוויזיית העילית גרוסדויטשלנד, שיחד איתו כללה יותר כלי רכב משוריינים משתי דיוויזיות הפאנצר, שלחמו לצדה במסגרת קורפוס הפאנצר ה-48, גם יחד.

המתקפה של קבוצת ארמיות דרום נפתחה ב-5 ביולי בשעה 05:00 במהלומה ארטילרית קצרה אך מסיבית (לפי מקור אחד, ב-50 הדקות של ההכנה הארטילרית, השתמשו הגרמנים ביותר תחמושת ארטילרית, מאשר הכמות שנורתה על ידם במהלך המערכות בפולין ובצרפת בשנים 1939–1940 גם יחד), שלוותה בתקיפות של מאות מפציצי צלילה על העמדות הסובייטיות. למרות העדיפות המקומית הגדולה ממנה נהנו הכוחות התוקפים, ההתקדמות שהושגה ברוב הגזרות ביום הראשון למתקפה הייתה מאכזבת. כוחות ההנדסה התקשו לטהר נתיבים בשדות המוקשים הצפופים, וכתוצאה מכך נגרמו עיכובים ניכרים לכוחות התוקפים, וטנקים רבים הוצאו מכלל פעולה, לפחות זמנית, לאחר שנפגעו ממוקשי נ"ט. בנוסף לכך, הכוחות התוקפים ספגו אבדות ניכרות מאש הארטילריה ותותחי הנ"ט הסובייטיים.

בתום יום הלחימה הראשון הצליח קורפוס הפאנצר ה-48, שתקף באגף השמאלי של ארמיית הפאנצר הרביעית, לחדור לעומק של 5–6 ק"מ בלבד. גשם כבד, שירד בלילה שקדם למתקפה, הפך את הקרקע לבוצית ביותר והקשה על תנועת כלי הרכב הגלגליים. בנוסף לכך נתקלו כוחות הקורפוס בהתנגדות סובייטית עזה, וספגו אבדות כבדות בשדות המוקשים. דיוויזיית גרוסדויטשלנד ספגה את האבדות הכבדות ביותר. היא איבדה 25 טנקים ותותחי סער שנפגעו ממוקשים, ורגימנט הפנתר (רגימנט הפאנצר ה-39) שסופח אליה, נתקע בלב שדות מוקשים עמוקים, ואיבד 40 טנקים כתוצאה ממוקשים ומאש נ"ט מרוכזת בעת שנחלצה לאחור.

טנקי הפנתר, שזו הייתה הופעת הבכורה שלהם בכוח גדול, לא עמדו בציפיות הגבוהות שתלה בהם הפיקוד הגרמני. התברר שמערכות הדלק והשמן שלהם אינן מוגנות כראוי, ונוטות להתלקח בקלות, ובנוסף לכך הם סבלו מתקלות טכניות, שהשביתו רבים מהם.

גם ביום השני למתקפה ההתקדמות של קורפוס הפאנצר ה-48 הייתה איטית, והפער בינו לבין קורפוס הפאנצר אס אס השני, שהתקדם היטב באגפו הימני, הלך והתרחב. שבר ענן גרם לעליית מפלס המים ביובל של נהר פנה שניצב בדרכו, והפך אותו למכשול נ"ט רציני, עובדה שנוצלה היטב על ידי המגנים הסובייטיים. השריון הגרמני, שניסה לחצות את הנחל הרחב והבוצי, ספג אבדות כבדות מאש בכינון ישיר של טנקים ותותחי נ"ט שהוצבו בגדה הנגדית, ומאש הארטילריה הסובייטית. הקורפוס זנח את ניסיונו לחצות את נהר פנה, והמשיך בהתקדמותו במקביל לגדה המערבית של הנהר.

גם קורפוס הפאנצר ה-3 מפלגת הארמייה קמפף לא הצליח להשיג התקדמות רבה. הקורפוס, שמשימתו העיקרית הייתה להגן על האגף הימני של ארמיית הפאנצר הרביעית, תקף את הגזרה שהוחזקה על ידי ארמיית המשמר ה-7 בסיוע הקורפוס ה-11. כוחות הקורפוס הצליחו אמנם לחצות את נהר דונייץ הצפוני ולהקים ראש גשר בגדה המזרחית של הנהר, מדרום מזרח לעיר בלגורוד, אך המשך התקדמותם מזרחה בכיוון קורוצ'ה נבלמה על ידי כוחות עתודה סובייטיים שהוטלו למערכה. המתקפה של דיוויזיית החי"ר ה-168 בסיוע דיוויזיית הפאנצר ה-6 באגף הצפוני של הקורפוס, לא זכתה להצלחה רבה. שתי הדיוויזיות תקפו מראש גשר קטן מעבר לנהר במיכאילובקה, מצפון-מערב לבלגורוד, אך נתקלו בשדות מוקשים צפופים ובאש ארטילרית מרוכזת, ספגו אבדות כבדות ולא הצליחו להשיג התקדמות משמעותית. מפקד הקורפוס, הרמן בריית, החליט להוציא את דיוויזיית הפאנצר ה-6 מראש הגשר, ולהעביר אותה דרומה, כדי לנצל את ההצלחה היחסית של דיוויזיית הפאנצר ה-7, באגף הימני של הקורפוס. כתוצאה מכך נוצר פער, שהלך והתרחב בימים הבאים, בין ארמיית הפאנצר הרביעית, שתקפה צפונה ממערב לבלגורוד, לבין פלגת הארמייה קמפף, שהתקדמה לכיוון צפון מזרח. הפיקוד הסובייטי מיהר לנצל את ההזדמנות כדי לתקוע טריז בין שתי הארמיות ולתקוף את כוחותיהם המתקדמים מהאגף. התקפות הנגד הסובייטיות אילצו את קורפוס הפאנצר ה-3 ואת קורפוס האס אס ה-2 לרתק כוחות ניכרים (כשליש מכוחם) להגנה על אגפם החשוף.

