ויקיפדיה

בנימין זאב הרצל

"חוזה המדינה" – מנהיג אידאולוגיית הציונות המדינית, שהתגשמה בהקמת מדינת ישראל
(הופנה מהדף הרצל)
המונח "הרצל" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו הרצל (פירושונים).

בנימין זאב תאודור הרצל (בגרמנית: Theodor Herzl, בהונגרית: Herzl Tivadar; י' באייר ה'תר"ך, 2 במאי 1860 – כ' בתמוז ה'תרס"ד, 3 ביולי 1904) היה "חוזה המדינה", המדינאי שפיתח, גיבש וארגן באופן משמעותי את רעיון הציונות המדינית. ביוזמתו כונס הקונגרס הציוני הראשון באוגוסט 1897, והצלחת הקונגרס וכינוסו באופן מתמיד הביאו את הציונות לתפקד כתנועה לאומית-מדינית ממוסדת, הן ברחבי העולם היהודי בתפוצות והן בקרב יהודי ארץ-ישראל.

בנימין זאב הרצל
Theodor Herzl
בנימין זאב הרצל אבי הציונות המדינית וחוזה מדינת ישראל, 18 בינואר 1900[1][2]
בנימין זאב הרצל
אבי הציונות המדינית וחוזה מדינת ישראל,
18 בינואר 1900[1][2]
בנימין זאב הרצל
אבי הציונות המדינית וחוזה מדינת ישראל,
18 בינואר 1900[1][2]
לידה 2 במאי 1860
י' באייר ה'תר"ך
פשט, ממלכת הונגריה
פטירה 3 ביולי 1904 (בגיל 44)
כ' בתמוז ה'תרס"ד
אדלך (אנ'), אוסטרו-הונגריה
שם לידה בִּנְיָמִין זְאֵב הֶרְצֵל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הונגריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה דובלינג (אנ'), וינה (1904-1949)
הר הרצל, ירושלים (1949-)
השכלה אוניברסיטת וינה עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג יוליה (ז'ולי) נשאואר
נשיא הקונגרס הציוני העולמי ה־1
1897–1903
(כ־6 שנים)
פרסים והוקרה
אזרחות כבוד של ארז'בטווארוס (2017) עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

לפני שהחל במפעלו הציוני (בשלהי 1894), היה הרצל משפטן, סופר, מחזאי ועיתונאי.

חלק מרכזי בפועלו הציוני של הרצל עד מותו (בקיץ 1904) היה בתחום הדיפלומטיה. במסגרת מסעותיו ברחבי היבשת, הביא את בשורת הציונות ליהדות אירופה, והצלחתו הייתה בעיקר במזרחה. על אף כישלונותיו הדיפלומטיים, הוא הצליח ביעדו להפוך את השאלה היהודית לנושא ציבורי, ובכך תרם לגיבוש פרהסיה יהודית לאומית, שקיבלה ביטוי במוסדות ציוניים שהוקמו עוד בימיו: הקונגרס (כגרעין של פרלמנט ממלכתי), קק"ל (כמכשיר ליצירת תשתית לחיים יהודיים בקנה מידה נרחב), אוצר התיישבות היהודים (כמכשיר פיננסי בלעדיו אין אפשרות לקדם שום יוזמה) וכדומה, כל אלו היו מסד להקמת מדינת ישראל.[3]

ביוגרפיה

משפחתו

 
הרצל בגיל 5 בבית משפחתו בבודפשט
  ערך מורחב – משפחת הרצל

הרצל נולד בעיר פשט (כיום חלק מבודפשט), בירת ממלכת הונגריה שהייתה חלק מהקיסרות האוסטרית. בני משפחתו היו מעורים בחברה הכללית. אביו, יעקב הרצל, היה בן למשפחה שמוצאה משלזיה, בוהמיה ומוראביה. בתחילת המאה ה-18 עברה המשפחה דרומה והתיישבה בבלגרד וכעבור 20 שנה עברה לזֶמלין.[4][5] בזמלין היה סבו של הרצל, שמעון לייב הרצל (1805-1879) שמש בית הכנסת של הקהילה הספרדית בעיר, בתקופה שכיהן בה הרב יהודה שלמה אלקלעי, ממבשרי הציונות.[6][7] בשנת 1856 עבר יעקב הרצל לבודפשט.[8]

אמו של הרצל, ארנסטינה, ז'אנטה נאנט לבית דיאמנט (1836, פשט – 1911, וינה) הייתה בת למשפחה אשכנזית משכילה ומעורה בתרבות ובספרות הגרמנית. במאה ה-18 היגרה משפחתה להונגריה ממוראביה וסלובקיה.[9]

הוריו של הרצל נישאו ב-1857.[9] יעקב הרצל פתח בבודפשט עסק משלו, ולאחר נישואיו עם ז'אנט, שגשגו עסקיו במהירות והוא התרחב גם לתחום הבנקאות.[8] הוא שימש פרק זמן בתפקיד מנהל "בנק הונגריה", ועסק גם במסחר בעצי יערות. המשפחה הייתה אמידה, עד למשבר הכלכלי במדינה שפרץ בשנת 1873, אז איבד את הונו. לאחר מכן, תוך מספר שנים, הפך שוב לאדם אמיד.[10] יעקב וז'אנט הרצל שמרו על נאמנות למסורת אבות: היו פוקדים את בית הכנסת הגדול של בודפשט בימי חג ומועד, הדליקו נרות שבת וקידשו על היין בשבת.[11] בבית המשפחה דיברו גרמנית והונגרית, והשתמשו גם באוצר מילים עִברי ויִידִי,[דרוש מקור] שהיה נהוג בסביבה היהודית ובטקסים הדתיים. בשנת 1867 ניתן ליהודים במדינה, כחלק מהחוקה, שוויון זכויות בפועל. אליו נלוותה אצל המנהיגות ההונגרית הציפייה כי יהודי המדינה, שחונכו על ברכי השפה והתרבות הגרמנית, יתקשרו אל התרבות המדיארית והלאומיות ההונגרית.

ילדותו ונעוריו, 1860–1878

 
הרצל בצעירותו, 1878

הרצל נולד והתגורר בילדותו בבית הנמצא סמוך לבית הכנסת הגדול של הקהילה הנאולוגית ברחוב דוהאן בבודפשט, שבנייתו הסתיימה ב-1859.[12][13] מאוחר יותר עברה המשפחה לבניין בולט אחר בסביבת כיכר ויגאדו.[14] תחילה למד הרצל בבית ספר יסודי יהודי, וב-1869[15] הועבר לגימנסיה ריאלית ציבורית.[16][17] הוא למד בבית הספר הזה יותר מארבע שנים, במהלכן חלה ירידה בציוניו. עניינו במדע פחת והלך ובמקביל נתעוררה בו התלהבות ללימודים הומאניים, לשירה גרמנית והיסטוריה גרמנית. כעבור יותר מ-30 שנה טען כי "רוח אנטישמית" שררה בבית הספר הזה ולאחר שאחד המורים הסביר כי גם היהודים נחשבים עובדי אלילים, החליט להפסיק את לימודיו בו.[18] ב-3 במאי 1873 ערכו לו הוריו בביתם טקס קונפירמציה לציון גיל הבר מצווה. עם זאת, אין ראיות לכך שעלה לתורה בבית הכנסת.[19][20] בפברואר 1875, באמצע שנת הלימודים, הוציאו אותו הוריו מבית הספר הריאלי. בהמשך אותה שנה, עבר ללמוד בגימנסיה האֶוַנגֶלית של פשט, שרוב תלמידיה היו יהודים.[21] בגיל 15 התחיל להתעניין בפוליטיקה.[22] בתקופת בית הספר התיכון התעניין בספרות גרמנית, היסטוריה גרמנית ופוליטיקה גרמנית.[23] הוא קרא הרבה ושני המשוררים החביבים עליו היו היינריך היינה וניקולאוס לנאו.[24] בבית הספר החדש השתפרו ציוניו מאוד ובשנת לימודיו האחרונה כבר היה תלמיד למופת.[21][25]

לקראת בחינות הגמר, החליטו הוריו לעקור לווינה, בירת אוסטרו-הונגריה, כדי לתת לו את האפשרות ללמוד באוניברסיטה הטובה ביותר בקיסרות. ב-7 בפברואר 1878 חלתה פאולינה, אחותו בת ה-19, בטיפוס והיא נפטרה.[25] אמו לא רצתה להישאר בבית והמשפחה החליטה לעבור לווינה מיד. הרצל הוצא מבית הספר והמשפחה יצאה לדרכה פחות משבוע לאחר ההלוויה.[26] ביוני 1878 חזר הרצל לבודפשט כדי לעבור את בחינות הבגרות. פרט לגרמנית ולימודי הדת, הוא עבר את המבחנים בקושי, בציונים נמוכים.[27]

לימודי משפטים ועיסוקו כפרקליט, 1878–1885

תקופת לימודיו, 1878–1883

 
הרצל (ראשון מימין) כחבר אגודת הסטודנטים "אלביה", יוני 1881

בווינה התגוררה המשפחה בדירה גדולה ברובע השני, שהיה אזור מגורים אמיד.[28] באוקטובר 1878 נרשם הרצל ללימודי משפטים באוניברסיטת וינה.[29] בתקופה זו כבר קרא הרצל, מלבד גרמנית, גם צרפתית, איטלקית ואנגלית, והיה בעל שליטה טובה גם בהונגרית, לטינית ויוונית. בהתאם לטעם התקופה והמקום, היה להוט אחר המוזיקה של ריכרד וגנר.[30] בינואר 1880 עבר בדיקה רפואית ראשונה בוועדת הגיוס לצבא, שבה נמצא בריא וכשיר. אולם בבדיקה השנייה, בדצמבר 1880, שונתה ההחלטה והוא נמצא "בלתי כשיר לשירות-שדה צבאי בשעה זו", ללא ציון סיבת הדחייה.[31][32] בסתיו 1880[33] הצטרף הרצל לאגודת הסטודנטים (גרמנית: Burschenschaft) "אַלְבִּיַה" (Albia), בעלת הצביון הלאומי-גרמני, שסיסמתה הייתה, ברוח תנועות השחרור של העת החדשה: "כבוד, חופש, מולדת" ("Ehre, Freiheit, Vaterland"). הרצל היה אחד מארבעה חברים יהודים ב"אלביה".[34] כינויו בהתאגדות היה "טאנקרֶד", שמו של "נסיך הגליל" המפורסם, ממנהיגי מסע הצלב הראשון.[35] במהלך חורף 1881–1882 קרא בתוך מספר שבועות יותר ממאה ספרים,[36] אחד מהם ספרו האנטישמי של אויגן דירינג, "השאלה היהודית כשאלה גזעית, אתנית ותרבותית". לימים טען הרצל כי רק אחרי שקרא את הספר הזה, נתן דעתו לראשונה על הבעיה היהודית.[37][38] ב-5 במרץ 1883 ערכה "אלביה" אזכרה לריכרד וגנר, שמת בחודש הקודם. הדובר הראשי באספה ההמונית היה הרמן באהר, שזכה לתשואות רמות כשדיבר בזכות הפאן-גרמניות ה"ארית" ו"אנטישמיות וגנרית". ב-7 במרץ חיבר הרצל מכתב אל האגודה, בו הביע את צערו על כך שהאזכרה הפכה ל"הפגנה אנטישמית" וטען כי "מי שאינו מוחה בקול רם נגד מאורעות כאלה שותף באחריות להם". הוא כתב, "ברור למדי כי בהיותי מוכתם בכתם של 'שמיות'... הייתי נמנע כיום מלבקש להתקבל כחבר באגודה" והודיע על התפטרותו ממנה. אלא שחברי האגודה הזועמים סירבו לאשר את התפטרותו וב-3 באפריל הודיעו לו במכתב על הדחתו.[34]

דוקטור למשפטים, 1884–1885

 
הרצל כמתמחה בבית המשפט, בין אוגוסט 1884 לאוגוסט 1885.[39]

במאי 1883 עברה משפחת הרצל לרובע הראשון, האריסטוקרטי.[40] בתחילת יולי 1883, ניגש לבחינה הממשלתית במשפטים, אולם לא השיג בה תוצאות טובות,[41] אך ב-1884 ניגש לבחינות הסיום ובחודש מאי הוכתר בתואר "דוקטור יוריס" (דוקטור למשפטים).[42] ביולי 1884 נעשה מתמחה בבית המשפט המחוזי בווינה. בתקופה זו החל לצמח זקן.[43] במהלך חורף 1884–1885 הסתבך בשלושה סכסוכים שונים, שבסופם הזמין את יריביו – פרקליט, מזכיר ועד הבורסה ואדם שתפס את כסאו במועדון – לדו-קרב, אחד מהם באקדחים, אולם שלושתם לא יצאו לפועל.[44] לאחר תשעה חודשי התמחות, קיבל הרצל העברה לזלצבורג, כדי שיוכל לבקר את הוריו שביוני 1885 עברו להוֹל שבאוסטריה עילית, לצורך ריפוי של אביו שסבל ממיחוש-אזניים.[45] הרצל החליט שלא לעסוק בפרקליטות ולאחר שבעה שבועות בזלצבורג, כשנסתיים הריפוי של אביו, התפטר ממשרתו. לאחר מכן יצא למסע, בגרמניה, בלגיה והולנד.[46] רגשותיו כאוסטרי הקשור לתרבות הגרמנית העמיקו, ובשובו לווינה ויתר על אזרחותו ההונגרית ונעשה אזרח אוסטרי.[47] הרצל עסק במקצועו רק שנה אחת, ומאז התמסר כמעט לגמרי לעיתונאות, לתיאטרון ולספרות. לדבריו, עזב את מקצוע המשפטים בגלל "תקרת הזכוכית" שמנעה קידום יהודים שעסקו במקצוע.[48]

