ראמה החמישי, מלך תאילנד

צ'ולאלונגקורן
จุฬาลงกรณ์
לידה	20 בספטמבר 1853; המקדש הגדול, בנגקוק, ממלכת ראטאנאקוסין
פטירה	23 באוקטובר 1910 (בגיל 57); המקדש הגדול, בנגקוק, ממלכת ראטאנאקוסין
שם לידה	จุฬาลงกรณ์ บดินทรเทพยมหามกุฎ บุรุษยรัตนราชรวิวงศ์ วรุตมพงศบริพัตร สิริวัฒนราชกุมาร
מדינה	סיאם
מקום קבורה	ואט בנצ'אמאבופיט; Chakri Maha Prasat Throne Hall ;
עיסוק	שליט, רפורמטור
דת	בודהיזם
בת זוג	סומאמדה קומאריראטנה
שושלת צ'אקרי
תואר	'מלך תאילנד'
אב	ראמה הרביעי, מלך תאילנד
אם	דבסרינדרה, מלכת תאילנד
צאצאים	33 בנים בהם ראמה השישי וראמה השביעי ו-44 בנות
מספר צאצאים	76
	1 באוקטובר 1868 – 23 באוקטובר 1910; (42 שנים)
	→ ראמה הרביעי, מלך תאילנד ראמה השישי, מלך תאילנד ←
מדינה	סיאם
בן או בת זוג	Sunandha Kumariratana (1876–3 ביוני 1880); Sangwan Amatayakul (?–1893); Sawang Na Nagara (1871–23 באוקטובר 1910); Lamai Suwannathat (?–23 באוקטובר 1910); Kho Snidvongs (?–23 באוקטובר 1910); Pis Bunnag (?–23 באוקטובר 1910); Chiad Ladavalya (?–23 באוקטובר 1910); Paw Malakul (?–23 באוקטובר 1910); Nuang Bunyarattapan (?–23 באוקטובר 1910); Charoui Pramoj (1904–23 באוקטובר 1910); Hem Amatayakul (1878–23 באוקטובר 1910); Chan Saeng-Chuto (?–23 באוקטובר 1910); Khian Kalayanamitr (העשור של 1860–?); Kimniaw (?–2 בינואר 1897); Auan Bunnag (?–23 באוקטובר 1910); Erb Bunnag (?–23 באוקטובר 1910); Puk Bunnag (?–23 באוקטובר 1910); Prakong Amatayakul (1879–23 באוקטובר 1910); Keaw Bunnag (?–23 באוקטובר 1910); Somburn Manprasert (?–23 באוקטובר 1910); Sae Bunnag (1908–23 באוקטובר 1910); Aiam Bunnag (?–23 באוקטובר 1910); Arb Bunnag (?–23 באוקטובר 1910); Pum Malakul (?–23 באוקטובר 1910); Sadab Ladavalya (1 באפריל 1906–23 באוקטובר 1910); Tham Bunnag (1908–23 באוקטובר 1910); Nom Jotikasthira (?–23 באוקטובר 1910); Liam Bunnag (?–23 באוקטובר 1910); Phoem Sucharitakul (?–23 באוקטובר 1910); Narivarakanarak (?–23 באוקטובר 1910); Phandhasarnurak (1874–23 באוקטובר 1910); Kesorn Sanidvongs (?–17 במרץ 1909); Luan Niyavanonda (?–23 באוקטובר 1910); Pan Malakul (?–23 באוקטובר 1910); Khae Phungbun (1867–23 באוקטובר 1910); Saisavali Bhiromya (1878–23 באוקטובר 1910); Ubolratana Narinaga (1873–23 באוקטובר 1910); Prayuravongse (1867–23 באוקטובר 1910); Sud Sukumolchan (העשור של 1870–23 באוקטובר 1910); Seang Kalayanamitr (העשור של 1860–20 בדצמבר 1898); Morakot Phenkul (העשור של 1870–23 באוקטובר 1910); Daksinajar (העשור של 1870–העשור של 1870); Saovabhak Nariratana (1873–21 ביולי 1887); Savang Vadhana (1878–23 באוקטובר 1910); Chum Krairiksh (1895–23 באוקטובר 1910); Talab Ketudat (העשור של 1870–23 באוקטובר 1910); Saovabha Phongsri (1878–23 באוקטובר 1910); Dara Rasmi (4 בפברואר 1886–23 באוקטובר 1910); Sukhumala Marasri (15 בספטמבר 1887–23 באוקטובר 1910); Sae Rojanadis (?–23 באוקטובר 1910); Yoi Isarankura (העשור של 1870–19 באפריל 1896); Cham Kalayanamitr (העשור של 1870–2 בינואר 1909); Thipkeson Na Chiengmai (?–3 במרץ 1902); Wad Kalayanamitr (?–23 באוקטובר 1910); Uam Bisalayaputra (העשור של 1870–26 באפריל 1891); Nueang Sanidvongs (?–23 בנובמבר 1885); Chao Chom Manda Phrom (?–8 בפברואר 1899); On Bunnag (?–23 באוקטובר 1910); Sai Sukumolchan (?–23 באוקטובר 1910); Ruan Sundarasardula (?–23 באוקטובר 1910); Chao Chom Manda Bua (העשור של 1870–23 באוקטובר 1910); Chan Sukumolchan (?–23 באוקטובר 1910); Mod Bunnag (העשור של 1870–23 באוקטובר 1910); Tabtim Rojanadis (העשור של 1870–23 באוקטובר 1910); Jiw Kapittha; Yuan Saeng-Chuto; Yuan Bunnag; Wong Netrayana