רק קורפוס הפאנצר אס אס ה-2 באגף הימני של ארמיית הפאנצר הרביעית, הצליח להשיג התקדמות נאה והתקדם למעלה מ-15 ק"מ ביום הראשון למתקפה. הקורפוס, שכלל 450–500 טנקים ותותחי סער (כולל 40 טיגרים) תקף גזרה, שהוחזקה על ידי שני רגימנטים סובייטיים שהשתייכו לשתי דיוויזיות שונות, ולא התקשה להבקיע דרך רצועת ההגנה הסובייטית הראשונה. אחד הגורמים המרכזיים להצלחה היחסית של הקורפוס הייתה, שהפיקוד שלו מיקד את התקפתו בגזרה צרה, ושמר חלק גדול מכוחותיו בעתודה לצורך ניצול הצלחות מקומיות, בעוד שני הקורפוסים התוקפים האחרים תקפו בחזית רחבה עם כל שלוש הדיוויזיות שלהם בקו אחד, ולא הותירו לעצמם עתודות מבצעיות. במהלך היומיים הבאים המשיך הקורפוס להתקדם במהירות יחסית, ובתום היום השלישי למתקפה (7 ביולי) חדרו כוחותיו עד לעומק של 28 ק"מ, הבקיעו דרך שתי רצועות ההגנה הסובייטיות הראשונות, והתקרבו לרצועת ההגנה השלישית.

כוחות השריון הגרמנים סבלו אבדות כבדות ביותר בימים הראשונים של המתקפה. דיוויזיית גרוסדויטשלנד, למשל, דיווחה ב-10 ביולי, שנותרו לה רק 20 טנקים כשירים מתוך 118 בהם פתחה את הקרב. קורפוס הפאנצר ה-48 דיווח באותו יום שנותרו לו רק 38 טנקי פנתר כשירים לפעולה מתוך 200. קורפוס הפאנצר ה-3 דיווח ב-11 ביולי שנותרו לו כ-170 טנקים ותותחי סער כשירים מתוך למעלה מ-400. אף על פי שחלק גדול מהטנקים שנפגעו לא הושמדו, וחלקם הוחזרו לפעולה תוך מספר ימים, עדיין מדובר היה ביותר ממחצית הכלים המשוריינים עימם פתחו הגרמנים את המערכה.

בצד השני, גם כוחות חזית וורונז' ספגו אבדות כבדות ביותר. ואטוטין הטיל את העתודות המשוריינות שלו לקרב בשלב מוקדם של המערכה, בניסיון לעצור את ההתקדמות הגרמנית. ארמיית הטנקים ה-1 וקורפוס המשמר המשוריין ה-5 תגברו את ארמיית המשמר ה-6 ותקפו את יחידות ארמיית הפאנצר הרביעית, בעוד קורפוס המשמר המשוריין ה-2 וקורפוס הרגלים ה-35 מעתודות החזית תגברו את ארמיית המשמר ה-7. כוחות השריון הסובייטיים תקפו שוב ושוב את הכוחות הגרמניים המתקדמים, בניסיון לכבוש בחזרה עמדות שולטות, וספגו אבדות כבדות מאוד מאש טנקים ותותחי הסער גרמניים (במיוחד מאש טנקי הטיגר, שתותחי ה-88 מ"מ שלהם יכלו להשמיד את הטנקים הסובייטיים מטווח של עד 2 ק"מ) וכן מתקיפות מהאוויר של מטוסי הלופטוואפה. כך למשל דיווח קורפוס הפאנצר אס אס ה-2 ב-7 ביולי, שבמהלך היום הושמדו בגזרתו 125 טנקים סובייטיים, ולמחרת היום דיווח הקורפוס על השמדת 290 טנקים נוספים. גם בהנחה, שהייתה הגזמה מסוימת בדיווחים הגרמניים לגבי אבדות הצד השני, ניתן ללמוד מהם לגבי חומרת האבדות שספגו כוחות השריון הסובייטיים במהלך התקפות הנגד הכושלות שלהם.

הפיקוד הסובייטי העליון, אשר חשש שכוחותיו של מאנשטיין יצליחו להבקיע את מערך ההגנה של חזית וורונז', נעתר לבקשתם של ואטוטין ושל ואסילייבסקי, נציג הסטבקה והורה כבר בליל 6/7 ביולי לחזית הערבה לשלוח שתיים מהארמיות שלה (ארמיית המשמר המשוריינת ה-5 וארמיית המשמר החמישית) לעזרת כוחותיו המותשים של ואטוטין. לאחר מסע מואץ של מאות ק"מ, הגיעו שתי הארמיות ב-9 ביולי לאזורי הערכות מאחרי חזיתו של ואטוטין, והיו מוכנות לבלום את המשך ההתקדמות הגרמנית. בנוסף לכך, העביר הפיקוד הסובייטי את ארמיית האוויר ה-17 מהחזית הדרום-מערבית, כדי לתגבר את הכוח האווירי של חזית וורונז'.

המתקפה הגרמנית על האגף הדרומי של בליטת קורסק, 5–16 ביולי 1943

לאחר שני ימי הלחימה הראשונים הואט מאוד קצב ההתקדמות של כוחות קבוצת ארמיות דרום. במרכז הבליטה הגרמנית נבלמה התקדמות קורפוס הפאנצר אס אס ה-2 כמעט לחלוטין לאחר שנתקל בכוחות הדרג השני של חזית וורונז'. כוחות הקורפוס ספגו שורת התקפות נגד של כוחות השריון הסובייטיים, ועברו למגננה. באגף השמאלי של ארמיית הפאנצר הרביעית, הצליח קורפוס הפאנצר ה-48 ב-9 ביולי, לאחר מאמצים רבים, להדביק את הפער בינו לבין קורפוס הפאנצר אס אס השני, ליישר עימו קו, ולטהר את השטח שנכבש מכוחות סובייטיים. אולם הוא עדיין היה רחוק מהשגת יעדיו הראשוניים, חציית נהר פסל וכיבוש אובויאן. נסיגת הכוחות הסובייטיים התבצעה באופן איטי ומסודר, ויחידות הנדסה שעבדו בלילות, הטמינו כ-55 אלף מוקשים חדשים בנתיבי ההתקדמות המשוערים של הכוחות הגרמניים.