נישואים, עיתונאות ותיאטרון, 1886–1892

 
הרצל הצעיר

בפברואר 1886 הכיר הרצל את יוליה (ז'ולי[49]), בתו של יעקב נשאואר, תעשיין מיליונר, והתאהב בה.[50] ביולי אותה שנה נסע לבזל, לפריז ולנורמנדי, שם נשאר עד אמצע אוגוסט, וכתב מאמרי-מסע שהודפסו בעיתונים בווינה ובברלין.[51] בעקבות כאבי ראש כרוניים, נסע ב-26 בפברואר 1887 לאיטליה למשך יותר מחודש, ובעת שהותו בה כתב סדרת פיליטונים, בשלים יותר מאלה שכתב עד אז.[52] באפריל חזר לווינה, ואז כבר היה די מפורסם בחוגים הספרותיים. העיתונים הדפיסו את הטורים שלו. אחד מהם היה ה"נוֹיֶה פְרַיֶה פְּרֶסֶה" (Neue Freie Presse), העיתון הווינאי החשוב ביותר. רק בספטמבר 1887 נפגש שוב עם ז'ולי. בסתיו אותה שנה פרסם הרצל מספר פיליטונים ישנים בצורת ספר בשם "חדשות מוונוס" (Neues von der Venus).[53] עם הזמן הפך לאחד הטובים ביותר שבפיליטוניסטים בעולם הדובר גרמנית.[54] כבר בתקופת לימודי המשפטים, החל הרצל לנסות להעלות על הבמה מחזות פרי עטו, קומדיות קלות, אולם במשך השנים נדחה מספר פעמים על ידי התיאטראות שפנה אליהם ובראשם הבורגתיאטר (התיאטרון העירוני) של וינה.[55] בפברואר 1888 הועלה סוף־סוף מחזה פרי־עטו על הבמה – הקומדיה "הוד רוממותו". הצגת הבכורה בתיאטרון הגרמני בפראג זכתה לתשואות וביקורות טובות וכעבור מספר שבועות הועלה המחזה גם בברלין.[56] באביב 1888 פרסם אוסף מסות, סיפורים קצרים ורשמי-מסע בספר בשם "ספר הסכלות" (Buch der Narrheit).[53] בקיץ נסע דרך גרמניה לאנגליה, בה שהה כחודש ימים. סדרת המאמרים שכתב במסע התפרסמה גם היא ב"נויה פרייה פרסה".[56] באמצע אוגוסט חזר לאוסטריה דרך גרמניה. כשחנה בלילה במיינץ, בדרכו החוצה מבית בירה, הטיח בו בריון צעיר את הגידוף האנטישמי "הפ הפ!" וכל הנוכחים פרצו בצחוק רם. זו הייתה הפעם הראשונה שחווה אנטישמיות באופן אישי.[57] בווינה פנה אל הוגו ויטמן וכתב איתו את הקומדיה "מסיגי גבול" (Wilddiebe), שהתקבלה לבורגתיאטר והוצגה זמן רב בפני אולמות מלאים, ומאוחר יותר גם בתריסר תיאטראות ברחבי גרמניה. במאי 1889 קיבל הבורגתיאטר את מחזהו "הפליט" (Der Flüchtling). המחזה הוצג לראשונה תחת שמו המלא של הרצל, וההצגה זכתה בשבחים רבים.[57]

ב-25 ביוני 1889 נישא הרצל לז'ולי. הטקס נערך בעיירת הנופש רייכנאו ואת טקס הקידושין ערך ד"ר אדולף ילינק, הרב הראשי של וינה.[57] ביולי-אוגוסט בילה הזוג בירח דבש בשווייץ וצרפת.[58] עד נישואיו, התגורר הרצל בבית הוריו.[44] עתה עבר הזוג להתגורר בדירה ברובע הראשון של וינה.[59] נישואיו של הרצל לז'ולי היו כישלון חרוץ כבר מתחילתם.[60] במרץ 1890 נולדה בתו הבכורה, פאולינה. עוד בפברואר אותה שנה, עלה על הבימה בפראג המחזה החדש שכתב, "מה יאמרו הבריות?" (Was Wird Man Sagen) – סאטירה אנטי-פמיניסטית על הנישואים.[61] בשנת 1890 הוצגו מחזותיו בכ-17 תיאטראות בגרמניה ואוסטריה, אולם באוקטובר אותה שנה נחל המחזה "מה יאמרו הבריות?" כישלון חרוץ ושוב לא נמצא אף תיאטרון שהסכים לקבל מהרצל מחזה.[62] בפברואר 1891 התאבד חברו, היינריך קאנא (Kana). התאבדותו זעזעה את הרצל והגבירה את עצבותו מחיי הנישואים האומללים שהעיקו עליו.[63] הרצל נטה לדיכאונות וז'ולי ניסתה להתאבד. ב-10 ביוני 1891 נולד בנו, הנס, שלא נימול לאחר לידתו.[64] באוגוסט אותה שנה, נפרד הרצל מאשתו. הוא נסע לצרפת, והודות לרשמי המסע שלו שפורסמו ב"נויה פרייה פרסה", הציע לו העיתון בתחילת אוקטובר 1891 לשמש ככתב העיתון בפריז.[65] בפברואר 1892 הגיעו ז'ולי והילדים לבקרו בפריז. זו הייתה הפעם הראשונה שראה את ילדיו מזה שבעה חודשים. באפריל עברו אשתו וילדיו להתגורר איתו בדירתם החדשה, ברובע מהודר בפריז, וכעבור מספר שבועות עברו להתגורר איתם גם הוריו של הרצל.[66]

תקופת עבודתו כעיתונאי בפריז, 1892–1895

 
הרצל כעיתונאי בצרפת, בשנת 1894 לערך.[67]

במסגרת עבודתו ככתב העיתון "נויה פרייה פרסה" בפריז, סיקר הרצל ב-1892 משפט תביעה נגד האנטישמי אדואר דרימון, וקרא לראשונה את ספרו, "צרפת היהודית". לימים טען כי דרימון סייע לו "להבין את האנטישמיות הבנה היסטורית".[68] שערוריית פנמה שפרצה באותה שנה, הביאה איתה התפרצות אנטישמית. באחת מאספות ההמונים, שמע הרצל בפעם הראשונה צרחות "מוות ליהודים!". כתבותיו מפריז היו מאוד מאוזנות, אולם באוזני מכריו הצרפתים הביע בגלוי את דעתו על המתרחש בצרפת. באפריל 1893 הופיע שמו ברשימה רשמית של "זרים עוינים" שהוגשה על ידי המשטרה הצרפתית לשר הפנים של צרפת.[69]

רעיון ההתבוללות באמצעות התנצרות, 1893–1894

בתחילת שנות ה-90 עבר על הרצל משבר פנימי חריף. אמונתו בכך ששנאת היהודים הייתה שריד של העבר, שיחלוף ויאפשר טמיעה בחברה האירופאית, נכזבה כשהאנטישמיות הפכה מתנועת שוליים לכוח בר-קיימא, במקביל להיחלשות הפוליטיקה הליברלית בכל היבשת. בינואר 1893 סירב להשתתף בפעילות האגודה הווינאית למלחמה באנטישמיות (נוסדה ב-1890),[70] גוף שפעל ברוח תפישת העולם הליברלית, וגינה אותם כנאיבים ועיוורים מרצון למציאות: שנאת היהודים לא נבעה מבורות ודעות קדומות סתם, אלא ממתחים חברתיים ופוליטיים ממשיים שהיו נטועים לגמרי בהווה. הרצל נסחף לרעיונות רדיקליים יותר ויותר לפתרון השאלה היהודית, כשהוא נע בין תביעות מן היהודים להשיל את מה שראה כפחדנותם וקלקולם המוסרי, ועד לדרישה מן החברה הנוצרית לקבל אותם; הצורך להשיג בסיס אמיתי לאיתנות נפשית וכבוד עצמי יהודי, שהיה חיוני בטרם השגת כבוד מן החוץ, לא הרפה ממנו.

לברון פרידריך (בדז'יך) פון לייטנברגר (Leitenberger), נשיא האגודה הקתולי שהציע לו להשתתף בפעילות נגד אנטישמיות, השיב הרצל כי היהודים חייבים להיפטר מאותן "תכונות שליליות שבגללן לא סובלים אותם", ושיש רק פתרון אחד: התבוללות מוחלטת שתושג באמצעות המרת הדת ונישואי תערובת. הרצל טען במכתבו אליו, כי "יש לאנטישמיות אספקטים חיוביים" ושהיא "תחנך את היהודים" ותקים "דור שיעשה רושם מצוין". לדבריו, "יש לטבול ילדים יהודים לנצרות קודם שהם אחראים למעשיהם, לפני שיוכלו לפעול בעד או נגד, ולפני שהמרת הדת תוכל להתפרש כחולשה מצדם. מוכרחים להיעלם בהמון!". עם זאת, דאג להבהיר שאין בכוונתו לחרוץ "משפט חמור מדי על היהודים". לדבריו, "הרבה ביהודי יש לסלוח, שכן, סוף כל סוף, הוא חי תמיד בשטח אויב".[70]

במכתבו הבא אל לייטנברגר, העלה הרצל את הרעיון לארגן תנועת התנצרות המונית שתדאג להטבלתם הקולקטיבית של יהודי אוסטריה, בתנאי שהכנסייה תיקח על עצמה את המאבק באנטישמיות.[71] זו לא הייתה הפעם הראשונה בה הגה בכך – כבר ב-1882 כתב ביומנו שבטווח הרחוק, היהודים יתנצרו ויתבוללו כליל בחברה באמצעות נישואי תערובת "על בסיס של דת-מדינה משותפת"[72] – אך עתה ביקש הרצל לקדם זאת אקטיבית, ותכנן ליזום ריאיון עם האפיפיור. בתקופה בה התנצרות אופורטוניסטית זוהתה כמעשה יהודי במובהק, עד כדי כך שאף תומכים מושבעים בהכחדה עצמית מרצון של היהודים נרתעו מכך (אם כי חלקם דגלו בטבילת ילדים בגיל הינקות, דבר שאף הרצל שקל עבור בנו הנס), ביקש הרצל לשוות לתוכניתו גוון אחר לגמרי. המרת הדת נועדה בחזונו להתבצע חגיגית ובפומבי, באתרים כמו קתדרלת סטפנוס הקדוש בווינה, כשהמנהיגים המובילים אותה לא יוטבלו – הרצל עצמו ציין במספר מכתבים מן התקופה כי אף שבהחלט איננו רואה בשלילה התנצרות, והוא נעדר כל סנטימנט חיובי לדת היהודית, אקט כזה יהווה חוסר כבוד עצמי וישבור את לבו של אביו.[73]

ב-20 במאי 1893 נולדה להרצל בתו, טרודה. לידתה חיזקה את החלטתו לחסוך מילדיו את ייסוריו שלו כיהודי, וביוני 1893, במהלך חופשת קיץ באוסטריה, פנה עם רעיון ההתנצרות ההמונית למוציאים לאור של עיתונו, "נויה פרייה פרסה".[71] יוזמתו החרידה את המכותבים עמם דן אודותיה, עורך עיתונו, מוריץ בנדיקט, והברון פון לייטנברגר. בנדיקט ניער את הרצל מחזונו כשכתב לו: "גזעך החזיק ביהדות במשך מאה דורות ואין לך זכות לשים לכך קץ". תוכנית ההתנצרות ההמונית מוזכרת רק ביומנו.

הרצל שב מאוכזב לפריז, שם הבין כי תוכניתו להמרת הדת הייתה תמימה. ביומנו כתב: "הבעיה היהודית אינה לאומית ואינה דתית, אלא חברתית". באוקטובר 1893 נתקף בקדחת. בְירכיו התפתחו כיבים, והוא נזקק לניתוח. בתקופת החלמתו הממושכת כתב את "ההערה" (Die Glosse), מחזה בחרוזים המתרחש בבולוניה במאה ה-13 ודן בקשיי הנישואים, אולם גם הוא נדחה על ידי הבורגתיאטר של וינה. בקיץ 1894 חזר לחופשה באוסטריה. מדי יום התפרסמו ידיעות על תקריות אנטישמיות בבירות מרכז אירופה. לעמיתו הלא-יהודי בעיתון, הסביר הרצל: "אנחנו דבקים בממון משום שהדיחו אותנו אל הממון... אופיינו נשחת על ידי לחץ והוא טעון תיקון על ידי לחץ מסוג אחר... אף על פי כן האנטישמיות עשויה להועיל לאופיים של היהודים. חינוך מושג רק באמצעות מהלומות קשות. סגולת החיקוי של דרווין עתידה להתגלות. היהודים יסתגלו. דומים הם לכלבי-הים, אשר תאונה של הטבע הטילה אותם לתוך המים... בשובם ליבשה, ואם יוכלו להישאר עליה כמה דורות, ישובו הסנפירים שלהם וייהפכו לרגליים". בדרכו חזרה במרכבה אל בית הוריו בבאדן, קראו אחריו שני פרחי-קצונה "חזיר יהודי"! (Saujud). באוקטובר 1894 שב לפריז. בתקופה זו עדיין לא חשב על פתרון לאומי. פחות משנה לפני התעוררותו כציוני, חשב הרצל כי אם אמנם "ישובו היהודים הביתה באחד הימים (ויתקבצו בארצם), הרי למחרתו יתברר להם כי אינם עוד עם אחד. מאות בשנים נשתרשו בתרבויות ולאומים שונים, נבדלים זה מזה. קבוצות־קבוצות".[74]

ב-1894 כתב הרצל את מחזהו "הגטו החדש", ובו תיאר את דמות הצעיר היהודי שנמצא במתח האמנציפטורי המובהק - הוא אדם אמנותי ועדין-נפש הרוצה להתקבל בחברה הנוצרית בזכות עצמו, אך אינו יכול לחמוק מהזיהוי של היהודים כספסרים מעוררי שאט-נפש. במסע חיפושו אחר חירות פנימית וכבוד עצמי הוא נקרע בין האמונה הליברלית בכך שבני-האדם שווים ושכל האפליות תתבטלנה עם התפשטות הקדמה, לבין המציאות החברתית הגוזרת עליו כליאה בגטו חברתי-מעמדי גם לאחר ביטול הגטו הממשי. מילותיו האחרונות של גיבור המחזה הן "אני רוצה החוצה! החוצה מהגטו!". המחזה משקף את יאושו של הרצל ואת אובדן אמונתו באפשרות של קבלת היהודים לחברה, הן בגלל אופיים הריאלי שאותו הוא ביקר קשות, והן בגלל דעותיה המושרשות של הסביבה הנוצרית. כמו כן, הרצל בעקבות כתיבת המחזה, הפנים את הצורך לפעול למען העם היהודי. יותר מכך, פרופ' בן-ציון דינור ראה במחזה את "נקודת-המוצא לתפיסתו הציונית" של הרצל.[75]

משפט דרייפוס, 1894–1895

 
טקס הסרת דרגותיו של דרייפוס, 1895

מודעותו ורגשותיו של הרצל לגבי מעמד היהודים ומצבם העמיקו כאשר סיקר את משפט דרייפוס כשליח "נויה פרייה פרסה" בפריז. הרצל לא האמין תחילה בחפותו של דרייפוס, אולם בהמשך היה משוכנע יותר ויותר, כי דרייפוס חף מפשע.[76] הוא נכח באולם בית המשפט בעת מתן פסק הדין ב-22 בדצמבר 1894, בו הוכרז שדרייפוס אשם ונידון למאסר עולם, וכעבור שבועיים, ב-5 בינואר 1895, היה אחד מבין מספר עיתונאים שהורשו להיכנס לכיכר הגדולה שבה נערך טקס השפלתו הפומבית של דרייפוס. הרצל התרשם מעמידתו האיתנה.[77] הוא שמע את צעקות ההמון "יודאס! בוגד!" בטקס הסרת דרגותיו של דרייפוס, שהורשע בבגידה, ואת תשובתו בקול: "אני אוסר עליכם לגדף אותי!". ההמון שהתדפק על שערי הברזל צעק "מוות ליהודים!" אולם בכתבה של הרצל על הטקס, שוּנתה הקריאה ל"מוות לבוגדים!".[78] עורכי העיתון, אדוארד באכר (אנ') ומוריץ בנדיקט, סברו שעדיף שלא ללבות עוד יותר את אש האנטישמיות שבערה בווינה באותם ימים.[77] הבולשת הצרפתית בדקה עתה בקביעות את מכתביו של הרצל. ב-21 במרץ 1895 צוינה בדו"ח המשטרתי על הרצל "איבתו לצרפת".[79]