צאצאים	Phongpraphai of Siam, Suddha Dibyaratana, Asdang Dejavudh, Chirapravati Voradej, Siriraj Kakudhabhand, Nabhachara Chamrassri, Rangsit Prayurasakdi, Suriyong Prayunraphan, Vichitra Chiraprabha, Tribejrutama Dhamrong, Sasibongse Prabai, Oraongka Ankayuba, Yaovamalaya Narumala, Malini Nobhadara, Sirabhorn Sobhon, Nibha Nobhadol, Samaya Vudhirodom, Sommatiwongse Varodaya, Paribatra Sukhumbandhu, Abbhantripaja, Adorndibyanibha, Dilok Noppharat, Adisaya Suriyabha, מחידול אדוניאדט התשיעי, נסיך סונגקלה, Dibyalangkarn of Siam, ראמה החמישי, מלך סיאם, Valaya Alongkorn, Yugala Dighambara, Bismai Bimalasataya, Vudhijaya Chalermlabha, Purachatra Jayakara, Chakrabongse Bhuvanadh, Benbadhanabongse, Anusara Siriprasadh, Orabindu Benyabhak, Suchitra Bharani, Isariyalongkorn, Charoensri Chanamayu, Bahurada Manimaya, Abhakara Kiartivongse, Isaravongs Vorarajakumara, Chudadhuj Dharadilok, Prince of Phetchabun, Kannabhorn Bejaratana, Vajirunhis, Bandhavanna Varobhas, Chudharatana Rajakumari of Siam, Ajrabarni Rajkanya of Siam, Beatrice Bhadrayuvadi, Chandra Saradavara, Princess of Phichit, Pravitra Vadhanodom, Raphi Phatthanasak, Prince of Ratchaburi, Urubongs Rajsombhoj, Khajera Chirapradidha, Lavad Voraong, Hemvadi, Isariyabhorn, Yaovabha Bongsanid, Suvabaktra Vilayabanna, Srivilailaksana, Oraprabandh Rambai, Komala Saovamala, Vapi Busbakara of Thailand, Prabha Bannabilaya, Praves Vorasamai, Voralaksanavadi, Prabai Bannabilas, Vimolnaka Nabisi, Nabhanka Nibandhabongs, ראמה השביעי, מלך סיאם
מספר צאצאים	76
השתייכות	תאילנד
תקופת הפעילות	1852–1868 (כ־16 שנים)
דרגה	פילדמרשל
פעולות ומבצעים
	פשיטות הוו; מלחמת צרפת-סיאם; מרד האיש הקדוש ;
עיטורים
	מסדר העיט השחור (1887); מסדר אולף הקדוש (1884); מסדר הפיל (1882); המסדר המלכותי של השרפים (1887); אבנט שלושת המסדרים (1897); מסדר קרלוס השלישי (1871); מסדר החרצית (1887); מסדר היינריך הארי (1907); המסדר המלכותי של קמהאמהה הראשון (1881); מסדר אישטוון הקדוש של הונגריה (1868); Chakra Mala Medal (1882); מסדר הכתר של סקסוניה (1897); מסדר סנט מוריס ולזרוס (1887); מסדר בית הנאמנות (1897); מסדר הבשורה הקדושה (1891); מסדר בית המלוכה של צ'אקרי (1882); עיטור אנדריי הקדוש (1891); Grand Cordon of the Order of the White Elephant (1909); Knight Grand Cordon of the Order of Chula Chom Klao (1900); מסדר לודוויג (1897); מסדר הכתר של תאילנד (1869); מסדר הוברטוס הקדוש (1906); מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש (1878); Order of the Nine Gems ;
פרסים והוקרה
	מסדר סטיבן הקדוש; מסדר קרלוס השלישי; מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש; מסדר קמהאמהה החמישי; מסדר אוליב הקדוש; מסדר הסרפים; מסדר החרצית; מסדר הפיל; מסדר מאוריז הקדוש ולרזוס הקדוש מסדר הבשורה העליון; ; עיטור אנדריי הקדוש; אַבנֵט שלושת המסדרים; מסדר העיט השחור מסדר האמון; מסדר הוברט הקדוש; מסדר האריה הנרי; ;
חתימה