ב-9 ביולי בלילה הורו מפקד קבוצת ארמיות דרום, אריך פון מאנשטיין, והרמן הות, מפקד ארמיית הפאנצר הרביעית לכוחותיהם לחדש את המתקפה במטרה להשלים את הבקעת מערך ההגנה הסובייטי, ולפרוץ אל אזורי העורף של הכוחות הסובייטיים המגנים על בליטת קורסק. הפיקוד הגרמני לא היה מודע להימצאות שתי ארמיות מחזית הערבה מאחרי חזיתו של ואטוטין, ולכן העריך שהמתקפה הגרמנית החדשה לא צפויה להיתקל בהתנגדות משמעותית מצד כוחות שריון סובייטיים. דיוויזיית טוטנקופף, באגף השמאלי של קורפוס הפאנצר אס אס ה-2, בסיוע דיוויזיית הפאנצר ה-11 מקורפוס הפאנצר ה-48, נועדו לצלוח את נהר פסל, ולנוע צפונה בכיוון אובויאן וקורסק. במקביל נועדו דיוויזיות הס"ס לייבשטנדרטה ודאס רייך לתקוף בכיוון צפון מזרח במטרה להשתלט על צומת מסילות הברזל בפרוחורובקה, בפיתחה שבין נהר דונייץ לנהר פסל. בשעות הערב של 10 ביולי הצליחה דיווזית טוטנקופף לצלוח את נהר פסל ולהקים ראש גשר בגדה הצפונית של הנהר. ממזרח לה הצליחה דיוויזיית לייבשטנדרטה, לאחר יומיים של התקדמות איטית, להגיע בשעות הערב של 11 ביולי עד מרחק קצר מפרוחורובקה, כ-35 ק"מ מנקודת ההתחלה של המתקפה הגרמנית.

במקביל להתקדמות ארמיית הפאנצר הרביעית חידשה גם פלגת הארמייה קמפף את התקדמותה, במטרה לסייע למתקפה של קורפוס הפאנצר אס אס השני. היא נערכה מחדש ושינתה את מרכז הכובד של המתקפה שלה. שלוש הדיוויזיות של קורפוס הפאנצר ה-3 רוכזו באגף הצפוני של ראש הגשר, שנכבש על ידי כוחותיו של קמפף בגדה המזרחית של הדונייץ בימים הראשונים של המתקפה הגרמנית. הן תקפו לכיוון צפון במקביל לנהר דונייץ הצפוני (בעברו המזרחי של הנהר), והצליחו לחדור לעומק מרחב ההגנה האופרטיבי הסובייטי. ב-11 ביולי הואצה התקדמות הקורפוס וכוחותיו גמאו 15 ק"מ במהלך היום. ב-12 ביולי עם שחר כבשה דיוויזיית הפאנצר ה-6 ראש גשר בגדה המערבית של הדונייץ, ויצרה איום ממשי על האגף המזרחי של הכוחות הסובייטיים שניצבו מול ארמיית הפאנצר הרביעית. ב-12 ביולי היו הכוחות הגרמניים אמורים להמשיך במתקפה במגמה להשלים את הבקעת מערך ההגנה של חזית וורונז'.

קרב פרוחורובקה

ערך מורחב – קרב פרוחורובקה

מגדל פעמונים בפרוחורובקה לזכר הניצחון של הצבא האדום בקרב קורסק

האיום שיצרה ההתקדמות הגרמנית המחודשת על יציבות החזית הסובייטית בדרום בליטת קורסק, והחשש מפני כיתור כוחות חזית וורונז' מעורפם, אילצו את הפיקוד הסובייטי להגיב במהירות. הוא החליט שהגיעה העת להטיל למערכה את שתי הארמיות הרעננות מחזית הערבה, שנשמרו עד אז בעתודה מאחרי חזיתו של ואטוטין. ארמיית הטנקים ה-5 וארמיית המשמר ה-5 ביחד עם הארמייה ה-69, ארמיית הטנקים ה-1 וארמיית המשמר ה-6 מחזית וורונז' נועדו להנחית מתקפת נגד סימולטנית על הכוחות הגרמנים, במטרה לעצור את התקדמותם ולהשמיד את הכוחות שחדרו לעומק מערך ההגנה הסובייטי. ארמיית הטנקים ה-5 בסיוע חלק מיחידות ארמיית המשמר ה-5 נועדה לתקוף את קורפוס הפאנצר אס אס ה-2, בעוד הארמייה ה-69 תוקפת את קורפוס הפאנצר ה-3, וארמיית הטנקים ה-1 בסיוע ארמיית המשמר ה-6 תוקפים את קורפוס הפאנצר ה-48. החשיבות שייחס סטלין לבלימת המתקפה הגרמנית ולמתקפת הנגד הסובייטית הייתה גדולה כל כך, עד שהוא הורה לשני המפקדים הבכירים של הצבא האדום, ז'וקוב וואסילבסקי, לטוס לגזרת פרוחורובקה, כדי לתאם באופן אישי את המבצעים של הכוחות הסובייטיים באזור.

ב-12 ביולי נערך באזור (PROKHOROVKA) פרוחורובקה אחד מקרבות השריון הגדולים בהיסטוריה. לפי תיאור הקרב במקורות הסובייטיים, עליהם הסתמכו רוב המחקרים שעסקו בקרב (כולל המחקרים המערביים) עד העשור האחרון של המאה ה-20, השתתפו בקרב כ-850 טנקים סובייטיים, מולם התייצבו 500–600 טנקים גרמניים, כל הטנקים שנותרו לארמיית הפאנצר הרביעית. הקרב תואר כקרב היתקלות קלאסי בין שני כוחות משוריינים גדולים, שהסתיים ללא הכרעה. שני הצדדים היריבים איבדו מאות טנקים במהלך הקרב, אך האבדות הכבדות שספגו כוחות השריון הגרמניים סתמו את הגולל על התקווה, שעוד נותרה לפיקוד הגרמני, להשיג הכרעה צבאית במערכה על בליטת קורסק.