ישנה מחלוקת לגבי הטענה שלמשפט דרייפוס הייתה השפעה משמעותית על הרצל. שלמה אבינרי טען כי ביומניו מהשנים 1895–1897, מתחילת כתיבת יומנו המדיני ועד הקונגרס הציוני הראשון – השנים המעצבות, שבהן התגבש הרעיון הציוני אצל הרצל, מוזכר דרייפוס רק פעמיים. ואמנם, רק ב-1899 ציין הרצל לראשונה ביומנו כי משפט דרייפוס עשה אותו לציוני.[80] הרצל קיבץ את כל הכתבות שפרסם במשפט דרייפוס בספר "ארמון בורבון".[81]

משפטו והשפלתו של דרייפוס אולי לא נטעו אצל הרצל את רעיון הקמת מדינה יהודית עצמאית, אך הם היו בבחינת הקש האחרון.[82] הרצל החליט עתה לעמוד בראש פעולה עולמית למען היהודים, והתחזקות האנטישמיות גם במקומות אחרים באירופה חיזקה את החלטתו. בפברואר 1895 נשמעו בפרלמנט האוסטרי דרישות לגירוש כל היהודים מאוסטריה והחרמת רכושם. במועצת העיר של וינה ישבו 56 אנטישמים. האנטישמים התחזקו גם באספה הלאומית בצרפת וגם ברייכסטאג בגרמניה. הרצל הגיע למסקנה כי על היהודים לצאת מאירופה.[79] הוא החליט כי יש למצוא בעולם טריטוריה מתאימה ולנהל משא ומתן בדבר ריבונות יהודית עליה. ההגירה היהודית אליה תיעשה בצורה מאורגנת, גלויה ובקנה-מידה גדול, תוך הסכמה מלאה של מדינות מושבם הנוכחיות של היהודים. הכל צריך להיות מוכן למהגרים עם הגעתם, השיכון, התעסוקה ומוסדות החינוך. יציאתם תמומן על ידי מלווה יהודי עולמי.[83]

כך החל להתגבש אצלו הרעיון הציוני-המדיני, שהושפע גם מעליית התודעה הלאומית של עמים רבים שנשלטו על ידי האימפריה האוסטרו-הונגרית בתקופה זו. הונגרים, צ'כים, סלובקים ועמים נוספים ביקשו להדגיש את זהותם האתנית הייחודית בתוך הקיסרות רבת-הלאומים. הרצל השלים עתה בחייו שני מעגלים: מעבר מלאומיות גרמנית לקוסמופוליטיות ומקוסמופוליטיות ללאומיות יהודית.[83] הוא החליט "לכתוב ספר לטובת היהודים".[79]

פנייתו אל הברון הירש, 1895

בשנת 1895 החל הרצל בניסיונותיו לשכנע יהודים עשירים לתמוך בתנועה הציונית הממוסדת בהנהגתו. בחודש מאי פנה לנדבן היהודי ואחד מעשירי העולם, הברון הירש,[84] במטרה שיעזור לממן את יציאת יהודי אירופה.[85][86] הרצל הכין תזכיר בן 22 עמודים, באמצעותו הציג את תוכניתו. אולם הפגישה הייתה כישלון. הרצל היה מתוח ותוקפני וללא ידיעה מספקת על פעולותיו של הירש. הוא תקף את ניסוייו בארגנטינה, שבמושבות שהקים בה באמצעות יק"א ישבו אז כ-6,000 יהודים בלבד, וטען כי הוא "מגדל פושטי־יד". הרצל טען בפניו שלפני הגירת היהודים יש לחולל בעם שינוי במקומות מושבו: "יש לעשותו אמיץ־לב, נכון למלחמה, חרוץ בעבודה ובעל מידות טובות". הוא טען כי "יש להשפיע על ההמונים על ידי פנייה אל הדמיון, בסמלים כבירים... אומות מושפעות על ידי דגלים, עיטורים, שירים". הירש טען אמנם כי "הגירה היא הפתרון היחיד" וכי "יש די ארצות העומדות למכירה", אולם כינה את רעיונותיו של הרצל "המצאות דמיוניות". פגישתם הסתיימה מבלי שהרצל הספיק להציג בפני הירש את תוכניתו לכינוס קונגרס יהודי בינלאומי שידון בכינון מדינה יהודית.[87] בשובו הביתה, מיהר הרצל להתחיל בכתיבת יומנו המדיני, תחת הכותרת "שאלת היהודים", שהוקדש כולו לשאלה זו בלבד, ללא התייחסות לחייו המשפחתיים או לעבודתו כעיתונאי. היומן מתאפיין בגילוי־לב אנושי, הכולל את חלומותיו, שאיפותיו והפלגות־דמיונו של הרצל ללא שמץ מבוכה.[88] לאחר פגישתו עם הירש, כתב לו הרצל מכתב בו הסביר כי יש בידו תוכנית ודרוש לה הרבה כסף לשם יצירת "אמצעי תעבורה, צורכי־מזון להמונים" וכן "בנין ערים ושכונות חדשות", אולם קודם לכן דרושה "תעמולה עצומה... תמונות, שירים... דגל... את הפוליטיקה של עם שלם – בייחוד עם המפוזר בכל העולם – אפשר לנהל רק באמצעות דברים אשר אין להם שיעור, דברים המרחפים באויר". הרצל כתב כי יציאת היהודים "היא למעשה מבצע עצום של תעבורה, שאין לו תקדים בעולם המודרני" ושלצורך כך בכוונתו לערוך מִלווה יהודי לאומי וביקש מהירש 50 מיליון מארק. נימת המכתב הייתה יהירה.[89] לאחר מכן התחרט הרצל על מכתבו המתנשא לברון הירש.[90]

"נאום אל הרוטשילדים", 1895

הרצל החליט לפנות למשפחת רוטשילד בבקשה לסייע בהקמת "חברת היהודים", שתהיה אחראית על המשא ומתן על קניית ארץ, תארגן את ההעברה ההמונית של המהגרים, ותהווה מעין גרעין של ממשלה חדשה. משפחת רוטשילד אמורה הייתה לגייס למטרה זו את יוקרתה ואת קשריה בעולם, ובעיקר את כספה: תמורת מיליארד פרנקים שתתרום למלווה הלאומי, יהיה אחד מבניה הראשון שיעמוד בראש הרפובליקה החדשה. ביוני 1895 חיבר הרצל תזכיר ארוך בשם "נאום אל הרוטשילדים", אותו התכוון להשמיע בכינוס של משפחת רוטשילד. בתזכיר ניבא הרצל כי הונם של בני משפחת רוטשילד יוחרם במוקדם או במאוחר, וגם הם, כמו כל היהודים, יגורשו מכמה ארצות: "ובארצות שם נבקש מקלט, יהרגו אותנו". לטענתו בתזכיר, ארץ ישראל אינה מתאימה כטריטוריה החדשה, משום שהיא קרובה מדי לאירופה ויש לבודד את המדינה החדשה מן הסערות החברתיות והצבאיות של היבשת. מלבד זאת, רוב היהודים כבר התרגלו לאקלים שונה מזה של המזרח. ארץ הבחירה תיבחר על ידי ועדה של גאוגרפים ואנשי מדעי החברה. התזכיר דיבר על אופייה של המערכת הכלכלית ופירט את סדרי הממשל, הצבא, העבודה והתרבות. התזכיר קבע כי המדינה החדשה לא תהיה תאוקרטיה, מכיוון ש"הדת מאחדת אותנו, המדע עושה אותנו בני־חורין"; וכי שפתה לא תהיה עברית, שכן כמה יהודים מסוגלים לקנות כרטיס־רכבת בלשון זו? לכן השפה העיקרית תהיה גרמנית, בשל קרבתה ליידיש. למרות הפיכתו ליהודי לאומי, עדיין ראה עצמו הרצל גרמני: "הנני יהודי גרמני מהונגריה, ולעולם לא אוכל להיות אלא גרמני".[91]

בינתיים כתב הרצל מכתב אל אוטו פון ביסמרק, קנצלר גרמניה לשעבר, בו סיפר לו על תוכניתו. לאחר מכן כתב לאלברט פון רוטשילד (אנ'), ראש הענף הווינאי של המשפחה. הוא הודיע לו על כוונתו לפנות אל הקיסר הגרמני וביקש ממנו לשמש כעד על כוונותיו הטובות. גם ביסמרק וגם רוטשילד לא השיבו לו. ביסמרק אמר לאחד ממכריו כי תוכניתו של הרצל היא סכנה הן לגרמניה והן ליהודים.[92]

באמצע יולי 1895 שוב פרצו בווינה מהומות אנטישמיות.[93] ב-27 ביולי 1895 עזב הרצל את פריז והצטרף אל משפחתו בעיירת הקיט אאוסזֶה שבאוסטריה עילית. קירותיה של בקתת הרחצה שעל חוף האגם היו מכוסים כתובות אנטישמיות, אך לצידן היו גם תגובותיהם של נערים יהודים. הרצל העתיק אחת מהן לפנקסו: "אלוהים, שלח את משה אלינו ויאחז בידם של כל יהודינו ויחזירם לארץ־הבחירה". ב-17 באוגוסט הגיע הרצל למינכן, שם נפגש עם ד"ר מוריץ גידֶמן, הרב הראשי של וינה, ועם הנדבן הברלינאי היינריך מאיר-כהן, וקרא בפניהם את כתב היד של "נאום אל הרוטשילדים". לאחר ששמע את דבריו, אמר גידמן להרצל: "אתה מזכיר לי את משה!". שני האישים יעצו לו שלא "לבזבז" את הנאום על משפחת רוטשילד. גידמן יעץ לו "להביא את הרעיון אל העם, בצורת רומן", שעשוי להוביל ליצירת תנועת המונים גדולה.[94]

שובו לווינה, 1895–1896

בחירת לואגר לראשות העיר, 1895

בספטמבר 1895, לאחר היעדרות של חמש שנים, חזר הרצל לווינה והחל במשרתו החדשה כעורך הספרותי של "נויה פרייה פרסה". מספר ימים לאחר הגעתו, זכו האנטישמים בראשות קרל לואגר לרוב במועצת העיר, ולואגר עצמו נבחר לראשות העיר. לואגר כבר נבחר עוד קודם לכן, אלא שגם אז וגם עכשיו, סירב הקיסר פרנץ יוזף, שהיה בעל דעות ליברליות והומניסטיות, לאשר את מינויו לראש העיר. למרות זאת, היה לואגר נערץ על ההמונים. ביום הבחירות יצא הרצל אל הרחובות, שם נוכח עד כמה "עמוקים שורשיה של האנטישמיות בליבות האנשים האלה". בניגוד לרוב יהודי וינה, הצטער הרצל על סירובו של הקיסר לאשר את הבחירה, משום שסבר כי השעיית לואגר רק הגבירה את השנאה ובסופו של דבר יאלץ הקיסר להיכנע להמונים. בנובמבר אמר לרוזן באדֶני, ראש הממשלה הקיסרי, כי מוטב לקיסר לאשר את הבחירה.[95] בחירתו של לואגר העלתה אצל הרצל את החשש מפני עלייתה של אנטישמיות תוקפנית דווקא עם הרחבת זכות הבחירה. הוא ראה בכך סימן אפשרי להתערערות יציבותה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, שהייתה בעיניו ערובה להבטחת מעמד היהודים.

קונטרס פוליטי, 1895

 
חדר העבודה של הרצל (צולם בין השנים 1880–1904)

בתוך מספר שבועות מחזרתו לווינה, כבר התכתב הרצל עם יהודים בכל רחבי העולם שהתענינו בתוכניתו. בעקבות עצת אביו לפנות אל ההמונים, שכתב הרצל את "הנאום אל הרוטשילדים" לקונטרס פוליטי.[96] הוא דרש משני עורכי ה"נויה פרייה פרסה", באכר ובנדיקט, לפרסם את תוכניתו בגיליון יום ראשון של העיתון, כאשר על עמוד השער תופיע הכותרת "הפתרון לשאלת היהודים, מאת ד"ר תיאודור הרצל". הרצל התכוון לפנות אל היהודים בדרישה לשאול שאלות ולהעיר הערות, ובכך לפתח ויכוח שיצור עניין בנושא. אולם בנדיקט חשש מתגובה אנטישמית וסירב לדרישתו של הרצל. לאחר מכן כתב הרצל ביומנו: "אני אהיה פרנל של היהודים".[97] ב-11 בנובמבר 1895 יצא לפריז. באותו יום שוב התרחשו מעשי אלימות בווינה, משום שיום קודם לכן שוב סירב הקיסר לאשר את בחירתו של לואגר לראשות העירייה. בפריז נפגש הרצל לשלוש שיחות ממושכות עם הרב הראשי של צרפת, צדוק כהן. זו הייתה הפעם הראשונה שהרצל ביקש להיפגש עמו, אף על פי שהתגורר בפריז במשך ארבע שנים. כהן הביע את אהדתו לתוכניתו של הרצל והציג אותו בפני מספר אינטלקטואלים יהודים צרפתים. כאשר אחד מהם הדגיש בפני הרצל כי לאומיותו היא צרפתית, השיב לו הרצל: "מה? האם אין אתה ואני משתייכים לאותה אומה? מדוע נחרדת כשנבחר לואגר? מדוע סבלתי אני כשהואשם קפיטן דרייפוס בבגידה במולדת?". בפריז נפגש הרצל גם עם מקס נורדאו, שהיה אז הוגה דעות חשוב ומפורסם באירופה. נורדאו נסחף מיד אחר רעיונו.[98] למחרת יצא ללונדון וביקר אצל ישראל זנגוויל, שהיה סופר יהודי-אנגלי ידוע. זנגוויל הסכים עם תוכניתו של הרצל וטען כי הוא תומך במדינה יהודית מנקודת השקפה גזעית: "הננו גזע, לכן הננו אומה". הרצל חלק על השקפה זו וטען: "הננו יחידה היסטורית, אומה רבת ניגודים אנתרופולוגיים. אבל גם בכך די למדינה יהודית. אין אומה בעלת אחידות גזעית". באמצעות זנגוויל, הכיר הרצל מספר אישים מרכזיים בקהילה היהודית של לונדון. אחד מהם היה סר סמואל מונטגיו, בנקאי חשוב וחבר פרלמנט, שנענה לתוכניתו של הרצל בהתלהבות, אך התנה את תמיכתו הפוליטית והכספית בכך שהמדינה היהודית תקום אך ורק בארץ ישראל, וטען כי ניתן לקנות אותה תמורת שני מיליון לירות שטרלינג. בנאומו במועדון המכבים, השמיע הרצל לראשונה את תוכניתו בפומבי. הנאספים קמו על רגליהם והריעו לו ומיד בחרו בו לחבר-כבוד של המועדון.[99] עם שובו לווינה, החל לעבוד על הקונטרס. הוא ניסח מחדש והרחיב את "הנאום אל הרוטשילדים" למאמר יותר עובדתי ופחות מליצי, והשתדל להימנע מיצירת רושם של אגדה אוטופית או רומן פוליטי. סיפורים אוטופיים דמיוניים היו נפוצים בשנות ה-90 של המאה ה-19, והרצל חשש שישוו אותו לתיאודור הרצקה, שהיה עורך כלכלי של "נויה פרייה פרסה" וכתב ב-1890 את הרומן "ארץ החופש" (Freiland) – תוכנית למדינה אוטופית באפריקה המשוונית, שהעיתונות הפופולרית לעגה לו ולעלילותיו. הרצל סבר כי להבדיל מתוכניותיהם של בעלי האוטופיות הללו, מדינת היהודים תוקם בעזרת "כוח טבע" והוא "מצוקת היהודים". ב-24 בדצמבר הגיע הרב גידמן לבקרו. הרצל היה עסוק בהדלקת עץ חג המולד עבור ילדיו והרב מחה על כך שמנהג נוצרי זה מתקיים בביתו של האדם שרואה עצמו כגואל היהודים. הרצל הגיב על כך: "לא אניח שילחצו עלי. לדידי יקראו לו אילן־חנוכה".[100]