רָאֲמָה החמישי, צ'וֹלְאַלוֹנְגקוֹרֶן (בתאית: จุฬาลงกรณ์;‏ 20 בספטמבר 1853 – 23 באוקטובר 1910) היה מלך תאילנד (דאז סיאם) החמישי משושלת צ'אקרי. כשליט דגל ברפורמות ופעל כמו אביו ראמה הרביעי, מלך תאילנד, כל שביכולתו למנוע את סיפוחה של ממלכתו בידי האימפריה הצרפתית והאימפריה הבריטית.

הוא בנה קשרים עם מעצמות אירופאיות, הביא לטיפוח מערכת ממשל המבוססת על דגמים אירופאים בדומה לרסטורציית מייג'י, הביא לתיעוש נרחב ולבסוף אף על פי שאיבד שטחים נרחבים לידי הודו-סין הצרפתית, שמר על עצמאית עמו מול הכוחות האירופאים שסבבו אותה. על פועלו זכה מידי עמו לתואר פָּרָה פִּיהָ מָהָרָט (ปิมหาราช; המלך האהוב הגדול).

שנותיו הראשונות

נולד במקדש הגדול בבנגקוק, תאילנד (סיאם), ב-20 בספטמבר 1853, צ'ולאלונגקורן היה ילדו התשיעי של מונגקוט (ראמה הרביעי, מלך תאילנד) אך הבן הראשון שנולד לבת הזוג המלכותית של המלך.

לפיכך הוא נחשב מגיל צעיר כיורש העצר הלגיטימי, כך גם הועבר למשמע השגרירים האירופאים במדינה.^{[דרושה הבהרה]}. הוא חונך למשפטים והועמד עם שניים מאחיו למושל בית משפט בין 1862–1867.^{[דרושה הבהרה]}.

ליקוי החמה

כאביו המלך, היה צ'ולאלונגקורן תומך נלהב של אסטרונומיה ^{[דרושה הבהרה]} . ב-18 באוגוסט 1868 התרחש ליקוי חמה מלא בחצי האי המלאי. על כן יצא המלך עם בנו ויורשו, עם מספר משרתים וציוד תצפית אירופאי דרומה לצפות בליקוי החמה. בדרכם לשם וחזרה חלו האב והבן במלריה חשוכת מרפא.

ב-1 באוקטובר 1868 נפטר המלך ראמה הרביעי עקב המחלה וסיכוייו של צ'ולאלונגקורן לשרוד היו נמוכים. ^{[דרושה הבהרה]} פקיד הממשלה החזק ביותר של הימים, "ראש הממשלה" צ'ואנג בונאג, הביא את המועצה המלכותית שבסמכותה לבחור יורש, להכתיר את צ'ולאלונגקורן על כס המלוכה בתור עוצר.