מחקרים עדכניים על קרב פרוחורובקה, המסתמכים על חומרים מהארכיונים הגרמניים והסובייטיים, שנחשפו לאחרונה, מעלים תמונה שונה לחלוטין על מה שהתרחש בו. היקף הכוחות שהשתתפו בקרב, לפחות מהצד הגרמני, היה קטן בהרבה ממה שהיה מקובל לחשוב, והחשיבות שיוחסה לתוצאותיו הייתה מוגזמת. למעשה, לא מדובר היה על קרב אחד, אלא על מספר קרבות שהתנהלו במקביל לאורך גזרה רחבה למדי. הכוח העיקרי שנטל חלק בקרב מהצד הגרמני היה קורפוס הפאנצר אס אס ה-2. הוא כלל פחות מ-300 טנקים ותותחי סער כשירים לתנועה, שרבים מהם תוקנו באופן חפוז לאחר שנפגעו במהלך הלחימה. מולו עמדה ארמיית הטנקים ה-5 המתוגברת, שכללה למעלה מ-800 טנקים ותותחים מתנייעים, מתוכם כ-650 נטלו חלק בלחימה באזור פרוחורובקה (חלק מיחידות הארמייה הופנו מזרחה, כדי לבלום את התקדמות יחידות קורפוס הפאנצר ה-3, שחצו את הדונייץ).

הקרב העיקרי התנהל סביב פרוחורובקה, שם תקפו שני קורפוסים משוריינים מארמיית הטנקים ה-5, שכללו כ-400 טנקים ותותחים מתנייעים, את דיוויזיית הוואפן אס אס לייבשטנדרטה, שכללה כ-70 טנקים ותותחי סער מבצעיים (כולל 4 טנקי טיגר). המתקפה הסובייטית החלה זמן קצר אחרי עלות השחר, הפתיעה את הגרמנים שעסקו עדיין בהתארגנות לקראת המשך המתקפה המתוכננת שלהם, ואילצה אותם לעבור למגננה. במקביל תקפו כוחות משני קורפוסי טנקים (מוחלשים), שסופחו לארמיית הטנקים ה-5 את דיוויזיית דאס רייך שהגנה על האגף הימני של קורפוס הפאנצר אס אס ה-2. דיוויזיית טוטנקופף באגף השמאלי של הקורפוס, ניהלה קרב קשה נגד כוחות מארמיית המשמר ה-5.

רמת התיאום בין כוחות הקרקע והאוויר של הצבא האדום הייתה גרועה, ובנוסף לכך כוחות האוויר שסייעו לכוחות הסובייטיים בגזרה הדרומית של בליטת קורסק, ארמיות האוויר ה-2 וה-17, התרכזו בעיקר בסיוע לפעילות ההתקפית בגזרת קורפוס הפאנצר ה-48, ולכן לא נתנו חיפוי מספק למתקפה של ארמיית הטנקים ה-5 על קורפוס הפאנצר אס אס ה-2. כוחות הלופטוואפה, ששלטו בשמיים מעל אזור פרוחורובקה, תקפו את ריכוזי השריון הסובייטי, שנחשפו בשטח הפתוח, וגרמו להם אבדות כבדות. בנוסף לכך חלק מהכוחות התוקפים נתקלו בדרכם בתעלת נ"ט (סובייטית) עמוקה, שעיכבה את התקדמותם, ונחשפו לאש נ"ט גרמנית בעודם מנסים למצוא דרך לעקוף/לחצות אותה. התקפות כוחות השריון הסובייטי היו כה עזות, עד שבמספר מקרים הצליחו טנקים שלהם לחדור דרך הקווים הגרמניים, ולתקוף את עמדות הארטילריה בעורפם, לפני שנהדפו לאחור. הלחימה התנהלה לעיתים בטווחים קרובים מאוד. בסופו של דבר נהדפו כל ההתקפות הסובייטיות לאחר לחימה עזה, ולקראת ערב נסוגו שני הצדדים לעמדות המוצא שלהם, כדי להתארגן מחדש.

אבדות הצדדים היריבים במהלך הקרב נותרו שנויות במחלוקת. נראה שהמספר האמיתי של הכלים המשוריינים שנפגעו במהלכו קרוב יותר להערכות הממעיטות. ארמיית הטנקים ה-5 ספגה אבדות כבדות. 300–350 מהטנקים שלה נפגעו, מתוכם כ-200 הושמדו לחלוטין, והיא ספגה כ-5,500 נפגעים. קורפוס הטנקים ה-29 איבד כ-70 אחוז ממצבת הטנקים שלו במהלך יום הלחימה. אבדות קורפוס הס"ס ה-2 היו קלות יחסית, ולפי מקורות גרמניים לא עלו על 60–80 טנקים ותותחי סער שנפגעו, מתוכם רק כלים בודדים הושמדו לחלוטין וכ-850 נפגעים. שדה הקרב נותר בשליטת הגרמנים, עובדה שאיפשרה להם לחלץ ולתקן חלק ניכר מהכלים המשוריינים שנפגעו במהלכו.

תוצאות הקרב לא היו חד משמעיות. כוחות הצבא האדום הצליחו אמנם לעצור את המשך ההתקדמות הגרמנית לכיוון פרוחורובקה, אך הם עצמם לא הצליחו להגיע להישגים כלשהם, ומתקפת הנגד הכושלת שלהם עלתה להם במחיר כבד. ייתכן שהפיקוד הסובייטי יכול היה לעשות שימוש נכון יותר בארמיית הטנקים הרעננה שעמדה לרשותו, שנפגעה קשות במהלך הקרב. ניתן לומר שהקרב הסתיים בניצחון טקטי גרמני, ובתיקו אסטרטגי, אולם הוא שכנע את הפיקוד הגרמני, שלרשות הצבא הסובייטי עומדות עדיין עתודות משוריינות רבות עוצמה באזור בליטת קורסק, ושלקבוצת ארמיות דרום אין יכולת להשיג הכרעה במערכה, ובכך אולי טמונה חשיבותו העיקרית.