הקונטרס "מדינת היהודים" (1896)

הרצל הבין שהשאלה היהודית מחייבת פתרון לאומי ופוליטי. הוא סבר שרק על ידי הקמת מדינה לעם היהודי, תיפתר מצוקת היהודים ותיעלם האנטישמיות. את חזונו הוא פרסם בפברואר 1896, בקונטרס בן 68 עמודים, וקרא לו "מדינת היהודים: ניסיון לפתרון מודרני של שאלת היהודים".[100][101] הרצל הציע בספרו פתרון מעשי לבעיית היהודים ולחוסר יכולתה של אירופה לפותרה. הוא הדגיש בו כי יש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי למדינה משלו, שיכולה לקום בארגנטינה או בארץ ישראל.[102]

לא נמצא מוציא לאור בעל מוניטין שהסכים לפרסם את הספר, והרצל הוציאו לאור אצל מקס ברייטנשטיין, יהודי מתבולל שהיה בעליה של חנות ספרים קטנה בווינה.[103] ב-17 בינואר 1896 פורסמה ב"ג'ואיש כרוניקל" של לונדון תמצית קצרה של הספר. עורכי העיתון "נויה פרייה פרסה" נתקפו בהלה משום שהרצל זוהה ב"כרוניקל" כעורך האחראי של העיתון הווינאי. בעקבות זאת לחצו על הרצל לעכב את הדפסת הספר, אך הרצל סירב להמתין.[104] הספר זכה לפרסום רב לאחר הוצאתו, אולם גם ובעיקר ללעג ולביקורת שלילית. מיעוט הקוראים האוהדים היו בעיקר יהודים רוסים שהתגוררו בגרמניה ובאוסטריה.[105] עיתוני וינה תקפו את הרצל ואת הקונטרס שלו. הסופר היהודי שטפן צוויג כתב כי "שום אדם בווינה לא הושם ללעג כהרצל". עיתונו של הרצל שמר על שתיקה. בנדיקט הפר את הבטחתו המוקדמת להרצל לפרסם בעיתון ביקורת על הספר והוציא פקודה האוסרת להזכיר אותו ואת הנושא בו הוא עוסק בטורי העיתון.[106] לאחר פרסום הקונטרס, הפסיק פתאום הרב הראשי גידֶמן את תמיכתו בהרצל. העיתונות הגרמנית-יהודית תקפה את הרצל כדמגוג חסר אחריות וכשקרן. נציגיהן של כ-500 קהילות יהודיות באוסטריה-הונגריה הגישו עצומה לקיסר וביקשו לאסור בחוק את הציונות כתנועה אנטי-דתית.[107] ההנהגה היהודית בהונגריה חששה מכך שהממשל יקבל את הטיעונים הציוניים ויכיר בתנועה, ולראשונה מזה חצי יובל התאחדו האורתודוקסים והנאולוגים בהצהרת גינוי משותפת. הרב אריה ליפשיץ, ראש לשכת היראים, כתב: "המגיארים בני דת משה חפצים לפרוח כאן, בביתם; אין להם כל כוונה להקים מדינה יהודית בפלשתינה".[108]

עם זאת, בווינה תמכו בהרצל אגודות הסטודנטים היהודיות באוניברסיטה, שהרצל עצמו התעלם מהן כשהיה סטודנט. הרצל גם הופתע לגלות כי ישנם ציונים ותיקים, רובם יוצאי מזרח אירופה, שייסדו כבר מעין תנועה ציונית. רק עתה קרא הרצל לראשונה את ספרו של פינסקר "אוטואמנציפציה!", והופתע מהדמיון לספרו, הן בניתוח הבעיה והן בפתרון המוצע לה.[109] קריאתו של הרצל הדהדה בקרב יהודי מזרח אירופה והופעתו עוררה בהם התלהבות. הוא הוצף במכתבי תמיכה ממקומות שונים באירופה, בעיקר ממזרח אירופה. באספת המונים בסופיה שבבולגריה, הכריזו עליו כמשיח. "מדינת היהודים" תורגם למספר שפות. באמצע מרץ 1896 התגברה אצלו תחושת הפעמת. רופאו אבחן אצלו "מחלת־לב מחמת התרגשות" והמליץ על מנוחה ממושכת, אולם כעבור מספר ימים המשיך הרצל בעבודתו הקדחתנית. מרוב כתיבה, נתקף עווית בידו הימנית ובמשך מספר שבועות לא יכול היה לכתוב. מבקרים רבים החלו להגיע אל ביתו. במאי אותה שנה ביקר אותו דוד וולפסון, שמהר מאוד נעשה לראש עוזריו.[110] בסוף מאי ביקר אותו מנחם אוסישקין. היה זה המגע הראשון של הרצל עם תנועת "חובבי ציון" ברוסיה.[111] בפגישתם הראשונה של הרצל ואוסישקין הם לא פסקו להתווכח. כשעזב את ביתו של הרצל, העיר אוסישקין כי הרצל "אינו יודע ולא־כלום על היהודים. לכן הוא סבור שיש רק מכשולים חיצוניים לציונות".[110]

הספר "מדינת היהודים" היווה בסיס לזרם הציונות המדינית, שתומכיה סברו, כי יש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית (צ'ארטר) בזכויות העם היהודי על ארץ ישראל לפני תחילת ההתיישבות בפועל – הסדר מדיני שיבטיח את זכותם של היהודים על הארץ, ורק אחרי השגת ערובות חוקיות וזכויות פוליטיות להתיישבות, ניתן יהיה להתחיל בהגירה (עלייה). דעתו זו של הרצל הייתה הפוכה מדעת "הציונות המעשית" של "חובבי ציון" בראשות אוסישקין, שפעלה באמצעות עלייה לארץ ישראל וקביעת עובדות התיישבותיות.

באפריל 1896 החליט הרצל לפנות שוב אל הברון הירש, אך היה זה מאוחר מדי. הירש נפטר באחוזתו בהונגריה. ביומנו כתב הרצל: "אבד ליהודים הירש, אך אני בא במקומו, וכשאסתלק אני, יהיה להם אחר. חייב להיות קו־עלייה".[112]

פעילות מדינית, 1896–1904

על מנת לממש את חזונו החל הרצל בפעילות דיפלומטית נרחבת, הן בקרב יהודים ובעיקר בין מנהיגי מדינות וארגונים, שמהם קיווה לקבל הצהרה בזכות הקמת מדינה ליהודים, הצהרה שהייתה צריכה לבוא לידי מימוש ב"צ'ארטר" (מסמך הכרה רשמי). הופעתו של הרצל העבירה את זירת הפעילות הלאומית אל מערב אירופה, כאשר מפעלם של חובבי ציון במזרחה ובמרכזה הועמד בסכנת קיום עם פרוץ הפולמוסים בשאלת היחס למסורת.[113]

פנייתו לקיסר הגרמני ונסיעתו לקושטא, 1896

 
אות המג'ידיה

הרצל ניסה למצוא דרכים להתקבל לריאיון אצל הקייזר הגרמני וילהלם השני, שעמד בראש הקיסרות הגרמנית. הוא תכנן לבקש מהקייזר להפעיל את השפעתו על הסולטאן העות'מאני עבדול חמיד השני לטובת הענקת צ'ארטר ליישב יהודים בארץ ישראל. התנועה הציונית תתרום סכומי כסף לאימפריה העות'מאנית כעזרה בהתמודדות עם חובותיה של האימפריה למדינות אירופה, ובתמורה תוחכר ארץ ישראל ליהודים.[114] בתיווכו של ויליאם הכלר, כומר השגרירות הבריטית בווינה, הצליח הרצל להיפגש באפריל 1896 עם פרידריך הראשון, הדוכס הגדול מבאדן, דודו של הקיסר. הרצל הצליח לשכנע את הארכידוכס בנחיצות פגישה מדינית. מבלי לספר זאת להרצל, המליץ עליו הדוכס לפני הקיסר.[115]

עוד במרץ 1896 הכיר הרצל את פיליפ מיכאל דה נבלינסקי (Newlinski), אציל פולני בעל קשרים טובים בקושטא ומקורב לסולטאן העות'מאני, שהסכים, תמורת תשלום, להתלוות אליו בנסיעתו לקושטא. ב-15 ביוני יצאו השניים לדרך. בתחנת הביניים בסופיה, נערך עבור הרצל טקס קבלת פנים על ידי המוני יהודים בולגרים, בו הוגש לו זר פרחים ונישאו נאומים. הרצל ונבלינסקי הגיעו לקושטא ב-17 ביוני, ובלחצו של נבלינסקי, שכר הרצל את הסוויטה המלכותית במלון אימפריאל, כדי להבליט את מעמדו כדובר של אומה שמאחוריו כוח כספי גדול. הרצל שוחח עם הווזיר הגדול (ראש הממשלה) חליל ריפאט פחה בארמון השער הנשגב. הוא הסביר לו את הצעתו והוסיף כי תמורת ויתורה של האימפריה העות'מאנית על ארץ ישראל, מוכנים היהודים לשלם גם מס שנתי. הווזיר הבטיח לדווח על השיחה לסולטאן. הצעתו של הרצל לא הייתה יוצאת דופן במאה ה-19. מדינות נהגו להחליף, לקנות, למכור, לחכור ולהחכיר שטחים. רק 18 שנים קודם לכן חכרה אנגליה מידי העות'מאנים את קפריסין. הרצל העדיף עתה את ארץ ישראל על ארגנטינה, לא רק משום שהציונים הוותיקים רצו בה, אלא גם משום שחשב שניתן לבצע עסקה עם הטורקים.[114] נבלינסקי עצמו נפגש עם הסולטאן ודיבר איתו על תוכניתו של הרצל. לדבריו, אמר לו הסולטאן: "אין אני יכול למכור שעל אדמה. לא שלי היא, כי אם של עמי... מוטב ליהודים שיחסכו להם את המיליארדים שלהם. אם ממלכתי תחולק, אולי יקבלו את ארץ ישראל חינם". בימים הבאים קיים הרצל פגישות נוספות עם הווזיר הגדול, ראשי משרד החוץ ומספר פחות. מהמט נור ביי, מזכ"ל משרד החוץ, הביע אהדה נלהבת לתוכנית של הרצל. גם איזט ביי, מזכירו של הסולטאן, היה אוהד ועודד את הרצל להמשיך במאמציו. לנבלינסקי אמר הסולטאן כי הוא מוכן לקבל את הרצל "בתור ידיד" לטורקיה, אולם קודם לכן עליו לעשות שירות למענו: להפעיל את השפעתו על העיתונות הבינלאומית "שתנהג יתר ידידות בטורקיה, בייחוד בעניין הארמנים" – שהרצל ישפיע על הארמנים הגולים שיחדלו לנהל תעמולה נגד טורקיה. הרצל הסכים לכך, אך הסולטאן לא קיבל אותו לראיון. ב-26 ביוני נזף הסולטאן בנבלינסקי ואמר לו כי "ארץ ישראל אינה עומדת למכירה". הוא שאל את נבלינסקי מדוע לא יכולים היהודים להתיישב במחוז אחר, וזה השיב לו כי "ארץ ישראל היא ערש־לידתם". הסולטאן טען בתגובה: "אבל ארץ ישראל היא גם ערש לידתן של דתות אחרות". הרצל חשש שאי קבלתו על ידי הסולטאן תגרום לתנועה הציונית לאבד תנופה. הוא נזקק להוכחה סמלית כלשהי של אהדה מצדו, ולכן ביקש מנבלינסקי שישיג לו לפחות עיטור טורקי גבוה. בינתיים סייר בארמונות הסולטאן כ"אורח רשמי" ושמונה שייטים במדים השיטו אותו בבוספורוס בסירת הסולטאן. מורה הדרך היה שלישו של הסולטאן, שהקפיד לפנות אל הרצל בפנייה "הוד מעלתך". בעקבות פנייתו של נבלינסקי, הוענק להרצל אות מסדר המג'ידיה מהמדרגה השלישית,[116] אולם לדברי נבלינסקי, אמר לו הסולטאן כי התכוון להעניק להרצל את העיטור גם אם לא היה מבקש, ולא יכול היה לקבלו לראיון בביקור הזה משום שתוכניתו כבר אינה בגדר סוד.[117]

ביקוריו בסופיה, בלונדון ובפריז

 
הרצל עם חברי אגודת ציון בבית הקפה לובר בווינה, 1896

על אף שלא התקבל על ידי הסולטאן, סבר הרצל כי נסיעתו לקושטא הייתה "הצלחה מזהירה". גם החרדה שהייתה תוקפת אותו בעומדו בפני רמי-מעלה החלה להתפוגג. ביומנו כתב: "רמי־המעלה כל מעלתם ביראת־הכבוד שאנחנו רוחשים להם". בדרכו חזרה עצר בסופיה, שם שוב נערכה לו קבלת פנים המונית. נסיעתו בחוצות העיר עוררה התרגשות ובבית הכנסת הוא הוצב על הבימה לפני ארון הקודש. ב-4 ביולי הגיע ללונדון כדי להציע לבנקאים יהודים להתלוות אליו למסעו הבא לטורקיה, אולם נתקל בהתנגדות מצד האצולה האנגלית-יהודית. ב-12 ביולי הופיע בפני קהל גדול במועדון הפועלים היהודים בוייטצ'אפל במזרח לונדון. על תחושתו בזמן שישב על הבמה אל מול הקהל המשולהב, כתב: "ראיתי והאזנתי להולדת אגדת אישיותי". בלונדון פנה אליו העיתונאי הציוני הצעיר יעקב דה האז, והרצל מינה אותו ל"מזכיר הכבוד" שלו בעיר.[118]

