ויקיפדיה

מרכז הכרמל

אזור מגורים, תרבות ופנאי בחיפה
(הופנה מהדף רמת התשבי)

מרכז הכרמל (או כרמל מרכזי[1]) שבחיפה, היא שכונה, אזור תרבות ופנאי על רכס הכרמל. גבולותיה של השכונה הם: במזרח – כיכר רוטרי במפגש הרחובות קיש, יפה נוף, ווג'ווד. בצפון – רחובות הנרייטה סולד, יפה נוף וטיילת לואי. במערב[2] – הצטלבות הרחובות איריס, דפנה ושדרות הנשיא, הצטלבות הרחובות הצופים ודרך הים וכן רחוב ניצנים לכל אורכו, כולל שדרות הצבי, ובדרום – הצטלבות הרחובות וולפסון ומוריה.

מרכז הכרמל
תצלום אווירי של השכונה
תצלום אווירי של השכונה
מידע
שם נוסף כרמל מרכזי
עיר חיפה עריכת הנתון בוויקינתונים
על שם הר הכרמל
קואורדינטות 32°48′20″N 34°59′13″E / 32.8055556°N 34.9869444°E / 32.8055556; 34.9869444
(למפת חיפה רגילה)
 
מרכז הכרמל
מרכז הכרמל
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
שדרות הצבי – מרכז הכרמל

עד אמצע המאה ה-19 לא שימש רכס הכרמל למגורים, פרט למגורים ארעיים של רועים ומתבודדים, משום שהיה מרוחק מאזור החוף שבו התקיים היישוב חיפה העתיקה עד שנת 1761, וגם לאחר מכן, האזור נותר מרוחק מהעיר שנבנתה והוקפה חומה על ידי דאהר אל עומר, במקום שבו נמצאת העיר התחתית. הבעלות על אדמות רכס הכרמל התחלקה בין המדינה, המסדר הכרמליתי, ותושבי הכפר הערבי א-טירה (במקום בו כיום נמצאת העיר טירת כרמל). על ההר התפרסה דרך משובשת אחת הידועה בשם "הדרך העליונה" (בניגוד ל"דרך התחתונה" הנקראת כיום "דרך ההגנה").

במהלך המאה ה-19 רכש המסדר הכרמליתי נחלות בסטלה מאריס ובוואדי שיח[3]. התיישבות הגרמנים הטמפלרים על הכרמל בסוף המאה ה-19 סימנה את תחילת פיתוח המקום. קניית אדמות האזור על ידי חברת הכשרת היישוב, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, הביאה לפיתוח האזור כשכונה יהודית מוקפת גנים, כפי שהיא מוכרת כיום.

התיישבות נתיני המעצמות הזרות

עריכה
  ערך מורחב – התיישבות נתיני המעצמות בחיפה

כחלק מהתיישבות נתיני המעצמות בארץ ישראל, גם הר הכרמל החל להיות מיושב בשלהי המאה ה-19. בדומה למה שקרה בחיפה התחתית, בירושלים ובמקומות אחרים בארץ ישראל, החלו נתיני המעצמות לנסות ולהתיישב בהר הכרמל, אזור שכאמור היה ריק כמעט לגמרי (למעט בתים בודדים – בעיקר של חקלאי קיץ). ההתיישבות לוותה במאבקים פיזיים ומשפטיים רבים, ואף באיום בפתיחה במלחמה בין גרמניה וצרפת[4], בעקבות מה שלימים כונה "משפט קרקעות הכרמל". במשפט זה הועלתה, לראשונה, חוקיות בעלות המסדר הכרמליתי על הקרקע בכרמל. לבסוף נפלה ההחלטה בסיכום של האפיפיור לאו השלושה עשר וביסמרק לחלוקת הכרמל בין הכרמל הצרפתי לכרמל הגרמני.

כרמלהיים

עריכה
 
בית רוטשילד (בית הכט)
 
מכון שומאכר
 
כנסיית אליהו הנביא הרוסית במרכז הכרמל
  ערך מורחב – כרמלהיים

טמפלרים, תושבי המושבה הגרמנית בחיפה, שרצו לבנות לעצמם שכונת בתי קיץ הבחינו במעלות הטובות של הכרמל והיו מעוניינים בהשתקעות באזור. הטמפלרים הצליחו לקבל את "מתנת הכרמל" מידי מושל דמשק, אך מתנה זאת לא התממשה מעולם, בעיקר בגלל התנגדות הממשל המקומי בחיפה. ב-1883 החלו הטמפלרים לרכוש בכרמל אדמות (בתחילה כ-1,800 דונם) וכך החלה לפרוח במקום שכונת "כרמלהיים" (Karmelheim). בראש הטמפלרים שבכרמל עמד פרידריך קלר (Friedrich Keller), סגן קונסול פרוסיה, קצב במקצועו, שכונה לימים "מלך הכרמל". הוא קבע את ביתו בקצה הדרך המובילה מהמושבה הגרמנית ה"תחתונה" (כיום סמוך לקצה הדרומי של "שדרות הנשיא"), בחלקת קרקע שהייתה שייכת לידידתו ברטה פון באנוורט[5]. ארבע שנים מאוחר יותר בנה קלר את בית המרגוע "לופטקורהאוס" (אשר נהרס בינתיים).

בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 בנתה משפחת היימן בפאתי כרמלהיים (בשדרות הצבי של היום) מבנים ששימשו כבתי הארחה מוקפי עצים וגינות. שאר בתי השכונה נבנו מסוף שנות ה-30 ואילך. במורד הרחוב נבנו מספר מבנים בבנייה רוויה, אולם רוב בתי השכונה נבנו בבנייה נמוכה ובאחוזי בנייה נמוכים. לאורך הרחוב עצי אורן וברוש בני כ-100 שנים, המשרים על הרחוב אווירה מיוחדת.

"עצי האורן במורד שדרות הצבי, עדים אילמים, עדיין נוטים זה אל זה משני עברי המדרכה, וצמרותיהם הגבוהות מתקמרות יחד מעל לכביש לתקרה ירוקה וחיה של קתדרלה"

— יהודית קציר[6], "הנה אני מתחילה"

מיסיון הכרמל

עריכה

מיסיון הכרמל, בניהול מרטין שניידר, החל לפעול בכרמל הגרמני ב-1903. הוא החל בקניית מלון פרוס (כיום בית הכט) ולאחר מכן התרחב למתחם שכלל בתי מגורים (בית מיינץ ובית הפסטור שניידר) ואכסניה לצליינים. היה זה גננו של המיסיון שהחל בנטיעת האורנים הרבים בכרמל.

הכנסייה הרוסית

עריכה

הכנסייה הרוסית-אורתודוקסית נכחה בחיפה כבר במהלך המאה ה-18. בתחילת המאה ה-20, לאחר משא ומתן עם הטמפלרים, רכשה הכנסייה חלקה מעל שלוחה צפונית של נחל לוטם (ואדי טטאר), בין צומת שדרות הנשיא / הציונות עד אזור רחוב החורשה של היום, והקימה בו כנסייה קטנה ואכסניה לעולי רגל. המבנה הנוכחי בשדרות הנשיא 30, נחנך ב-1913.

