ויקיפדיה

טיפול המרה

טכניקות פסאודו-מדעיות שנועדו לשנות נטייה מינית
(הופנה מהדף ראוריינטציה מינית)

טיפול המרה הוא שם כולל לטכניקות פסאודו-מדעיות המתיימרות לשנות את הנטייה המינית, הזהות המגדרית או הביטוי המגדרי של אנשים בקהילת הלהט"ב כדי להתאים אותם עם נורמות הטרוסקסואליות וסיסג'נדריות.[1] [2][3] שיטות טיפולי המרה כוללות טיפולים המידמים לטיפולים נפשיים, היפנוזה, אימון אישי, התערבויות רוחניות, הדמיה, ניתוחי מוח, סירוס בניתוח או בהורמונים, טיפולי סלידה כגון הכאה עצמית או מכות חשמל, תרופות המעוררות בחילות ועוד.

מעמד חוקי של טיפולי המרה ברחבי העולם:
  מדינות האוסרות על טיפולי המרה על בסיס נטייה מינית וזהות מגדרית
  איסור דה-פקטו על טיפולי המרה
  קיים איסור באזורים מסוימים במדינה
  איסור על טיפולי המרה ממתין לאישור או מוצע
  אין איסור על טיפולי המרה

קיים קונצנזוס מדעי כי טיפולי המרה אינם יעילים בשינוי הנטייה המינית או המגדרית וכי לעיתים קרובות הם גורמים למטופלים נזק נפשי משמעותי וארוך טווח.[4] מזה מספר עשורים מומחי רפואה ובריאות הנפש מתנגדים לטיפולי המרה בגלל שאלו עלולים לגרום נזקים כמו מתח נפשי קיצוני, חרדה, דיכאון, אלכוהוליזם, התמכרות לסמים, חיים ברחוב, פגיעה-עצמית והתאבדות.[3][5][6] נזקים אפשריים נוספים כוללים בידוד ונסיגה חברתית, קושי בקשירת קשרים אינטימיים וביחסי מין, כעס וריחוק כלפי ההורים. ילדים ובני נוער חשופים במיוחד לסיכונים שונים בטיפולים אלה.[6]

גופים רפואיים מזהירים כי השיטות בטיפולי המרה אינן יעילות ועלולות לפגוע במטופל. ארגונים רפואיים, מדעיים וממשלתיים בארצות הברית ובבריטניה הביעו דאגה מטיפולי המרה ומפגיעה שעלולה להיגרם למטופל.[7][8][9][10][11][12] בישראל הזהיר משרד הבריאות מפני קבלת או הצעת טיפול המרה.[13][14][15][16] משרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות האדם מגדיר את טיפולי ההמרה כבלתי אתיים, כבלתי מדעיים, כבלתי יעילים וכפרקטיקה שעשויה להגיע לכדי התעללות ועינויים, ולכן ממליץ למדינות לאסור בחוק טיפולי המרה.[17]

באתר האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה נטען: "אף על פי שהקונצנזוס של ארגוני הבריאות ובריאות הנפש הגדולים הוא שהטרוסקסואליות והומוסקסואליות כאחת הן ביטויים נורמליים של המיניות האנושית, מאמצים לשינוי הנטייה המינית באמצעות תרפיה אומצו על ידי כמה ארגונים פוליטיים ודתיים ושווקו לציבור באגרסיביות. עם זאת, מאמצים אלו טומנים בחובם פוטנציאל להזיק לאנשים צעירים, מאחר שהם מציגים את ההשקפה שנטייתם המינית של להט"בים היא מחלת נפש או הפרעה נפשית, ולעיתים קרובות הם מציגים את חוסר היכולת לשינוי הנטייה המינית ככישלון אישי ומוסרי".[18]

במהלך המאה ה-21 העבירו מדינות רבות, בעיקר באירופה ובאמריקה, חוקים ותקנות האוסרים טיפולי המרה.[19]

מחקר משנת 2022 העריך כי הנזק הכלכלי הישיר של טיפולי המרה ללהט"בים צעירים בארצות הברית היה 650 מיליון דולר בשנה. לפי המחקר הטיפולים הובילו גם לנזקים שונים כמו מתח נפשי, דיכאון, אלכוהוליזם, התמכרות לסמים, והתאבדות, כך שהנזק הכלכלי הכולל מטיפולי המרה בארצות הברית הוערך ב־9.2 מיליארד דולר בשנה.[5]

הגדרות וטרמינולוגיה

עריכה

בספרות המחקרית והמקצועית טיפולי המרה לא תמיד מכונים "טיפולים". בחלק מהפרסומים מתייחסים אליהם כאל מאמצי שינוי נטייה מינית ושינוי זהות מגדרית (SOGICE).[2] אלו נחלקים ל"מאמצי שינוי נטייה מינית". [20][2] ול - "מאמצי שינוי זהות מגדרית".[2][21] מאמצי שינוי נטייה מינית (SOCE - Sexual Orientation Change Efforts) כוללים מגוון של טכניקות המשמשות הן אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש והן אנשים לא מקצועיים, במטרה לשנות נטייה מינית, או חלק כלשהו שלה.[20] המונח SOCE פותח בשנת 2009 על ידי כוח המשימה של האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (APA) בנושא תגובות טיפוליות מתאימות לנטייה מינית, כדי לתאר מאמצים אלה, שיכולים להופיע במגוון צורות ועשויים להיות מכונים במגוון שמות.[20][22] המונח "מאמצי שינוי נטייה מינית" נמנע במכוון משימוש במילה "טיפול" (therapy) ומכאן בצורה משתמעת כי יש הפרעה כלשהי שצריך לטפל בה.[20] מאמצי שינוי זהות מגדרית (Gender Identity Change Efforts - GICE). הוא מונח מקביל המתייחס לטכניקות שנועדו לשנות זהות מגדרית, ביטוי מגדרי, או מרכיבים נלווים של אלה, כך שיהיו בהתאמה לתפקידי מגדר שמקושרים באופן סטריאוטיפי למין שנקבע בלידה.[21] לעיתים מאמץ לשינוי זהות מגדרית הוא חלק במאמץ שינוי נטייה מינית.[21]

במחקרים, פרסומים וניירות עמדה, אנשי מקצוע מתייחסים למאמצים אלה הן בנפרד והן כתופעה משותפת.[2][13] הנחת היסוד שמצויה בבסיס טיפולי המרה, היא שנטייה מינית או זהות מגדרית של אדם מהווה בעיה רפואית גופנית או נפשית המצריכה התערבות או טיפול. הנחה זו משותפת לשני התחומים ואינה מקובלת על גופי רפואה מרכזיים.[13]

גם תומכים בטיפול המרה לא בהכרח משתמשים במונח זה, אלא יכולים להשתמש בביטויים כמו "ריפוי משבר מיני" או "מאבק עם משיכה חד מינית" או "התמודדות עם נטייה מינית הפוכה". כינוי נוסף לטיפולי המרה הוא "טיפול רפרטיבי" (מתקן), היכול לתאר טיפולי המרה ככלל או טכניקות מסוימות להמרה.[23][24]

היסטוריה

עריכה

את ההיסטוריה של טיפולי המרה ניתן לחלק באופן רחב לשלוש תקופות: תקופה פרוידיאנית מוקדמת, תקופה של אישור מיינסטרימי של טיפולי המרה, כאשר המוסד לבריאות הנפש הפך ל-"מפקח העיקרי" על מיניות ותקופה שבאה לאחר מהומות סטונוול, בה הרפואה החלה להתנער מהנוהג.[25]

בתרבויות שונות, ובהן החברה היהודית, הנוצרית והמוסלמית, נחשבו משכב זכר לחטא חמור כנגד רצון האל, שדרש עונש מוות והוביל להומופוביה. בשנת 529 נעשתה "הרפורמה בקוד החוקים של הביזנטי" על ידי הקיסר יוסטיניאנוס הראשון, שהיה נוצרי הדוק. הרפורמה קבעה עונשי מוות ועונשי סירוס לכל מי שעסק ביחסים חד-מיניים, ללא הבחנה כלשהי. יוסטיניאנוס קשר לראשונה את הביטוי מעשה סדום - שהיו במקור כינוי לפעילות לא מוסרית של אנשי העיר סדום לקיום יחסי מין בין גברים או אף התשוקה להם וא גם קבע כי "פשעים אלה" מביאים לרעב המוני, לרעידות אדמה ולמגפות.[26] הוא הקפיד על עונש מוות על ידי עריפת ראשים כעונש על הומוסקסואליות או ניאוף. דבר זה היווה רקע לרדיפה והוצאות להורג במדינות רבות למשך מאות שנים.[26]

 
אנדרטה לזכרם של ז'אן דיוט ולברונו לנואר, רחוב מונטורגויל, פריז

ב-1750 ז'אן דיוט וברונו לנואר היו שני האנשים האחרונים שהוצאו להורג בצרפת באישום של "מעשה סדום". ב-1835 ג'יימס פראט וג'ון סמית' היו שני האנשים האחרונים שנתלו באנגליה בגלל מעשה סדום[27][28][29] רדיפת להט"בים נמשכה אך היחס להומוסקסואליות הפך מתון יותר. במקום חטא דתי החלו במיוחד במדינות מערביות, להגדיר את הומוסקסואליות כהפרעה נפשית או מחלה לצד תאורה כחטא מוסרי או פגם באישיות (שהיה כרוך בעונשי מאסר, אלימות מצד שוטרים ועוד עד למחצית השנייה של המאה ה-20).

בשנת 1869 טבע העיתונאי האוסטרי קרל מריה קרטבני את המונח הומוסקסואליות. בשנת 1886 הפסיכיאטר והסקסולוג האוסטרי ריכרד פון קראפט-אבינג שיער שמדובר בגברים שנולדו עם נפש נשית, ולראשונה הגדיר הומוסקסואליות כהפרעה נפשית. בתקופה זו ניסו סקסולוגים רבים למצוא דרך לשנות נטייה מינית של אדם, בעוד אחרים, הביעו כלפי דבר זה ספקנות והידוע בהם זיגמונד פרויד אבי הפסיכואנליזה.

פרויד ראה בהומוסקסואליות סוג של התפתחות מינית עצורה, צורה של "חוסר בגרות", שבה האינסטינקטים המיניים הרגילים של הילדות נמשכים בבגרות.[30] תאוריה אחת שלו היא כי הומוסקסואליות נגרמת בגלל עימותים אדיפלים לא פתורים או מהזדהות יתר עם ההורה מהמין השני. עם זאת פרויד התנגד לסיווג הומוסקסואליות כמחלה. ב"מכתב לאם אמריקאית" משנת 1935 פרוייד כתב "הומוסקסואליות היא בוודאי לא יתרון, אבל אין מה להתבייש בה, אינה רוע, אינה השפלה, אי אפשר לסווג אותה כמחלה; אנו רואים בכך וריאציה של התפקוד המיני שנוצר כתוצאה מעצירה מסוימת של התפתחות מינית." הוא הביע ספקנות כלפי היעילות של טיפול פסיכולוגי כדרך לשינוי משיכה מינית.[31]

עם זאת, טיפולי המרה היו דבר נפוץ למדי. הפרקטיקות בהם ניסו סקסולוגים, פסיכיאטרים ואנשי דת לשנות נטייה מינית כללו טיפול על ידי קיום יחסי מין עם זונות,[32] הקזת דם, סירוס, התנזרות, היפנוזה, טיפול בקרני רנטגן, גירוש שדים, טיפול בנזעי חשמל כתגובה אברסיבית לגירוי מיני ממקור הומוסקסואלי, טיפול הורמונלי ולובוטומיה (ניתוח מוח). רבות משיטות אלו יושמו עד שנות ה-50 של המאה העשרים וחלקן מיושמות גם היום במדינות שונות.[33]

עד אמצע המאה העשרים, קודמו השקפות מתחרות על הומוסקסואליות בדיספלינות שונות. במיוחד בין הפסיכואנליזה לעומת הסקסולוגיה האקדמית. פסיכואנליטיקאים לאחר פרויד עקבו אחר הפסיכולוג ממוצא הונגרי סנדור ראדו (אנ'), שטען כי הומוסקסואליות היא "הימנעות פובית מהטרוסקסואליות הנגרמת עקב הורות מוקדמת לא מספקת". קו חשיבה זה היה פופולרי במודלים פסיכיאטריים של הומוסקסואליות. מודלים אלה התבססו על מדגם לא מייצג של הומוסקאולים שנבדקו בכלא או הומוסקסואלים שביקשו טיפולים.[30]

בשנות ה־40 וה־50 של המאה העשרים, הוביל הנוירולוג וולטר פרימן (אנ') לכך שלובוטומיה עם דקר דמוי דקר קרח הוצעה כטיפול נפוץ לבעיות נפשיות כמו סכיזופרניה בארצות הברית. באותה תקופה הומוסקסואליות נחשבה כתסמין של סכיזופרניה, כך שהטיפול נועד "לפתור" גם בעיה זו.[34] בשיטה של פרימן הוחדר דוקרן תוך חלל הגולגולת כדי להרוס את האונות הקדמיות של המוח. פרימן עצמו ביצע מעל 3,400 ניתוחי מוח כאלה ב־23 מדינות,[35] למרות שלא הייתה לו הכשרה פורמלית כמנתח.[36] מוערך כי בערך 40% מהמטופלים של פרימן היו גברים הומוסקסואלים. בנוסף לכך הוא ביצע את הניתוח גם בנשים עם "בעיות מין" שלא רצו לשכב עם בני זוגן.[34] ב־1967 ביצע פרימן את הניתוח האחרון שלו. המטופלת הלן מורטנסן מתה מדימום מוחי, ולכן נאסר על פרימן לבצע ניתוחים נוספים. עוד כ־100 ממטופליו האחרים מתו מדימום מוחי וסה"כ 15% מהמטופלים מתו מההליך. לעיתים קרובות היה צורך ללמד מחדש את מטופליו כיצד לאכול ולהשתמש בשירותים.