ב-13 ביולי הורה ואטוטין לכוחותיו לעבור למגננה, והגרמנים ניסו לחדש את התקדמותם לכיוון פרוחורובקה, אך נבלמו על ידי כוחות סובייטיים חזקים. מאנשטיין ויתר על כוונתו המקורית לפרוץ את החזית הסובייטית ולהגיע לקורסק, והחליט להתרכז בניסיון למשוך לקרב את העתודות הניידות הסובייטיות, במטרה לשחוק אותן ולגרום להן אבדות, שלא יאפשרו לצבא האדום לפתוח במתקפה גדולה חדשה נגד הכוחות הגרמניים בחזית המזרחית. ההישג הגרמני המשמעותי ביותר במהלך הימים הבאים (13–15 ביולי) היה החבירה של כוחות ארמיית הפאנצר הרביעית עם קורפוס הפאנצר ה-3 מפלגת הארמייה קמפף ב-15 ביולי. סגירת הפער בין שתי הארמיות, לאחר לחימה קשה שארכה שלושה ימים, שחררה לפעולה כוחות גרמניים חזקים, שרותקו קודם לכן להגנה על אגפיהם, אך לא הצליחה לגרום לכיתור כוחות סובייטיים משמעותיים. פיקוד קבוצת ארמיות דרום הגיע למסקנה, שלא ניתן יהיה לפרוץ את מערך ההגנה הסובייטי, ללא תגבור משמעותי של הכוחות התוקפים באמצעות כוחות עתודה, כוחות שלא עמדו לרשותו. כוחן של היחידות הגרמניות התוקפות הותש כמעט לחלוטין. לארמיית הפאנצר הרביעית נותרו פחות ממחצית כלי הרכב המשוריינים איתם פתחה בקרב, ואילו העתודות הסובייטיות נראו כבלתי נדלות. בנוסף לכך, כוחות סובייטיים חזקים תקפו את שני האגפים של הבליטה, שיצרה המתקפה הגרמנית בחזית הסובייטית.

ב-17 ביולי הורה היטלר לקבוצת ארמיות דרום לסגת חזרה לעמדות המוצא שלה בעקבות מתקפה סובייטית חדשה שהחלה באותו יום על עמדות הארמייה השישית וארמיית הפאנצר הראשונה בקו נהר מיוס, מדרום לבליטת קורסק. המתקפה הסובייטית ריתקה את העתודות המועטות שנותרו לקבוצת ארמיות דרום, ואילצה את מאנשטיין להעביר במהירות חלק מדיוויזיות הפאנצר שלו מבליטת קורסק דרומה, כדי לסייע בבלימת המתקפה החדשה. הנסיגה הגרמנית מהשטח שנכבש בבליטת קורסק התבצעה בצורה איטית ומסודרת, תוך ניהול קרבות מאסף עזים נגד הכוחות הסובייטיים, שגם הם היו מותשים מהלחימה הקשה. רק ב-23 ביולי השלימו הגרמנים את נסיגתם לקו בו החזיקו ב-4 ביולי 1943.

נחיתת בעלות הברית בסיציליה

ב-10 ביולי, בעוד המתקפה הגרמנית על בליטת קורסק בעיצומה, נחתו כוחות אמריקאים ובריטים בסיציליה במסגרת "מבצע האסקי". ב-13 ביולי זימן היטלר למפקדתו את מפקדי שתי קבוצות הארמיות שהשתתפו במתקפה, גינטר פון קלוגה ואריך פון מאנשטיין, והודיע להם שהוא מתכוון לבטל את המשך מבצע מצודה, משום שהוא זקוק לעתודות זמינות למקרה שאיטליה תוצא מהמלחמה כתוצאה מהנחיתה בסיציליה. קלוגה הסכים איתו, שאי אפשר להמשיך במבצע במצב שנוצר (כזכור, הצבא האדום החל במתקפת נגד בגזרתו יום קודם לכן), אולם מאנשטיין, מפקד הזרוע הדרומית של המבצע, טען שאסור להפסיק את המבצע לפני שיובסו העתודות הניידות שהטילו הסובייטים למערכה בגזרתו. היטלר לא קיבל את דעתו, אך אישר לו לדחות את נסיגת כוחותיו במספר ימים.

יש הרואים בשימוש שעשה היטלר בנחיתה בסיציליה תירוץ, שאיפשר לו לבטל את המשך מבצע מצודה מבלי להודות בכישלון המתקפה הגרמנית. הם טוענים שב-13 ביולי כבר היה ברור שלא ניתן להשיג את יעדי המבצע, ולכן לא היה טעם להמשיך במתקפה בבליטת קורסק, שגם כך עלתה לצבא הגרמני במחיר יקר מאוד. הזרוע הצפונית של מתקפת המלקחיים הגרמנית כבר לא הייתה קיימת למעשה, והצבא האדום כבר החל במתקפת הנגד שלו מצפון לבליטה. בגזרה הדרומית, נכשלו כל מאמצי הכוחות הגרמניים לפרוץ דרך מערך ההגנה הסובייטי העמוק, וניסיון להמשיך בהתקפה רק היה גורם לאבדות נוספות ללא תועלת.

הצבא האדום עובר למתקפה

לאחר בלימת המתקפה הגרמנית על בליטת קורסק, עבר הצבא הסובייטי למתקפה, בהתאם לתוכניות שהוכנו מראש על ידי הסטאבקה. מצפון לבליטת קורסק, החלה המתקפה הסובייטית (מבצע קוטוזוב) כבר ב-12 ביולי, בהשתתפות חזית בריאנסק והאגף המערבי של החזית המערבית. לאחר פריצת קו הביצורים הגרמני, התקדמו כוחות החזית המערבית במהירות מכיוון צפון, ואיימו לכתר את הכוחות הגרמניים בבליטת אוריול. אולם ארמיית הפאנצר השנייה והארמייה התשיעית הצליחו להיערך מחדש ולבלום את התקדמות הטנקים הסובייטיים בסיוע מסיבי של חיל האוויר הגרמני. התקדמות כוחות הצבא האדום הואטה, ולא עלתה על מספר קילומטרים ליום. העיר אוריול נכבשה רק ב-5 באוגוסט, וב-18 באוגוסט השלים הצבא הגרמני את נסיגתו מבליטת אוריול, וקו החזית התייצב כ-25 ק"מ ממזרח לבריאנסק.