הכנסייה היוונית

עריכה

ברחוב מגידו (של היום) נבנתה בתחילת המאה ה-20 אכסניה לצליינים נוצרים בשם "מנוחת אליהו" על ידי הנזירות הקתוליות[7]. לאחר מכן עברה האכסניה לבעלות הכנסייה היוונית-אורתודוקסית. מאוחר יותר שימשה את הסוכנות היהודית כמעון קליטה בשנות ה-90. המתחם שימש את עמותת נדר (נוצרים דוברי רוסית) של קהילת היהודים המשיחיים אשר מסייעת למכורים לסמים או לאלכוהול (בעיקר מקרב עולי ברית המועצות). נכון ל-2023 המקום עזוב ומסביבו בנייה מסיבית של חברת גד זאבי.

שלהי מלחמת העולם הראשונה והכיבוש הבריטי

עריכה

בשלהי מלחמת העולם הראשונה החלו הגרמנים להרגיש שהאדמה נשמטת מתחת לרגליהם, והם החלו למכור את אדמותיהם על הכרמל[8]. משפחת קלר (יורשיו של פריץ ואחיו) החלה למכור את אדמותיה. בתחילה ניסו למכור את המגרשים לפרידריך בירינג (מיסיונר שוודי פרוטסטנטי) ואלכסנדר אנגלהרדט[9] שתכננו לקנות את כל שלוחת כרמל מערבי של היום ולבנות במקום כפר נופש. בירינג כבר הביא צריפים שוודיים שיהוו את מגורי כפר הנופש, אך המלחמה תפסה אותו לפני שהשלים את תוכניתו. בתכנונם היה לבנות גם רכבל[10] (תוכנית הרכבל לא הייתה חדשה לחיפה והוצגה גם בספרו של הרצל "אלטנוילנד" ובתכנונים מאוחרים יותר של פטריק גדס וריכרד קאופמן). במהלך המלחמה גורשו השניים וככל הנראה הופסקו התשלומים על הקרקע. הפסקה זאת גרמה למוכרי הקרקע לראות בכך הפרת ההסכם[11].

 
שלט בכניסה לשכונה, המציין את שמה הרשמי

אפ"ק והכשרת היישוב, באמצעות יחיאל ויצמן, יהודה גרזובסקי וארתור רופין החלו בקניית השטחים במאמץ בין-לאומי והצליחו לבסוף לקנות את רוב שטחי קלר, אונגר (אחד מעשירי המושבה הגרמנית שביתו נמצא ברחוב יפו ושנרצח על רקע סכסוכי קרקעות על ידי תושב טירה) ויונג. כאן הופיע לראשונה השם "כרמל מרכזי" כשם שמייצג את האדמות הללו[12]. מקור המימון היהודי היה ביתרות מזומנים שנשארו בסניף החיפאי של בנק אנגלו-פלשתינה שנותק מסניפיו האחרים בדרום הארץ ועל מנת שהכסף לא יאבד את ערכו השתמשו בו לרכישת קרקעות על הכרמל[13].

רכישות נוספות בוצעו על ידי משפחת גבריאלוביץ ויצחק לייב גולדברג שקנה את ביתה של פון באנוורט. גולדברג הרס את הבית המקורי ובנה תחתיו בית חדש ושמו "בית רחל". בית זה עמד שנים שומם ונהרס בשנות ה-90‏[14][15]. על שמו של גולדברג נקרא רחוב שדרות יצחק הניצב לרחוב קלר ובו בתים רבים שנבנו על ידי היהודים קוני המגרשים. בבניין ליד בית רחל נפתח ב-1934 "קפה פרנק". במלחמת העולם השנייה נסגר בית הקפה ובמקומו נפתח בית קפה ומועדון ריקודים בשם "טברנה".

על פי התוכנית של צבא בריטניה, אמור היה הגדוד ההודי של חטיבה 15 של צבא הוד מלכותו, לכבוש את התותחים הגרמניים (שנמצאו באזור הכניסה לגנים הבהאים של היום) מכיוון נשר של היום לאורך ה"דרך העליונה" עד כרמלהיים. העלייה הקשה נתנה אותותיה בסוסים ורק 15 מהם הבקיעו את המערך הגרמני על הכרמל[16][17]. הבריטים נתקלו בהתנגדות באזור כיכר הקיסר.

ימי המנדט

עריכה
 
גן האם

יישוב היהודים בשכונה

עריכה
 
מתחם Pine Square מרכז הכרמל

לאחר מלחמת העולם הראשונה החלה חברת הכשרת היישוב במכירת הקרקעות שרכשה. תחילה פנתה לפטריק גדס, הוגה תוכנית גדס בתל אביב, על מנת שיתכנן עבורה את השכונה החדשה. גדס, ועוזרו מירס, לא הצליחו לסיים את העבודה אך סימנו כ-250–300 מגרשים של שלושה דונם כל אחד. כמו כן תכננו השניים דרך משכונת הדר הכרמל לכרמל המרכזי. עיקרי התוכנית היו:

  • פריצת דרכים מהדר לכרמל. הרעיון לרכבל שיוביל נוסעים מהעיר אל הכרמל עלה שנית.
  • פיתוח הדרך דרומה על פסגת הרכס (לימים ציר מוריה) ולכיוון הים (לימים שכונת כרמל מערבי).
  • בניית בתים תיעשה רק על הרכס, כך שהתושבים ייהנו מהאוויר הפתוח ומהנוף.
  • בשטחים אלו יש לבנות שכונה בתבנית של עיר גנים.
  • החורשה שמתחת לבית שניידר (וואדי טאטר או נחל לוטם) תשמש כשטח ירוק.

גדס לא סיים, כאמור, את עבודת התכנון, ואת המשך התכנון ביצע ריכרד קאופמן, שהשתמש בתוכניותיו של גדס כבסיס לעבודתו. לרשותו עמדו כ-1,500 דונם טורקיים (כ-1,380 דונמים מטריים) מחולקים ל-200–300 מגרשים בני שני דונם כל אחד[18]. עיר הגנים, שהיוותה מאפיין מובהק של תכנוני קאופמן בחיפה, היוותה גם כאן את הבסיס המרכזי בתכנון השכונה. כבהדר, בת גלים ונווה שאנן, תכנן קאופמן יצירת רחובות על בסיס קווי הגובה הטופוגרפיים הטבעיים, ובקצותיהם גנים. רעיון זה, שדוגמתו הקלאסית היא בהדר ברחובות הרצל, פבזנר ואחרים, והגנים גן בנימין וגן הטכניון, נוסה גם כאן בכרמל. הגנים שתכנן קאופמן היו גן האם וכיכר רקפות, ואילו הרחובות הם אותם רחובות שקיימים גם כיום.

שני המגרשים הראשונים (בשדרות הנשיא פינת רחוב אלחנן) נמכרו לאברהם ספקטור, בעל בית המרקחת היהודי הראשון בחיפה[19], וכך גם נטבע השם "מרכז הכרמל", שכן מכאן החלו להימנות המגרשים. על אף המלחמה, רכשו רבים ביישוב מגרשים על הכרמל ובהם הלל יפה, וילבושביץ, בלקינד, הצלם צבי פייגין, המורה מאיר בן-עמי, אנה טיכו.

אל הכרמל חזרו בתקופה זאת מקצת מהטמפלרים שעזבוה בתקופת המלחמה.