לעומתם גישה זו, היו חוקרים של אמצע המאה העשרים שראו בהומוסקואליות תופעה נורמלית ולא מחלת נפש. הזואולוג אלפרד קינסי נחשב למייסד ענף הסקסולוגיה במדעי האדם במחקריו פורצי הדרך. הוא ניסה להבין את ההתנהגות המינית האנושית על ידי חקר אוכלוסיות כלליות. הוא קיים מחקר בשטח, וגייס מספר רב של נבדקים שלרובם לא היה רקע בעיות נפשיות או עבריינות. ב-1956 הפסיכולוגית האמריקאית אוולין הוקר פרסמה מאמר בשם "ההסתגלות של ההומוסקסואל הגלוי של זכר" שבו ערכה מבחנים פסיכולוגיים לכמה קבוצות, שכללו קבוצות של גברים הטרוסקסואלים והומוסקסואלים שהיו מוכנית לזהות את עצמם ככאלה. היא ביקשה ממומחים לזהות את ההומוסקסואלים ולדרג את בריאותם הנפשית. הניסוי, שחוקרים אחרים חזרו עליו לאחר מכן, מצא שהומוסקסואליות אינה הפרעה נפשית, מכיוון שלא היה הבדל ניתן לזיהוי בין גברים הומוסקסואלים להטרוסקסואלים במונחים של הסתגלות נפשית. הוקר טענה כי מתאם כוזב בין הומוסקסואליות למחלת נפש היווה את הבסיס לסיווג ההומוסקסואליות כהפרעה נפשית. המתאם היה תוצאה של חוקרים קודמים שחקרו קבוצות מדגם שהכילו גברים הומוסקסואלים עם היסטוריה של טיפול במחלות נפש. עבודתם של קינסי והוקר העניקה תמיכה לתפיסה מדעית הולכת וגוברת לפיה הומוסקסואליות, כמו הטרוסקסואליות, היא וריאציה נורמלית של ביטוי מיני אנושי.[30]

בשנת 1970, פעילים חברתיים דאגו לאמת את האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית (APA) עם תוצאות המחקר הסקסולוגי. פעילים הומואים ולסביות מאורגנים, שהיו משוכנעים שהעמדות הפסיכיאטריה לגבי הומוסקסואליות כתופעה פתולוגית, תרמו באופן ניכר לדעות קדומות שליליות, שיבשו את המפגשים השנתיים של ה-APA בשנים 1970 ו-1971. כתוצאה מכך, APA החלה בתהליך של לימוד השאלה המדעית האם הומוסקסואליות צריכה להיחשב כהפרעה פסיכיאטרית. לאחר סקירה מקיפה של הספרות, חבר הנאמנים של ה-APA הצביע ב-11 בצדמבר 1973 בעד הסרת הומוסקסואליות מספר האבחנות הפסיכיאטריות, ה-DSM[30] ומאז אין היא מוגדרת כהפרעה או כמחלה, מה שתרם לשינויי איטי בדעת הקהל על הומוסקסואליות. בשנת 1992 ארגון הבריאות העולמי הסיר את האבחנה של ההומוסקסואליות מהסיווג הבין-לאומי של מחלות ה-ICD. מאז הומוסקסואליות נחשבת כווריאציה נורמטיבית של המיניות.[6]

ארגוני הבריאות שינו היחס שלהם לטרנסג'נדריות לאורך השנים, בדומה לשינוי שביצעו ביחס להומוסקסואליות. בשנת 1968 תייג ה-DSM את הטרנסג'נדריות בקטגוריה של "סטיות מיניות". ההגדרה שונתה בהדרגה במהלך השנים להגדרות קלות יותר[37] ב-2013, במסגרת DSM-5, שונתה ההגדרה בצורה משמעותית לדיספוריה מגדרית. אי-נוחות מגדרית, אינה מוגדרת בפני עצמה כהפרעה נפשית.[38][39] קטלוג ICD-11, של ארגון הבריאות העולמי, שפורסם ביוני 2018, הסיר את הטרנסג'נדריות מסעיף הבעיות הנפשיות.[40][41]

בשנת 2015 נקבע במשפט שהיווה ציון דרך כי הטענות של ארגון JONAH היהודי בדבר היכולת לשינוי נטייה מינית היוו הונאה צרכנית.

בינואר 2022 אישרה האספה הלאומית של צרפת הצעת חוק הקובעת כי ניסיון לשכנע את חברי קהילת הלהט"ב לעבור טיפולי המרה, או ביצוע של טיפולי המרה בפועל, יהוו עבירה פלילית שבגינה יוטל קנס של עד 30 אלף יורו או שנתיים של מאסר בפועל. הצעת החוק עברה פה אחד. החוק מאפשר לארגוני זכויות להט"ב להגיש תביעות אזרחיות כנגד מי שמבקשים לבצע טיפולי המרה.[42]

תפוצה

עריכה

סקר ספרות מחקרית שבוצע בארצות הברית בשנת 2022 מצא 28 מחקרים מהימנים שבדקו 190 אלף להט"בים. בממוצע, 12% מתוך המשתתפים במחקרים ניסו טיפולי המרה, שכללו טיפולים פסיכותרפיים אישיים או קבוצתיים, טיפולים שכללו אשפוזים וכן טיפולים שהומלצו על ידי מנהיגים דתיים. הגיל הממוצע לטיפולים היה 25 (הטווח כלל אנשים בגילאי 5–58). המטופלים עברו 118 מפגשים בממוצע, במשך תקופה ממוצעת של 26 חודשים. הספרות לא סיפקה הערכה ברורה לאחוז האנשים שהחלו את הטיפול כקטינים. מתוך האנשים שעברו טיפולים, 43% עברו לפחות שני סוגים של טיפולי המרה ו־15% מהם עברו לפחות שלושה סוגי טיפולים.[5]

אוכלוסיית היעד במחקרים הייתה בני נוער להט"בים בגילאי 13–17 במדינות שבהן אין איסור בחוק על טיפולי המרה לקטינים וכן להט"בים בגילאי 18–24 בכל רחבי ארצות הברית. כ־10% מהלהט"בים באוכלוסיית היעד היו בסיכון לקבלת טיפולי המרה.[5]

מחקר משנת 2019 מצא כי 698 להט"ב מבוגרים בארצות הברית עברו טיפולי המרה. מתוכם 350 עברו טיפולי המרה כבני נוער. [1]

שיטות טיפולי המרה

עריכה

קיימות מגוון גדול של שיטות המשמשות כיום בניסיון לשנות נטייה מינית או מגדרית. כאמור, הנחת היסוד שמצויה בבסיס טיפולי המרה, היא שנטייה מינית או זהות מגדרית של אדם מהווה בעיה רפואית גופנית או נפשית המצריכה התערבות או טיפול, או בניסיון "לנרמל" התנהגות או ביטויים שלה.

מאמצי שינוי נטייה מינית (SOCE) מתייחסים למגוון רחב של מאמצים במגוון צורות כגון פגישות אחד על אחד, מפגשי קבוצה, תוכניות במקום המגורים, כנסים וקבוצות מקוונות. הנימוקים ל-SOCE כללו הצהרות כי משיכה מינית הומוסקסואליות נגרמת בגלל טיפול הורות גרועה, התעללות מצד בני קבוצת הגיל, טראומה מינית, "נחיתות" מגדרית, או צרכים רגשיים שלא נענו.[20]

חלק מהתערבויות במסגרת מאמצי שינוי נטייה מינית כוללת המלצה על יציאה עם אדם מהמין הנגדי; פיתוח אינטמיות לא מינית והשתייכות לקבוצת עמיתים הטרוסקסואלים מאותו המגדר; התנסות במגע לא ארוטי מאותו המגדר; טקסים דתיים כמו תפילה, לימוד כתבי קודש, גרוש שדין, וקיום וידוי על משיכה לאנשים מאותו מין; יישום של התניה מונעת ועוד.[20]

השיטה הרפראטיבית

עריכה

התרפיה הרפראטיבית מבוססת בעיקרה על שיחות בין המטפל למטופל, בהן מנסה המטפל לרפא פצעים נפשיים מהילדות, לעזור לזכר המטופל לבנות קשרים רגשיים ולא מיניים עם גברים, ולחזק את "תחושת הגבריות" שלו. המטפל מנחה את המטופל להימנע ממחשבות מיניות על בני מינו. השיטה קיבלה השראה לשמה מהספר "הומוסקסואליות: אתיקה נוצרית חדשה" ("Homosexuality: A new Christian ethic") אותו פרסמה התאולוגית והפסיכולוגית הבריטית, ד"ר אליזבת מוֹבּרלי (אנ'), בשנות ה-80. בספרה טוענת ד"ר מוֹבּרלי שנטייה מינית הומוסקסואלית היא ביטוי לדחף מתקן, "רפראטיבי", באמצעותו מנסה האדם להתמודד עם מערכת יחסים לא תקינה עם אביו בילדות.

הפסיכולוגים ג'וזף ניקולוסי (אנ') וצ'ארלס סוקרידס (אנ') פיתחו שיטת טיפול שנועדה לתת מענה לאותו דחף מתקן, והם מתארים אותה בספר "תרפיה רפראטיבית להומוסקסואליות בגברים – גישה קלינית חדשה" ("Reparative Therapy of Male Homosexuality: A New Clinical Approach"), אותו פרסמו בשנת 1991 ובספרים נוספים.

תומכי טיפולי המרה גורסים, בדרך כלל, שהנטייה המינית מתעצבת ועשויה להשתנות במהלך חייו של האדם.[43] כמו כן, רובם גורסים שבמקרים רבים ניתן לשנותה בעזרת תרפיה רפראטיבית בגישה פסיכואנליטית (בעלת מוטיבים פסיכואנליטיים קלאסיים) כל שהיא, או כזו המשולבת עם גישה ביהביוריסטית.[דרוש מקור] כטיפול משלים. מדובר בעיקר במקרה בו המטופל ביסקסואל, ואז מוצעים באמצעות סרוגייט טיפולים סקסולוגיים לחיזוק המשיכה המינית ההטרוסקסואלית.

הטיפולים הפסיכואנליטיים מתבססים על התאוריה שמשיכה הומוסקסואליות היא דחף רפראטיבי (תיקוני), שנגרם כתוצאה מהתפתחות פסיכולוגית בלתי תקינה, אשר נגרמה ממצבים או מאירועים חריגים בגיל צעיר מאוד, ולכל אחד מהם מוצע טיפול ייעודי. מצבים אלו כוללים:

ניקולוסי סבר שהגורם הכי שכיח להומוסקסואליות בקרב גברים הוא הפרעת זהות מגדרית בילדות (ככינוייה במהדורה הרביעית של ה-DSM)[דרוש מקור]. נון קונפורמיות מגדרית בילדות היא מצב, שבו ילד או ילדה מביעים רצון עקבי לשחק במשחקים של המין ההפוך (למשל, בנים המפגינים רצון עקבי, אפשר שגם יום יומי, לשחק בבובות או לשחק דמויות נשיות במשחקי הדמיון) ואף להזדהות כבן המין האחר. כמות רבה של מחקרים מצאה מתאם מובהק בין התנהגות נון-קונפורמית מגדרית בילדות לבין זהות הומוסקסואלית או טרנסקסואלית בגיל מאוחר יותר.[44][45][46] חוקר המגדר קנת' צוקר (אנ') גורס, כי קיימת הסכמה רבה בקרב פסיכולוגים וחוקרים דומים שאכן נון-קונפורמיות מגדרית היא גורם מנבא משמעותי (אך לא מוחלט) להומוסקסואליות ואף לטרנסקסואליות בבגרותו של אותו אדם.[47]

לטענת תומכי טיפולי המרה כיום, ישנו מתאם נסיבתי בין הומוסקסואליות ובין נון-קונפורמיות מגדרית בילדות. [דרוש מקור] משכך, מטפלי ההמרה ינסו לזהות טראומות או חסכים מהילדות ולפתח את גרעין הזהות המגדרית הגברית שלהבנתם דוכא. רוב הדוגלים בטיפולי המרה סבורים, כי התנהגות הנון קונפורמית מגדרית מתפתחת עד סביבת גיל 7, ובפרט ב-3 השנים הראשונות לחיים.[דרוש מקור] לטענתם, זה קורה בטווחי זמן אלה בגלל אחת משְׁלוש הסיבות להלן הקשורות לנוכחות ההורית בילדות (אין בהכרח הסכמת כלל בקרבם על אחד המודלים). הדוגמאות מציגות בנים אך על פי הגישות המיושנות ניתן "להפוך" את זהות המגדר של הדמויות אם רוצים לדבר על בנות:

  1. אם שתלטנית (Overbearing\Protective mother), שמגוננת יתר על המידה על בנה בשנותיו הראשונות לחיים, וגורמת באופן ישיר להזדהותו עימה. את הגרסה הראשונה של רעיון זה העלה לכאורה זיגמונד פרויד, אך לאורך הזמן התפתחה גרסה מצומצמת יותר של הרעיון, שהסירה רעיונות פרוידיאנים קלאסיים (כמו תסביך אדיפוס) וטענה שרק "ההיקשרות היתרה" לאם גורמת לכך.[48] הן טענתו המקורית של פרויד, והן ניסיון השדרוג שלו, כמעט ולא זכו לכל תמיכה אמפירית, והם נזנחו גם בקרב חלק ממטפלי ההמרה.
    גרסה מודרנית יותר של הרעיון היא, ששתלטנות האם לא גורמת באופן ישיר להפרעה בהתפתחות המגדרית, אלא ההרחקה שנגרמת לבן מדמויות גבריות, בפרט האב, אך גם בני קבוצת השווים, ולכן היא נחשבת כגורם עקיף בלבד.
  2. יחס בין מידתיות גבוהה של שתלטנות מצד האם, לבין מידתיות נמוכה של דומיננטיות מצד דמות האב בשנים הראשונות לחיים. על פי רעיון זה שני ההורים משחקים תפקיד פעיל בהתפתחות הנטייה המינית, ויש לטפל בקונפליקטים שנוצרו מצד שניהם. גם רעיון זה נזנח במידה רבה בעולם המדע, וגם בקרב חלק מהמציעים טיפולי המרה, בפרט כי הוא מזכיר דמות אם שתלטנית, טענה שלא אוששה דיה.
  3. העדר דמות היקשרות אבהית דומיננטית (Absent father figure), לפחות בשנים הראשונות לחיים, כמגדילה את הסיכוי להתפתחות נטייה הומוסקסואלית. קיימת הסכמה כללית בקרב פסיכואנליטיקנים כי דמות האב, בשנים הראשונות לחיים, היא גורם מעצב, לפחות של אספקטים משניים של זהות המגדר, כלומר של ההתנהגות בהקשרה, אולם השפעתה על התפתחות הנטייה המינית לא זכתה לאישוש חד משמעי. כדי לפתור את הטענה הנגדית, מדוע אנשים שגדלו ללא אב לא בהכרח מפגינים נון-קונפורמיות מגדרית, טוענים מצדדי התיאוריה, שהילד 'ינק' את מגדרו הגברי מבני קבוצת השווים, וכן שמדובר בגורם תורם בלבד ולא בתלות חד-ערכית.