הוא גם סידר את המינוי שלו כעוצר בצורה עצמאית וגם מנע את מינויו של הנסיך וויצ'איצ'אן, בן דודו של צ'ולאלונגקורן, כיורש העוצרות, בביטחון שניתן יהיה לתמרן את וויצ'איצ'אן לאחר מותו של צ'ולאלונגקורן.

נגד כל הסיכויים בריאותו של צ'ולאלונגקורן השתפרה, והוא חונך בענייני ציבור, נסע לג'אווה (איי הודו המזרחיים ההולנדיים) ולהודו (הראג' הבריטי) כדי להתבונן בממשל המודרני ^{[דרושה הבהרה]}, והוכתר רשמית כמלך לזכות עצמו (דה פקטו) ב-16 בנובמבר 1873.

שלטון

רפורמות

בתמיכת אחיו וחבריו הצעירים, החל המלך, בשנת 1873, לתקוף את עוולות הסדר הישן ואת כוחם של יריביו הפוליטיים על ידי ניסיון להטיל תקצוב וחשבונאות ריכוזית, לייעל מערכת שיפוטית אשר רגליים בגלגליה עקב עיכובים ושחיתות וחניכת מועצות חקיקה מייעצות הנשלטות על ידי חבריו הצעירים ואנשי סודו הקרובים עליהם היה יכול לסמוך. בכך הפכה סיאם ממדינה פדרלית למדינה ריכוזית.

משבר

פעולות אלה, מלוות בירידה בסיכוייו של וויצ'איצ'אן לרשת את הכס, הביאו ל"משבר הארמון הקדמי" כפי שנודע בראשית 1875, כאשר וויצ'איצ'אן ברח לשגרירות הבריטית ודרש הגנה; אילו הוענקה, תאילנד הייתה הופכת למדינת חסות אנגלו-צרפתית בכל מלבד שם. הממשלים של בריטניה וצרפת, בכך שסירבו לתמוך בשגרירים שלהם, התייחסו לעניין כאל מריבה פנימית, ובאמת ראמה הצליח להביא לפתרון המשבר.

שלום, לעומת זאת, נקנה במחיר גבוה, שכן תומכיו של המלך פורקו, המועצות חדלו להיפגש, ולא נערכו רפורמות נוספות במשך עשור. העשור שאחריו היה מבחינה מסוימת הקריטי ביותר בשלטון. ראמה החמישי הרגיש כי סוכל על ידי יורש העצר לשעבר ושמרנים מבוגרים ששלטו בתפקיד הציבורי; והם, מצידם, הרחיקו אמוניהם בו יותר ויותר עקב הרפורמות המודרניות שאיתן זוהה.

כשהמלך הצליח, החל משנת 1879, להקים בתי ספר מודרניים לחינוך עובדי מדינה, נעצרו באופן בולט בני המשפחות האצילות הוותיקות. כמה כן היו גם משפחות מבני מעמד האצולה הנמוך מהן ציפה המלך לתמיכה ואשר ביזו את עצמן בשערוריות ציבוריות.

ראמה החמישי מצא לבסוף שהוא יכל לסמוך רק על אחיו הצעירים - מהם 26 הפכו בשנות השמונים של המאה התשע עשרה - למנהיגים משכילים וחבר נאמנים לגדול באחיהם. ראמה פיקח על השכלתם הפורמלית ועבד אתם במזכירות האישית שלו כדי להעריך את יכולותיהם לפני שהציב אותם במשרדי הממשל שבשליטתו. יחד הוא ואחיו עמלו כפקידים במשרד הביקורת החדש, דנו באמצעים לשיפור חיל השומר המלכותי ובסופו של דבר בצבא, והתעדכנו בקפידה בענייני חוץ ובכל פרטי הממשל הפנימי.

כאשר שרי הדור המבוגר החלו למות או לצאת לפנסיה, סוף סוף המלך הזדמן ליזום שינוי.

יוזמה

ראמה החמישי היה משוכנע הן בצדיקות והן בנחיצות הרפורמות. אביו החדיר לו את האידיאלים הבודהיסטים של "המלך הצודק" (דמהרג'ה), ואת הגברת המודעות הבינלאומית עם רעיונות מערביים אירופאים מתקדמים של צדק חברתי ודמוקרטיה, ולאידיאלים אלה הוא הבטיח את מחויבותו האמיתית.