ב-16 ביולי הפליג הרצל לצרפת, שם קיבל נורדאו את פניו. לאחר שנענה על ידי בני משפחת רוטשילד בשלילה בכל גישושיו הקודמים, התקבל הפעם להפתעתו לראיון אצל הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, שכבר אמר שהוא רואה בהרצל הרפתקן מסוכן. רוטשילד נחשב אז כאיש העשיר ביותר בצרפת. באותה שנה ישבו במושבותיו בארץ ישראל כ-3,000 מתיישבים. רוטשילד לא היה אז ציוני. בייסוד מושבותיו ראה מטרה הומניטרית ולא תחייה לאומית. הרעיון של מדינה יהודית בארץ ישראל היה בעיניו פסול והוא התנגד בתוקף לפועלו של הרצל, בעיקר מתוך חשש שהציונות שלו תעורר האשמות כלפי יהודים כמוהו בדבר נאמנות כפולה. רוטשילד לא קיבל אותו בביתו, אלא במשרד שאליו זומנו מבקשי התרומות. השיחה נפתחה בנימה תוקפנית והרצל הציג בה את תוכניתו, לה הוסיף תנאי: במקרה של הסכמה מצד הטורקים, יידרש רוטשילד לעמוד בראש התנועה הציונית והרצל יפנה את מקומו. רוטשילד סירב לכל פעולה פוליטית ואמר: "לא טוב שהעיניים תהינה גדולות מן הקיבה". בסופה של השיחה, שנמשכה שעתיים, אמר לו הרצל באיום: "אתה היית המפתח של כל התוכנית. אם אתה מסרב, כל מה שעשיתי עד כה יתמוטט... אנא הרהר בדבר, שמא יהיה אסון גדול יותר אם סירובך יאלץ אותי להפעיל את ההמונים בתעמולה חסרת מעצורים".[119]

רעיון הקונגרס הציוני

למחרת הפגישה עם רוטשילד, כתב הרצל לדה-האז בלונדון: "יש לארגן את ההמונים שלנו מיד... כאמצעי־תעמולה אני מציע דגל עם שבעה כוכבי־זהב". הוא שכנע את נורדאו לעמוד בראש התנועה בפריז, ונאם באספת סטודנטים בפרוור גובלין. בין הנוכחים באספה היה גם ברנאר לזר, אנרכיסט-סוציאליסט שפעל למען דרייפוס ועתה הצטרף בהתלהבות לתנועתו של הרצל. למחרת יצא בחזרה לווינה,[120] ועצר בקרלסבאד לפגישה בפארק ציבורי עם פרדיננד הראשון, מלך בולגריה. השיחה הייתה ידידותית מאוד והמלך הביע את אהדתו לתוכניתו של הרצל. הוא טען כי אינו יכול לפנות בנושא אל הצאר הרוסי, משום שאינו "חביב ביותר על הרוסים האורתודוקסים" (פרדיננד היה קתולי), אך הבטיח לפנות בנושא לנסיך הגדול ולדימיר, דודנו של הצאר, משום ש"כל האחרים (בחצרו של הצאר) מדברים על היהודים כאילו אינם בני־אדם".[121]

הרצל יצר תופעה חדשה בפוליטיקה האירופית – תנועה לאומית בינלאומית. ב-1 באוגוסט 1896 כתב אל דוד וולפסון כי הוא מעוניין לכנס "קונגרס ציוני כללי" של כל ארצות אירופה. במקביל, הטיל על דה-האז לקשור קשרים עם הקהילה היהודית בארצות הברית. הרצל שכר משרד במרכז וינה והקים בו צוות שעסק בתיאום הפעילות הבינלאומית. את ההוצאות הוא מימן מכיסו.[122] בשל זהירותם של היהודים העשירים בלונדון, הורה הרצל לדה-האז לייסד בה מועדוני-נוער ציוניים ואגודות-נשים ציוניות.[123] הרצל עשה כמעט לבדו את ההכנות המעשיות לקונגרס הציוני, ובבקרים היה נוסע על אופניו העירה לעבודתו בעיתון. בתחילת אפריל 1897 הפיץ חוזר ראשון המזמין ארגונים ויחידים להירשם להשתתפות בקונגרס.[124] בברלין נתכנסה מועצת הרבנים הרפורמיים בגרמניה לישיבת חירום ופרסמה מחאה נגד התנועה הציונית: "שאיפתם של אלה המכונים ציונים לכונן מדינה יהודית לאומית בארץ ישראל סותרת את תכניה המשיחיים של היהדות... היהדות מטילה על הדבקים בה לשרת במסירות־נפש את המולדת שאליה הם משתייכים". גם בניו יורק התקבלה החלטה דומה. הרצל תקף את "רבני המחאה": "הללו יושבים בסירה בטוחה וחובטים במשוטים על ראשי הטובעים המנסים להיאחז בדפנות... גרמני לא היה כותב 'המולדת לה אני משתייך'. היה אומר 'מולדתי'... אין אדם שייך למולדתו; המולדת שייכת לו. כאשר מולדתכם אינה שייכת לכם, אוי ואבוי לכם". הרצל תקף גם את הטענה בדבר שליחותה המוסרית של היהדות בבחינת "אור לגויים". הוא טען כי זו "עזות־פנים", משום ש"העולם התרבותי לא ירצה בנו בתור מיסיונרים".[125]

ב-17 באפריל פרסם פתאום הרב גידמן התקפה קשה על הציונות, בניגוד מוחלט לעמדתו הקודמת, וטען כי יהדות ולאומיות סותרות זו את זו.[125] בקונטרס האנטי-ציוני שפרסם, "יהדות לאומית" (Nationaljudentum), ביקר גידמן את הדגש ששמה הציונות על הפן הלאומי שביהדות על חשבון הפן הדתי שבה. הקונטרס זכה לתגובה מנומסת אך תקיפה מצד הרצל בשבועון Österreichische wochenschrift. ובין היתר טען כנגדו:

"...מר ד"ר גידמאן יוצא אל המערכה נגד הציונות בהמון מקראות, אך חושב אני, כי למצער כאלה וכאלה אפשר למצא בעד הציונות. אינני כמובן מלומד כל כך, כדי שאוכל להביאם [...] אבל במחברת קטנה שנדפסה זה מקרוב, כתובה ביד הסוחר התורני אהרון מרקוס בפודגורז', אני מוצא מקום אחד המסייע לנו: "תנועת היישוב נוצרה לפני יותר מחמשים שנה בחוגים היותר חרדים בידי גדולי הרבנים למטרה גלויה של יסוד מדינה. הספר "שיבת ציון" יכיל יותר ממאה הסכמות של גדולי רבנינו". – איך יצדיק מר ד"ר גידמאן לעומת עובדא זו את דבריו...? [...] ואהרן מרקוס זה [...] כדאי הוא שנסמוך עליו. הוא בעצמו הנהו "חסיד", ויחד עם זה איש שקנה חכמה הרבה וסופר בעל טעם, שכתב ספר נפלא על הפילוסופיה החדשה. במצבו האזרחי הוא סוחר. הוא "איננו חי מן היהדות" – כדברי ידידנו ליאון קלנר – "אלא בעד היהדות".

— בנימין זאב הרצל: "היהדות הלאומית" של ד"ר גידמאן[126]

ב-12 במאי נזף הרצל בדה-האז על שעשה תעמולה לדמותו של הרצל עצמו ולא לתנועה הציונית, והזהיר אותו שלא לנהל פולחן אישיות: ”נישמר־נא מפני הפיכת התנועה הלאומית לתנועה אישית... אחרת נספק במו ידינו כלי־נשק לידי אויבינו... חלילה לתנועה להישען על איש אחד. אסור שהרעיון ימות איתי.”[123]

ייסוד העיתון "די ולט" (1897)

הרצל הגיע למסקנה שהתנועה הציונית המדינית זקוקה בהכרח לביטאון משלה כדי להפיץ את תורתה בקרב היהודים. בתחילת מאי 1897 החליט להקים שבועון פוליטי, וייסד בווינה את העיתון "די ולט" ("העולם"), שהיה מוקדש אך ורק לנושא הציונות ושיקף את דעותיו של הרצל. עמוד השער היה צהוב, כצבע אות הקלון שענדו היהודים על בגדיהם בימי הביניים. במאמר המערכת הראשון, שהתפרסם בתחילת יוני, הגדיר הרצל את מהות העיתון: "השבועון שלנו הוא עיתון יהודי. אנו נוטלים מילה זו, שרואים בה לשון השמצה, ורוצים לעשותה תואר־כבוד". מטרתנו "להקים בית ונחלה".[127] במאמר זה, כתב הרצל: "די ולט צריך לשמש לעם היהודי מגן ונשק... נגד אויביו – בלי הבדל דת".[128]

הרצל החליט לממן את השבועון בעצמו, בתוספת עזרה מאביו. כמעט כל המאמרים נכתבו על ידי הרצל עצמו, שטיפל בעצמו גם בכל הפרטים הטכניים והמנהליים. העיתון הפך להצלחה ותוך שנה הגיעה תפוצתו לעשרת אלפים עותקים. הוא סימן מפנה בעיתונאות היהודית הקהילתית של מערב אירופה, משום שהיה תוקפני ופולמוסי ודן בגילוי לב בצרותיהם של היהודים.[127]

פרסום השבועון חידש את העימות בין הרצל לשני המוציאים לאור של "נויה פרייה פרסה", שדרשו ממנו לסגור אותו. בנדיקט ניסה לשכנעו וטען כי הוא מזיק לעצמו וגורם לעיתון בו הוא מועסק "מבוכה עצומה", משום שעתה הם "נראים כביטאון יהודי". כעבור מספר ימים עבר בנדיקט לאיומים, והרצל היה עתה תחת סכנת פיטורים.[129]

ייסוד הקונגרס הציוני (1897)

 
הרצל יוצא מבית הכנסת בבזל
 
הרצל נואם בקונגרס הציוני

במטרה לאחד את כל הכוחות הציוניים, ובמטרה לזכות לשיתוף פעולה מצד "חובבי ציון", כינס הרצל בשנת 1897 קונגרס ציוני עולמי. הרצל תכנן לקיים את הקונגרס הציוני הראשון במינכן, אך יהודי העיר התנגדו לכך בטענה כי הוא מסכן את ביטחונם, משום שיוטל ספק בפטריוטיות שלהם.[130] ראשי הקהילה בעיר גייסו את הרבנות הרפורמית והאורתודוקסית גם יחד בגרמניה ועוררו מסע מחאה בכל הארץ.[131] עקב כך העביר הרצל את הקונגרס לבזל שבשווייץ.[130]

בתקופה זו שינה הרצל את יחסו לעבודתו הספרותית שלא עסקה בנושא הציוני. ב-24 במאי 1897 אמר לביוגרף שלו, ראובן בריינין, שכבר עסק בכתיבת הביוגרפיה שלו: "לא אומר דבר על מחזותי ויצירותי הספרותיות. הלוואי ונשכחו כלא־היו". כמו כן, ביקש מעורכי "מי ומי בספרות הגרמנית" להשמיט מעתה והלאה את כל יצירותיו, למעט הקונטרס "מדינת היהודים" וקובץ הכתבות הפוליטיות שלו מפריז, "פּאלֶה בּוּרבּוֹן". בזמן חופשתו באישל, יזם תחרות בינלאומית לכתיבת תמליל להמנון יהודי לאומי. הוא נסע לבזל ללא אשתו, שסירבה להתלוות אליו לקונגרס.[132]

הרצל הגיע לבזל ארבעה ימים לפני פתיחת הקונגרס והשתכן במלון שלושת המלכים.[133] הוא ערך ביקורים רשמיים בעירייה ובמשרדי הממשלה, ובשבת ביקר עם נורדאו בבית הכנסת. הוא נקרא לעלות לתורה ושעה לפני כן קיבל שיעור בנוסח הברכה.[134] בטקס הפתיחה של הקונגרס, התקבל הרצל בתשואות סוערות והתקשה להתחיל בנאומו, משום שסערת התשואות גברה בכל פעם שהחל לדבר. התשואות נמשכו כ-15 דקות ובאולם נשמעו קריאות "יחי המלך!". בנאומו אמר הרצל, "רוצים אנו להניח את אבן־הפינה לבית אשר בבוא היום ישכון בו העם היהודי", ו"הציונות היא שיבתנו אל היהדות עוד לפני שיבתנו לארץ־היהודים". הרצל תקף את הסתננות היהודים לארץ ישראל וטען: "אם סבור מישהו כי היהודים יכולים להתגנב לארץ־אבותיהם, הוא מוליך שולל את עצמו או את זולתו. אין מקום בעולם, שבו ישגיחו בבוא היהודים ביתר מהירות מאשר במולדתם ההיסטורית". הרצל נבחר פה אחד לנשיא הקונגרס. בדיוני הוועדות, שימש יושב-ראש.[135]

הקונגרס הציוני היה כינוס פומבי של נציגי היהודים הציוניים ממדינות שונות, שנועד ליצור תשתית שתרכז את התומכים בתוכניותיו ותהווה בסיס להרחבת התנועה הציונית לעבר תנועה מדינית מאורגנת. הוא נועד להוות גם מוסד החקיקה וקבלת ההחלטות של התנועה הציונית. בכינוס הקונגרס, בהקמת הארגונים הציוניים במסגרתו, ובתעמולה לרעיון הציוני שגרר בעקבותיו, הציב הרצל את המסד לכל המערכות הפוליטיות של התנועה הציונית. כך אישר הקונגרס הראשון את תוכנית בזל, שקראה להקמת בית ליהודים בארץ ישראל בהסכמת מדינות העולם, וביוזמתו הוקמה ההסתדרות הציונית העולמית כגוף ביצועי של התנועה הציונית.

