קרל לוונשטיין
קרל לוונשטיין (בגרמנית: Karl Loewenstein; נודע גם בשם קרל לוסטן (Karl Loesten); 2 במאי 1887, זיגן – 1976, באד נוינאר-ארוויילר (Bad Neuenahr-Ahrweiler) (גר')) היה איש עסקים יהודי-גרמני, בנקאי, ניצול השואה ומפקד שירות הסדר היהודי בגטו טרזין.
 | |
| לידה |
2 במאי 1887 זיגן, ממלכת פרוסיה, הקיסרות הגרמנית  |
|---|---|
| פטירה |
9 באוגוסט 1975 (בגיל 88) באד נוינאר-ארוויילר, גרמניה המערבית |
| מדינה |
גרמניה המערבית, הקיסרות הגרמנית, רפובליקת ויימאר |
| מפלגה |
מפלגת המולדת של גרמניה, מפלגת העם הגרמנית |
  | |
קורות חיים
עריכהלפי מספר מקורות, היה לוונשטיין יהודי למחצה.[1] חלק מקביעותיו של לוונשטיין על נעוריו, כמו השתתפותו במלחמת העולם הראשונה כקצין בחיל הים או שהוא בעל תואר דוקטור בכלכלה, אינן ניתנות לאימות. לאחר המלחמה הצטרף לפרייקורפס כדי להילחם נגד המרידות בשלזיה. ב-1922 עבר לברלין. בין השנים 1924–1941 עמד בראש סניף הבנק של בנק Busse בברלין.
כליאתו בגטאות
עריכהבנובמבר 1941 נעצר על ידי הגסטפו, נאלץ למכור את מניותיו בבנק לארים וגורש לגטו מינסק. הנציב הכללי של הגטו, וילהלם קובה (Wilhelm Kube) (אנ'), סבר שהוא קשור ללוונשטיין מבחינה משפחתית, והיה בקשר עם היטלר כדי להשיג את שחרורו. באפריל 1942 שוחרר לוונשטיין, נשלח לווינה, ולאחר כמה ימים - לגטו טרזין. הוא נהנה שם מיחס מועדף. הוא קיבל פטור מעבודה ונהנה מתנאי לינה ותזונה פחות קשים. ב-17 בספטמבר 1942 הפקיד אותו זיגפריד זיידל, מפקד הגטו, על ניהול האבטחה (שירות הסדר) בגטו. לוונשטיין ניהל את שירות הסדר בגטו, וכן את שירות ההדרכה, המשטרה הפלילית, מכבי האש, ההגנה האווירית, הפיקוח על העבודות ומשרד הבקרה הכלכלית.[2] הייתה לו גישה חופשית למפקד הגטו. הוא פרסם דיווח יומי והאמין שהוא יכול להשפיע על זיידל. הוא נקט אמצעים תקיפים נגד גניבות ושחיתות, תוך התמקדות בהוגנות בחלוקת מזון והגנה על קשישים. ביוני 1943 הודח זיידל ואנטון בורגר קיבל את הפיקוד על המחנה. הוא גרש ופיטר חלק מאנשי שירות הסדר בגטו והשעה את לוונשטיין מתפקידו. לאחר מספר ימים נעצר לוונשטיין, הובא בפני בית המשפט היהודי ונידון לחמישה חודשי מאסר, שהופחתו בערעור לשלושה, ופוטר מתפקידו בעילת שימוש לרעה בכוח ומעילה. הוא ניצל מגירוש לאושוויץ, כשכמעט כל חברי היודנרט בגטו חוסלו.
לאחר המלחמה
עריכהכששוחרר הגטו, נעצר לוונשטיין על ידי חיילים סובייטים ונשפט בפראג על שיתוף פעולה. הוא תואר כ"קפדן אך הוגן", ושוחרר ב-1947. הוא היגר לאוסטרליה, עבד בטווייה, וב-1952 חזר לגרמניה כדי לתבוע פיצויים. תביעות אלו, כמו גם ההליכים להשבת רכושו, כשלו. הוא נפטר לפני תום ההליכים.
ספרות
עריכה- Aus der Hölle Minsk in das ‚Paradies‘ Theresienstadt. Typoskript im Archiv des IfZ München* Minsk. Im Lager der deutschen Juden. Bonn 1961 (auch: Minsk – Im Lager der deutschen Juden. In: Beilage zur Wochenzeitschrift Das Parlament. B 45/46 vom 7. November 1956, S. 706–718) (= 1. Teil von Aus der Hölle Minsk ...) - als Typoscript im Archiv des IfZ München
- Korrespondenz mit H.G. Adler, Nachlass Adler, Deutsches Literaturarchiv Marbach.
- Seine Ermittlungen vor dem Volksgericht Litoměřice, Archiv des tschechischen Innenministeriums.
הערות שוליים
עריכה- ^ . G. Adler, Theresienstadt: das Antlitz einer Zwangsgemeinschaft, Wallstein Verlag, 2005 (lire en ligne [archive]), p. 138
- ^ Tom Lampert (trad. Barbara Fontaine), Une seule vie : huit histoires sur la période du nazisme [« Ein einziges Leben : acht Geschichten aus dem Krieg »], Paris, Joelle Losfeld, 2005 (ISBN 978-2-070-78952-8)