עם זאת, נציגי המערב הזכירו לו כל העת כי תקוותו היחידה להימנע משליטה קולוניאלית טמונה בביצוע רפורמות מרחיקות לכת כדי להקל על חדירת המסחר המערבי. משבר 1875 גרם למלך להיות מודע עד כאב לגבולות כוחותיו ולעוצמתם הרבה של יריביו השמרנים, כך שהוא נע רק בהדרגה ולאט לאט לעבר רפורמה ככל שהעמדה שלו השתפרה. השגרירים המערביים, לעומת זאת, היו חסרי סבלנות ורק היו מודעים לעומק המצב הפוליטי המתוח הזה, שהתאילנדים ניסו להסתיר מהם; וכאשר ראמה החמישי החל ברפורמות, היה זה למעשה כמעט מאוחר מדי.

מערך מדיני

כמו בשנים 1873–1874, כשהמלך החל להשתלט על המשרדים הוותיקים על ידי מינוי אחיו, הקיצוניים יותר מביניהם רצו לנוע לעבר הרפורמות אף מהר ממנו. קבוצה הכוללת שלושה מאחיו וחמישה פקידים עם ניסיון זר עתרה לו ב-8 בינואר 1885 בבקשה להקמת מלוכה חוקתית וחקיקה דמוקרטית. בתשובה עדינה ומהורהרת טען כי דמוקרטיה פרלמנטרית עדיין אינה אפשרית במדינה ללא ההשכלה שבה ושהאליטה המשכילה הקטנה נקלטה כבר בכלל הממשל.

מה שהיה נחוץ מיד, הוא קבע, היה "ממשלת רפורמות". דבר אשר הוא בנה במהירות בשבע השנים הבאות על ידי הצבת צעירים בהדרגה בכל המשרדים הוותיקים, על ידי העברת מחלקות ממשרד אחד למשנהו לתפקידים קבוצתיים באופן פונקציונלי, ובאמצעות פיקוח אישי על הכשרת האישים שהיו אמורים לנהל את המערכת החדשה.

ששת משרדי ממשלת תאילנד המסורתית היו חסרי יכולת, כל אחד מהם אסף מיסים משלו, בתי משפט למשפטים, מחוזות לניהול וזכויות להוצאות אינן היו מפוקחות; והן נטו לנשלט על ידי שר הצפון ושר הדרום, שהמלך כמעט היה חסר אונים לשלוט בו. במערכת החדשה, שהוצגה ב-1 באפריל 1892, היו 12 משרדים שהוגדרו פונקציונלית תחת אחראיות המלך. תשעה מתוך 12 השרים באותם המשרדים היו אחיהם למחצה של המלך, והם נפגשו בקביעות כקבינט לגיבוש מדיניות חדשה.

יחסי חוץ

עד לשנות השמונים של המאה התשע עשרה ראמה החמישי יכול היה להניח כי היה עם ממלכתו בצד הרצון הטוב של מעצמות המערב ובכך שבנה סחר מתוך הסכם בורינג השיג את תמיכת הבריטים בעצמאות תאילנד כמו כן היה זה בזכות מערך הדיפלומטיה המיומנת של הנסיך דבונגס, שמינויו לשר חוץ בשנת 1886 סימנה את חידוש הרפורמה.

מלחמות בצרפת

אולם מאמצע שנות השמונים של המאה העשרים החלו השאיפות הצרפתיות בהודו-סין להתנגש עם זכויות השטחים של תאילנד על לאוס וקמבודיה. התאילנדים לא היו חסרי כוח לעצור את הדרישות שהסלימו למלחמת סיאם–צרפת בשנת 1893 והסתיימו בשייטות מלחמה צרפתיות שעשו את דרכן במעלה נהר צ'או פראיה לבנגקוק כדי לדרוש את השטחים בצפון-מזרח המדינה לידי לצרפת כמו גם הגדה המזרחית של נהר המקונג ותשלום פיצוי גדול.