מספר ימים לאחר שובו לווינה, כתב הרצל ביומנו על כינוס הקונגרס הראשון:

”אם אמצה את קונגרס בזל בדיבור אחד – שאזהר שלא להגותו ברבים – הריהו זה: בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. אם אומר זאת בקול היום, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם”.[136]

הוגה הדעות הציוני אחד העם השתתף בקונגרס הציוני הראשון, אך היה "כאבל בין חתנים". הוא טען נגד תוכניתו של הרצל, שאין פתרון חברתי וחומרי בלי שתקדם לו "התחדשות מוסרית" באמצעות תחייתה של תרבות לאומית.[137] הוא ביקר את כיוון הפעולה של הציונות המדינית שהנהיג הרצל, וטען כי "תשועת ישראל עתידה לבוא על ידי 'נביאים' ולא על ידי 'דיפלומאטים'".[138] מאז הקונגרס הראשון התמיד אחד העם לתקוף את הרצל, ונמנע מלהשתתף בקונגרסים הבאים.[137]

בנק להתיישבות יהודית, המחזה "הגטו החדש", 1897–1898

בשובו לווינה, התקבל הרצל בלעג במערכת העיתון "נויה פרייה פרסה". העיתון התעלם מהקונגרס לחלוטין. עורכיו לא לחצו עתה בעניין סגירת "די ולט". הרצל התפשר בכך שכתב בו בשם בדוי, ועורכיו הסתפקו בכך.[139]

עתה הקדיש עצמו הרצל לגיבוש הארגון הציוני החדש. במאמר ב"די ולט" פרסם תוכנית לייסוד "בנק קולוניאלי יהודי", שיממן את יציאת היהודים מאירופה ואת התיישבותם בארצם החדשה. הוא הסביר כי "התנועה הלאומית אסור שתהיה תלויה בחסדם של נדבנים", ולכן עדיף שהמוני העם יממנו אותה. לטענתו הדבר אפשרי, משום כל היהודים העניים ביחד עשירים יותר ממשפחת רוטשילד.[140] הרצל הטיל את המשימה לגיוס הון היסוד על דוד וולפסון, אלא שעשירי היהודים באירופה דחו את פניותיו והגוף הפיננסי היחיד שהיה מוכן להנפיק את המניות היה בנק לא-יהודי קטן. הרצל חשד שבית רוטשילד הוא העומד מאחורי הסירובים, ובהודעה פומבית איים על משפחת רוטשילד בחרם בינלאומי מטעם המעמד הבינוני היהודי. זעמו של הרצל על הבנקאים היהודים הגדולים הביא אותו לפרסם בגיליון אוקטובר השני של "די ולט" מאמר-השמצה קיצוני בשם "Mauschel" ("יהודון"). סגנונו הזכיר את התעמולה האנטישמית. היהודים המתנגדים לציונות תוארו בו כטיפוסים מנוונים, המעוררים "בחילה", "אנוכיים", "מזוהמים" ו"נבזים". המאמר עורר סערת מחאות.[141]

חג המולד של 1897 היה הראשון שלא הוצב בו עץ חג המולד בבית משפחת הרצל. במקום זאת, הדליק הרצל חנוכייה וסיפר לילדיו על מרד המכבים ועל נס חנוכה. הוא כתב על החלטתו זו ועל המשתמע ממנה בסיפור אוטוביוגרפי בשם "המנורה", שפרסם ב"די ולט": "על ידי אותם ייסורים פנימיים עמומים הגיע אל מקורם, אל יהדותו. בימים נעימים יותר אולי לא היה מוצא אותה לעולם... עכשיו התחיל לאהוב אותה בכל לב". את אור נרותיה של מנורת החנוכה, דימה הרצל ליקיצה אטית של אומה: "תחילה נדלק נר אחד. עדיין שוררת חשיכה ואותו נר יחיד נראה נוגה. ואז מצטרף עוד נר, ועוד נר... ואין מלאכה שיש בה אושר גדול יותר מלשמש את האור".[142]

בתחילת ינואר 1898 הועלה המחזה "הגטו החדש" על ידי מפיק פרטי בקארלתיאטר בווינה. באכר ובנדיקט זעמו על כך שהכתב המפורסם שלהם יהיה מעורב ב"מחזה יהודי". באכר דרש מהרצל לאסור על הצגת המחזה, אולם הוא סירב, ובעקבות המריבה הקשה אירע לו התקף־לב קל. הצנזור המשטרתי של וינה, שחשש ממהומות נוספות על אלו שאירעו לאחרונה בעיר, דרש לקצץ קטעים מהמחזה, אך הרצל והמפיק ערערו על החלטתו בפני מושל אוסטריה תחתית, והיא בוטלה. ההצגה אכזבה הן את הרצל והן את הצופים, והמבקרים נותרו אדישים. לאחר מכן עבר המחזה לברלין, וגם שם נקטל בידי המבקרים. כישלון המחזה והקשיים בהקמת הבנק גרמו להרצל דיכאון עמוק. הוא ביקש מנורדאו לקבל עליו את הנהגת התנועה, אך נורדאו סירב.[143]

מגעים עם העות'מאנים והגרמנים, הקונגרס הציוני השני (1898)

לאחר שובו מן הקונגרס, חידש הרצל את קשריו עם הממשלה העות'מאנית באמצעות נבלינסקי, אלא שהפעם התשלום לא יצא רק מכיסו, אלא גם מהכנסות "השקל הציוני". הרצל כתב על נבלינסקי: "הוא מלמדני מאה ואחד דקדוקי נוהג דיפלומטי". הם ניסחו יחד איגרת חדשה לסולטאן, בה הציעו הקמת מדינת־חסות יהודית בארץ ישראל, שתמורתה יכסו היהודים את חובות החוץ של הממשלה העות'מאנית. האיגרת הועברה לסולטאן באמצעות נורי ביי, המזכיר הכללי של משרד החוץ העות'מאני, תמורת תשלום שוחד. בתחילת פברואר 1898 נועד הרצל בברלין לשלוש שיחות עם שגריר טורקיה בברלין, אחמד תופיק נאשה, ערב מינויו לשר החוץ (בהמשך מונה גם לווזיר הגדול). תופיק הסכים להגירת יהודים לשטחי האימפריה העות'מאנית, אך לא למתן אוטונומיה טריטוריאלית. תמורת קבלת היהודים, יצטרכו לשלם הון עתק. הרצל שלל את הפתרון, וקבע כי היהודים לא יהיו "הארמנים החדשים", ושעדיף להמתין "שמצבה של טורקיה יהיה גרוע עוד יותר".[144] לאחר מכן נפגש הרצל עם פרידריך-קארל פון לוקאנוס, ראש לשכת הקיסר הגרמני, וביקש ראיון אצל הקיסר כדי להסביר לו את הציונות. לוקאנוס השיב כי הקיסר מכיר את הנושא אולם נכבדי הקהילה היהודית "אינם להוטים ביותר" לגביו. לוקאנוס הביע אהדה לציונות, והבטיח למסור לקיסר עותק של הספר "מדינת היהודים".[140]

ב-22 באפריל 1898 כינס הרצל את הוועד הפועל הציוני לישיבה שדנה בהכנת הקונגרס הציוני השני. הרצל רצה לכנס עוד קונגרס זמן קצר לאחר הקונגרס הראשון, כדי לערוך עוד הפגנה פומבית של התנועה, ולהמשיך בכך תנופתה. ליאון קלנר ביקר אותו על תאוות-הראווה שלו, וטען: "תנועה זו כל־כולה שאון והמולה – לא יותר!". הרצל השיב לכך: "בפוליטיקה המולה היא הכול! המולה מתמשכת הריהי כשהיא לעצמה עובדה ראויה לציון. ההיסטוריה העולמית כולה אינה אלא המולה". הרצל לחץ על נורדאו לעשות ככל יכולתו כדי שיהודים מאסיה, פרסים ובוכרים, יהיו נוכחים בקונגרס הבא, לשם יצירת "רושם ציורי". הרצל ראה חשיבות עליונה בבחירת הדגל הציוני. בקונגרס הראשון נתלה מעל לפתח הכניסה דגל כחול לבן מעוטר במגן דוד,[133] אותו הזמין וולפסון, אולם הרצל לא היה מרוצה מבחירתו המהירה. לביקורתו של מקס בודנהיימר בדבר העיסוק המוקדם בדגלים ובסמלים, השיב: "מי שרוצה להנהיג אומה, זקוק לדגלים ולחצוצרות. אחרת אי־אפשר לתת הוראות להמון". בעקבות כישלון גיוסם של בנקאים יהודים לעזרת התנועה, החליט באוגוסט 1898 לייסד את הבנק בקונגרס עצמו. במקביל כתב הרצל קומדיה קלה בשם "אונזר קטכן" ("קטכן שלנו"), שעסקה בכישלונם של נישואים בורגניים בתקופתו.[145]

ב-28–31 באוגוסט 1898 התקיים הקונגרס הציוני השני בבזל, שנפתח לצלילי "טנהויזר" של וגנר.[146] הרצל התייחס בנאום הפתיחה שלו לביקור הקיסר הגרמני בארץ ישראל בחודש הבא, ואמר שזו הוכחה לחשיבותה של ארץ ישראל לאנושות כולה. זמן קצר לאחר סיום הקונגרס, הגיע להרצל מסר מהסולטאן הטורקי, בתגובה לכבוד שחלק לו הקונגרס, שנוסח בנימה אדיבה ולבבית באופן יוצא דופן. במקביל הגיעה להרצל גם הזמנה לבקר את פרידריך, הארכידוכס מבאדן. הרצל הגיע יחד עם הכלר ישר מן הקונגרס למעון הקיץ של פרידריך באי מאינאו. פרידריך בישר לו שממשלת גרמניה פועלת בנושא המדינה היהודית בארץ ישראל, וששגריר גרמניה בקושטא קיבל תשובה שלפיה הסולטאן רואה את התוכנית של הרצל "בעין יפה". פרידריך סיפר לו שדן בנושא עם אחיינו הקיסר, וזה שוכנע באפשרויות הגדולות שפותחת הציונות. הוא יעץ להרצל ליצור מיד קשר עם שגריר גרמניה בווינה, הרוזן פיליפ פון אוילנבורג, שהוטל עליו לחקור את הנושא ולדווח לקיסר. הארכידוכס סיפר להרצל גם על תוכניותיו החשאיות של הקיסר: מסעו בחודש הבא לארץ הקודש הוא מסע פוליטי במסווה של מסע דתי, ומטרתו האמיתית היא להרחיב את השפעת גרמניה במזרח. הקיסר רוצה להשיג זיכיון להקמת מסילת ברזל לבגדאד, ולשם כך ייוועד תחילה עם הסולטאן בקושטא. פרידריך סיפר לו שיעץ לקיסר להמליץ על תוכניתו של הרצל בפני הסולטאן. הרצל אמר לפרידריך שהיהודים זקוקים לפרוטקטורט (מדינת חסות), ושהוא מעדיף פרוטקטורט גרמני. הוא הוסיף שהקמת מדינה יהודית תבלום את זרימת היהודים אל המפלגות המהפכניות, ושהפרוטקטורט הגרמני יסייע להתפשטות גרמנית במזרח. הוא ציין ש"סופרים גרמנים – אמנם ממוצא יהודי – עומדים בראש התנועה הציונית", ושלשון הקונגרסים היא גרמנית, וזו ראיה לכך ששיבת היהודים לארצם תחדיר למזרח את התרבות הגרמנית. למחרת בבוקר נפגש הרצל בשגרירות גרמניה בווינה עם השגריר אוילנבורג, שהיה ידיד קרוב של הקיסר ובעל השפעה רבה בחצר המלוכה. הקיסר הגרמני, ששהה באותו זמן בווינה לרגל הלווייתה של סיסי, קיסרית אוסטריה שנרצחה, התגורר בבניין השגרירות. הרצל שכנע את השגריר בטיעוניו על הכדאיות לגרמניה ולקיסר שלה, והשגריר הפנה אותו לשוחח מיד עם שר החוץ, הנסיך ברנהרד פון בילוב. למחרת שב הרצל לשגרירות ונפגש עם בילוב. בסוף השיחה ביקש ראיון אישי אצל הקיסר, אולם הקיסר עזב את וינה מבלי להיפגש איתו.[147]

תחת הנהגת הרצל, החליט הקונגרס הציוני השני על הקמת בנק יהודי ציוני.[148] ב-21 בספטמבר 1898 הגיע הרצל לפריז לצורך פגישות בענייני הבנק (בנק "אוצר התיישבות היהודים" הוקם לבסוף ב-1899). פרשת דרייפוס התקרבה לשיאה, והרצל כתב לאשתו שהמצב בפריז "קשה מנשוא" ו"בכל אשר תלך אינך שומע אלא צריחות נגד היהודים". הוא כתב מכתב לאוילנבורג ובו פנייה לקיסר. אוילנבורג כבר דיבר עם הקיסר במשך יותר משבוע בשבחו של הרצל ולטובת תוכניתו, ושכנע אותו לתמוך בה. הקיסר נעשה נלהב מהתוכנית והטיל על אוילנבורג לזמן את הרצל לראיון פומבי בירושלים בראש משלחת ציונית רשמית. הקיסר כתב לדודו הארכידוכס, הודה לו על שהביא לתשומת לבו את הציונות, והודיע לו שיתערב לטובת היהודים אצל הסולטאן. הרצל קיבל מאוילנבורג את ההזמנה לפגישה כשהיה בהולנד. למחרת הפליג לאנגליה, שם לקה בהתקף-לב. ב-6 באוקטובר 1898 נסע לברלין כדי להיפגש עם אוילנבורג באחוזתו הכפרית. אוילנבורג סיפר להרצל שהקיסר מתייחס לתוכניתו "באהדה רבה", ושהוא מצפה לקבל אותו בראש משלחת ציונית בירושלים, וייתכן שיעניק לו ראיון בקושטא לפני יציאתו לארץ הקודש. כעבור יומיים נפגש הרצל בבוקר עם הארכידוכס מבאדן בארמון הקיסרי בפוטסדאם. פרידריך סיפר לו על התלהבותו של הקיסר מתוכניתו, והפנה אותו לשר החוץ בילוב. בצהריים חזר הרצל לארמון לפגישה עם בילוב,[149] שבה נכח גם הקנצלר הקיסרי הנסיך הוהנלוהה, ששאל את הרצל: "אתה באמת סבור שהיהודים ינטשו את הבורסה שלהם וילכו אחריך לארץ ישראל?". הרצל ענה שהיהודים יקנו את הקרקע "במחיר השוק מבעליה הנוכחיים". לשאלת הקנצלר מיהם אותם בעלים, ענה הרצל: "כל הערב רב של המזרח, ערבים, יוונים". בשלב מסוים נחפז בילוב לעזוב, ואמר להרצל: "להתראות בקושטא". הרצל חזר מיד לווינה ומיהר להרכיב משלחת ציונית, שכללה את דוד וולפסון, הפרקליט מקס בודנהיימר, הרופא משה שנירר והמהנדס הווינאי יוסף זיידנר. ב-12 באוקטובר 1898 בלילה, עלתה המשלחת על הרכבת לקושטא.[150]

הפגישה עם קיסר גרמניה בקושטא (אוקטובר 1898)