המערכה בגזרה הדרומית של בליטת קורסק, ומתקפת הנגד הסובייטית באזור חרקוב (מבצע "רומיאנצב")

לפי תוכנית הפיקוד הסובייטי העליון, המתקפות מצפון ומדרום לבליטת קורסק נועדו להתבצע בעת ובעונה אחת. אולם שתי החזיתות, שנועדו לבצע את ההתקפה בדרום – חזית וורונז' וחזית הערבה – ספגו אבדות כבדות במהלך הדיפת המתקפה של קבוצת ארמיות דרום על בליטת קורסק. ז'וקוב וואסילבסקי שכנעו את סטלין לדחות את פתיחת מבצע רומיאנצב במספר שבועות, כדי לאפשר לשתי החזיתות להשלים את אבדותיהן, ולהכין את המתקפה בצורה אופטימלית. צפיפות הארטילריה בגזרה בה הונחתה המהלומה הסובייטית העיקרית הייתה חסרת תקדים, והגיעה ל-250 קני ארטילריה לק"מ של חזית. כאשר נפתחה לבסוף המתקפה הסובייטית ב-3 באוגוסט, הצליחו הכוחות הסובייטיים להבקיע את מערך ההגנה הגרמני כבר ביום הראשון למתקפה. חזית הערבה כבשה את העיר בלגורוד ב-5 באוגוסט וכוחותיה התקדמו דרומה לאורך הכביש לחרקוב, בעוד חזית וורונז', שתקפה ממערב לה, התקדמה במהירות לכיוון דרום ודרום מזרח וכבשה את העיר בוגודוכוב (Bohodukhiv) ב-7 באוגוסט. הכוחות הסובייטיים הגיעו עד למרחק קצר מחרקוב, ואיימו לכתר את הכוחות הגרמניים שהחזיקו בעיר. בשלב זה הנחיתה קבוצת ארמיות דרום שורת התקפות נגד חזקות על ראשי החץ הסובייטיים ממזרח לחרקוב. כוחות חזית וורונז' נסוגו במספר גזרות, אך לאחר שקיבלו תגבורות, הצליחו לבלום את המתקפה הגרמנית, ולחדש את התקדמותם. ב-23 באוגוסט שוחררה חרקוב לאחר קרבות קשים והחזית התייצבה מדרום לעיר ועל קו נהר פסל במערב. בהיסטוריוגפיה הסובייטית מסמן תאריך זה את נקודת הסיום של המערכה סביב בליטת קורסק.

הצבא הגרמני בחזית המזרחית נחלש מאוד בעקבות האבדות שספג במהלך קרב קורסק, והמתקפות הסובייטיות שבאו בעקבותיו. במענה לכך הורה הפיקוד הגרמני על נסיגה כללית לקו נהר הדנייפר, תוך ניהול קרבות מאסף, בתקווה שיוכל להקים קו הגנה "בלתי עביר" בגדה המערבית של הנהר. כוחות הצבא האדום, התקדמו בחזית רחבה מסמולנסק בצפון עד לים אזוב בדרום, ועד סוף ספטמבר 1943 הגיעו לקו נהר הדנייפר כמעט לכל אורכו, ואף הצליחו לתפוס מספר רב של ראשי גשר מעבר לנהר. בראשית נובמבר הצליחה החזית האוקראינית הראשונה, בפיקודו של ואטוטין, לפרוץ מראש גשר מצפון לקייב ולכבוש את העיר ב-6 בנובמבר. עד סוף השנה הצליח הצבא הסובייטי לשחרר את כל שטח אוקראינה ממזרח לנהר הדנייפר, ולהשתלט על שטחים נרחבים בגדה המערבית של הנהר. בפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה נגד גרמניה הנאצית, הוכיח הצבא הסובייטי את יכולתו לנהל מתקפה רחבת היקף בכל עונות השנה (ולא רק בחורף), ולהתמודד בהצלחה עם התקפות הנגד של הכוחות הניידים הגרמניים.

סיכום

אפשר לומר שקרב קורסק סימן את ראשית הקץ של גרמניה הנאצית. הצבא הגרמני הצליח להתאושש משתי מפלות קשות שספג בחזית המזרחית – מתקפת הנגד הסובייטית באזור מוסקבה בחורף 1941/42, והשמדת הכוחות הגרמניים באזור סטלינגרד בחורף 1942/43 – אך לא הצליח להתאושש מהאבדות שספגו כוחותיו הניידים במהלך המתקפה הכושלת על בליטת קורסק, ומתקפות הנגד הסובייטיות שבאו בעקבותיה, ולהחזיר לידיו את היוזמה.

בקיץ 1943 כבר נטה מאזן הכוחות האסטרטגי במלחמה בחזית המזרחית באופן ברור לרעת גרמניה הנאצית. הגורמים העיקריים לכך היו הגידול העצום בתפוקת תעשיית הנשק הסובייטית, החל מהמחצית השנייה של 1942, והצלחתה לייצר עשרות אלפי טנקים ומטוסים מדגמים משופרים בשנה, ביחד עם הכורח של גרמניה להעביר יותר ויותר כוחות (בעיקר יחידות לופטוואפה) מהחזית המזרחית, כדי להתמודד עם האיום הגובר מצד בעלות הברית המערביות (בריטניה וארצות הברית). המתקפה הגרמנית בקיץ 1943 הייתה ההזדמנות האחרונה של גרמניה הנאצית לשנות את מאזן הכוחות האסטרטגי בחזית המזרחית לטובתה. הזדמנות זו הוחמצה. הצבא הגרמני לא היה מסוגל לפצות על האבדות שספג במהלך המערכה סביב בליטת קורסק, ואילו עוצמתו של הצבא הסובייטי הלכה וגברה ככל שחלף הזמן. מכאן ואילך עבר הצבא הגרמני בחזית המזרחית למגננה, והיוזמה האסטרטגית עברה לידי הצבא הסובייטי, שלא שמט אותה עד לסיום המלחמה. המתקפה על בליטת קורסק הייתה המתקפה הגדולה האחרונה שערך הוורמאכט בחזית המזרחית.