הבניינים הראשונים קמו בעיקר באזור המישורי (לימים מרכז הכרמל), שכן כאן הייתה קיימת, עדיין, התשתית הגרמנית. המתיישבים החדשים הקימו את 'ועד הר הכרמל', ששימש בתחילה בעיקר כאגודת מים (ראו להלן). בראשות ועד זה עמד יעקב מושלי, שבתיו נמצאים כיום ברחוב מחניים 16. בתים אלו היו רק חלק ממתחם גדול יותר שהיה שייך למושלי, שכללו אף מגרש טניס. מושלי תכנן ובנה בתים בצורת צלב, תוך ניצול מרבי של השטח (בתחילת רחוב שושנת הכרמל כיום)[20].

האדמות סביב מגדל המים ניקנו על ידי משפחת מרדכי בן-ציון ומקורביהם[21], וכונו במשך שנים שכונת בן-ציון[22]. האדמות נקנו בגיבוי בנק אמריקה-א"י שהוקם על ידי בן-ציון. סביב מתחם ייחודי זה נבנו בתי מלון והוקמו תחנת כיבוי אש ותחנה מטאורולוגית.

מרכז הכרמל (המרכז המסחרי עצמו[23]) נבנה מתוך ראייה אורבנית ארוכת טווח. המרכז, שבבסיסו נשאר כפי שתוכנן, בנוי מפסאז', שורות חנויות ומעליהן שתי קומות מגורים. בתחילה התנגדו התושבים לבניית המרכז המסחרי, בעיקר מסיבות של רעש.

באדמות בירינג הוקם בשנים 1946–1947[24] מתחם מגורים לעובדי בתי הזיקוק, אשר היה שכונה סגורה, מוקפת חומה ושמירה בשערה (כיום רחוב הצופים)[25]. המתחם תוכנן על ידי האדריכל אלפרד גולדברגר (Alfred Goldberger), האדריכל שתכנן את בניין הקזינו בבת גלים[26]. חדר השמירה שופץ בסוף המאה ה-20.

פנחס רוטנברג בנה אף הוא את ביתו בשכונה (בשדרות הנשיא 77). עם השלמת הבנייה הוא עזב את בית הטירה ועבר לבניין החדש, אך הוא הספיק להתגורר בבניין זה רק כשנה. הבית תוכנן על ידי שמואל רוזוב ונחנך ב-1939. רוטנברג הוריש בצוואתו את הבית ואת הגן הנרחב מוקף החומה לטובת פעילות חברתית. חדר העבודה של רוטנברג שומר, ומהווה מעין מוזיאון קטן לפעילותו הענפה. בבניין מרפסות גדולות, שאפיינו את בנייניו של רוזוב. רוטנברג אף ביקש מרוזוב[27] לתכנן גם הוא רכבל שיוביל מהדר הכרמל אל מרומי הכרמל[28].

בקרבת מקום נמצא "בית הציידים". בית זה היה שייך למשפחת נגלר שהיוותה חלק מקבוצה שרצתה לבנות יישוב עם בתים הדומים לבתי הקיץ שהיו ברשותם ביער השחור בגרמניה. הבית תוכנן על ידי אלכסנדר ברוולד בקצה הצפון-מערבי של כרמלהיים. לאחר קום המדינה נקנה הבית על ידי קרן רוטנברג, שומר, והוא מהווה כיום חלק ממתחם בית רוטנברג. הבית נבנה מעץ, ושרידים המעידים על כך נמצאים בפנים הבית.

בית נוסף שתוכנן על ידי רוזוב הוא הבית שנמצא כיום בשדרות הנשיא 139, שתוכנן בתחילה כבית מלון עם כ-40 חדרים ואף חמאם טורקי, אך בלחץ התושבים שונה ייעודו והפך לבית מגורים[29].

חברת קלאב כרמל ספורט, בניהולו של מר הורוביץ, יזמה הקמת מועדון ספורט על מגרש של 3.8 דונם ב-1941 באדמות בירינג. התכנון הופקד בידי רוזוב, אך מתכנון זה נשארו רק מגרשי הטניס בשדרות הצבי.

בתקופה זו נפתחה שלוחה של בית הספר הריאלי בשכונה בהנהלת עמנואל יפה. מיקומו נבחר כך שלא יילקח מקצבת המגרשים המיועדים למכירה[30]. השלוחה, שנקראה "המכינה" כללה בעת הקמתה רק כיתות א'–ד', ורק בהמשך נוספו כיתות ה'–ו'[31]. מקום בית הספר קרוב לשטח בו הקים פנחס כהן, מורה מבית הספר, את היסוד לגן החיות.

הוקמו מספר בתי חולים פרטיים כגון בית יולדות "בית יולדות מולדה" (כיום בית ההארחה של מכון רוטנברג[33].) בניהולו של דר' רודולף (רפאל) מאיר[34] ו"אמהוּת" (גימנסיה כרמל כיום)[35] בניהולה של דר' פיניה רוטנברג. בהמשך רחוב ישורון (כיום רחוב יאיר כ"ץ) עבר מהדר בית חולים בלומנטל[36] (מוסד פסיכו-גריאטרי פרטי מיסודו של קורט בלומנטל[37]). ברחוב אלחנן 14 נפתח "בית הבראה לילדים" באמצע 1933[38] בניהולם של ד"ר גרטרוד וד"ר וילהלם מנסבכר.

בניית הבתים היהודים בשכונה הייתה מהירה מאוד. יזמים פרטיים כמו יוסף לוי, גאורג הרץ-שקמוני ומרדכי קרייתי (אחיו של שמואל מסטצ'קין) החלו לתווך במכירה ורכישה של הקרקעות. ב-1933 הוקמו כ-20 בתים וב-1935 כבר הוקמו כ-200 בתים[39], בעיקר על ידי יוצאי גרמניה עולי העלייה החמישית.

הבאת המים לשכונה

עריכה

ההתיישבות בשכונה חייבה הבאת מים לתושבים. לחלק מן הבתים היו בורות מים, אך מספרם היה מועט. מושלי, עובד הרכבת, הכיר את הספקת המים לתחנה הראשית ממעיין שיח. בתחילה תכנן למשוך מצינור זה אל בריכת אגירה שניצבה במרומי ההר. מאוחר יותר הוקמה האגודה ההדדית להספקת מים[40], והוקם ועד ששיתף בתוכו ניצים כגברת ניוטון[41] וספקטור, שכן בעיית המים הייתה משותפת לכולם. ב-1937 הקים מושלי מערכת שאיבת מים מנחל שיח למרומי הכרמל[42], אל מגדל מים שניצב כיום בכיכר היינריך היינה אותו תכננו יוחנן רטנר ועמנואל ילן (וילנסקי). כמו בהדר הכרמל גם כאן שימשו המים "שוט" בידי ועד השכונה[43] על מנת לכפות על התושבים לשלם את מסי הוועד ובכלל זה את "הגרוש הנוסף", ששימש לפיתוח השכונה[44]. בהמשך, בשנות ה-40, היווה עניין הבאת המים לשכונה על ידי מקורות מוקד לסכסוך בין האגודה לוועד הדר הכרמל. לבסוף הוחלט שוועד הדר הכרמל יסכים להזרמת מים מצינור בעמק זבולון, שהיה בבעלות מפעל המים של הדר הכרמל, וגבול הרשויות יהיה ברחוב יפה נוף[45].