יצוין, כי גישות מקובלות ומודרניות יותר להתפתחות המגדר הן אינטגרטיביות (כלומר משלבות גורמים שונים, כולל ביולוגיים), ואינן לוקחות בחשבון רק גורם אחד (ביולוגי-גנטי, ביולוגי-סביבתי, או פסיכוסוציאלי-סביבתי).[דרוש מקור] גישות אלה דוחות רעיונות הנוגעים לאם שתלטנית תוך התייחסות אליהם כפסאודו-מדעיים (ולכן לכאורה שומטות את הקרקע מאותם טיפולים המבוססים על רעיון זה). הגישות המודרניות מדגישות גם גורמים ביולוגיים (גנטיים וביוכימיים), בפרט לגבי התפתחות זהות המגדר בבנות, כמו גם את קבוצת השווים, ונשענות רק באופן חלקי, אם בכלל, על מודל ההיקשרות לאב כגורם משפיע על התפתחות הזהות המגדרית.[דרוש מקור]

חלק מתומכי הטיפולים, רואים בהם אמצעי לשינוי אותם צדדים באופי המטופל אשר סובייקטיבית גורמים לו סבל.[49] תומכי טיפולי המרה אחרים סבורים, שלאורח חיים הטרוסקסואלי יש יתרונות אובייקטיביים על פני אורח חיים הומוסקסואלי.[50]

תומכי טיפולי המרה טוענים, כי הם מציעים אפשרות חלופית לסגנון החיים ההומוסקסואלי למי שמעוניין בכך, וכי מניעתו פוגעת הן בחוק יסוד: חופש העיסוק של המטפל והן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו של המטופל.[דרוש מקור] חלקם מוסיפים לטעון כי הדה-לגיטימציה של הטיפולים מונעת מגישה אנטי-מדעית שמטרתה לדכא את הסקרנות האנושית ואת המחקר החופשי של נושאי מיניות ומגדר.[דרוש מקור]

ניסיונות למניעה מוקדמת

עריכה

בעקבות ההצלחה המועטה מאוד של ניסיונות לשינוי נטייה מינית שנערכו בארצות הברית (בעיקר במאה העשרים), מספר מצומצם של חוקרים אמריקנים, המזוהים בעצמם כשייכים לקהילה הלהט"בית, הציעו מעין "טיפול מונע" המבוסס על ההנחה שדפוס פעילות מסוים, בפרט מצד ההורים, ובפרט בשנים הראשונות לחיי בנם או בתם, עשוי להקטין את הסיכוי להופעת ההומוסקסואליות בהמשך החיים הבוגרים של הצאצא. לא מדובר על מפגשים ומעקב אצל קלינאי, כי אם על תדרוך התנהגותי מוקדם, של ההורים. הגישה בוקרה בטענה שהיא הומופובית ושהיא עשויה להעכיר את היחסים בין הורים לילדיהם.

חלוץ גישה זו הוא הכומר והחוקר ג’ורג’ אלן רקרס אשר תיאר בספרו משנת 1982 "לעצב את הזהות המינית של ילדך".[51] רקרס, שהוא הומוסקסואל, או לחלופין דו מיני בעצמו[52][53] הפך לשנוי במחלוקת לאחר שמטופל שלו התאבד בבגרותו ורקרס נחשד על ידי העיתונאי ההומוסקסואל אנדרסון קופר כאשם בכך.[54]

גישה דומה נקט עמיתו של רקרס, ג'וזף ניקולוסי, בחיבור משנת 2002 בשם "מדריך להורה למניעת הומוסקסואליות",[55] בו כתב, כי בבסיס ההומוסקסואליות עומדת בדרך כלל נון קונפורמיות מגדרית בילדים אותה הוא מסביר בגרסה לא קונבנציונלית של פסיכואנליזה, לפיה נון קונפורמיות זו היא תוצאה של הזדהות מעטה עם ההורה הנכון או, לחלופין, עם ההורה הלא נכון. למשל כאשר אמו של האדם מגוננת עליו יתר על המידה בשנות החיים הראשונות הוא נוטה להזדהות עמה באופן מופרז, או כאשר הילד לא מקבל באותן שנים מספיק אהבה ותשומת לב מאביו (משום שחסרה דמות אב, או שהאב מרוחק או משום שהילד נפגע מהאב והתרחק ממנו רגשית) או מהדמויות הגבריות הקרובות אליו, הצורך שלו באהבה גברית הופך למשיכה רומנטית-מינית בגיל ההתבגרות. כתוצאה מכך, הילד אינו מרגיש בנוח עם ילדים בני אותו מין ביולוגי ומרגיש סוג של רגשי נחיתות בתור גבר בהמשך חייו, ואלה גורמים לרומנטיזציה של הגבריות. גרסתו של ניקולוסי נשענת על תאוריית האם השתלטנית, שנזנחה במחקר באופן כמעט מוחלט, ואיננה לוקחת בחשבון גורמים ביולוגיים בהתפתחות זהות המגדר (בפרט אצל בנות); ממצאים אשר על פי מדען המוח וחוקר הנטייה המינית מארק ברידלאב הם מבוססים היטב.[48]

הרגעת החשק המיני

עריכה

קיימים, בעיקר בארצות הברית, מטפלים מתחום בריאות הנפש המציעים טיפולים שבאופן מוצהר אינם מיועדים לשינוי הנטייה המינית עצמה, כי אם רק את ההתנהגות בהקשרה;

טיפולים אלה מוצעים על ידי מטפלים שחלקם מאמינים בעצמם כי נטיות מיניות אינן אפשרויות לשינוי בכלים הפסיכותרפיים המוכרים. הטיפולים שלהם נעשים לרוב בגישה קוגניטיבית-ביהביוריסטית ומטרתם להקטין את הסבירות לביטוייה של נטייה מינית מסוימת (ללא תלות הכרחית בסוג הנטייה או במניע של המטופל לבקש סיוע זה); טיפולים אלה מטרתם להפחית את החשק המיני או לפחות את ההתנהגות המינית של הפרט,[56] והם מבוססים על ההנחה כי חשוב לעזור למטופל להגיע לשלווה נפשית, ואם ביטוי נטייתו המינית מפריע לכך, מסיבה פילוסופית, דתית, רגשית או אחרת, הרי שיש לסייע לו לפחות לנסות להפחית את ביטויה.

כאשר טיפולים אלה ניתנים להומוסקסואלים, יש הרואים בהם וריאציה של טיפולי המרה, גם אם באופן מוצהר אין זו כוונת המטפל או המטופל. המציעים טיפולים אלה מכנים אותם לעיתים כטיפולים בהתמכרות למין או לפורנו, או להתנהגות מינית קומפולסיבית (CSB, או בשמה השני "היפרסקסואליות"). המתנגדים לטיפולי המרה באופן כללי, אולי יתנגדו לטיפולים אלה עם אותן טענות נגד טיפולי המרה "רגילים".

ארגונים המקדמים טיפולי המרה

עריכה

תנועת ה-Ex gays

עריכה

ישנם אנשים המעידים על עצמם, כי היו בעברם הומוסקסואלים, ובעקבות תרפיה רפראטיבית פחתה משיכתם לגברים, או פסקה לחלוטין, ובמקומה התפתחה משיכה לנשים.

בארצות הברית קיימות קבוצות וכנסיות של "הומוסקסואלים לשעבר" ("ex-gay"). רבים מאנשים אלה מסתירים את עברם, אך יש שכתבו ספרים או מרצים על תרפיה רפראטיבית ואף מעניקים אותה בעצמם; בולט בין אלה הוא ריצ'רד כהן (אנ'), אשר מציג את האישה שנשא בשנת 1982 ואת שלושת ילדיהם בסדרות דוקומנטריות שונות כעדות להצלחתם של טיפולי המרה מסוימים תוך קידום גישתו הטיפולית.

ישנם אנשים, שהעידו על עצמם בעבר כי עברו בהצלחה תרפיה רפראטיבית, אך לאחר מספר שנים חזרו בהם מהצהרה זו. בארצות הברית קיים ארגון בשם ex-gay-watch שחלק מהפעילים בו היו בעבר נציגים בולטים של "הומוסקסואלים לשעבר" - אנשים אלו מכנים עצמם בדרך כלל ex-ex-gay‏ (בתרגום חופשי: הומוסקסואלים-לשעבר לשעבר).[57]

ביוני 2013, "Exodus International", מועצת המנהלים של ארגון גג של קבוצות וכנסיות של הומוסקסואלים לשעבר, החליטה לסיים את פעילותו.[58] נשיא הארגון פרסם הצהרה שהביעה חרטה על הקו בו נקט הארגון והתנצל בפני חברי קהילת הלהט"ב הרבים ש"נפגעו ממנו".[59][60] ארגון הגג הוחלף בידי התארגנות חדשה בשם "Restored Hope Network".

הברית (לשעבר NARTH)

עריכה

"The Alliance for Therapeutic Choice and Scientific Integrity" – "הברית לבחירה טיפולית ויושרה מדעית" (לשעבר "האגודה האמריקאית למחקר וטיפול בהומוסקסואליות" – NARTH) הוא ארגון אמריקאי של מטפלי המרה.

הסרת ההומוסקסואליות מה-DSM בשלבים בין שנת 1973 לשנת 1987 החלה בעקבות מחאות ומאמצי הסברה של פעילי להט"ב כלפי האגודה הפסיכיאטרית,[61] ובארגון הברית יש הטוענים כי הסיבה להסרה לא הייתה מקצועית אלא פוליטית – לחץ מצד הקהילה ההומוסקסואלית יחד עם המחנה הליברלי. [דרוש מקור]

באופן היסטורי, רוב טיפולי ההמרה התרחשו בקבוצות עם רקע דתי וארגוני בריאות התעלמו מהם. דבר זה השתנה בתחילת שנות ה-90 עם הופעת NARTH שקידמה דעות קדומות שליליות והציגה את כל ההומואים, לסביות ובי-סקסואלי כבעלי בעיות נפשיות. פעולה זו דרבנה תגובה מצד ארגוני בריאות כמו APA בסוף שנות ה-90[62]

בשנת 2002 פרסמו ד"ר ג'וזף ניקולוסי, מייסד הארגון והעומד בראשו עד 2006, וד"ר א. דין בירד סקירה מטה-אנליטית של טיפולים רפראטיביים אינדיבידואליים של הומוסקסואלים.[63] הם בדקו 146 מקרים, מתוכם 79% הצביעו על כך שהתרפיה הרפראטיבית יעילה. הקריטריונים שנקבעו לקביעת יעילותה של תרפיה רפראטיבית כללו דיווח של הנחקרים על משיכתם המינית (אל בני אותו המין ואל בני המין השני), אחוז הפנטזיות על בני אותו המין ועל קיום יחסי מין עם בני אותו המין; קריטריונים נוספים לקביעת יעילות התרפיה עסקו בבדיקת עוררות מינית: שינוי בזקפה ושינוי בדופק כתגובה למצגת של תמונות אירוטיות.

IFTCC

עריכה

"The International Federation for Therapeutic and Counseling Choice" – "הפדרציה הבינלאומית לבחירה בטיפול וייעוץ" – הוא ארגון אירופאי של מטפלי המרה. הארגון אימץ את הקוד האתי למטפלים שגובש ב-NARTH.[64]

ארגונים המקדמים טיפולי המרה בישראל

עריכה

העמותה הדתית עצת נפש, מציעה סדנאות קבוצתיות לשינוי נטייה מינית, ומפנה למטפלים קליניים המציעים טיפול המרה פרטני. בשנת 2019 הורשע ראובן וולצ'ר, שהיה מטפל מומלץ מטעם הארגון ועד 2008 כיהן גם כיושב ראשו, במעשים מגונים שביצע בשניים ממטופליו, בהסכמה שהושגה תוך העמדת פנים שמדובר בחלק מהטיפול. נגזרו עליו 20 חודשי מאסר.[65] באפריל 2023 פרסם פורום תקנה אזהרה לציבור כי וולצ'ר חזר להיות מועסק בעמותה.[66]

עמותת חוסן מפנה למטפלים העוסקים בטיפולי המרה.[67]

כָּמוֹךָ - הומואים דתיים אורתודוקסים היא עמותה של הומואים הדוגלת בכך שזכותם של המעוניינים בטיפול פסיכולוגי בנטייתם המינית לממש אפשרות טיפול זו, תוך הכרה בכך שאין מדובר בערובה בטוחה לשינוי וכי מדובר בתהליך שתוצאותיו ומידת הצלחתו לא הוכחו דיים; "כמוך" אף הקימה קרן לסבסוד טיפולי המרה.[68][69]

ביקורת על טיפולי המרה

עריכה

המתנגדים לגישה הטיפול טוענים כי לבעלי נטיות לא הטרוסקסואליות אין סיבה לעבור טיפול כלשהו בקשר לנטייתם, מכיוון שאינם חולים במחלה המצריכה טיפול, בעוד שאלו המעוניניים, בוחרים בקבלת אותם "טיפולים" כתוצאה מלחץ חברתי וסטיגמות חברתיות, השוללות את הלגיטימציה מהיסוד של נטיות לא הטרוסקסואליות מתוך אמונות דתיות, אי הכרת להט"בים באופן אישי, רגשות אשם בנושאים שונים הקשורים למיניות, דעות קדומות, השכלה נמוכה, נטייה לסמכותיות ושיפוטיות ותפיסות תפקיד נוקשות. חלק מהמתנגדים לטיפול טוענים שהמקור לרעיון התרפיה הרפראטיבית הוא שנאת ההומוסקסואלים והרצון להעלים את ההומוסקסואליות מהעולם; לדבריהם יש קשר בין תרפיה רפראטיבית לבין אג'נדה דתית והומופוביה, וכי אחת הראיות לכך לטענתם, היא שרבים מהארגונים התומכים בתרפיה רפראטיבית הם כנסיות או ארגונים דתיים אחרים – נוצריים, יהודיים או מוסלמיים.[70]

עמדה נפוצה בקרב המתנגדים לתרפיה הרפראטיבית היא, כי לפחות בכלים הקיימים, לא ניתן לשנות באופן יזום נטייה מינית של אדם, גם אם ירצה בכך. הם טוענים, כי המחקרים שלפיהם ניתן לשנות נטייה מינית, עושים שימוש שגוי וסלקטיבי בנתונים ואינם נעשים על-פי השיטה המדעית, וכתוצאה מכך, להסקת המסקנות לכאורה אין כל בסיס מדעי. חלק מהמחקרים המצביעים על יעילות התרפיה הרפראטיבית אינם מתפרסמים בכתבי עת מקצועיים (בהם בדרך כלל כל המאמרים עוברים בדיקה במסגרת של ביקורת עמיתים), ולפיכך יש להטיל ספק במתודולוגיית המחקר ובהסקת המסקנות שבו.