מפקד קבוצת ארמיות דרום, אריך פון מאנשטיין, טען שהמערכה בבליטת קורסק הסתיימה ללא הכרעה, משום שאף על פי שהגרמנים נסוגו ולא הצליחו להשיג את יעדיהם, הם הצליחו לגרום אבדות קשות לעתודות הניידות הסובייטיות שהוטלו למערכה. בראייה צרה, ניתן לומר שהוא צדק. הצבא הגרמני לא הובס בקרב קורסק, והאבדות שספגו כוחות הצבא האדום במהלך הקרב, עלו במידה ניכרת על אבדות הצד הגרמני. אולם תוך זמן קצר נוכח מאנשטיין בטעותו, ובתוצאות הרות האסון של האבדות שספגו כוחותיו הניידים במהלך המתקפה על בליטת קורסק. הצבא הסובייטי לא התקשה להשלים את אבדותיו בטנקים, ועדיין עמדו לרשותו עתודות משוריינות חזקות. פחות משבועיים לאחר סיום המתקפה הגרמנית, הותקפה קבוצת ארמיות דרום על ידי כוחות סובייטיים עדיפים, שכללו גם מספר ארמיות טנקים, והעתודות הניידות שנותרו למאנשטיין לא היו מסוגלות לבלום את מתקפת הנגד הסובייטית.

במהלך קרב קורסק הצליח הצבא הסובייטי, בפעם הראשונה מאז פתיחת המלחמה נגד גרמניה הנאצית, להתמודד בהצלחה נגד מתקפה גרמנית גדולה, שנערכה בתנאי קרקע ומזג אוויר נוחים יחסית לכוח התוקף, ולמצוא תשובה לטקטיקת הבליצקריג הגרמנית. אף על פי שהכוח הגרמני התוקף כלל כמחצית מהטנקים וכ-60 אחוז מהמטוסים, שעמדו לרשות הצבא הגרמני בחזית המזרחית, וצויד בכלי הנשק מהדגמים החדישים ביותר, הוא לא הצליח להבקיע את מערך ההגנה הסובייטי העמוק, וההתקדמות המרבית שהשיג, לא עלתה על 35 קילומטרים.

ניתן למנות מספר גורמים מרכזיים לכישלון המתקפה הגרמנית על בליטת קורסק :

א. התעקשות הפיקוד הגרמני לדבוק בתוכנית המתקפה המקורית שלו, גם לאחר שהיה ברור שגורם ההפתעה אבד, ושהצבא הסובייטי מרכז כוחות חזקים בבליטת קורסק, כדי להדוף את המתקפה הגרמנית הצפויה. כתוצאה מכך, הפיקוד הגרמני הטיל את כוחותיו הניידים למתקפה נגד יעד מבוצר בקנה מידה עצום, בזירה בה יתרונות הצבא הגרמני בלוחמת תנועה לא יכלו לבוא לידי ביטוי.

ב. תוכנית המערכה, שהוכנה על ידי הפיקוד הסובייטי העליון, יצרה תנאים אופטימליים להדיפת המתקפה הגרמנית עבור כוחות הצבא האדום בבליטת קורסק. הפיקוד הסובייטי העריך כמעט במדויק את תוכנית המתקפה הגרמנית, ואת הגזרות הצפויות לספוג את עיקר המהלומה הגרמנית, וערך את כוחותיו בהתאם. ההכנות הסובייטיות כללו יצירת מערך הגנה מבוצר לעומק בשטח בליטת קורסק, תיגבור שתי החזיתות שהגנו על הבליטה ביחידות שריון, ארטילריה וחיל אוויר מעתודות הפיקוד העליון, והכנת עתודה אופרטיבית חזקה (חזית הערבה) שהוצבה מאחרי הבליטה, במטרה להתערב במערכה בעת הצורך. ניתן לומר שקרב קורסק היה הקרב המתוכנן הגדול בהיסטוריה. כל הכוחות הסובייטיים בשטח הבליטה ידעו מהן המשימות המוטלות עליהם, תרגלו אותן, והתכוננו מראש לכל התרחישים האפשריים.

ג. הגידול המרשים בעוצמת האש של יחידות הצבא הסובייטי, ביחד עם הגדלת הכמות ושיפור האיכות של כלי הנשק הכבדים שעמדו לרשותו, והשיפורים הארגוניים הרבים שבוצעו במסגרתו בשנה שקדמה לקרב קורסק, איפשרו לצבא הסובייטי להתמודד בפעם הראשונה בתנאים שווים פחות או יותר מול מכונת המלחמה הנאצית. הפיקוד הסובייטי הצליח לרכז לקראת קרב קורסק כ-5,000 טנקים ולמעלה מ-3,000 מטוסים בשלוש החזיתות, שנועדו להשתתף במערכה. לשם השוואה, לקראת מתקפת הנגד בסטלינגרד בנובמבר 1942 הצליח הפיקוד הסובייטי לרכז לא יותר מאלף טנקים.

השינויים בקווי החזית באזור בליטת קורסק בין 5 ביולי ל-23 באוגוסט 1943

אבדות הצדדים היריבים

קשה לתת הערכה מדויקת של אבדות הצדדים היריבים במהלך קרב קורסק. ראשית, יש בעיה של קביעת התיחום בזמן ובמרחב של הקרב. בברית המועצות המונח "קרב קורסק" התייחס לא רק למתקפה הגרמנית על בליטת קורסק, אלא גם למתקפות הסובייטיות שנערכו בעקבותיה מצפון ומדרום לבליטה – מבצע קוטוזוב ומבצע רומיאנצב – ולפרק הזמן שבין 4 ביולי ל-23 באוגוסט 1943. הגרמנים, לעומת זאת, מתייחסים רק לפרק הזמן בו נמצאו כוחותיהם (לפחות קבוצת ארמיות דרום) במתקפה (4–16 ביולי), אף על פי שנסיגת כוחותיו של מאנשטיין מבליטת קורסק הסתיימה רק ב-23 ביולי. שנית, הנתונים לגבי אבדות הצבא האדום והוורמאכט במהלך הקרב אינם חד משמעיים, ולכן קיימות מחלוקות בין החוקרים השונים של הקרב, הן במערב והן בברית המועצות לשעבר, לגבי חומרת האבדות של הצדדים היריבים.