שירותי כיבוי האש

עריכה

שירות כיבוי אש החל לפעול באזור מגדל המים של השכונה כרמליה בכיכר היינריך היינה. השירות התבסס על מתנדבים, חברי ההגנה, שהורשו לשאת נשק על ידי השלטונות הבריטיים. כתוצאה מהרשאה זאת גדל באופן ניכר מספר ה"מתנדבים", ביניהן נשים, לשירות. התחנה (והמתנדבים שבה) שהייתה כפופה לתחנה ברחוב פבזנר, היוותה גורם חשוב בקרב על חיפה ב-1948. התחנה נסגרה בשנות ה-50, ונפתחה מאוחר יותר על ידי כבאים בשכר חלק משירותי הכבאות וההצלה לישראל.

התיישבות חסידות גור

עריכה

בשנים אלו החלה התיישבות עליית חסידות גור בחיפה[46]. חסידים אלו שלא רצו כל מגע עם הגופים הציוניים החלו להתיישב גם בכרמל המרכזי. חלקם עסקו במלונאות, כמשפחת סגל על סעיפיה השונים (באחד מבתיה, מלון לובה סגל, נוסד לימים בית החולים "מולדה"). חלק אחר ניסה את כוחו בתחבורה ציבורית[47] ובמסחר. משפחת שוירץ, אף היא מן המשפחות החסידיות הראשונות על הכרמל, ניסתה אף היא לפתוח במקום בית מלון, ופתחה את בית הכנסת הראשון בשכונה (שדרות הנשיא 67 כיום). בבתיהם של החסידים הראשונים על הכרמל, התאכסנו באותן שנים האדמו"ר מגור בביקורו בארץ ישראל, והרב אברהם יצחק הכהן קוק. ההיאחזות בכרמל המרכזי של חסידות גור כשלה אמנם, אך מקצת מיורשיה עדיין מתגוררים במתחמים ההיסטוריים של המשפחה בכרמל, כיום אין קהילה חסידית בשכונה אך בית הכנסת עודנו פועל ותוסס.

בתי המלון היהודיים בתקופת המנדט

עריכה
 
מבנה מלון הרצליה ברחוב קלר; בשנות האלפיים, משמש כסופרמרקט ומתחם לגיל השלישי

גם היהודים, כמו קודמיהם הגרמנים, הבינו את חשיבותו של הכרמל כמקום נופש ומרגוע ובמהרה החלו לקום בתי מלון רבים על הכרמל. בסיכומו של התהליך היו עשרות מלונות ופנסיונים על הכרמל.

  • מלון הרצליה שנפתח ב-3 ביולי 1923[48] (ב"מתחם אורנים" כיום) על ידי משפחת הלוי-אפשטיין בבניין בסגנון בית ליוואן (בית החלל המרכזי). למשפחה זאת הייתה "רשת" בתי מלון בחיפה, ובנוסף למלון זה היו בבעלותה מלונות נוספים (כולם בשם "הרצליה") ברחוב הגפן (בבית הגפן של היום שהיה המלון הראשון) וברחוב אלנבי 7. בבית מלון זה, ששמר על כשרות וכך התאים גם ליהודים, הייתה תאורה ממצברים, מים זורמים ואף טלפון. לכל חדר הייתה מרפסת זיז שפנתה לרחוב קלר. מלון הרצליה עבר בשנת 1928 לרחוב פנורמה (היום יפה נוף 34 – נוף חנה נקרא בעבר בית המילואים) עד סגירתו בשנת 1932. לאחר מעבר המלון לרחוב פנורמה, הוא נקנה על ידי משפחת ברסקי. המלון של ברסקי[49] פשט את הרגל ב-1932, נקנה על ידי יצחק זלצמן ונקרא בשם "מלון זלצמן". לאחר שנים נסגר המלון והועבר לרשות ארגונים הסתדרותיים שונים כגון הפועל הר-הכרמל וקואופרטיב קו-אופ צפון[50].
  • פנסיון וולשטיין התחיל ב-1927 כאשר ארנסט והטה וולשטיין השכירו ארבעה חדרים בביתם לאירוח קייטנים ותיירים[51]. כאשר ראו שהעסק מצליח, בנו ב-1928 מלון[52] בצומת הרחובות לוטוס וקדימה (כיכר מינה), שתוכנן על ידי פרופ' רטנר. המלון פעל בבעלותם עד 1957.
  • פנסיון טלטש/מלון טלטש (Teltsch House)[53] שכן גם הוא בבית המילואים (זהו כנראה מיקומו השני), ולאחר מכן עבר לרח' דרך הים 103[54] שבכרמל מערבי ב-1935. המלון, אשר תוכנן על ידי האדריכל לאופולד קרקואר, היווה פנינה ארכיטקטונית[55]. בתקופת מלחמת העולם השנייה הלאימו שלטונות המנדט את בית המלון ושיכנו בו בית ספר לפיקוד. לימים נקנה על ידי קופת חולים כללית[56], שמו שונה ל"בנדורי" (אחרי שקודם לכן היה "מגידו") והוא שימש שנים רבות כבית הבראה. לימים נקנה על ידי יזמים פרטיים ונקרא כיום מלון הר הכרמל. הנה כי כן תוכניתו של בירינג התקיימה לבסוף.
  • מלון "לב הכרמל" אשר תוכנן על ידי משה חת בסגנון הבין-לאומי ב-1937 בכיכר היינריך היינה[57].
  • בתי מלון נוספים קמו בדרך הים 6; מלון סגל ברחוב עין גדי; מלון ספקטור[58] (על-שם אחד מראשי ועד הר הכרמל, שכונה "מוכתר הכרמל"), אשר הפך מאוחר יותר ל"מלון פארק" ושבו התקיימו פגישות אגודת המים; פנסיון וולמן (כיום בפינת דרך הים ושושנת הכרמל), מלון וולנשטיין (ברחוב קדימה של היום), שהיה בית המלון הראשון שנבנה בידי יהודים, "מלון שכטל" במתחם היינריך היינה (כיום מלון "וילה כרמל"), מלון "פנורמה" ברחוב שער הלבנון שהברון פליקס דה מנשה היה מבעליו (כמו גם השטח ממולו).
  • סנטוריום ד"ר לב[59] הוקם ב-1934–1935 ברחוב פינסקי 12 (כיום). הבניין תוכנן על ידי אוראל-זוהר. ב-1941 נמכר הבניין לאברהם דרזנר (בעליו של מלון "ציון" בהדר הכרמל) שהקים בו את מלון "ארמון הכרמל"[60]. (ראו בהמשך על מרכז גולדה).

"ואם ישאלנו אדם... מה יעשה בשביל שיטעם טעם ארץ ישראל בכל טהרו ובכל מתקו – אשיב לו יעלה על הראש הכרמל"

הבריטים, שהבינו גם הם את חשיבות התיירות בכרמל, הוציאו חוברת נהלים לתפעול מלונות, ובה ציינו את חשיבותה של ארוחת הבוקר האנגלית[61].

נושא נוסף בהתפתחות תעשיית התיירות בשכונה היה הגינון. בשנות ה-30 דרש "ארגון בעלי המלונות על הר הכרמל", ממושל המחוז וראש העירייה לפתח את כרמל מרכזי כאזור מרגוע. שטח השכונה עוד לא נכלל אז בשטח השיפוט של עיריית חיפה ורק לקראת מלחמת העולם השנייה הכריזה העירייה על האזור כעל "שטח מיוחד". בשטח זה נאסר לכרות עצים ולרעות בו עדרים. במסגרת זו הוקם גן ציבורי בשטח נחל לוטם (וואדי טאטר). גן זה היה חלק מתכנונו של קאופמן.