שתי טענות נגד העוסקים בטיפולי המרה הן, שהם מניחים כי הומוסקסואליות היא הפרעה נפשית וכי מחקריהם מתמקדים כמעט אך ורק בגברים הומואים, ורק לעיתים נדירות כוללים לסביות.[71][72][73][74][75]

מחקר

עריכה

קורט פרוינד

עריכה

פעילות הומוסקסואלית הפכה לחוקית בשטחי צ'כוסלובקיה בשנת 1962 לאחר שמחקר מדעי של הפסיכיאטר והסקסולוג קורט פרוינד הוביל למסקנה כי לא ניתן לשנות נטייה הומוסקסואלית להטרוסקסואלית.[76] בין השנים 1950 ל-1953, פרוינד טיפל ב-67 גברים על רקע נטיותיהם ההומוסקסואליות. בעוד שחלק ממטופליו ביקשו מרצונם לשנות את נטייתם המינית, אחרים קיבלו מחילה מהעמדה לדין או עונשים משפטיים, כדי שיוכלו לעבור את הניסוי. מתוך פרספקטיבה ביהביוריסטית, ניסה פרוינד לחזק רגשות הטרוסקסואלים תוך ענישה של הומוסקסואלים כדי לשנות את נטייתם המינית. למטופלים ניתנו תרופות מעוררות בחילה בזמן שנחשפו לתמונות של גברים אחרים, אשר לאחר מכן קיבלו זריקות טסטוסטרון ונחשפו לתמונות של נשים עירומות. פרוינד עקב אחר מטופליו בשנים 1956–1958, והגיע למסקנה כי טיפוליו לא צלחו.[77] הנתונים האמפיריים שלו הציגו מספר מהראיות הראשונות לכך, שביצוע טיפול המרה בנטייה מינית היה בדרך כלל חסר תועלת והוכיח כי אף גברים בעלי אוריינטציה הומוסקסואלית שנראה כאילו ויתרו על יחסים מיניים עם גברים אחרים והקימו נישואים הטרוסקסואלים עדיין נמשכים רומנטית לתמונות של גברים ולא של נשים. פרוינד גם קרא תיגר על תיאוריות פסיכואנליטיות עכשוויות של הומוסקסואליות גברית, שהצביעו על כך שזה נובע מפחד או סלידה מנשים.

ב-1977 התנצל פרוינד על ניסיונו לשנות את נטיותיהם החד-מיניות של מטופליו, וכתב כי אם ניסוייו "'עזרו בכלל, הם עזרו ללקוחות להיכנס לנישואים שהפכו מאוחר יותר לבלתי נסבלים או כמעט בלתי נסבלים" והביע ספק שיש לראות בהומוסקסואליות מחלה בשל הסיכוי כי "שינויים חברתיים סבירים עשויים לבטל למעשה את כל המצוקה הספציפית של הומוסקסואלים". פרוינד יעץ למטופליו לחיות בשלום עם נטייתם החד-מינית.[77]

מאסטרס וג'ונסון (1979)

עריכה
  ערך מורחב – מאסטרס וג'ונסון

בין השנים 1968 ל-1977 הפעיל המכון של מאסטרס וג'ונסון תוכנית טיפול המרה של הומוסקסואלים להטרוסקסואליות. בשנת 1979 התוכנית דיווחה על 71.6 אחוזי הצלחה במהלך שש שנות טיפול.[78] בתקופת המחקר שלהם הוגדרה הומוסקסואליות על ידי האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה כהפרעה פסיכולוגית. בשנת 1973 הגדרה זו הוחלפה ב'הפרעת נטייה מינית' (Sexual Orientation Disturbance), שהגדירה נטייה מינית כהפרעה, אם בעל הנטייה סבל ממנה ורצה לשנותה. פרסום תוצאות המחקר שש שנים לאחר החלטת האגודה ספג ביקורת על רקע זה.

בשנת 2009, תומאס מאייר (אנ') פרסם ביוגרפיה על הזוג, בה כתב שוויריג'יניה ג'ונסון הסתייגה קשות מתאוריית ההמרה של מאסטרס וחשדה אף שמאסטרס פברק את תוצאות המחקר, ושעמית נוסף של מאסטרס חלק אף הוא על אמיתות הממצאים הללו וטען שמאסטרס לא שמר את נתוני המחקר שפורסם בספרו.[79]

עבודותיו של איסאי (1991)

עריכה

הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי ריצ'רד איסאי טען במאמר משנת 1991, שלקוחות, המבקשים סיוע בשינוי הנטייה המינית מונעים לרוב מפגיעה בהערכה העצמית ומהפנמה של הטיה חברתית שיוצרות חוסר יכולת לאחד ולשלב את נטיותיו המיניות של הפונה בגיל ההתבגרות ובבגרות המוקדמת, דבר הגורם לחוסר היציבות של הזהות ההומוסקסואלית שלו.[80]

וורן ת'רוקמורטון (1998)

עריכה

וורן ת'רוקמורטון, פרופסור לפסיכולוגיה, ערך סדרת מחקרים על טיפולי המרה. ב-1998 פרסם סקירת ספרות, בעיקר משנות ה-60 וה-70, לפיה שיטות טיפוליות שונות הודגמו כאפקטיביות במקרים רבים, והלין על ההתנגדות הגורפת הגוברת לטיפולי המרה.[81]

רוברט ספיצר (2001)

עריכה

רוברט ספיצר, פרופסור לפסיכיאטריה מאוניברסיטת קולומביה ערך ב-2000–2001 מחקר בדיקה האם ייתכן שינוי בנטייה מינית בעקבות תרפיה רפראטיבית.[82] הוא חיפש מתנדבים ומצא 143 גברים ו־57 נשים שדיווחו על משיכה חד־מינית עיקרית ארוכת שנים, בה חל שינוי שהתמיד במשך לפחות חמש שנים. למאתיים המתנדבים נערך ריאיון טלפוני מובנה שכלל כ־120 שאלות. לפי הקריטריונים שנקבעו במחקר, 65 אחוז מהגברים ו־43 אחוז מהנשים סווגו כבעלי "תפקוד הטרוסקסואלי טוב" מבחינה מינית ורגשית, אם כי משיכתם ההטרוסקסואלית הייתה עזה פחות מזו המאפיינת אנשים שמעולם לא חוו משיכה חד-מינית. רובם הגדול גם דיווח על שיפור בתחושת הגבריות/נשיות וביכולת לפתח יחסים לא מיניים קרובים עם בני מינם. על סמך הממצאים, ספיצר ביקר את המלצת ה-APA משנת 2000 שמטפלים אתיים ימנעו מניסיונות לשנות נטייה מינית. לדבריו המלצה זו מבוססת על סטנדרט כפול, שכן גם טיפולי קבלה עצמית להומואים (gay affirmative therapy) לא הוכחו אמפירית כיעילים, וגם בעקבותיהם יש דיווחים על נזק. הוא גרס, שנדרש מחקר פרוספקטיבי ארוך טווח להערכת שכיחות המקרים, בהם מדווח שינוי משמעותי בנטייה בעקבות תרפיה רפארטיבית, ושכיחות המקרים בהם הנכשלים בטיפול נפגעים בצורה זו או אחרת.

המחקר פורסם בכתב העת Archives of Sexual Behavior(אנ'), רק לאחר שהעורך הציג אותו בפורומים מקצועיים והזמין את המעוניינים לכתוב מאמרי תגובה. המחקר פורסם אחרי כשנתיים, עם עשרים ושישה מאמרי תגובה ובנוסף מאמר תשובה למגיבים מאת ספיצר, ובכך הוקדש לנושא הגיליון כולו.[83] הביקורת כנגד המחקר טענה, בין היתר, שהוא התבסס על דיווחי הנחקרים בלבד, ללא אמצעים רפואיים לבדיקת עוררות מינית למראה בני המין השני. ספיצר במחקרו נימק זאת בחוסר מימון, ובכך שכמעט תמיד מחקרים על יעילות טיפולים פסיכותרפיים נסמכים רק על דיווחי המטופלים.

בתקופה בה המחקר המתין לפרסום, פרסם ספיצר מאמר ב-Wall Street Journal בו כתב: "ב-1973, התנגדתי לעמדה האורתודוקסית המקובלת במקצועי, בכך שהובלתי את המאמץ להסיר את ההומוסקסואליות מהרשימה הרשמית של הפרעות פסיכיאטריות. [...] אמרתי אז – כפי שאני אומר היום – שהומוסקסואלים יכולים לחיות חיים שמחים ומלאים. [...] כעת, ב –2001, אני מוצא עצמי קורא תיגר על אורתודוקסיה חדשה [...ש]טוענת שבלתי אפשרי לאדם שהיה בעיקר הומוסקסואל במשך שנים רבות, לשנות את נטייתו המינית – לא רק את התנהגותו המינית, אלא גם את המשיכה והפנטזיות – וליהנות מהטרוסקסואליות."[84]

בריאיון בשנת 2004 סיפר, ששוחח עם שניים ממבצעי טיפולי ההמרה המוכרים, והם העריכו ששיעור ההצלחה שלהם בהשגת שינוי אמיתי בהתנהגות וברגשות של המטופלים הוא כ-30%. על בסיס הקושי באיתור המתנדבים למחקרו, העריך ספיצר שהשיעור האמיתי נמוך משמעותית, אך הוסיף שגם רבים מהמתנדבים שנדחו מהמחקר כי דיווחו רק על שינוי בהתנהגות, עדיין הביעו שביעות רצון רבה מהצלחתם לקיים אורח חיים התואם יותר לערכיהם הדתיים.[85]

ב-2012, אמר ספיצר לגבריאל אראנה, פעיל זכויות להט"ב, שסיפר לו שעבר טיפול המרה כושל: "במבט לאחור, עלי להודות כי אני חושב שמבקריי צדקו במידה רבה – הממצאים יכולים להיחשב כראיה למה שחושבים על תרפיה רפראטיבית אלו שעברו אותה, אבל לא יותר מכך". עוד אמר ספיצר שביקש מכתב העת בו פרסם את מחקרו, לפרסם שהוא חוזר בו מהמחקר (retraction), אך סורב.[86] ספיצר ביקש מאראנה להדפיס הודעת חרטה לפיה הכשל הקריטי במחקר הוא שאין כל דרך לבדוק האם עדויות הנחקרים נכונות, והתנצל בפני להט"בים ו"כל מי שבזבז זמן ואנרגיה על טיפולי המרה מכיוון שחשב שמחקרו הוכיח שהם יעילים עבור אנשים מסוימים".[87] תומכי השיטה טענו כי צעד זה של ספיצר, כשהוא בן 80 וחולה פרקינסון, בא אחרי שנים שבהן הופעל עליו ועל שותפיו למחקר כל לחץ אפשרי.[88]

מחקר שידלו-שרודר (2001)

עריכה

מחקר נוסף על תרפיה רפראטיבית שערכו בשנת 2001 ד"ר אריאל שידלו וד"ר מייקל שרודר, התבסס על אנשים שהשתתפו בתוכניות לשינוי נטייה מינית ומתנדבים נוספים. על פי ממצאי המחקר שלהם, 88% מהמשתתפים לא הצליחו להגיע לשינוי קבוע בנטייתם המינית, ואילו 4% דיווחו כי נטייתם המינית הפכה להטרוסקסואלית. האחרים דיווחו על אובדן הדחף המיני בכלל, או על מאבק מתמיד להתנזר מיחסי מין. על פי שרודר, רבים מהנחקרים שנטייתם המינית לא השתנתה חשו בושה ואשמה; כמה מהם השתתפו בתוכניות לשינוי הנטייה המינית במשך שנים. מבין שמונת הנחקרים (מתוך מדגם כולל של 202) שכן דיווחו על שינוי בנטייתם המינית, שבעה היו מועסקים כיועצים או מדריכים בתנועת "הומוסקסואלים-לשעבר" (ex-gay). על מחקר זה נמתחה ביקורת, משום שהוא מומן על ידי ארגון המתנגד רשמית לתרפיה רפראטיבית ומשום שרוב המשתתפים הופנו אל המחקר דרך מודעות באתרי אינטרנט ובעיתונים של הקהילה הגאה, תחת הכותרת "טיפולים הומופוביים: תיעוד הנזק", ולכן הוא אינו מייצג. בנוסף, שיטת המחקר הייתה ראיון בן 90 דקות עם כל משתתף, והראיונות התבצעו בממוצע 12 שנים לאחר הטיפול.[89]

צוות המשימה של האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (2009)

עריכה

בשנת 2007 הקימה האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה צוות משימה שכתב דו"ח בנושא "תגובות טיפוליות ראויות לנטייה מינית" שפורסם בשנת 2009. מטרת צוות המשימה הייתה לעדכן את התגובות הטיפולויות המתאימות לנטיה מינית של ה-APA. הצוות דן גם בשאלות כמו מה התגובה הראויה בטיפולי טיפולים מאשרי נטייה מינית ביחס לילדים או מתבגרים שמביעים רצון לשנות את הנטייה המינית שלהם או שהורים רוצים בכך; היישום המתאים של טיפולים מאשרי נטייה מינית כלפי מבורים שרוצים לשנות את הנטייה המינית שלהם; קיומם של מתקני אשפוז למתבגרים המציעים טיפולי המרה בכפייה; ונושאי חינוך הכשרה ומחקר ביחס לנושאים אלה.[22]

לפי סקירת הספרות הצוות קבע כי יש יותר ויותר ראיות לכך שסטיגמה מינית, שבאה לידי ביטוי כדעה קדומה ואפליה נגד מי שאינו הטרוסקסואלי, הוא מקור עיקרי ללחץ על חברי קבוצות מיעוט של נטייה מינית. לחץ זה מכונה "לחץ מיעוטים" (אנ') והוא גורם שמשפיע על התמודדות נפשית בקרב חלק מקהילת הלהטה"ב, כולל בנושאים הבנת העקה, מצוקה נפשית, התמודדות, חוסן נפשי, והחלמה.[22]

הצוות הסיק שנטייה מינית שאינה הטרוסוקאוסליות אינה בעיה נפשית. סטיגמות מיניות נגד מיעוטים מיניים יוצרים נזק. חלק מחברי הלהט"ב הם בעלי נזילות מינית. כמו כן הומואים, לסביות ובי-סקסואלים יוצרים יחסים משמעותיים ומשפחות בעלות אופי דומה לאלו ההטרוסקוסאלים.[22]