ההערכות ביחס לאבדות הצד הסובייטי במהלך הקרב בשטח בליטת קורסק (4–23 ביולי) נעות בין 178 ל-235 אלף נפגעים (הרוגים, פצועים ונעדרים, כולל שבויים). אבדות הצבא האדום בציוד כללו 1,600–1,900 טנקים ותותחים מתנייעים, ו-459–1,000 מטוסים. ההערכות ביחס לאבדות הצד הגרמני בימים 4–16 ביולי (השלב ההתקפי של קרב קורסק) הן 50–57 אלף נפגעים, 252–323 טנקים ותותחי סער שהושמדו לחלוטין, ו-159 מטוסים שהופלו.

אין מחלוקת על העובדה שאבדות הצבא האדום במהלך קרב קורסק היו כבדות במידה ניכרת מאבדות הכוח הגרמני התוקף. אולם נוכח העובדה שהצבא האדום לחם בקרב מגננה מתוכנן היטב, בתנאים אופטימליים מבחינתו, יחס אבדות של 4:1 או 5:1 (כשמדובר בטנקים ובמטוסים) לטובת הצד הגרמני נראה בלתי סביר. הסבר אפשרי לפער העצום בין אבדות הצדדים היריבים, לפחות בכלי רכב משוריינים (טנקים ותותחי סער), ניתן למצוא בעובדה שהגרמנים מתייחסים רק לכלים שהושמדו לחלוטין, בעוד שבצד הסובייטי מדובר על כלל הטנקים שנפגעו, שחלקם תוקנו והוחזרו לשימוש לאחר הקרב.

לפי המקורות הגרמניים, ב-13 ביולי מספר הטנקים ותותחי הסער המבצעיים בשלוש הארמיות שהשתתפו במתקפה, ירד ב-1,612 בהשוואה למספר הכלים המשוריינים שעמדו לרשותן ב-4 ביולי, ערב פתיחת קרב קורסק. כלומר, למעלה מ-60 אחוז מהכלים המשוריינים הגרמניים נפגעו במהלך תשעת הימים הראשונים של הקרב. יש לזכור, שמספר זה אינו כולל כלים רבים, שנפגעו קלות ותוקנו במהלך הקרב, וכן תגבורות שנשלחו לכוחות התוקפים במהלך הקרב. הגרמנים מודים ש-323 כלים משוריינים שלהם הושמדו לחלוטין, אך אינם מספקים נתונים לגבי גורלם של יתר הכלים, שנפגעו בדרגות שונות של חומרה. סביר להניח שחלקם הוחזרו לשירות מבצעי תוך פרק זמן קצר יחסית, אך מאות טנקים ותותחי סער הוצאו מקו החזית והושבתו למשך חודשים ארוכים לצורך תיקונים. עובדה זו משתקפת בירידה החדה שחלה באחוז הטנקים ותותחי הסער הכשירים לשירות בחזית המזרחית החל מיולי 1943. יש לזכור גם ששדה הקרב נותר בסופו של דבר בשליטה סובייטית לאחר נסיגת הכוחות הגרמניים מבליטת קורסק, ולכן הצבא האדום יכול היה לחלץ ולתקן לא מעט טנקים שנפגעו במהלך הלחימה, בעוד הגרמנים השאירו מאחור כלים משוריינים שנפגעו באופן קשה.

ראיה נוספת לחומרת האבדות שספגו הכוחות הממונעים הגרמנים במהלך קרב קורסק ניתן למצוא בעובדה, שכאשר הצבא הסובייטי עבר להתקפה מצפון ומדרום לבליטת קורסק, זמן קצר לאחר מכן, הכוחות הניידים שנותרו לקבוצת ארמיות מרכז ולקבוצת ארמיות דרום לא היו מסוגלים לבלום את המתקפות הסובייטיות, ולעבור למתקפת נגד (כפי שעשו פעמים רבות בעבר), והפיקוד הגרמני הורה על נסיגה כללית של כוחותיו לקו הדנייפר.

ראו גם

• סמיון קריבושיין

לקריאה נוספת

• ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1976
• אלן קלארק, מבצע ברברוסה, הוצאת מערכות, 1979
• אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה 1941–1945, הוצאת מערכות, 1968
• גאורגי ק. ז'וקוב, זכרונות המרשל ז'וקוב, הוצאת מערכות, 1982
• ריצ'רד אוברי, מלחמתה של רוסיה, הוצאת דביר, 2001
• פרידריך וילהלם פון מלנתיין, קרבות שריון (הוצאת מערכות, 1960)

ספרות מחקר באנגלית

• Barbier M.K. KURSK: The Greatest Tank Battle, Amber Books, 2013
• Dalecky William J. Battlefield Air Interdiction By The Luftwaffe At The Battle Of Kursk – 1943, Pickle Partners Publishing, 2014
• Glantz david.m (1986), Soviet defensive tactics at kursk, july 1943, U.S army command and general staff college
• Glantz & House. The battle of Kursk, university of Kansas press, 2004
• Healy Mark. Zitadelle: The German Offensive Against the Kursk Salient 4–17 July 1943, The History Press, 2010
• Jacobsen, Hans Adolf and Jürgen Rohwer. Decisive battles of World War II; the German view. New York, NY: Putnam, 1965
• Showalter Dennis. Armor and Blood: The Battle of Kursk: The Turning Point of World War II Random House, 2013
• Zamulin Valeriy. Demolishing the Myth: The Tank Battle at Prokhorovka, Kursk, July 1943: An Operational Narrative, Helion Pub, 2011

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קרב קורסק בוויקישיתוף

• אור סופר, מבט חדש על מערכת קורסק, אתר מערכות, גיליון 372, אוגוסט 2000
• אריאל שנבל, ‏הרוסי שבטנק ינצח: 75 שנה לקרב קורסק, בעיתון מקור ראשון, 16 ביולי 2018
• קרב קורסק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)