גן נוסף שהוקם בשנות ה-30 היה "גן אלנבי". הגן הוקם בעזרת תרומתה של ליידי פלורנס דאונס (גיסתו של אלנבי), אשר גרה בבית ממול (ברחוב יפה נוף 120), לזכר בנו של אלנבי, מייקל[62] שנהרג בקרב בבלגיה ב-29 ביולי 1917 כשהיה בן 19. רחוב סמוך נקרא "מגידו" על שמו של אלנבי לורד מגידו.

בין בית רוטשילד ובית קלר הוקמה ב-1937[63] אנדרטה לזכרו של אלכסנדר ברוולד, על ידי תלמידיו, במקום שבו אהב לשבת ולתכנן את בנייניו. האנדרטה המשושה בנויה סביב קבוצה של ארבעה ברושים ועליה חקוקים תאריך הולדתו ומותו בשלוש שפות (עברית, ערבית ואנגלית).

לאחר קום המדינה נסגרו מרבית המלונות שפעלו בתקופת המנדט, והפכו לבתי אבות.

פינוי ילדי הקיבוצים במלחמת העצמאות

עריכה

במסגרת פינוי כ-4,000 ילדים מקיבוצי ספר (כמו מאזור עמק הירדן וכדומה) לחיפה בימי מלחמת העצמאות, השתמש ועד הקהילה בחיפה גם בבתים ציבוריים בכרמל מרכזי לאכלוס הילדים ומלוויהם. ילדי קיבוץ שער הגולן פונו למלון זלצמן, ילדי אילון פונו לבית ניוטון וילדי מעגן פונו לפנסיון וולשטיין.

לאחר קום המדינה

עריכה
 
מגדלי פנורמה במרכז הכרמל
 
הגנים הבהאים בסמוך למרכז הכרמל
 
מלון דן כרמל – מבט מטיילת לואי
 
מוזיאון טיקוטין

לאחר קום המדינה הפך אזור מרכז הכרמל לאזור מגורים יוקרתי, שבמרכזו מרכז קניות ועסקים שכונתי הכולל בתי קפה רבים בסגנון מרכז אירופאי.

מלונות

עריכה

בשנות ה-50 חלה אמנם האטה בפיתוח הפעילות המלונאית על הכרמל, אך מספר רב של פנסיונים ומלונות עדיין היו קיימים[64]. אף על פי כן נבנה באותה עת ברחוב יפה נוף מלון "דביר" (לימים מלון "גני דן"[65]), על בסיס מלון "פנורמה" הוותיק. במלון פועל מרכז להכשרה מקצועית בתחום המלונאות וההסעדה. מוסד חינוכי זה הופעל בעבר תחת חסות משרד העבודה והרווחה, עד שב-2002 הועבר לניהולה המלא של רשת מלונות דן.

את הקמתו של מלון דן כרמל ליווה ויכוח בשאלה האם ניתן לשבור את מראה קו הרכס, אולם זה נחנך לבסוף במרץ 1963. את המלון ומסעדת הרונדו שבו תכנן האדריכל שמואל רוזוב (אשר תכנן גם את בית רוטנברג ואת "בריכת האיילה" הסמוכה, והיה ממתכנני תוכנית המתאר של העיר בשנות ה-60). "שבירת הרכס" המשיכה עם בנייתו של מלון "נוף".

בשנות ה-70 הוקם בית ההארחה "בית שלום". פנסיון זה הוקם על ידי מיסיונרים משווייץ בראשות וים מלגו (Wim Malgo), שמאמינים שחזרת היהודים והקמת מדינת ישראל היא סמל ברור לחזרת ישו. הקבוצה ייעדה אותו במקור לשימוש צליינים אשר יבקרו בארץ ישראל ויראו את תחיית ישראל[66].

בקיץ 1986 נחנך מלון דן פנורמה. המלון, אשר תוכנן על ידי שלמה גלעד, הוא חלק ממגדלי פנורמה, הבנויים מעל מרכז הקניות "מרכז פנורמה". ברחוב יפה נוף נבנה מלון מיראבל פלאזה (גם הוא מרשת "דן"). בית משפחת שניידר היה בשנת 2016 למלון "כרמלה".

בפברואר 2009 נחנך מלון-הבוטיק "וילה כרמל" בבניין אשר בו שכן בשנות ה-40 המלון "ורד הכרמל".

גנים

עריכה
  ערך מורחב – גן האם

בשנות ה-50 תוכננו גם גנים נוספים (כדוגמת הגן ברחוב יפה נוף ב-1951 וגן שמואל כהן בכיכר המגדל ב-1950), והרחבת הקיימים כדוגמת גן האם.

בגן האם, שגודלו היה 400 דונם, עלתה שוב תוכנית הפוניקולר, אך שוב לא צלחה[67]. הגן שולב עם גן החיות ונבנתה בו במה אקוסטית שמשמשת להופעות חיות (בעיקר בתקופת הקיץ). שמו של הגן ניתן לו על ידי אבא חושי כחלק מתפיסת עולמו שדגלה בסולידריות חברתית ומיקומה של האם במשפחה. בתחילה הותקנו משאבות ובריכה קטנה על מנת להזרים מים לנחל לוטם, אך לאחר זמן מה הופסקה פעילות המשאבות, מחמת חיסכון במים, והמבנה נשאר בשיממנו עד היום. בתקופת אריה גוראל, נבנתה במקום שדרת בתי קפה, שהרסה, לדעת חלק מהתושבים, את יופיו של הגן.

מוזיאונים

עריכה

עיריית חיפה, בראשות אבא חושי, רכשה את ביתו של פרדריק קיש בשדרות הנשיא 89 (הוא עצמו התגורר בבית בין השנים 1934–1939[68]) והקימה את מוזיאון טיקוטין ב-1959 במתחם.

מאנה כ"ץ קיבל מהעירייה את הבית ברחוב יפה נוף 89, על מנת שישמש כסדנתו, ובתנאי שלאחר מותו יוענק עזבונו לטובת עיריית חיפה. כ"ץ התגורר בבית בשנותיו האחרונות (1958–1962).

במסגרת המכון הביולוגי על שם פנחס כהן הוקם, בפברואר 1962, המוזיאון לפרהיסטוריה ע"ש משה שטקליס. המוזיאון הוקם כמוזיאון עירוני[69]. במוזיאון מוצגים ממצאים ארכאולוגיים פרה-היסטוריים מחפירות בכרמל, בעיקר מנחל אורן ומערת כבארה, וממצאים מחפירות תת-ימיות כמו הכפר הנאוליתי בעתלית-ים.

בשנת 2012 נפתח מוזיאון מוניו גיתאי וינרויב לאדריכלות בסטודיו שבו גר וגם עבד האדריכל פרופ' מוניו גיתאי-ויינרויב בשדרות הנשיא 135, סמוך לסינמטק.

מבנים נוספים

עריכה

ב-31 במאי 1949 נפתח, בסמוך לבית חולים בלומנטל, בית החולים אלישע ביזמת ד"ר הירשוביץ (ממייסדי בית חולים אסותא בתל אביב) ובתכנונו של זאב רכטר. מקומו הנוכחי וכן של בית ספר חוגים הסמוך לו (שהוקם בתחילה בהדר) הם בהתאם לתוכניות קאופמן ל"שטח ציבורי"[70]. חצי מבעליו של בית החולים היו רופאיו[71] ושאר המימון הגיע מאחיו של הירשוביץ.