הדו"ח ביצע סקירת ספרות בנושא "מאמצים לשינוי נטייה מינית". הסקירה כללה מחקרים שעברו ביקורת עמיתים ופורסמו בין 1960 ל-2007. הדו"ח קובע כי רוב המחקרים בתחום סבלו מבעיות מתודולוגיות חמורות, וכי רק מחקרים בודדים עמדו בסטנדרטים המינימליים להערכת האם טיפולים פסיכולוגיים כאלה אכן מצליחים לשנות נטייה מינית. מחקרים מעטים עד 1978 יכלו להחשב לניסוי אמיתי. מחקר אחד בלבד השווה בין נחקרים שטופלו ובין קבוצת ביקורת. מחקרים מאוחרים יותר הם איכותיים יותר אבל לא סיפקו תשובות חד משמעיות. הדו"ח סיכם שלא עולה מהמחקרים שהמאמצים לשינוי נטייה מינית יצליחו, ושכרוך בהם סיכון מסוים לנזק.[22]

ניקולס קמינגס

עריכה

הפסיכולוג האמריקני ניקולס קמינגס (Nicolas Cummings, מנשיאי איגוד הפסיכולוגים האמריקאי לשעבר) תומך חלקית בטיפולי המרה. לדברי קמינגס, טיפולי המרה מתאימים בעיקר לקטגוריה אחת, של "גברים הומוסקסואליים גבריים למראה" (Masculine appearing men) וכי מניסיונו האישי כפסיכולוג גברים אלה נטו להגיב טוב יותר לטיפול.[90] עוד טוען קמינגס כי הביקורת המקצועית שעולה מן ה-APA כלפי עצם תופעת קיומם של טיפולי המרה או פיתוח גישות חדשות ומחקר בנושא - נגועה בהטיה פוליטית ובהפרה של עיקרון ליאונה טיילר שלפיו ראוי לגבות עמדות קולקטיביות של ה-APA בראיות מדעיות.[90]

פולמוס בתוך הגישה הפסיכוסוציאלית להשתנות מינית

עריכה

תומכים של השיטה הפסיכוסוציאלית דיווחו בשנת 1999 על מידה מסוימת של הצלחה.[91][62] מספר חוקרים סבורים שגם גורמים פסיכו-חברתיים, בדרך כלל בלתי רצוניים, לכאורה משפיעים על התפתחות הנטייה המינית; כך למשל, ב-1972 הפסיכולוג הרפואי ג'ון מאני הציע כי תופעות מסוימות של התנהגות הומוסקסואלית (כמו הומוסקסואליות מצבית, אותה כינה Facultative homosexuality) הן דוגמה אפשרית להתנהגות הומוסקסואלית גם בקרב גברים סטרייטים מסוימים השוהים מספר שנים במסגרות סגורות, כמו בתי סוהר.[92]

החוקרת ליסה דיימונד (Lisa Diamond), היא ד"ר לפסיכולוגיה וחוקרת המתנגדת לטיפולי המרה, כמו כן היא מזדהה כלסבית.[93] היא חקרה וטבעה את המונח נזילות מינית, בעיקר בהיבט המיניות הנשית: האפשרות לשינוי בלתי-רצוני של נטייה מינית של אדם במהלך חייו בהתאם לחוויות הפרט (שלכל הפחות מכילות ממד פסיכוסוציאלי, מלבד הממד הביולוגי ובפרט הנוירוביולוגי).[94][95]

על פי דיאמונד, תומכים בטיפולי המרה דוגמת ניקולוסי ואנשי הארגון NARTH שעמד בראשו, ניסו להסתמך על מחקריה, כדי לאשש את הטענה שטיפולי המרה (כגורם פסיכסוציאלי בפני עצמו) יעילים בשינוי נטייה מינית. דיאמונד יצאה במוצהר כנגד ניקולוסי וטענה כי זהו סילוף מכוון של ממצאיה. היא הדגישה כי השתנות בלתי-רצונית של נטייה מינית, על סמך התנסויות מיניות וגיוון מיני במהלך החיים שונה באופן מהותי מניסיון לשנותה באופן רצוני על ידי טיפול פסיכותרפי כמו זה שמבצעים ניקולוסי ועמיתיו, ודרשה ממנו בפומבי שלא להסתמך על עבודותיה לאישוש טענתו.[56]

דיימונד טוענת, כי האפקט האפשרי היחיד של חלק מטיפולי ההמרה השונים הוא שינוי התנהגות, אך בפירוש לא שינוי הנטייה המינית עצמה, והביעה התנגדות לטיפולי המרה במטרה לשנות נטייה מינית.[56]

גישות איגודים מקצועיים וארגוני בריאות

עריכה

פסיכולוגים רבים בארצות הברית, באירופה ובארצות נוספות, מתנגדים לטיפולי המרה. על-פי תפיסתם, אסור למטפל מוסמך להציע טיפול רה-אוריינטציה למטופל משום שהנטייה ההומוסקסואלית היא לכאורה חלק בלתי נפרד מאישיות האדם, שלא ניתן לשנותו ושאין סיבה לשנותו. האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית (APA) הזהירה מנזקים פסיכולוגיים, שעלולים להיגרם כתוצאה מטיפולי ההסבה. מדיניות APA מצהירה, כי טרם התבצע מחקר מספק מבחינה מדעית, המראה שהתרפיה בטוחה או אפקטיבית.[96] ביקורת נוספת על התרפיה הרפראטיבית נוגעת לעדויות רבות, לפיהן לפחות למקרים מסוימים של הומוסקסואליות, ישנו בסיס (מוחלט או לכל הפחות תורם) שהוא ביולוגי: הורמונלי-גנטי או הורמונאלי-טרטוגני. ממצאים אלה אוששו שוב ושוב לגבי הומוסקסואליות בקרב נשים (להרחבה ראו למשל תסמונת אדרנוגניטאלית), אם כי לגבי זכרים (ללא אינטרסקסואליות) הראיות הן אינן חד-משמעיות. ולפיכך מסיקים המתנגדים לתרפיה הרפראטיבית, שהנטייה איננה ניתנת לשינוי.[48]

בכל הנוגע לטיפולי המרה, עמדת איגודי בריאות הנפש המכריעים (כדוגמת איגוד הפסיכולוגים האמריקני) היא פחות או יותר הומוגנית, וכדעת החוקר מרקוס ברידלאב - "לא הוכח שטיפולים אלה עבדו אי פעם, והם בוודאי לא עבדו לרוב האנשים שניסו אותם".[48] טענות אחרות מדברות על עלותם המצטברת הגבוהה של הטיפולים ופוטנציאל הסיכון (בפרט הנפשי) הטמון בהם.

ארגוני בריאות רבים ברחבי העולם ביקרו את מאמצי השינוי של הנטייה המינית / הזהות המגדרית.[97][98][99] עמדת איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי היא, שעד כה לא היה מחקר מספק מבחינה מדעית המוכיח שטיפולי המרה בטוחים או אפקטיביים, ושנראה סביר בהחלט, שקידומם מחזק סטראוטיפים ותורם לתחושה שלילית כלפי הומוסקסואלים[100] גופים רפואיים רגילים קובעים, כי טיפולי המרה יכולים להזיק, מכיוון שהם עלולים לגרום לתחושת אשמה וחרדה. בקהילת בריאות הנפש קיים גם חשש שקידום טיפולי המרה עלול לגרום נזק חברתי על ידי הפצת השקפות לא מדויקות לגבי נטייה מינית וזהות מגדרית ויכולתם של אנשי להט"ב לנהל חיים מאושרים ובריאים בחברה כתוצאה מסטיגמות.[101]

רשימת ארגוני בריאות שהתייחסו בביקורתיות לטיפולי המרה כוללת:

ארגוני בריאות בינלאומיים

עריכה
  • האיגוד הפסיכיאטרי העולמי. The World Psychiatric Association פרסם במרץ 2016 הצהרה לפיה נטייה מינית וזהות מגדרית שונות אינם בגדר בעיה נפשית, אין ראיה מדעית שניתן לשנות אותם וכי מה שמכונה "טיפולים" עלולים לגרום נזק.[102][103]
  • המשרד האזורי של ארגון הבריאות הפאן אמריקני של ארגון הבריאות העולמי.[104]
  • האגודה הבינלאומית לאחיות בבריאות הנפש.[105]

ארגוני בריאות בארצות הברית

עריכה

בתחילת שנות ה-90, NARTH הציגה דעות קדומות על בעלי נטייה מינית. דבר זה עורר תגובה מצד ארגוני בריאות מרכזיים. בשנת 1997 ה-APA הורה לכל המטפלים בבעלי נטייה מינית שונה להימנע מקביעות לא מדעיות על הטיפולים שלהם.[62] בשנת 2007 הוקם צוות המשימה של ה-APA בנושא, ובשנת 2009 פורסם הדו"ח שלו שמתח ביקורת על טיפולי המרה.[22]

בנייר עמדה משנת 2021 מבהיר APA כי הוא מתנגד למאמצי שינוי נטייה מינית. ההתנגדות היא על רקע מחקרים מדעיים וניסיון טיפולי שמצביעים על כך שמאמצי שינוי נטייה מינית גורמים לסיכון משמעותי של אנשים. סיבה נוספת להתנגדות היא בעיות אתיות, ובעיות מחקריות במאמצים אלה. הארגון גם ממליץ לאנשים, למשפחות, למטפלים ולארגונים להימנע ממאמצים אלה.[20] הארגון פרסם גם התנגדות למאמצי שינוי זהות מגדרית.[21] הארגון לא רואה בנטייה מינית או שינוי זהות מגדרית בעיה נפשית ומתנגד להצגה שלהם ככאלה.[21]

הארגון גם מצביע על צעדים שכן יכולים לסייע לאנשי להט"ב כמו קבלה ותמיכה, ביצוע הערכות, התמודדות אקטיבית, תמיכה חברתית, בחינה והתפתחות אישית, והפחתה של סטיגמות שהופנמו.[20]

בשנת 2008 הבהיר ה-APA שהקונצנזוס המדעי והרפואי בארצות הברית הוא, שטיפולי המרה הם בעלי פוטנציאל לגרימת נזק, ורוב ארגוני הרפואה מתנגדים להם.[106] גופי רפואה מהזרם המרכזי בארצות הברית מציינים כי טיפולי המרה יכולים להיות מזיקים, שכן הם מנצלים רגשות בושה ואשמה (Shame and Guilt) וחרדות, בקרב המטופל ובכן עלולים להגביר סיכון לדיכאון קליני ואף להתאבדות.[20][21] בקהילת בריאות הנפש האמריקאית מציינים כי לקבלה של טיפולי המרה יש השלכות שליליות חברתיות, שכן הן מפיצות נקודת מבט לא מדויקת על נטייה מינית ועל "יכולתם של הומואים ולסביות לחיות חיים בריאים ומאושרים".[106]

בין הארגונים הגדולים בארצות הברית המתנגדים לטיפולי ההמרה לפחות בחלק מהמקרים, נמנים הארגונים הבאים:[107][106][108][109] האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה, האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה, האגודה האמריקנית לייעוץ, ארגון הרפואה האמריקאי (American Medical Association), האגודה האמריקאית לחיי משפחה ולנישואים (American Association for Marriage and Family Therapy), התאחדות העובדים הלאומית (National Association of Social Workers), האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים (American Academy of Pediatrics) וההתאחדות הלאומית ללימודי פסיכולוגיה (National Association of School Psychologists).

ארגוני בריאות בממלכה המאוחדת

עריכה
  • האיגוד הלאומי לפסיכולוגים בבתי ספר.[110]
  • המועצה הבריטית לפסיכותרפיה.[110]
  • האגודה הבריטית לייעוץ ופסיכותרפיה.[110]
  • האגודה הפסיכולוגית הבריטית.[110]
  • המועצה הפסיכואנליטית הבריטית.[110]
  • המכללה המלכותית לפסיכיאטרים.[110]
  • האגודה הבריטית לפסיכותרפיות התנהגותיות וקוגניטיביות.
  • איגוד היועצים הנוצרים.
  • האגודה הלאומית לייעוץ.
  • שירות הבריאות הלאומי הסקוטי.
  • שירות הבריאות הלאומי האנגלי.
  • המכללה המלכותית לרופאים כלליים.

ארגוני בריאות באוסטרליה

עריכה
  • התאחדות הרפואה האוסטרלית.[111]
  • האגודה הפסיכולוגית האוסטרלית.
  • הברית הלאומית לבריאות הלהט"ב.
  • המכללה הפסיכולוגית המלכותית של אוסטרליה וניו זילנד פרסמה שאינה תומכת בטיפולי המרה מסוכ כל שהוא, שאין ראיה מדעית לכך שנטייה מינית ניתנת לשינוי ושמאמצים לשינוי נטייה מינית מסתכנים בגרימת נזק ניכר למטופלים.[112]

ארגוני בריאות נוספים

עריכה
  • החברה האוסטרית לבריאות הציבור.
  • איגוד הפסיכולוגים הקנדי.
  • הסוכנות לבריאות הציבור בקנדה.
  • האיגוד הפסיכיאטרי הנורווגי.
  • המכללה הצ'יליאנית לפסיכולוגים.
  • המועצה הפדרלית הפסיכולוגית הברזילאית.
  • האגודה הפסיכיאטרית ההודית.
  • האגודה הפסיכיאטרית הלבנונית.
  • החברה לפסיכיאטרים בדרום אפריקה.
  • איגוד הפסיכולוגים הספרדי.
  • ההסתדרות הרפואית בישראל.
  • האגודה הפסיכולוגית של אירלנד.
  • המכללה לפסיכיאטרים בהונג קונג.
  • החברה הפסיכולוגית בהונג קונג.
  • איגוד הרופאים בהונג קונג בפסיכולוגיה קלינית.
  • סדר הפסיכולוגים האלבני.