 
באונייה בדרך למצרים, במסע לארץ ישראל, 1898

כשהגיעה המשלחת לקושטא, מיהר הרצל לארמון הסולטאן, אולם השרים לא היו במשרדיהם ושגריר גרמניה סירב לקבל אותו. סוכני משטרה טורקיים עקבו אחר חברי המשלחת בצאתם ממלון "דה לונדון" בו השתכנו, וגם מכתביהם נפתחו בדואר. בחדר האכילה הקפידו חברי המשלחת לשוחח בשמות-צופן: "כהן" היה הסולטאן ו"האחיין" היה הקיסר. בבוקר 18 באוקטובר הגיע הקיסר לעיר. חברי המשלחת היו בלחץ של זמן. כדי להגיע בזמן לריאיון עם הקיסר בארץ ישראל, היו צריכים לצאת כבר למחרת בבוקר, ולכן הטיל הרצל על וולפסון למסור מכתב לשלישו של הקיסר, בו ביקש ראיון פרטי מיד. אחרי ארוחת הצהריים, הוזמן הרצל לראיון בשעה 16:30. הוא נסע בכרכרה יחד עם וולפסון לאילדיז קיוסק (אנ'). הרצל נכנס לבדו לארמון הקיסר האורח. רק בשעה 17:30 נקרא אל הקיסר. בקומה העליונה פגש בבילוב, שהתלווה אליו לחדרו של הקיסר.[151] הרצל התרשם מאוד מחביבותו של הקיסר, וגם הקיסר התרשם מהרצל וציין ביומנו את התפעלותו מ"מוחו החריף, הנבון מאין כמוהו, מעיניו רבות ההבעה, ומהאידיאליזם ואורח המחשבה האצילי שלו". תוך שלבו פועם בחוזקה, התווה הרצל את עיקרי תוכניתו. הקיסר הביע תמיכה בתוכנית, אולם לא הסתיר את נקודת המוצא האנטישמית שלו: "בקרב בני עמך ישנם יסודות, שטוב היה ליישבם בארץ ישראל... (באזור הסה) הם פועלים כמלווים בריבית קצוצה בקרב האוכלוסייה הכפרית. אילו יצאו אנשים אלה למושבות עם רכושם, אולי היו נעשים מועילים יותר". בילוב הוסיף לזאת כי היהודים נוהגים בכפיות טובה כלפי בית המלוכה בכך שהם מצטרפים אל מפלגות האופוזיציה. הרצל הבטיח כי הציונות תרחיק את היהודים מהמפלגות המהפכניות, וביקש מהקיסר לתמוך בהקמת חברת התיישבות בעלת זיכיון ציבורי לפי דגם חברת הודו המזרחית. הקיסר נעשה נלהב, ולמרות הבעות הסתייגות מצד בילוב, הודיע כי יקבל עליו את החסות. הוא היה בטוח שהסולטאן ייענה לדרישתו לקבל חברה בעלת זיכיון בחסות גרמנית, ואמר כי יקבל את המשלחת הציונית בירושלים. הוא ביקש מהרצל לכתוב מראש את נאומו ולמסור אותו לידי בילוב לאישור מוקדם. הרצל הבטיח בצאתו שימסור אותו לידיו לפני שיעזוב את קושטא, ומיד כשחזר למלון התיישב לכתוב אותו בשעות הערב ולפנות בוקר, תוך שהוא סובל ממיחושים בלבו. בבוקר שלח אל בילוב נאום חלקי והבטיח שימסור לידיו את חלקו האחרון בארץ ישראל.[152]

חברי המשלחת הציונית עלו על אוניית הקיטור הרוסית "ניקולאי השני" והפליגו לאלכסנדריה. בדרך עצרה האונייה בפיראוס וחברי המשלחת ביקרו באקרופוליס באתונה. כעבור מספר ימים הגיעו לתעלת סואץ, שהטביעה בהרצל רושם רב בהיותה "רצונו של אדם אחד!". באלכסנדריה הצטיידו החברים בחליפות טרופיות ובקובעי שעם, ועלו על אונייה קטנה יותר שהפליגה ליפו, בה נאלצו להידחס לתא שהחום בו היה כבד מאוד. בבוקר 26 באוקטובר הגיעו לחופה של ארץ ישראל.[153]

הקיסר אכן ביקש מהסולטאן להעניק להרצל צ'ארטר לארץ ישראל, אך הסולטאן התחמק. בילוב התנגד לתוכנית של הרצל וגם השגריר בקושטא, מארשאל, הזהיר את הקיסר שהוא עלול להכעיס את הסולטאן. בדרך לירושלים החל הקיסר להסס ביחס לתוכניתו של הרצל, ולבסוף שינה את עמדתו. הקיסר גם הזדעזע כשהבין שהיהודים מהווים את רוב אוכלוסיית ירושלים, אך הרצל לא ידע כל זאת.[154]

  •  
    בשוק של איזמיר, במסע לארץ ישראל, 1898
  •  
    בארכתאון באקרופוליס באתונה, בדרך למצרים, 1898
  •  
    הרצל וחבריו למשלחת בתעלת סואץ, במסע לארץ ישראל, 1898
  •  
    בתעלת סואץ
  •  
    הרצל רכוב על חמור לבן בפורט סעיד במצרים, 1898
  •  
    הרצל עם מלוויו על סיפון אונייה בדרך לנמל יפו, 1898
  •  
    הרצל ודוד וולפסון משקיפים לעבר חופי ארץ ישראל
  •  
    לוח זיכרון בכרם התימנים ליחיא דהבני שהיה עגלונו של הרצל בביקורו בארץ ישראל

פגישותיו עם קיסר גרמניה בארץ ישראל, 1898

 
הרצל וחבריו למשלחת בארץ ישראל, 1898
ביקור במושבות

ב-26 באוקטובר ירדו חברי המשלחת הציונית בנמל יפו בחום כבד. הרצל קדח מחום גבוה וסבל מקשיי נשימה. הוא נפל על כבש האונייה ונפצע ברגלו. הידיעה על מסעו הקדימה את בואו. כמה מתיישבים יהודים זיהו אותו בנמל, ובשוק הערבי נפוצה השמועה שהגיע "מלך היהודים". לרגל בואו של הרצל, הוזעק מקושטא מנדל קראמר, סוכן יהודי של המשטרה החשאית הטורקית, שעקב אחריו בכל משך שהותו בארץ ישראל ונשא עמו פקודה חתומה למאסרו, שנועדה לשימוש בהזדמנות הראשונה שיחרוג מהמקובל בעיני השלטון. חברי המשלחת התחזו לעיתונאים שהגיעו לסקר את מסעו של הקיסר. הם התאכסנו בפנסיון יהודי צנוע. מדי פעם היו אנשים מריעים להרצל ברחוב והוא היה מבקש מהם להתפזר. כמו כן, נזהר שלא לרכוב על חמור או סוס לבן. שעה לאחר שירדו לחוף, הצליחו להתחמק מסוכן המשטרה ויצאו במרכבה לבית הספר החקלאי מקוה ישראל, שם שוחח הרצל עם המנהל והתלמידים. משם המשיכו למושבה ראשון לציון, שם התקבל הרצל על ידי פקיד הברון רוטשילד, שהיה נבוך בשל חששו מתגובת אדונו. צעירי האיכרים, לעומת זאת, קיבלו את הרצל כגיבור. בערב שוחח עם רופא המושבה, ד"ר אהרן מאיר מזי"א, שסיפר להרצל כי כל האיכרים סובלים מקדחת. הרצל אמר לו שכאשר יקבל את הזיכיון, יביא "המוני פועלים לנקז ולייבש את הביצות... נעסיק ערבים המחוסנים מפני הקדחת". למחרת בבוקר המשיכה המשלחת דרומה וביקרה בשלוש מושבות נוספות. בכל המושבות שביקרו בהן חברי המשלחת, הריעו להם התושבים. הזקנים קיבלו את פניו של הרצל בפת ומלח וביין, והילדים שרו שירים עבריים וקראו: "הידד הרצל, נשיא מדינת היהודים!".[155] ב"נחלת ראובן" (היום נס ציונה) נפגש הרצל עם מייסד המושבה ראובן לרר בביתו. הוא שמע על מצב המושבה, טעם דבש ולקח עמו אתרוגים ותפוזים. הוא ביקר גם בצריפה של גולדה מילוסלבסקי, מייסדת המושבה, והתרשם ממנה מאוד.[156] ברחובות ערכו לכבודו בחורי המושבה "הופעת פנטזיה" (אנ'), והקיפו את מרכבתו כשהם רכובים על סוסיהם.[155] אליהו זאב לוין אפשטיין אירח אותו בביתו, ולאחר מכן ביקר הרצל בבית הספר של המושבה, שוחח עם התלמידים והקשיב לשירתם. אחר כך סעד צהרים בביתו של לוין-אפשטיין ושיבח את פרי עמלם של האיכרים. אחרי הסעודה שרו הנאספים את "התקווה". כשעזב הרצל את המושבה ליוו את מרכבתו בהתלהבות כל התושבים בשיר "חושו אחים חושו".[157] בעקרון המתינו לו זקני המושבה לצד הדרך עם ספרי תורה בידיהם ואחדים אף נשקו לעקבות נעליו על הקרקע. בכל אחד מהמקומות נשא נאום קצר בגרמנית. לא כולם הבינו את דבריו, אבל הרצל ופועלו היו הוכחה עבור המתיישבים שהם חלוצים של תנועת המונים. לאחר מכן חזרה המשלחת ליפו. אף על פי שחלפה בדרכה על פני כתריסר כפרים ערביים (וזאת בנוסף לעיר יפו), יש רק אזכור אחד לאוכלוסייה הערבית בתיאוריו של הרצל את מסעו בארץ ישראל.[155]

הפגישה עם הקיסר הגרמני במקוה ישראל
 
פגישת הרצל עם קיסר גרמניה – התמונה "המתוקנת" בפוטומונטז'

ב-27 באוקטובר 1898 אחר הצהריים, הגיע הקיסר הגרמני ליפו, ובפמלייתו גם הכומר הכלר, שעבר במרכבה ברחובות יפו וקרא לעבר העוברים והשבים: "המשיח בא!". הרצל ביקש ממנו להודיע לשר החצר של הקיסר על בואו, ושהוא ימתין לו למחרת בשערי מקוה ישראל. בלילה תקפה את הרצל קדחת קשה וגם המכה ברגלו הכאיבה לו מאוד. למחרת בבוקר יצא בקושי רב, בחום הכבד, למקוה ישראל. גם פקידי הברון רוטשילד המתינו לקיסר בשער ומנהל בית הספר ביקש מהרצל שלא להציגו לפני הקיסר, כדי שהאירוע לא ייראה כהפגנה ציונית, מה שעלול לפגוע בבית הספר. הקיסר הגיע בשיירתו רכוב על סוס לבן. הוא הבחין בהרצל מרחוק ועצר את סוסו בבת אחת, מה שגרם לערבוביה בקרב הרוכבים, ואחד החצרנים נפל מסוסו. הקיסר שאל את הרצל מה שלומו וקיים איתו שיחה קלה שנמשכה מספר דקות, שבסיומה לחצו ידיים, הקיסר המשיך בדרכו לירושלים והמשלחת הציונית חזרה ליפו.[158] התמונה המתעדת פגישה זו, שבה נראה הקיסר יושב על סוס ומשוחח עם הרצל, היא בעצם תמונת פוטומונטז', שנוצרה בעקבות תקלה בצילום התמונה המקורית שהנציחה את הפגישה.

בירושלים

אחר הצהריים עלתה המשלחת הציונית לרכבת לירושלים. הרצל קדח מחום וצלע על רגלו הכואבת. קרון הרכבת היה צר ודחוס והחום בו היה כבד מאוד. היה זה ערב שבת והרכבת התעכבה לצאת. הנסיעה ארכה כמעט ארבע שעות וכשהגיעה הרכבת לירושלים כבר החשיך היום. חומו של הרצל עלה והוא רצה לשכור כרכרה, אך בשל קדושת השבת, התעקשו חבריו ללכת ברגל במשך חצי שעה עד בית המלון. הרצל נכנס לירושלים נעזר במקל הליכה, כאשר ידו השנייה נתמכת בזרועו של וולפסון.[159] דוד משה שוב, שליווה את הרצל, העיד כי הסביר לו שנסיעת חולה אינה מחללת שבת, אולם הרצל סירב לנסוע ואמר: "זו לי הפעם הראשונה בירושלים עיר הקודש, איני חפץ לנסוע". לא הוכנה לקראתו קבלת פנים בירושלים, ורבני העיר לא הסכימו כלל לפוגשו. הרצל התארח במלון קאמיניץ, אך מחוסר מקום, נאלץ לעבור למחרת לבית שטרן.[160]

למחרת סיים הרצל את נאומו ושלח את הנוסח המלא לשר החצר הקיסרי.[159] התרשמותו הראשונית של הרצל מירושלים לא הייתה חיובית. ביומנו כתב: "כאשר אזכרך ירושלים, לא בעונג אזכרך. משקע מעופש של אלפיים שנות חדלון אישים, קנאות אפלה וזוהמה שורר בסימטאותיך המצחינות... אם יבוא יום וירושלים תהיה לנו... ראשית כל אעשה בה ניקיון יסודי". חברי המשלחת ביקרו בכותל המערבי, אך הרצל כתב כי לא התעורר בו "כל רגש עמוק" למראהו.[161] הרצל סייר בחוצות העיר העתיקה. בחיצוניותה היא הייתה "עיר מזרחית אופיינית קטנה, חרבה בחלקה, אשר פה-ושם מתחילים לבצבץ בה ניצני תחיה; עיר אשר הוד העבר סוכך עליה וקדושתה ניבטת מכל חרך, אך ההווה שלה עצוב, ועזובה וחדלון ממלאים אותו".[162] על כן הוא חש כאב ואכזבה וגם תקווה, וביומנו רשם: "את העיר העתיקה עם קדשיה הייתי סוגר כקופסה. כל מלאכה ומשא ומתן הייתי מוציא מתוכה, רק בתי אלהים ומוסדות חסד ישמרו מבית לחומה העתיקה, ועל צלעות הגבעות בחוג רחב מסביב, אשר יבריקו בעבודתנו, תשכון לה ירושלים כליל תפארת... יד מטפחת תהפוך את ירושלים לאבן חן, כל הקדוש יעצר בחומות העתיקות, כל החדש ישתרע הרחק מסביב לה".[163] מנהיגי הקהילה היהודית בירושלים הסתייגו מהמשלחת הציונית ולא רצו להיראות בחברת הרצל, משום שחששו מהטורקים. סוכן המשטרה עקב אחריהם לכל מקום והיו שמועות על התנקשות צפויה בחייו של הרצל. וולפסון אף התנפל על עובר אורח בשוק, משום שחשד בו שהוא זומם לרצוח את הרצל.[161]

  •  
    עם תושבים בשכונת ממילא בסמוך לשער יפו
  •  
    בשכונת ממילא
  •  
    המשלחת הציונית בירושלים
  •  
    המשלחת הציונית בירושלים העתיקה
הפגישה עם הקיסר בירושלים
 
המשלחת הציונית לירושלים, 1898; מימין לשמאל: יוסף זיידנר, משה שנירר, הרצל, דוד וולפסון, מקס בודנהיימר