ב-1952 הוקם גן החיות הלימודי חיפה.

ליד גן האם נפתחה בסוף שנות ה-50 התחנה העליונה של הכרמלית. כך, בוצעה לבסוף תוכנית הרכבל שיוביל נוסעים מהדר הכרמל אל הכרמל המרכזי, כפי שחזו מתכנני השכונה.

"כרמל" המרכז הבין-לאומי להכשרה ע"ש גולדה מאיר (ברחוב פינסקי 12) הוקם ב-1961. מכון זה, שהוקם על ידי מש"ב (המרכז לשיתוף בינ"ל במשרד החוץ)[72], שם לו למטרה להכשיר נשים (בעיקר ממדינות מתפתחות), לתפקידי מנהיגות וחינוך[73]. המרכז שוכן בבניין ששימש כמלון "ארמון הכרמל" (ראו לעיל בתי המלון היהודים בתקופת המנדט) שנבנה ב-1934–1935 ותוכנן על ידי בנימין אוראל-זוהר[74].

יוסף מילר, מהנדס בן למשפחת אנשי עסקים ויו"ר התאחדות בעלי המלאכה, קבע את ביתו בתחילת רחוב שושנת הכרמל. הבית תוכנן כשאר הבתים בשכונת מושלי על עמודים[75]. מילר היה חבר מועדון רוטרי חיפה, לאחר מותו הוריש מילר את ביתו למועדון רוטרי חיפה וציווה אותו כמרכז לחינוך נוער[76]. בצוואתו ביקש, גם, שאשת המשק של הבית תישאר להתגורר בבית עד ליום מותה. כך הוקם "בית מילר", הקיים עד היום[77]. בית מילר מופעל על ידי אגף התרבות בעיריית חיפה ומועדון רוטרי חיפה, בבית פועלת מכללת ניו מדיה לצעירים ונוער, אולפן רדיו וטלוויזיה, מוזיאון רוטרי ומשרדי מועדון רוטרי חיפה.

במרכז הכרמל הוקם ב-1974 מתחם אודיטוריום חיפה (במסגרת מרכז ברוך ורות רפפורט לתרבות ואמנות) וב-1975 הוקם במתחם סינמטק חיפה.

טיילת לואי

עריכה
  ערך מורחב – טיילת לואי

ב-1992 הוקמה ברחוב יפה נוף טיילת שגבולותיה הם מלון נוף ואנדרטת הקיסר. הטיילת נתרמה על ידי פול ומאי גולדשמידט, תושבי חיפה שעלו מדרום אפריקה, לזכר בנם לואי (אריאל) שנהרג בתאונת דרכים. פול גולדשמידט היה הקבלן הראשי של הגנים הבהאיים והטיילת שולבה ככניסה לגנים[78]. אורכה של הטיילת כ-400 מטרים ונכללים בה גן "יפה נוף" ו"בריכת האיילה והעופר". לימים תרמה משפחת גולדשמידט לשיפוץ גן החיות ובכלל זה קרוניות חשמליות שהפכו את הגן לזמין גם לאנשים עם מוגבלויות. כהוקרה גם גן החיות נקרא על שמו של לואי גולדשמידט. בקצה הטיילת הוקמה אנדרטה לזכר אסון המסוקים (בין בית מיינץ לבין מגדלי פנורמה).

סוף המאה ה-20 ועד היום

עריכה

בסוף המאה ה-20, תכננה העירייה לשנות את אופיו של מרכז הכרמל. כחלק משינוי אופיו של האזור הוקמו לאורך ציר שדרות מוריה בתי קפה רבים ומסעדות, ואזור מרכז הכרמל הפך לאזור בילויים. באזור מרכז הכרמל נערך מדי שנה פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה. בעקבות השינויים באזור, הוקם פורום כרמל שמטרתו לשמור על זכויות התושבים.

תחבורה

עריכה
  ערך מורחב – הכרמלית
 
הכרמלית

מרכז הכרמל נהנה מתחבורה ציבורית זמינה בכל ימות השבוע, לכל רחבי העיר חיפה. תחילת התחבורה הציבורית הסדירה במרכז הכרמל החלה עם קו 4 שתחנותיו היו ליד מלון הרצליה ובכיכר חמרה (היא כיכר פריז כיום). בשנות ה-60 נסלל רחוב האסיף/ביכורים שאפשר לאלו הרוצים לנסוע מהדר הכרמל לאחוזת שמואל לעקוף את מרכז הכרמל. עד סלילת דרך פרויד/וינשל/פלימן בשנות ה-80 היה מרכז הכרמל ציר תנועה יחיד לאלו שרצו לנסוע מחוף הכרמל לכרמל (וחזרה). עובדה זו גרמה לעומס תחבורה רב שהוקל לאחר פתיחת ציר פרויד. במרכז הכרמל עוברים קווי אוטובוס רבים, אשר מגיעים לכל שכונות חיפה, גם בשבתות וחגים. נעשו שינויים מינוריים במסלולי האוטובוסים כך שחלקם כבר לא עוברים דרך מרכז הכרמל, אולם גם שינוי זה לא פתר את בעיית העומס. הכרמלית, שפועלת במקום, מסיעה אלפי אנשים ביום אל העיר התחתית ופותרת רבות מבעיות הפקקים באזור.

חינוך

עריכה

במרכז הכרמל מספר גני ילדים, בית הספר היסודי על שם דוד ילין, כיתות היסוד וחטיבת הביניים של בית הספר הריאלי, חטיבת הביניים ובית ספר התיכון חוגים (שהחל את פעילותו בראשות אלן ויאיר כ"ץ בהדר הכרמל), וחטיבת הביניים ובית הספר התיכון "עירוני ה'". כן פועל בכרמל המרכזי בית ספר למלונאות המסונף לרשת מלונות דן.

בית הספר התיכון היחיד שפעל במרכז הכרמל והשכונות הגובלות בו עד 1963 היה בית הספר "חוגים", ובסמוך לשכונה פעל בית הספר ויצו לאומנויות. באותה שנה נפתח בית הספר "עירוני ה'", בשנות ה-80 נפתח בית ספר מקצועי במתחם עירוני ה', בית ספר שהתפתח ל"אורט אסיף", העביר את משכנו אל מול בית ספר ויצו ושינה את שמו ל"אורט חנה סנש-חיפה". בית ספר ויצו לאמנויות ולעיצוב עצמו שולב במערך בית הספר השש שנתי לאמנות רעות.

בשנים 1993–2007, פעל בבית רוטנברג בית ספר תיכון דתי לבנים. בית ספר זה החל את דרכו כחלק מרשת אמי"ת, ובשנותיו האחרונות נפרד מהרשת ועבר לחסותו של הפילנתרופ השווייצרי ברנקו וייס במסגרת מכון ברנקו וייס.

תרבות ופנאי

עריכה
 
הסינמטק

מרכז הכרמל הוא מרכז לתרבות ולפנאי. מצעד הגאווה, פסטיבל העצמאות, פסטיבל הסרטים ואירועים נוספים מתרחשים במרכז הכרמל ומושכים אליו תיירים רבים. גן החיות, טיילת לואי וחנויות המסחר הם חלק נוסף ממרכז הכרמל.