ישראל

עריכה

בשנת 2011 הוציאה הסתדרות הפסיכולוגים בישראל נייר עמדה בנושא,[113] לפיו:

  1. הבסיס המקצועי והעדויות האמפיריות להצלחתם של טיפולי המרה קלושים למדי. יש להניח שסיבות של 'תקינות פוליטית' מקשות על מימון ופרסום מחקרים בדבר יעילותם האפשרית, אך הפסיכולוג הסביר אינו יכול להתעלם מהידע המצטבר הקיים, המורה שטיפולי ההמרה אינם יעילים, ועליו לידע את המטופל לגביו. אל לו להבטיח הצלחות שאינן מציאותיות ועליו להזהירו מפני הקשיים, ובמידת הצורך הסכנות בתהליך.
  2. טיפול המרה יוצר 'סדר יום' מוכתב מראש, ולכן עלול לחטוא למהות הטיפול הפסיכולוגי: סיוע למטופל לבחור את בחירותיו מתוך מודעות עצמית במקום מכיל ומקבל. לא נכון מקצועית שעמדותיו ונטיותיו של המטפל ישפיעו על הטיפול, ואם הוא אינו יכול לקבל את המטופל על בסיס עמדה אמפתית לא שיפוטית, עליו לפסול עצמו מלטפל בו. על הפסיכולוג לעזור לפתח אווירה של סובלנות וקבלה, להפיץ מידע ולהגן על מיעוט נרדף בכלל ועל הפונים לטיפולו בפרט. עליו להימנע מלשמש שליח של קבוצה המבקשת למנוע ממנו לחיות בדרך ההולמת את זהותו/נטייתו.
  3. כשהמטופל חש, מתוך מוטיבציה פנימית ולא מתוך לחצים, שנטייתו עומדת בסתירה לאמונתו הדתית או עלולה לגרום לניתוקו מסביבתו, על הפסיכולוג לכבד את אמונתו ולנסות לעזור לו בהתאם. לשם קביעת תוכנית הטיפול, על הפסיכולוג, בראש ובראשונה, לבצע הערכה פסיכולוגית כוללת לבירור זהותו המינית של המטופל ומידת גיבושה, ובמקביל לבצע הערכה לגבי סביבת חייו ויחסי הגומלין שבינו ובינ זהות זו ומידת מצוקתו בהתאם. שימוש בטכניקות אוורסיביות (עונשיות), העלולות להזיק למטופל, פסול לחלוטין.
  4. יש לוודא שמתבגרים אינם מגיעים לטיפול בכפיית סביבתם, להבטיח ביתר שאת את שמירת הסודיות מול ההורים ודמויות סמכות אחרות ולהתנות בה את החוזה הטיפולי.
  5. הטיפול בתחום כה מורכב ורגיש על יד "מטפלים", שאינם נמנים עם מקצועות בריאות הנפש המוכרים: פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ופסיכיאטרים, אינו ראוי ויש להזהיר את הציבור מפני הסכנות הצפויות ממנו.

בשנת 2014, אימצו איגוד העובדים הסוציאליים ומשרד הבריאות את נייר העמדה האמור.[114][115] משרד הבריאות גם פרסם הודעת דובר, המזהירה את הציבור מפני הטיפולים, בה הצהיר שהמטפלים "מייצרים מצג שווא של הכרה מדעית בשיטה, אף על פי שבפועל אין עדויות מחקריות להצלחת שיטה כלשהי לגבי האפשרות להמרה ויש אף עדויות לנזק אפשרי".[116]

בשנת 2019 פרסמה ההסתדרות הרפואית בישראל נייר עמדה שעליו חתומים איגוד הפסיכיאטריה בישראל ואיגודים נוספים ובו נאמר כי "אין עדות ליעילותם של טיפולים לשינוי הנטייה המינית או הזהות המגדרית, וכי יש עדויות לנזק אפשרי גם באוכלוסייה הבוגרת ובעיקר בילדים ובמתבגרים. לפיכך אין להפנות לטיפולים אלו ואין להשתתף בהם מבחינה מקצועית ואתית."[117]

בשנת 2022 פרסם משרד הבריאות חוזר מנכ"ל המזהיר מפני קבלת טיפול המרה, וקובע כי יוטלו סנקציות משמעתיות על בעלי מקצוע שיציעו טיפול כזה.[14][15]

נזקים אפשריים

עריכה

בשנת 2019 קיימו מספר ארגוני רפואה בישראל, כולל איגוד רופאי המשפחה בישראל, איגוד הפסיכיאטריה בישראל, וההסתדרות הרפואית בישראל סקירת ספרות וניירות עמדה של ארגוני בריאות בעולם. לפי הסקירה אין מקום לאף טיפול המבוסס על ההנחה שהומוסקסואליות היא מחלה או הפרעה הדורשת טיפול, או לכל טיפול ששם לעצמו כמטרה את שינוי הנטייה המינית. הטיפולים לשינוי הנטייה המינית לא נמצאו יעילים בשינוי הנטייה, ולעומת זאת נמצא שהם עשויים לגרום לנזקים נפשיים ובהם חרדה, דיכאון ואובדנות.[6]

סקירת ספרות מחקרית משנת 2022 של כמה עשרות מחקרים מצאה כי להט"בים צעירים שעברו טיפולי המרה היו בעלי סיכוי גבוה יותר לעבור תופעות שליליות משמעותיות לעומת להט"בים צעירים שלא עברו טיפולים כאלה. התופעות כללו:[5]

  • לחץ פסיכולוגי קיצוני (47% לעומת 34%)
  • דיכאון (65% לעומת 27%)
  • שימוש בעייתי בחומרים ממכרים (אלכוהול או סמים) (67% לעומת 50%)
  • ניסיונות התאבדות (58% לעומת 39%)
  • ניסיונות התאבדות שהסתיימו בפציעה קשה או חמורה (סיכוי גבוה ב-67%)

לפי ארגוני הרופאים בישראל, בטיפולי המרה מעורבים לא פעם "מטפלים" לא מקצועיים - שאינם עומדים בתקנים המקצועיים, האקדמיים או האתיים שנקבעו בעבור אנשי מקצוע שעוסקים בטיפול נפשי. לכן, נוסף על הנזק מטיפול שאינו ראוי כשלעצמו, עלול להיגרם נזק מקבלת טיפול מאדם שאין לו הכשרה כמטפל.[6]

לפי ארגוני הרופאים בישראל, קיימת סכנה מיוחדת בהפניית ילדים ובני נוער לטיפולי המרה בגלל סכנות לנזקים נפשיים. כמו כן קיים סיכון מוגבר להתעללות וניצול של ילדים וקטינים בטיפולים אלה.[6]

טיפולי המרה מבוססים על ההנחה כי הומוסקאוסליות וטרנסיות הן מחלות נפש או סוג של עוולה חברתית.[13][62][18] קמפיינים לעידוד טיפולי המרה מפיצים דעה זו בקרב הקהל הרחב. יש הטוענים כי דבר זה מהוה בסיס לעידוד הומופוביה, התנגדות לזכויות להט"ב ואפליה נגד קהילת הלטה"ב. לכן לא מדובר רק בסוגיה רפואית אלה סוגיה חברתית רחבה.[62]

הגבלות חוקיות

עריכה
  ערך מורחב – חוקיות טיפול המרה

החל מסוף המאה ה־20 ובעיקר מאז העשור השני של המאה ה-21, מדינות רבות ברחבי העולם החלו להגביל את טיפולי ההמרה או לאסור אותם בחוק לחלוטין.[118]

נכון לפברואר 2023 במעל 20 מדינות יש איסור חוקי על טיפול המרה. שמונה מדינות אוסרות את הטיפולים על ידי כל אדם: קנדה, אקוודור, צרפת, גרמניה, יוון, מלטה, ניו זילנד וספרד; שבע אוסרות את מתן הטיפול על ידי אנשי מקצוע רפואיים בלבד; אלבניה, ברזיל, הודו, ישראל, פורטוגל, וייטנאם וטייוואן; שמונה מדינות: ארגנטינה, צ'ילה, פיג'י, נאורו, פרגוואי, סמואה, שווייץ ואורוגוואי יש איסורים עקיפים ללא איסור ספציפי על טיפול המרה בכך שאבחנות המבוססות על נטייה מינית או זהות מגדרית בלבד אסורות, מה שיוצר איסור דה פאקטו על אנשי מקצוע בתחום הבריאות מכיוון שהם בדרך כלל לא עוסקים בטיפול ללא אבחנה. בחלק מתחומי השיפוט באוסטרליה, ארצות הברית ומקסיקו קיים איסור על טיפולי המרה. הצעות חוק האוסרות על טיפול המרה נבחנות באירלנד, מקסיקו, פולין, בלגיה, הולנד, אוסטריה, קפריסין ובריטניה.

חלופות לטיפולי המרה

עריכה
  ערך מורחב – פסיכותרפיה אפירמטיבית

פסיכותרפיה אפירמטיבית או טיפול אפירמטיבי, היא סוג של פסיכותרפיה המיועדת לאנשים שנטייתם המינית אינה הטרוסקסואלית, ובפרט עבור הומואים ולסביות, ובה יש התמקדות באותנטיות של המטופל ובנוחות שלו עם עצמו, וקבלתו העצמית בנוגע לנטייתו המינית (לכן נקראת גם טיפול קבלה עצמית). טיפול זה אינו מנסה לשנות את נטייתו המינית של המטופל, ולא לדכא או להעלים מאוויים ותשוקות לבני אותו המין. בכך הוא מהווה תמונה הפוכה של טיפולי המרה. הפסיכותרפיה האפירמטיבית מתבססת על הקונצנזוס המדעי כי הומוסקסואליות אינה הפרעה נפשית. קיים מחקר מועט בנושא זה. בשנת 2011 פרסם איגוד הפסיכולוגים האמריקני מסמך הנחיות בנושא.[119]

קיימים טיפולי תמיכה גם לטרנסג'נדרים מתוך גישה דומה.

טיפולי המרה לקהל לא-הומוסקסואלי

עריכה

עקרונות מסורתיים של טיפולי המרה משמשים גם בניסיון לשנות את משיכתם של פדופילים לילדות או לילדים למשיכה לבוגרים. לרוב הטיפולים אינם משיגים הצלחה.[120]

טרנסג'נדרים

עריכה

במקרים רבים מבוצעים גם טיפולי המרה לביטול טרנסג'נדריות.[121][122][123] מחקרים מהעשור השני של המאה ה-21 מצאו כי אצל רוב הסובלים מדיספוריה מגדרית בילדות היא תחלוף לפני הגיעם לבגרות,[124] אך מחקר נוסף משנת 2022 מצא כי רק 2.5% מהילדים שמזדהים כטרנסג'נדרים יחזרו להזדהות כסיסג'נדרים לאחר 5 שנים.[125][126] ישנו קונצנזוס מחקרי כי אצל רוב הילדים שעבורם הדיספוריה עקבית ונמשכת גם בגיל ההתבגרות, היא תתמיד גם בגיל מבוגר.[127][128]

טיפולי ההמרה האלו שנויים במחלוקת.[124] "האיגוד המקצועי העולמי לרפואת טרנסג'נדרים" (WPATH) מחשיב טיפולי המרה לצעירים טרנסג'נדרים ללא אתיים.[129] האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה (APA) מחשיבה את כפייתם על טרנסג'נדרים לבלתי-אתית.[130] עמדת התאחדות הפסיכואנליטיקאים בארצות הברית (APSAA) היא שניסיונות מכוונים להמיר נטייה מינית, זהות מגדרית או ביטוי מגדרי, הם נגד עקרונות יסוד של טיפול פסיכואנליטי ולעיתים קרובות גורמים כאב פסיכולוגי משמעותי בכך שהם מחזקים תפיסות מופנמות מזיקות.[131]

מחקר משנת 2019 שבדק עשרות אלפי טרנסג'נדרים בארצות הברית מצא כי 71% מתוכם דיברו עם אנשי מקצוע על הזהות המגדרית שלהם. מתוך קבוצה זו, כ־19% דיווחו שעברו ניסיונות טיפולי המרה בעבר.[132]

בדומה להומוסקסואלים, גם אצל טרנסג'נדרים ישנו מתאם בין הדיווח על מעבר טיפולי המרה, ובין הדיווח על מחשבות אובדניות וניסיונות התאבדות.[132][133]

במחקר בארצות הברית נמצא כי הסיכון ללחץ פסיכולוגי היה גבוה יותר בקרב מי שעברו בחייהם טיפולי המרה. נמצא גם כי הסיכון לניסיונות התאבדות בקרב מי שדיווחו על טיפולי המרה היה עם מתאם סטטיסטי הגבוה פי שניים לעומת מי שלא עברו טיפולים כאלה. בקרב מי שדיווחו על טיפולי המרה שבוצעו לפני גיל 10, המתאם לניסיונות התאבדות היה גבוה פי ארבעה. לא נמצא הבדל בסיכון בין מטופלים שעברו טיפול על ידי מומחים חילוניים או יועצים דתיים.[132]

רוב המדינות האוסרות טיפולים לשינוי נטייה מינית כוללות באיסור גם טיפולים לשינוי זהות מגדרית. בממלכה המאוחדת הודיעה הממשלה שתאסור טיפולי המרה לשינוי נטייה מינית, אך לא לשינוי זהות מגדרית.[134]

בשנת 2022, לאחר שאסר משרד הבריאות הישראלי על טיפולי המרה לשינוי נטייה מינית וזהות מגדרית כאחד,[14][15] יצא ארגון "ג'נדר קריטיקל ישראל" כנגד האיסור על טיפולי המרה לטרנסג'נדרים.[135]

בתרבות הפופולרית

עריכה

קולנוע

עריכה
  • יחידה במינה (1999) - סרט קומדיה אמריקאי, העוסק בתלמידת תיכון אשר הוריה חושדים כי היא לסבית ושולחים אותה למחנה נוער לתרפיה רפראטיבית, שם היא מתאהבת באחת מחברותיה למחנה. הסרט מציג סאטירה על קונסטרוקטיביזם חברתי ועל תפקידי מגדר.
  • גאולה! (2004) - סרט קומי, העוסק בנערה בפטיסטית ש"מקריבה" את בתוליה למען ידידהּ ההומוסקסואל, מתוך אמונה שהדבר "ירפא" אותו. הנערה נכנסת להריון, והנער נשלח למחנה ל"חינוך מחדש" של נערים הומוסקסואלים.
  • ואהבת (2007) - סרט גמר עלילתי ישראלי המספר את סיפורו של תלמיד ישיבת הסדר המתמודד עם היותו הומו. הוא פונה למוקד טלפוני אנונימי דתי בשם "עצת לב" (שם שהוא וריאציה על ארגון אמיתי בשם "עצת נפש"), המתיימר לטפל בהומוסקסואליות. בעקבות השיחות הטלפוניות אוהד מתחיל באמירת התיקון הכללי למשך ארבעים יום ומאמין שאם ישלים את התקופה הוא יפסיק להימשך לגברים. הגומיה המכאיבה שעל פרק ידו גם היא אמורה לעזור לו להתמודד עם הרגשות האסורים.
  • תפילות לבובי (2009) - סרט אמריקאי בכיכובה של סיגורני ויבר, המבוסס על סיפור אמיתי - סיפורה של מרי גריפית', אמא לבן הומו שפונה לכנסייה בבקשת עזרה "לרפא" אותו. טיפולי ההמרה גורמים לו, בסופו של דבר, להתאבד, ואותה להבין באחריותה למעשה ולהפוך לפעילה למען זכויות להט"ב.
  • ברונו (2009) - סרט דוקומנטרי, בו מחליט גיבור הסרט ההומוסקסואל שעל מנת להצליח בהוליווד עליו לשנות את נטיותיו המיניות. הוא מתייעץ עם שני מטפלים המעבירים טיפולי המרה, ובעצתם מתנסה בהתנהגויות מיניות הטרוסקסואליות, אך לבסוף חוזר להיות הומו.
  • אני מיכאל (2015) - סרט המבוסס על סיפורו האמיתי של מיכאל גלץ. מיכאל היה הומוסקסואל מוצהר, פעיל בקהילת הלהט"ב בארצות הברית, וכותב במגזין XY. בעקבות התקף שעבר הוא מגלה את האמונה באל, ומצטרף למוסד דתי. לאחר מכן הודיע מיכאל לחבריו שהוא כבר אינו נמשך לגברים, הודעה שהכתה בהלם את חברי הקהילה. מיכאל התחתן עם רבקה, אותה הכיר במסגרת לימודיו. בשנת 2017 נסע בנג'מין, בן זוגו לשעבר, לפגוש את מייקל ואת רבקה אשתו בביתם שבקנדה. את המפגש הוא צילם לסרט.
  • ילד מחוק (2018) - סרט קולנוע על בנם ההומוסקסואל של הורים בפטיסטים, שנאלץ לעבור טיפולי המרה. מבוסס על סיפורו האמיתי של גאררד קונלי.
  • החינוך הרע של קמרון פוסט (2019) - סרט קולנוע אודות נערה לסבית שנשלחת למרכז לטיפולי המרה.
  • הטיפול (2021) - סרט קולנוע תיעודי ישראלי, העוקב אחרי שני גברים חרדים הומוסקסואליים בעודם עוברים טיפולי המרה לשינוי נטייתם המינית.