בריטניה, שנמנעה לתמוך בתאילנד, סירבה להתערב, ולאוס נמסרה לצרפת. ראמה החמישי היה מיואש ונכנס לתקופה של כמעט שנה בה נשאר חולה ומדוכא. לאחר שהתאושש, החל לנקוט יוזמות ואחריות שקודם לכן היה מוכן לחלוק עם אחיו. הצהרת אנגלו-צרפת משנת 1896 הבטיחה את שלמות מרכז סיאם אך הותירה את צפון מזרח המדינה מאוימת על ידי צרפת ודרום המדינה מאוימת על ידי בריטניה.

מסע באירופה

על כן בשנת 1897 יצא המלך ראמה החמישי לטיול מסביב לאירופה במטרה להביא לתמיכה דיפלומטית מידי האימפריה הרוסית והקיסרות הגרמנית לתמוך במאמץ העצמאות של תאילנד. בין אם עקב הסיור השיג את המטרה הישירה ובין אם לאו, הוא כן העניק לראמה החמישי ביטחון עצמי חדש והבנה כי המודרניזציה לא פירושה בהכרח "מערביזציה":

"עלינו לנסות לחקות את מה שטוב במקום אחר, ובאותה עת לא רק לשמור אלא לפתח את הטוב והראוי לכבוד באופיים ובמוסדות הלאומיים של ארצנו."

כך הכריז עם שובו.

חיים אישיים

חייו האישיים של ראמה החמישי היו מלאים בטרגדיות קשות לא פחות מהמשברים הציבוריים שעבר בהצלחה. מלכתו האהובה סומאמדה נהרגה בתאונת שייט בשנת 1880; נסיך הכתר וג'ירונהיס נפטר בשנת 1894. מתוך 77 ילדיו (מידי ארבע מלכות ופילגשים רבים, כמקובל באותה העת), רק שני שלישים חיו להגיע לבגרות.

אף על פי שלקח סיפוק רב בהישגיו, הוא לא נהנה להיות מלך. במיוחד בשנות השמונים של המאה התשע עשרה הוא אהב לטייל בסתר והיה מסתובב בשכונות העוני וברחובות בנגקוק בלילה עטוי כלו היה איכר. פעם הוא עצר תהלוכה מלכותית למען הצטרפות, ללא הודעה מוקדמת, לחתונת איכרים; ויומני המסע הרבים שלו מלאים בשיחות מוקלטות עם איכרים שסיפרו לו פולקלור מקומיים או התלוננו על תנאי המחיה המקומיים.

כתבים

הוא היה איש בעל אינטרסים רחבים, וקנאותו לשינוי לא הפחיתה את הערכתו למסורות של ארצו. ראמה החמישי היה סופר פורה בתחומים רבים. פורסמו כרכים רבים מהתכתבויותיו וכן 25 כרכים מיומנו. גם הרחק מהבית שלו, הובלו ותורגמו אוסף המכתבים שנכתבו לבתו כשסייר באירופה בשנית במהלך שנת 1908, נושא אשר עד היום עדיין נקרא בהרחבה בידי מתעניינים. המחקר ההיסטורי שלו "הטקסים המלכותיים של שנים עשר החודשים" (נכתב בשנת 1888) מעולם לא עבר רענון ואו תרגום מחודש.

יצירותיו ההיסטוריות הטובות ביותר נחשבות לפרשנותו לזיכרונותיה של הנסיכה נרינטהוי ו"נאום הכנסת הרפורמה השלטונית" הארוכה שלו בשנת 1888. הוא כתב פסוקים רבים ודרמות, הדרמה הידועה ביותר שלו הייתה כנראה "נגו פאה" (1905). לאחר השלטון הארוך ביותר בתולדות תאילנד הוא נפטר ב-23 באוקטובר 1910 ממחלת כליה.

אילן יוחסין

ראמה השני, מלך תאילנד

סרי סוריינדרה, מלכת תאילנד

הנסיך סריוונג מטייפיטאק

נוי סיריווונגסה נא איודהאיה

ראמה הרביעי, מלך תאילנד

דבסרינדרה, מלכת תאילנד

ראמה החמישי, מלך תאילנד

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ראמה החמישי, מלך תאילנד בוויקישיתוף

רשימת כתביו של ראמה החמישי
ראמה החמישי, מלך תאילנד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ביוגרפיה, באתר המילון שלך
ראמה החמישי, מלך תאילנד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)