תיאטרון

עריכה

במתחם בית הכט הוקם תיאטרון סטודיו בשנת 2007 המעלה הצגות מקוריות, ושל תיאטרון הטכניון, תיאטרוני פרינג' אחרים בחיפה והצגות מיובאות מתל אביב. התיאטרון מארח את פסטיבל ACT2 (פסטיבל אקט2); פסטיבל לתיאטרון מקורי ותחרותי, ובו משתתפים רק שני שחקנים על הבימה.

מופעים וסרטים

עריכה

בתי הקולנוע "אורלי" ו"שביט" נסגרו, אולם באודיטוריום ובסינמטק חיפה מתקיימים אירועי תרבות, מופעים והקרנות סרטים. במתחם מתקיים מדי שנה, מאז שנות ה-80, פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה.

מדי פעם מתקיימים מופעים בקונכייה האקוסטית של גן האם, בעיקר בחגי ישראל ובחופשת הקיץ.

מוזיאונים

עריכה

חלק ממוזיאוני חיפה שוכנים במרכז הכרמל:

מסעדות, בתי קפה וקונדיטוריות

עריכה

במרכז הכרמל כמעט מראשיתו היו מספר רב של בתי קפה, קונדיטוריות ומסעדות ששימשו מרכז בילוי לאוכלוסיית המקום ולכאלו שהגיעו למרכז הכרמל לצורך בילוי. כמקובל בענף יש תחלופה גבוהה של בעלויות ונוספו מקומות בהם נמכר מזון מהיר.

גנים ציבוריים

עריכה

במרכז הכרמל יש מספר גנים ציבוריים לרווחת התושבים:

ספורט

עריכה

בריכת השחייה של מכבי, חדר הכושר והמתחם הצמוד לה מהווים מוקד לפעילות ספורט. בנוסף לפעילויות ספורט אשר מקודמות על ידי העירייה בגן האם.

בתי כנסת

עריכה
 
חזית בית הכנסת המרכזי ברחוב דרך הים

מספר בתי כנסת הפתוחים כל ימות השבוע עומדים לרשות הציבור בכרמל המרכזי, בית הכנסת המרכזי של השכונה, הוקם ב-1957 בתכנון האדריכל ישראל קומט ונמצא ברחוב דרך הים. בית הכנסת שוירץ (הראשון בשכונה – ראו התיישבות חסידות גור) עדיין פועל בשכונה. בנוסף, נפתחים בשבתות ומועדי ישראל בתי כנסת בבתי המלון הגדולים.

בשכונת כרמלהיים נמצא בית הכנסת "אבות ובנים" אשר נפגע מרקטה ששיגר ארגון הטרור חזבאללה במהלך מלחמת חרבות ברזל[79].

מועדונים ודיסקוטקים

עריכה

ברחוב יפה נוף 120, בבנין בו התגוררה ליידי דאונס, גיסתו של אלנבי, פעל במשך שנים רבות דיסקוטק בשם "מועדון 120" ולצידו "בית תה".
ברחוב התשבי 130 (בית הכומר שניידר) פתח רפי שאולי מועדון חברים בשם "המועדון" שנסגר כעבור מספר שנים.
בשדרות הנשיא 124 נפתחו ונסגרו מספר מועדונים ובמרתף המבנה פעל הבאולינג הראשון בצפון הארץ. מ-2007 פועל במקום מועדון ה"ביט", המקיים מופעי מוזיקה ובידור רבים, "במה פתוחה" לאמנים מקומיים, ודיסקוטק לצעירים.