טלוויזיה

עריכה
  • סאות' פארק (2007) - הפרק השני בעונה ה-11 של הסדרה המצוירת עוסק בשליחתו של באטרס סטוץ', בטעות, למחנה נוצרי לטיפולי המרה לילדים. במחנה, שם מתאבד ילד כל זמן קצר, משכנעים את באטרס כי הוא "מבולבל" ועליו להירפא באמצעות אמונה באלוהים.
  • איש משפחה (2009) - הפרק השמיני בעונה השביעית של הסדרה הקומית המונפשת מתאר את אב המשפחה, פיטר גריפין, הופך להומוסקסואל בעקבות ניסוי רפואי שהוא משתתף בו. קרוביו חוטפים אותו ושולחים אותו לעבור טיפולי המרה, אך אשתו לואיס מוציאה אותו מהמקום כדי שיחיה את חייו כרצונו.
  • האנטומיה של גריי (2015) - הפרק הראשון בעונה ה-12 של הסדרה עוסק ברובו בטיפול בשתי נערות לסביות אשר מנסות להתאבד עקב שליחתה של אחת מהן למחנה המרה.
  • יס מן (2021) - בעונה השנייה חושף ערן סויסה, שעבר טיפולי המרה.

תיאטרון

עריכה

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • Wayne Besen, "Anything but Straight: Unmasking the Scandals and Lies behind the Ex-Gay Myth", Harrington Park Press. ISBN 1-56023-445-8
  • Richard A. Cohen, "Coming Out Straight: Understanding and Healing Homosexuality", Oakhill Press. ISBN 1886939772
  • Drescher, J. (1998). I’m your handyman: A history of reparative therapies. Journal of Homosexuality, 36, 19-42.
  • Joseph Nicolosi, "Reparative Therapy of Male Homosexuality: A New Clinical Approach", Jason Aronson. ISBN 0765701421
  • Joseph Nicolosi, "Healing Homosexuality: Case Stories of Reparative Therapy", Jason Aronson. ISBN 0765701448
  • Jeffrey Satinover, "Homosexuality and the Politics of Truth", Baker Books. ISBN 080105625X
  • Ariel Shidlo, Michael Schroeder, Jack Drescher (editors), "Sexual Conversion Therapy: Ethical, Clinical and Research Perspectives", Haworth Press. ISBN 0-78901-911-6
  • Travis K. Svensson, "Bioethical Analysis of Sexual Reorientation Interventions: The Ethics of Conversion Therapy", Brown Walker Press. ISBN 1-58112-415-5

קישורים חיצוניים

עריכה
עיינו גם בפורטל:
  פורטל להט"ב
  מדיה וקבצים בנושא טיפול המרה בוויקישיתוף

תומכים בטיפולי המרה

עריכה

מתנגדים לטיפולי המרה

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Banning Sexual Orientation and Gender Identity Change Efforts, האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה
  2. ^ 1 2 3 4 5 Fenaughty, John; Tan, Kyle; Ker, Alex; Veale, Jaimie; Saxton, Peter; Alansari, Mohamed (January 2023). "Sexual Orientation and Gender Identity Change Efforts for Young People in New Zealand: Demographics, Types of Suggesters, and Associations with Mental Health". Journal of Youth and Adolescence. 52 (1): 149–164. doi:10.1007/s10964-022-01693-3. ISSN 0047-2891.
  3. ^ 1 2 Shishira Sreenivas, What Is Conversion Therapy?,webmd.com
  4. ^ Higbee, Madison; Wright, Eric R.; Roemerman, Ryan M. (2022). "Conversion Therapy in the Southern United States: Prevalence and Experiences of the Survivors". Journal of Homosexuality. 69 (4): 612–631. doi:10.1080/00918369.2020.1840213. PMID 33206024. S2CID 227039714
  5. ^ 1 2 3 4 5 Forsythe A, Pick C, Tremblay G, Malaviya S, Green A, Sandman K. Humanistic and Economic Burden of Conversion Therapy Among LGBTQ Youths in the United States. JAMA Pediatr. 2022;176(5):493–501. doi:10.1001/jamapediatrics.2022.0042
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 טיפולים לשינוי הזהות והנטייה המינית - נייר עמדה, איגוד רופאי המשפחה בישראל, האיגוד הישראלי לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, איגוד הפסיכיאטריה בישראל, חיר"ם - החברה הישראלית לרפואת מתבגרים, ההסתדרות הרפואית בישראל, ויקירפואה, 2019
  7. ^ American Psychiatric Association (במאי 2000). "Position Statement on Therapies Focused on Attempts to Change Sexual Orientation (Reparative or Conversion Therapies)". American Psychiatric Association. אורכב מ-המקור ב-10 בינואר 2011. נבדק ב-17 בספטמבר 2018. In December of 1998, the Board of Trustees issued a position statement that the American Psychiatric Association opposes any psychiatric treatment, such as "reparative" or conversion therapy, which is based upon the assumption that homosexuality per se is a mental disorder or based upon the a priori assumption that a patient should change his/her sexual homosexual orientation.... The validity, efficacy and ethics of clinical attempts to change an individual's sexual orientation have been challenged. To date, there are no scientifically rigorous outcome studies to determine either the actual efficacy or harm of "reparative" treatments. (references omitted) {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ Just the Facts About Sexual Orientation & Youth: A Primer for Principals, Educators and School Personnel (PDF), Just the Facts Coalition, 1999, נבדק ב-2010-05-14
  9. ^ Glassgold, JM; et al. (2009-08-01), Report of the American Psychological Association Task Force on Appropriate Therapeutic Responses to Sexual Orientation (PDF), האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה, נבדק ב-17 בספטמבר 2018 {{citation}}: (עזרה)
  10. ^ Memorandum of Understanding on Conversion Therapy in the UK (PDF), בינואר 2015, אורכב מ-המקור (PDF) ב-2015-01-23, נבדק ב-17 בספטמבר 2018 {{citation}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל, 22.4.2020)
  11. ^ General Medical Council supports Memorandum on conversion therapy in the UK, בינואר 2015, אורכב מ-המקור ב-2017-09-23, נבדק ב-2015-01-19 {{citation}}: (עזרה)
  12. ^ Professional Standards Authority supports action by Accredited Registers on Conversion Therapy, בינואר 2015, אורכב מ-המקור ב-2015-05-05, נבדק ב-17 בספטמבר 2018 {{citation}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל, 22.4.2020)
  13. ^ 1 2 3 4 עמדת משרד הבריאות בהקשר ל"טיפולים" להמרת הזהות המגדרית והנטייה המינית
  14. ^ 1 2 3 עידו אפרתי, משרד הבריאות אוסר על טיפולי המרה: "נטייה מינית אינה בעיה שדורשת טיפול", באתר הארץ, 14 בפברואר 2022
  15. ^ 1 2 3 ענבר טויזר, ‏שר הבריאות הכריז: מהיום – חל איסור על טיפולי המרה, באתר ‏מאקו‏, 14 בפברואר 2022
  16. ^ שר הבריאות הורוביץ נגד טיפולי המרה: "סנקציות נגד מי שיעסוק בהתעללות הזו", באתר ערוץ 7, 14 בפברואר 2022
  17. ^ Discrimination and violence against individuals based on their sexual orientation and gender identity, Report of the Office of the United Nations High Commissioner for Human Rights, 4 May 2015
  18. ^ 1 2 ”Despite the general consensus of major medical, health, and mental health professions that both heterosexuality and homosexuality are normal expressions of human sexuality, efforts to change sexual orientation through therapy have been adopted by some political and religious organizations and aggressively promoted to the public. However, such efforts have serious potential to harm young people because they present the view that the sexual orientation of lesbian, gay, and bisexual youth is a mental illness or disorder, and they often frame the inability to change one’s sexual orientation as a personal and moral failure.” (Just the Facts about Sexual Orientation & Youth: A Primer for Principals, Educators, & School Personnel, באתר האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה, עמוד 3)
  19. ^ ג'ק דרשר ואחרים, The Growing Regulation of Conversion Therapy, Journal of Medical Regulation, 2016 doi: https://doi.org/10.30770/2572-1852-102.2.7 (באנגלית)
  20. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 APA resolution on Sexual Orientation Change Efforts, האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה, פברואר, 2021
  21. ^ 1 2 3 4 5 6 APA resolution on gender identity change efforts, האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה, פברואר, 2021
  22. ^ 1 2 3 4 5 6 Report of the American Psychological Association Task Force on, www.apa.org
  23. ^ Haldeman, Douglas C. (2022). "Introduction: A history of conversion therapy, from accepted practice to condemnation". The case against conversion 'therapy': Evidence, ethics, and alternatives. pp. 3–16. doi:10.1037/0000266-001. ISBN 978-1-4338-3711-1. S2CID 243777493.
  24. ^ Drescher, Jack (2000). "Psychoanalytic Therapy and the Gay Man". The American Journal of Psychoanalysis. 60 (2): 191–196. doi:10.1023/a:1001968909523. ISSN 0002-9548. PMID 10874429.
  25. ^ Kenji Yoshino, Covering, www.yalelawjournal.org
  26. ^ 1 2 Justinian I: Novel 77 (538) and Novel 141 (544 CE), Archived 2019-03-31 at the Wayback Machine (Fordham Internet History Sourcebooks Project)
  27. ^ JOHN SMITH, JAMES PRATT, WILLIAM BONILL., נבדק ב-2019-04-30
  28. ^ "Execution". The Morning Post. No. 20273. London. 28 בנובמבר 1835. {{cite news}}: (עזרה)
  29. ^ Cook et al (2007), p. 109.
  30. ^ 1 2 3 4 Drescher, Jack; Schwartz, Alan; Casoy, Flávio; McIntosh, Christopher A.; Hurley, Brian; Ashley, Kenneth; Barber, Mary; Goldenberg, David; Herbert, Sarah E.; Lothwell, Lorraine E.; Mattson, Marlin R.; McAfee, Scot G.; Pula, Jack; Rosario, Vernon; Tompkins, D. Andrew (2016). "The Growing Regulation of Conversion Therapy". Journal of Medical Regulation. 102 (2): 7–12. doi:10.30770/2572-1852-102.2.7. PMC 5040471. PMID 27754500.
  31. ^ זיגמונד פרויד, "Letter to an American Mother", 1935
  32. ^ Das Konträre Geschlechtsgefühle. Leipzig, 1896. See White, Chris (1999). Nineteenth-Century Writings on Homosexuality. CRC Press. pp. 66
  33. ^ טל איתן, "האמת מאחורי ה"טיפולים" לשינוי הנטייה המינית", ynet,‏ 04/01/2005
    ג'ורג' אבני, ‏אקוודור: אונס ועינויים כחלק מ"טיפולי המרה" להומואים ולסביות, באתר ‏מאקו‏, 28 בנובמבר 2013
  34. ^ 1 2 The dark history of gay men, lobotomies and Walter Jackson Freeman II, Hugh Kaye, 25 APRIL 2023
  35. ^ Elizabeth Day (13 January 2008). "He was bad, so they put an ice pick in his brain". www.theguardian.com
  36. ^ Rowland, Lewis (April 2005). "Walter Freeman's Psychosurgery and Biological Psychiatry: A Cautionary Tale". Neurology Today. 5 (4): 70–72. doi:10.1097/00132985-200504000-00020
  37. ^   פאם בלוק, ארגון הבריאות העולמי עומד לקבוע שטרנסג'נדריות אינה הפרעה נפשית, באתר הארץ, 12 באוגוסט 2016
  38. ^ Gender Dysphoria, American Psychiatric Publishing
  39. ^ רועי יולדוס רוזנצוייג, ‏לראשונה: זהות טרנסג'נדרית – אינה הפרעה נפשית, באתר ‏מאקו‏, 4 בדצמבר 2012
  40. ^ – World Health Organisation moves to end classifying trans identities as mental illness (באנגלית)
  41. ^ World Health Assembly Update, באתר ארגון הבריאות העולמי, 25 במאי 2019 (באנגלית)
  42. ^ צרפת: טיפולי המרה – עבירה פלילית, 27 בינואר 2022 באתר ערוץ 7.
  43. ^ ניר מנוסי, ‏"לאהוב את השונה", השילוח, גיליון 1, אוקטובר 2016, פרק ד'
  44. ^ Richard Green (1987) The sissy boy syndrome. New Haven, CT: Yale University Press
  45. ^ Bailey J. Michael and Kenneth J. Zucker, Childhood Sextiped Behaviorand Sexual Orientation
  46. ^ Bailey J. Michael (2008) Sexual orientation and childhood gender nonconformity: evidence from home videos
  47. ^ Dr. Ken Zucker Talks About Sexual Orientation Research with Truth Wins Out. Ken Zucker is the lead psychologist at Toronto's Centre for Addiction and Mental Health. He received his Ph.D. from University of Toronto in 1982, Interview to Wayne Besen, Published at YouTube on Oct 29, 2013
  48. ^ 1 2 3 4 Dr. Marc Breedlove, Neuroscientist, On Sexual Orientation and Science, בריאיון לתנועת "Truth Wins Out", מאת ויין בנסן. ברידלאב, הנחשב לחוקר מוערך בתחום, נותן בראיון זה סיכום כללי וקצר על הידע שהצטבר בהקשר זה
  49. ^ אבשלום אליצור, על החופש הלא-טריוויאלי לבחור נטייה מינית, באתר של אבשלום אליצור, 10 בינואר 2005
  50. ^ ניר מנוסי, ‏"לאהוב את השונה", השילוח, גיליון 1, אוקטובר 2016, פרק ג'
  51. ^ Shaping your child's sexual identity
  52. ^ Miami new times, How George Alan Rekers and his rent boy got busted by New Times Brandon K. Thorp, Penn Bullock May 13, 2010 4:00am
  53. ^ "NARTH Responds to the Recent Media Coverage of Dr. George Rekers". Archived from the original on May 10, 2010. Retrieved May 7, 2010.
  54. ^ Reporters find tragic story amid embarrassing scandal See show times » AC360 By Penn Bullock and Brandon K. Thorp, Special to CNN June 10, 2011 - Updated 1152 GMT (1952 HKT)
  55. ^ Nicolosi, Joseph & Nicolosi, Linda Ames (2002). A Parent's Guide to Preventing Homosexuality. InterVarsity Press
  56. ^ 1 2 3 Dr. Lisa Diamond: 'NARTH Distorted My Research', Interview with Wayne Besen
  57. ^ Extra, extra: Ex-ex-gay examines Exodus ex-gay examples, expects exclusion, באתר Good As You,‏ 22 ביוני 2005
  58. ^ Exodus International Policy Statements, Exodus International, אורכב מ-המקור ב-2007-09-28, נבדק ב-2007-08-28
  59. ^ Chambers, Alan, I Am Sorry, Exodus International, אורכב מ-המקור ב-2013-06-23, נבדק ב-2013-06-22
  60. ^ התנצלות ראש ארגון האקס גייז, אלן צ'יימברס - מתורגם
  61. ^ Jack Drescher, "Out of DSM: Depathologizing Homosexuality", Behav Sci (Basel). 2015 Dec; 5(4): 565–575
  62. ^ 1 2 3 4 5 Haldeman, Douglas C. (בדצמבר 1999). "The Pseudo-science of Sexual Orientation Conversion Therapy" (PDF). Angles: The Policy Journal of the Institute for Gay and Lesbian Strategic Studies. 4 (1): 1–4. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2018-01-07. נבדק ב-17 בספטמבר 2018. {{cite journal}}: (עזרה)
  63. ^ A. Dean Byrd, Joseph Nicolosi, "A Meta-Analytic Review of Treatment of Homosexuality" (Psychological Reports, 2002, 90, 1139-1152)
  64. ^ הסטנדרטים של הארגון
  65. ^ יעל פרידסון, אישום: ביצע מעשים מגונים בצעירים במסגרת "טיפולי המרה", באתר ynet, 1 באוקטובר 2017
  66. ^ פורום תקנה מזהיר מעבריין מין המועסק ב'עצת נפש', באתר "סרוגים", 19 באפריל 2023
  67. ^ אבנר הופשטיין ועומר שרביט, "טיפולי המרה" לא נעלמו, הם רק עברו מיתוג מחדש, באתר זמן ישראל, 9 ביוני 2020
  68. ^ חדש: קרן למימון טיפול פסיכולוגי, באתר כמוך, ‏17 בפברואר 2011
  69. ^ קובי נחשוני, ארגון הומואים דתי מציע סבסוד ל"טיפולי המרה", באתר ynet, 15 בפברואר 2011
  70. ^ זאב שביידל, למה אני הוא אני – הזהות ההומולסבית: ביולוגיה, פסיכולוגיה, פוליטיקה, באתר מרכז המידע על טיפולי המרה בישראל, מתוך כתב העת במעגלי נפש – כתב עת ישראלי לפסיכותראפיה, חינוך ואמנות, בהוצאת מכללת עמק יזרעאל. תחת החלק: ה"ימין"- איש אינו נולד כזה, ‏2008
  71. ^ Wayback Machine, web.archive.org, ‏2018-01-07
  72. ^ Sexual Orientation and Youth, www.apa.org
  73. ^ Chuck Bright, Deconstructing Reparative Therapy: An Examination of the Processes Involved When Attempting to Change Sexual Orientation, Clinical Social Work Journal 32, 2004-12-01, עמ' 471–481 doi: 10.1007/s10615-004-0543-2
  74. ^ Facts About Changing Sexual Orientation, lgbpsychology.org
  75. ^ Policy and Position Statements on Conversion Therapy, HRC (באנגלית אמריקאית)
  76. ^ Gay Czech Republic - GayTimes, web.archive.org, ‏2013-03-13
  77. ^ 1 2 Nathan Ha, Detecting and Teaching Desire: Phallometry, Freund, and Behaviorist Sexology, Osiris 30, 2015-01-01, עמ' 205–227 doi: 10.1086/683020
  78. ^ Masters, W.H.; Johnson, V.E., Homosexuality in Perspective, Bantam Books, 1979
  79. ^ The story of Dr. William Masters and Virginia Johnson, YouTube
  80. ^ Isay, R.A. (1991); The Homosexual Analyst—Clinical Considerations. Psychoanal. St. Child, 46:199-216. (1991); Psychoanalytic Study of the Child, 46:199-216
  81. ^ Throckmorton, Warren, "Efforts to modify sexual orientation: A review of outcome literature and ethical issues"
  82. ^ "there is evidence that change in sexual orientation following some form of reparative therapy does occur in some gay men and lesbians." מתוך "Can Some Gay Men and Lesbians Change Their Sexual Orientation? 200 Participants Reporting a Change from Homosexual to Heterosexual Orientation", Robert L. Spitzer, Archives of Sexual Behavior, October 2003, Volume 32, Issue 5, pp 403-417
  83. ^ Kenneth J. Zucker, The Politics and Science of "Reparative Therapy", Archives of Sexual Behavior, Vol. 32, No. 5, October 2003, pp. 399–402
  84. ^ ראו העתק כאן.
  85. ^ הריאיון המצולם
  86. ^ עורך כתב העת קנט' סאקר (אנ') מסר שספיצר אמר לו שהוא מתחרט על המחקר וביקש לחזור בו ממנו, והוא השיב לו שהוא אינו מבין ממה ברצונו לחזור, כי הוא לא זייף את הנתונים ולא שגה בניתוח הסטטיסטי, ונראה שהדבר היחיד שהוא מבקש למשוך הוא פרשנותו לנתונים. העורך הבהיר שספיצר יכול לפרסם זאת במכתב לכתב העת, אך זה אינו retraction של מאמר מדעי.
  87. ^ Dr. Robert Spitzer Apologizes to Gay Community for Infamous ‘Ex-Gay’ Study
  88. ^ מאמר באתר Voice of the Vociceless
  89. ^ Research Summary: Ariel Shidlo and Michael Schroeder, Changing Sexual Orientation: A Consumers' Report
  90. ^ 1 2 Interview With Dr. Nicholas Cummings at 2011 NARTH Convention in Phoenix Arizona
  91. ^ Cruz, David B. (1999). "Controlling Desires: Sexual Orientation Conversion and the Limits of Knowledge and Law" (PDF). Southern California Law Review. 72: 1297. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2017-09-19. נבדק ב-17 בספטמבר 2018. {{cite journal}}: (עזרה)
  92. ^ Money&Erhardt, 1972, first edition, C. 11 P. 228
  93. ^ ריאיון עם דיאמונד, באתר העיתון Huffington Post
  94. ^ Wayne Weiten, Dana S. Dunn, Elizabeth Yost Hammer, Psychology Applied to Modern Life: Adjustment in the 21st Century, Cengage Learning, 2016-12-05, ISBN 978-1-337-51707-2. (באנגלית)
  95. ^ הרצאה מצד דיאמונד על נזילות מינית באדם הבוגר
  96. ^ ”To date, there has been no scientifically adequate research to show that therapy aimed at changing sexual orientation (sometimes called reparative or conversion therapy) is safe or effective.” (הרחבה כללית על העמדה המקובלת לגבי נטייה מינית והומוסקסואליות, באתר האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (באנגלית), עמ' 3)
  97. ^ Policy and Position Statements on Conversion Therapy, HRC (באנגלית אמריקאית)
  98. ^ Health and Medical Organization Statements On Sexual Orientation, Gender Identity/Expression and "Reparative Therapy", Lambda Legal (באנגלית)
  99. ^ Wayback Machine, web.archive.org, ‏2017-05-17
  100. ^ 200001a, web.archive.org, ‏2008-09-10
    Introduction, www.apa.org
  101. ^ Sexual Orientation an Youth, www.apa.org
  102. ^ WPA Position Statement on Gender Identity and Same-Sex Orientation, Attraction, and Behaviours | World Psychiatric Association, web.archive.org, ‏2016-04-17
  103. ^ "Global health group takes on gay conversion therapy". BBC News (באנגלית בריטית). 2016-03-29. נבדק ב-2021-07-15.
  104. ^ Cristina Mitchell, https://www.facebook.com/pahowho, PAHO/WHO |, Pan American Health Organization / World Health Organization (באנגלית אמריקאית)
  105. ^ Wayback Machine, web.archive.org, ‏2017-05-17
  106. ^ 1 2 3 Answers to Your Questions: For a Better Understanding of Sexual Orientation and Homosexuality, American Psychological Association, February 2008, retrieved 2008-02-14 
  107. ^ American Medical Association policy regarding sexual orientation, American Medical Association, 2007-07-11
  108. ^ "Homosexuality and Adolesence", Pediatrics, Official Journal of the American Academy of Pediatrics 92: 631–634, 1993
  109. ^ Physician Assistants vote on retail clinics, reparative therapy, SpiritIndia.com
  110. ^ 1 2 3 4 5 6 Wayback Machine, web.archive.org, ‏2017-05-17
  111. ^ Marriage Equality - 2017, Australian Medical Association, ‏2017-05-20 (באנגלית)
  112. ^ Sexual orientation change efforts | RANZCP, www.ranzcp.org
    Recognising and addressing the mental health needs of the LGBTIQ+ population | RANZCP, www.ranzcp.org
  113. ^ "נייר עמדה בנושא טיפולי המרה" של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, נובמבר, 2011
  114. ^ צפרא דוויק, מכתב יושב ראש האיגוד לרב רון יוסף, ‏30 ביוני 2014
  115. ^ יואב אבן, ‏משרד הבריאות קובע: "לא משנים נטייה מינית בטיפולים", באתר ‏מאקו‏, 5 באוקטובר 2014
  116. ^ "משרד הבריאות מזהיר את הציבור מפני טיפולי המרה לשינוי נטייה מינית", מתוך אתר משרד הבריאות
  117. ^ נייר עמדה בנושא טיפולים לשינוי הזהות והנטייה המינית, ינואר 2019
  118. ^ V Gerbut, T Karabin, Y Lazur, M Mendzhul, V Vashkovich, CONVERSION THERAPY BANS IN NATIONAL LEGISLATIONS AROUND THE GLOBE, Georgian medical news, 2020-11-01, עמ' 192–198
  119. ^ APA:Guidelines for Psychotherapy with Lesbian, Gay, & Bisexual Clients, apa.org
  120. ^ The Psychology of Sexual Orientation, Behavior, and Identity: A Handbook, edited by Louis Diamant, Richard D. McAnulty, Part V, p.17, Greenwood Publishing Group, Jan 1, 1995 - Psychology - 522 pages
  121. ^ LGBTQ change efforts (so-called "conversion therapy"), האגודה האמריקאית לרפואה (אנ') (באנגלית)
  122. ^ Kenneth J. Zucker, "Children with Gender Identity Disorder: Is There a Best Practice?", Neuropsychiatrie de l Enfance et de l Adolescence, 56(6):358-364, September 2008
  123. ^ רויטרס‏, בריונות והזנחה: סין כופה טיפולי המרה על נערים טרנסג'נדרים, באתר וואלה, 9 בספטמבר 2019
  124. ^ 1 2 Jack Drescher and Jack Pula, "Ethical Issues Raised by the Treatment of Gender‐Variant Prepubescent Children", LGBT Bioethics: Visibility, Disparities, and Dialogue
  125. ^ כריסטינה ר. אולסון ואחרים, Gender Identity 5 Years After Social Transition, האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים, 2022 doi: 10.1542/peds.2021-056082
  126. ^   אזין גוראישי, מחקר: רק 2.5% מהילדים הטרנסג'נדרים משנים את דעתם אחרי חמש שנים, באתר הארץ, 22 במאי 2022
  127. ^ Jameson L, de Kretser DM, Marshall JC, De Groot LJ (2013). Endocrinology Adult and Pediatric: Reproductive Endocrinology. Elsevier Health Sciences. p. 483. ISBN 978-0323221528.
  128. ^ Dulcan, MK (2015). Dulcan's Textbook of Child and Adolescent Psychiatry, Second Edition. American Psychiatric Pub. p. 591. ISBN 978-1585624935.
  129. ^ הארגון הבינלאומי המקצועי לרפואת טרנסג'נדרים, Standards of Care for the Health of Transsexual, Transgender, and Gender Nonconforming People., מהדורה 7, 2011, עמ' 32. (באנגלית)
  130. ^ What Is Gender Dysphoria? באתר האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה (באנגלית)
  131. ^ 2012 - Position Statement on Attempts to Change Sexual Orientation, Gender Identity, or Gender Expression
  132. ^ 1 2 3 טים פיצסימונס, Transgender 'conversion therapy' associated with 'severe psychological distress', ‏11 בספטמבר 2019 (באנגלית)
  133. ^ ג'ק ל. טורבן, נור בקווית', סארי ל. רייזנר, אלכס ס. קורוגליאן, Association Between Recalled Exposure to Gender Identity Conversion Efforts and Psychological Distress and Suicide Attempts Among Transgender Adults, JAMA Psychiatry 77(1), 2020, עמ' 68-76 doi: 10.1001/jamapsychiatry.2019.2285
  134. ^ סופי גלגר וג'וש פרי, Conversion therapy: Ban to go ahead but not cover trans people, BBC, ‏1 באפריל 2022 (באנגלית)
  135. ^ מכתב עמדה כתגובה לחוזר מנכ"ל משרד הבריאות, באתר ג'נדר קריטיקל ישראל, ‏27 בפברואר 2022

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.

אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=טיפול_המרה&oldid=40142748"