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מרכז הכרמל
עיינו גם בפורטל:
  פורטל חיפה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ במינוח כרמל מרכזי באתר רשמי של עריית חיפה
  2. ^ על פי עיריית חיפה.
  3. ^ יעקב שורר, לטייל בחיפה בין כרמל לים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, עמוד 73
  4. ^ אלכס כרמל, תולדות חיפה בימי הטורקים, המכון על שם גוטליב שומאכר, אוניברסיטת חיפה (הוצאה ראשונה על ידי יד בן צבי) 2002, עמ' 132
  5. ^ כיום ניתן להבחין בכך ששדרות הנשיא היו יכולים להמשיך ולהתעקל (במקום להתחבר עם שדרות מוריה) וכך להגיע עד לביתו של קלר בתחילת רחוב קלר של ימינו, סמוך לאודיטוריום.
  6. ^ קציר כתבה רבות על מרכז הכרמל בספריה. ביתה של סבתה ברחוב אלחנן מונצח בשלט על גדר הבית "בית יהודית".
  7. ^ כיום זהו הבניין הקטן משמאל לכניסה למתחם.
  8. ^ חלק מאדמות המושבה נמכרו באותה תקופה לבהאים, ושם צמחה שכונת הפרסים ליד המושבה הגרמנית.
  9. ^ איש בית חסדא. ראו התיישבות נתיני המעצמות בחיפה.
  10. ^ א. כרמל, תולדות חיפה בימי הטורקים חיפה, עמ' 134–135
  11. ^ יוסי בן-ארצי, להפוך מדבר לכרמל, הוצאת מאגנס, 2004, עמ' 21
  12. ^ בן ארצי, להפוך מדבר לכרמל, עמ' 23
  13. ^ יעקב שורר, לטייל בחיפה בין כרמל לים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2003, עמ' 32–33
  14. ^ שורר, עמ' 75
  15. ^ בן ארצי, עמ' 27
  16. ^ מפת הקרב – ב"ז קדר, מבט ועוד מבט על א"י, הוצאת יד בן צבי, עמ' 216
  17. ^ ראו גם כיבוש חיפה במלחמת העולם הראשונה.
  18. ^ ריכרד קאופמן, מפת הכרמל המרכזי, באתר צילום מודבק בחוברת "תכניות בניה בשביל ארץ ישראל", אוסף המפות ע"ש לאור, הספרייה הלאומית, ‏1923
  19. ^ עוד אודותיו ראו דוד תדהר (עורך), "אברהם אהרן ספקטור", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך טו (1966), עמ' 4787.
  20. ^ ככל הנראה זה מקור שמו של רחוב שושנת הכרמל – אמציה פלד, רחוב שושנת הכרמל, בתוך "מדריך רחובות חיפה", באתר האינטרנט של עיריית חיפה
  21. ^ לרובם היה קשר משותף עם איתמר בן-אב"י וחברו אלכסנדר אהרנסון
  22. ^ כיום כיכר היינריך היינה.
  23. ^ השמות ההיסטוריים המקוריים הם: "כרמל מרכזי" לשכונה, ו"מרכז הכרמל" למרכז המסחרי.
  24. ^ המתחם הוקם אחרי שנפתרו כל בעיות הרישום של בירינג ושותפו.
  25. ^ זאת לא הייתה שכונת פועלי מפעל היחידה בחיפה. גם נשר, "שיכון (נאות) שחר" (של נהגי השחר – כיום רחבת בן ארצי), שכונת "במסילה" של עובדי "סולל בונה" ועוד נבנו כשכונות כאלו.
  26. ^ בן ארצי, להפוך מדבר לכרמל, עמ' 86
  27. ^ רוזוב היה "ארכיטקט הבית" של רוטנברג וחברת החשמל עד 1932 אך המשיך לשמור על קשרים איתו.
  28. ^ גם לנווה שאנן תכנן רוטנברג רכבל.
  29. ^ שטח בתי הקפה אמנם תוכנן על ידי רוזוב אך המתחם עצמו תוכנן על ידי ארכיטקט אחר, וגם כיום משמש לכך.
  30. ^ וזאת סיבת מיקומו בתחתית הגיא עד היום.
  31. ^ ראו גם אתר בית הספר הריאלי
  32. ^ מה לחיפה ולבית העלמין משמר העמק?, ב"חיפה מבלי לקום מהכורסא"
  33. ^ בית היולדות נחנך בספטמבר 1934 עם עלייתו של מאיר (7 באוגוסט 1885 מנהיים – 4 במרץ 1961 חיפה, נקבר בקיבוצו של בנו, צביקי, משמר העמק[32]) מגרמניה שם שירת כקצין רפואה במלחמת העולם הראשונה וכמנהל בית חולים של הצלב האדום, ונסגר ביולי 1958
  34. ^ שותפה נוספת הייתה ד"ר רוטנברג עד שנפרדו דרכיהם.
  35. ^ המוסד נפתח ב-1946 ונסגר ב-1962. נסים לוי, פרקים בתולדות הרפואה בארץ ישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמוד 377.
  36. ^ המוסד נפתח ביוני 1936
  37. ^ המשפחה גרה בבית והייתה חלק מהסגל
  38. ^ פרסומת עצמית, דואר היום, 12 ביולי 1933
  39. ^ זאב וילנאי, חיפה בעבר ובהווה, הוצאת המועצה המקומית, עמוד 119
  40. ^ התקנות הראשונות היו כתובות עברית, אנגלית וערבית. רק החל מ-1947 נכתבו התקנות בעברית.
  41. ^ קראו אודותיה בהתיישבות נתיני המעצמות בחיפה.
  42. ^ יקותיאל בהרב, כיצד הובאו מים לכרמל, ארכיון העיר חיפה HH 00335/22
  43. ^ על ידי אגודת תושבי הר הכרמל שהוקמה באוקטובר 1936
  44. ^ הר הכרמל בהתפתחותו, דבר, 7 בפברואר 1936
  45. ^ חיים אהרנוביץ, הדר הכרמל – מסכת עמל ויצירה של דור המיסדים, בהוצאת "ועד הדר הכרמל בחיפה", 1958, עמוד 193
  46. ^ להרחבה: אלי לירן, התיישבות ומלונאות במצוות האדמו"ר, עת־מול, גיליון 197
  47. ^ דני גולדשמידט, מ-20 מייסדי "חבר" ל-287 נהגים ב"שחר" – תולדות קואופרטיב "חבר", באתר אגד
  48. ^ שמעון שטרן, התפתחות המערך העירוני של חיפה בשנים 1918–1947. עבודת דוקטורט שהוגשה לסנאט האוניברסיטה העברית, 1974 עמ' 189
  49. ^ ברסקי היה גם בעליו של בתי המלון אלנבי (לפנים פאסט) ופאלאס בירושלים ומלון פלטין בתל אביב. קובי כהן-הטב, לתור את הארץ, הוצאת יד בן צבי, עמוד 176.
  50. ^ הבית שופץ בספטמבר 1949 והמתחם כולו הועבר לרשותם ב-1974 על ידי מינהל מקרקעי ישראל ללא מכרז על מנת שיפותח לציבור
  51. ^ בית וולשטיין
  52. ^ מפת חיפה והר הכרמל (באנגלית) מאת זאב וילנאי בהוצאת סטימצקי, 1935, עם סימון מיקום המלון Wollstein House (הסריקה זמינה לצפיה מתוך בנין הספרייה), באתר הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור
  53. ^ משפחת טלטש הייתה הרוח החיה בשותפות שכללה בין היתר את משפחת לוברני
  54. ^ מפה חיפה והר הכרמל (באנגלית) מאת זאב וילנאי בהוצאת סטימצקי, 1935, עם סימון Teltsch House (המפה זמינה לצפיה מתוך בנין הספרייה), באתר הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור
  55. ^ המלון נבנה בזמן שיא של שמונה חודשים וחצי בסכום של 30,000 ל"פ וכלל אולם אירועים וחדר אוכל גדולים במיוחד לתקופה ולפיכך נערכו בו אירועים ומסיבות.
  56. ^ קנייה זאת שימשה כעילה לתקדים של בית המשפט העליון. ראו כרמל מערבי.
  57. ^ המלון שהוסב לבית אבות (כמו "ורד הכרמל", שכנו) עמד בלב מאבק בין גורמים "ירוקים" לבעליו שרצו לבנות במקומו מגדל מגורים. ב-1999 הוכרז כמבנה לשימור.
  58. ^ מפת חיפה והר הכרמל (באנגלית) מאת זאב וילנאי, בהוצאת סטימצקי, 1935, עם סימון מיקום המלון (צפיה בסריקה זמינה מתוך בנין הספרייה), באתר הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור
  59. ^ מפת חיפה והר הכרמל (באנגלית) 1935, מאת זאב וילנאי, בהוצאת סטימצקי, עם סימון Sanatorium Dr. Loeb (סריקה זמינה לצפייה מתוך בנין הספרייה), באתר הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור
  60. ^ בנימין אוראל, אדריכל ללא דיפלומה, עמוד 93
  61. ^ תה על מרפסת הקזינו/ שרפמן ונחמיאס
  62. ^ חיפה, ביטאון העמותה לתולדות חיפה 5, עמ' 7
  63. ^ ספסל לזכרו של בארולד, דבר, 26 במרץ 1937
  64. ^ בדו"ח (תיק HH00334.24 6526 בתי המלון/ועד הר הכרמל ארכיון העיר חיפה) שהוכן עבור ועד הר הכרמל מאוגוסט 56 מוזכרים כ-30 פנסיונים ומלונות (כולל בכרמל מערבי)
  65. ^ אתר המלון
  66. ^ על-פי הכתוב בהסברים באתר המלון (באנגלית)
  67. ^ חיפה, תשי"ד: ספר העירייה, רול, י. יסעור, י. (עורכים); המחלקה לפיתוח של עיריית חיפה; תשי"ד 1954
  68. ^ שלט קטן על הבית מספר את סיפורו של קיש
  69. ^ מוזיאון לפרי-היסטוריה נפתח על הכרמל בחיפה, דבר, 16 בפברואר 1962
  70. ^ ב-1997 הוקמו בסמוך מגדלי אלישע – בית אבות יוקרתי
  71. ^ שמעון ראם, מצבות מספרות בחיפה, עמ' 94
  72. ^ מייסדת המכון ומנהלתו הראשונה הייתה מינה בן צבי
  73. ^ אתר המרכז במש"ב
  74. ^ עוד על הבניין ראו באלוף ודרור אור-אל, בנימין אוראל אדריכל ללא דיפלומה, חמו"ל
  75. ^ הבית עצמו תוכנן על ידי רוזוב את סורסקי
  76. ^ דוד זוהר, הזדמנות לנוער לפתח כשרונות טכנולוגים, מעריב, 12 בנובמבר 1970
  77. ^ בית מילר – מרכז לטכנולוגיה, אמנות ותקשורת – האתר הרשמי של המוסד ברחוב שושנת הכרמל
  78. ^ על אף שהיום כניסה זאת אינה בשימוש.
  79. ^ דורון סולומון, חיפה: פגיעה ישירה בבית כנסת במרכז הכרמל (וידאו), באתר mynet‏ חיפה, 16 בנובמבר 2024


אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=מרכז_הכרמל&oldid=39982875"