חמישה ימים לאחר שהגיע לירושלים, נקרא הרצל להגיע אל מחנה האוהלים של הקיסר. הוא התקבל על ידי דיפלומט צעיר שמחק פסקאות רבות בנאומו, בהן משפטי מפתח שעסקו בתחיית היישוב היהודי ובחסות הגרמנית על המפעל הציוני, ודרש ממנו להגיש נוסח מתוקן. הריאיון עם הקיסר נקבע ליום המחרת. הרצל הקפיד מאוד על המראה של פרטי הביגוד של חברי משלחתו. החמישה נסעו במרכבה לבושים בחליפות ערב שחורות בחום הצהריים אל מחנה הקיסר שהוקם מצפון לחומת העיר העתיקה. שלישו של הקיסר הכניס אותם לאוהל-טרקלין, בו התקבלו על ידי הקיסר. הרצל הציג את חברי המשלחת ווילהלם הצדיע. הרצל קרא את נאומו המתוקן: "משלחת של בני ישראל פונה אל קיסר גרמניה... בארץ שהייתה ארץ אבותינו. אין אנו קשורים אל אדמת־קודש זו בתקפה של זכות לגיטימית כלשהי. דורות רבים באו וחלפו מאז הייתה הארץ הזאת ארצם של היהודים... אולם החלום עודנו חי... עדיין הוא מרפא ומזור בשעות מכאוב רבות לעמנו". הרצל טען שהארץ "משוועת לאנשים שיקוממו את הריסותיה" ואילו היהודים "משוועים לארץ שיוכלו לעבדה", ולשם כך הוא מבקש את עזרת הקיסר. עוד אמר כי "התוכנית הציונית תסייע גם לרווחתה של טורקיה. מרץ אנושי ומשאבים חומריים יכנסו לארץ; קל לצפות שיקום נהדר של אזורים שוממים; וכל אלה יביאו יתר אושר ותרבות לבני אדם רבים". הרצל גם הבטיח: "הרעיון שלנו לא יפגע בזכויותיו או רגשותיו הדתיים של שום אדם". הקיסר הגיב באהדה אך בהסתייגות ונמנע מלהודיע על תמיכתו בעניין. במקום זאת דיבר על הצורך במים. הרצל השיב "נוכל להביא מים לארץ, זה יעלה מיליארדים", והקיסר ענה בהתחכמות: "אכן, כסף יש לכם בשפע". המשלחת הגישה לקיסר שי, אלבום צילומים מהמושבות היהודיות בארץ ישראל, והראיון הסתיים.[164]

אחר הצהריים יצא הרצל למושבה מוצא, שם התפעל מאוד מאומץ לבו ונחישותו של שמואל ברוזה ונטע ארז. מתוך חשש לחייו מפני תגובת הטורקים על בקשתו לחסות גרמנית בארץ ישראל, החליט הרצל לעזוב מיד. לפני עלות השחר עזבה המשלחת הציונית את ירושלים. הרצל לא הצליח למצוא מקום באונייה לאלכסנדריה, והמשלחת נאלצה לבלות את הלילה ביפו. בבוקר עלה על ספינת-משא אנגלית קטנה שעמדה להפליג בלילה עם מטען תפוזים. הוא סירב לרדת מהסיפון עד הלילה, והתעקש להפליג בספינה הרעועה למרות התנגדות חבריו. המשלחת המתינה במצרים יומיים לספינתם, במהלכם התפעל הרצל ממפעלי ההשקיה בדלתא של הנילוס ומרובעי המגורים החדשים בקהיר. חברי המשלחת הפליגו על אוניית פאר איטלקית לנאפולי, שם נחתה עליהם אכזבה גדולה. ממשלת גרמניה פרסמה הודעה רשמית על סיורו של הקיסר בירושלים, בה הוצג הראיון של הרצל אצל הקיסר כאירוע ללא שום משמעות מדינית. הרצל לא ידע אז כי הודעה זו נוסחה על ידי בילוב עצמו, באישור הקיסר. המשלחת נחלה כישלון חרוץ.[165]

ניסיונות לגישושים מדיניים, 1899

הרצל החליט לבקש ראיון אצל הצאר הרוסי באמצעות הברונית ברטה פון זוטנר, שחיבבה את הרצל אישית ואהדה את העניין הציוני. במכתביה אליו כינתה אותו "מושל-ציון". היא המליצה עליו לפני הממשלה הרוסית, אולם שר החוץ הרוסי התחמק. מספר שבועות לאחר מכן פנתה הממשלה הרוסית אל ממשלת אוסטריה בעניין הרצל, בטענה שהתנועה הציונית היא כיסוי לתעמולה סוציאליסטית-מהפכנית. איגרת דיפלומטית דומה שוגרה גם לממשלת גרמניה, שהודיעה לאחר חקירה כי חשדות אלו אינם מבוססים. מתנגדיו של הרצל בתנועה הציונית ניצלו את כישלון המשלחת אל הקיסר כדי לערער על מדיניותו. חלקם טענו כי דרושה עבודה מעשית בארץ ישראל ולא רק דיפלומטיה שאינה נושאת פרי; נטען כלפיו שאינו משתף את חבריו בהנהלה הציונית; היו שהאשימו אותו בחוסר אחריות, שלא הבין את כוונת הקיסר הגרמני בקושטא, ואפילו שסילף את הדברים ששמע שם וקודם לכן בברלין. הרצל לא יכול היה לְהָזֵם את ההאשמות הללו, משום שסירב לפרסם את שיחתו עם הקיסר בקושטא ואת ההבטחות שקיבל בכתב מאוילנבורג והארכידוכס, מכיוון שהתחייב להם לחשאיות גמורה.[166] הוא ניסה לחדש את הקשר עם הקיסר הגרמני, אך זה סירב לקבלו. הרצל החליט להפנות את תשומת לבו בחזרה לסולטאן העות'מאני. במרץ 1899 החליט לשלוח את נבלינסקי לקושטא. נבלינסקי הוזמן לסולטאן ב-2 באפריל, אולם בערב שלפני הראיון מת מהתקף לב פתאומי.[167]

מכתב מנכבד ערבי ירושלמי (מרץ 1899)

ב-1 במרץ 1899 קיבל צדוק כהן, הרב הראשי של פריז, מכתב מיוסף אל-ח'אלידי, ראש עיריית ירושלים לשעבר, שהתגורר בקושטא כנציג ירושלים בפרלמנט העות'מאני. המכתב עסק בהרצל והציונות. ח'אלידי ציין את "היופי והצדק" שברעיון הציוני, אך טען כי "יש להתחשב במציאות, לכבד עובדות קיימות, ואת כוחן האכזרי של הנסיבות" – בארץ ישראל יושבת אוכלוסייה לא יהודית. הוא הזהיר כי לא ניתן לקנות את הארץ בכסף וכי להגשמת הציונות בארץ ישראל דרושים "תותחים". הוא טען כי הוא מכבד מאוד את הרצל כאדם, כסופר "וכיהודי פטריוטי", אולם זה "שגעון גמור" מצדו להעלות על דעתו שישיג את ארץ ישראל, אפילו אם יסכים לכך הסולטאן. ח'אלידי הציע שהיהודים "ימצאו להם ארץ במקום אחר" והפציר: "בשם אלוהים, הניחו לפלשתינה". כהן היה סבור שמוטב שהרצל ישיב על המכתב ולכן העבירו אליו. ב-19 במרץ השיב לו הרצל כי "אין מאחורי היהודים כוח צבאי" ולכן אין "שום טעם לחשוש מפני הגירתם". הוא הסביר כי אין בכוונתו לגרש את האוכלוסייה הלא-יהודית מפלשתינה וזו רק תרויח מעליית ערך הקרקעות שתתרחש בבוא היהודים. עם זאת, אמר הרצל שאם העות'מאנים יסרבו לתוכניתו הציונית, יחפשו היהודים וימצאו מקום אחר להגר אליו.[168]

הקונגרסים הציוניים השלישי והרביעי, 1899–1900

 
הרצל עם אופניו בעיר הנופש אלט-אאוסזה, 1900

באוגוסט 1899 התכנס בבזל הקונגרס הציוני השלישי, בו הגיעה לשיאה הביקורת על הניסיון הגרמני של הרצל. הביקורת הייתה בוטה ותוקפנית, והרצל לא הצליח להשתיק את המבקרים. הוא שמר על החשאיות שהבטיח לגרמנים, משום שעדיין קיווה לחדש עמם את המשא ומתן. למרות הביקורת הוא נבחר מחדש כראש התנועה, והקונגרס הסתיים בתרועות רועמות ובקריאות "לשנה הבאה בירושלים". מאחר שהסיכויים להשגת ארץ ישראל נראו לו עתה נמוכים, ואילו המוני יהודים היו זקוקים לעזרה מיידית, התחיל הרצל לחפש ארץ אחרת שניתן יהיה להשיגה מהר יותר. בתחילת נובמבר החליט שאם לא תושג התקדמות עם הטורקים עד הקונגרס הרביעי, ישפיע ואף יכפה על הקונגרס להסכים לארץ אחרת כלשהי. תחילה חשב על האי קפריסין, בשל קרבתו לארץ ישראל והיותו נתון לשליטת אנגליה, שבה הציונות כבר הייתה מקובלת על חוגים מסוימים.[169]

בתקופה זו רוב ההון שקיבל הרצל בירושה כבר הוצא וכך גם רוב הנדוניה של אשתו. כדי להשיג מעט רווחה כלכלית, חזר זמנית לעבודתו בתיאטרון. הוא שכתב פארסה ישנה שכתב ב-1885 עבור השחקן הקומי הווינאי הפופולרי אלכסנדר ג'ירארדי (אנ'), ובמחצית השנייה של 1899 עבד על שלושה מחזות חדשים ועל שני רומנים. הביקורות לא היו טובות, אבל כמה מהקומדיות הוצגו בפני אולמות מלאים ויצאו לסיבובי הופעות ממושכים מחוץ לווינה.[170]

ביוני 1899 ביקר את הרצל בווינה נורי ביי, המזכיר הכללי של משרד החוץ העות'מאני, שפירט בפניו את שמותיהם של האישים שיצטרך לשלם להם מקדמות שוחד עבור סידור ראיון אצל הסולטאן. אי לכך, גדלו מאוד הוצאותיו של הרצל על שוחד, ומכיוון שהקופה הציונית הייתה כבר ריקה, נאלץ לקחת הלוואה פרטית כנגד הכנסות עתידיות של השקל הציוני. אלא שבמשך חודשים רבים לא נראו תוצאות. בפברואר 1900 קשר יחסים קרובים עם ראש הממשלה האוסטרו-הונגרי החדש, ארנסט פון קרבר.[171] הרצל יעץ לו בנושאים פוליטיים רבים ואף סייע לו בניסוח חוק הבחירות האוסטרי. ב-23 באפריל הגיע ללונדון והתארח אצל משורר החצר, אלפרד אוסטין (אנ'), שהודיע כי הוא חסיד גדול של הציונות, והתנדב להמליץ על הרצל בפני ראש הממשלה, רוברט גסקוין ססיל (לורד סולסברי), אך זה היה עסוק במלחמת הבורים ולא יכול היה לקבלו. ב-19 ביוני לקה הרצל בהתקף סחרחורת ואיבד את הכרתו למספר רגעים. הרופא אבחן "אנמיה של המוח". הרצל הבין כי נורי ביי עושק אותו, אך לא העז להפסיק את מקדמות השוחד שזרמו אליו, משום שחשש ממעשה-תגמול טורקי. אי לכך, החליט לפנות לסולטאן בדרך אחרת. ב-17 ביוני נפגש עם האנתרופולוג ארמין ומברי, ידידו האישי של הסולטאן, שהסכים להפגישו עמו ללא תשלום. ב-11 ביולי לקה הרצל שוב בהתקף של אנמיית-המוח ואיבד את הכרתו.[172]

באוגוסט 1900 התקיים הקונגרס הציוני הרביעי. הקונגרס התכנס בלונדון, כדי להגדיל את התמיכה הציבורית באנגליה. הרצל הגיע לעיר שבוע לפני הפתיחה, אך נתקף בצמרמורות קשות ובחום גבוה. על פי דרישתו, נמצא לו רופא שלמד בווינה, שהוא גם ציוני. הוא היה נתון בהזיות וטופל על ידי שתי אחיות עד יום פתיחת הקונגרס ב-13 באוגוסט. בקונגרס לונדון נשא הרצל את נאום הפתיחה, ובמהלכו סעד עם אריק בארינגטון, מזכירו הפרטי של ראש ממשלת בריטניה ועשה מאמץ לעניין אותו בתוכניתו.[173] לאחר פניות חוזרות ונשנות במשך מספר חודשים מצד ארמין ומברי, הסכים לבסוף הסולטאן לקבל את הרצל לפגישה. במאי 1901 נסע הרצל יחד עם וולפסון ואוסקר מרמורק לקושטא.[174]

משא ומתן עם השלטון העות'מאני, 1901

 
הרצל וילדיו מאחורי שולחן הכתיבה שלו

ביום הרביעי להגיעו לקושטא, נקרא הרצל לארמון. לאחר טקס ה"סֶלַמליק", הודיע לו אברהים ביי, ראש הטקס, כי הסולטאן מעניק לו את עיטור המג'ידיה מדרגה שנייה. הרצל השיב כי אינו מעוניין באותות-כבוד, אבל אם בכל זאת יקבל, העיטור חייב יהיה הפעם להיות מ"דרגה ראשונה לפחות". אברהים ביי הלך להודיע על כך לסולטאן, וכשחזר, הודיע להרצל כי הסולטאן העניק לו את העיטור מדרגה ראשונה – העיטור הגבוה ביותר של טורקיה.[175]

השיחה עם הסולטאן[176] נמשכה למעלה משעתיים. הרצל שמע לעצת ומברי ונמנע מלבטא את המילים "ארץ ישראל" או "ציונות". הוא הזכיר בפני הסולטאן את הסיפור על אנדרוקלס והאריה וטען שכמו בסיפור, לסולטאן יש קוץ בדמות החוב הלאומי של האימפריה העות'מאנית, שאותו יוכל הרצל להוציא. הרצל דרש סודיות מוחלטת ופירט את תוכניתו: היהודים יקנו את איגרות החוב של האימפריה העות'מאנית בכל הבורסות של אירופה, והסולטאן יגמול להם במחווה ידידותית, והאימפריה תפתח את שעריה בפני יהודים מארצות שבהן רודפים אותם. הסולטאן, לעומת זאת, הציג שלוש משאלות אותן ביקש מהרצל: להמליץ על מומחה לענייני כספים ונפט שיוכל לטפל בהכנסות משדות הנפט שהתגלו זה עתה בבגדאד; לעזור לו לגייס בדחיפות 1.5 מיליון לירות לכיסוי גרעון השנה שעברה; וסיוע בתוכנית הקונסולידציה (אנ') של חובות המדינה באמצעות יצירת מלווה חדש לצורך פרעון המלווה הישן. הרצל ביקש דו"ח מפורט על מצב הכספים של המדינה כדי לייעץ בנושא.[175] כעבור מספר ימים בהם הגיש את הצעותיו וקיבל את תגובותיו של הסולטאן, הודיע הסולטאן כי המתיישבים היהודים יצטרכו לקבל על עצמם נתינות עות'מאנית, כולל שירות בצבא, אך "לא תורשה התיישבות המונית, אלא...במפוזר, לא במרוכז". הרצל השיב כי אינו מתנגד לפיזור, אך הציע להקים "חברת קרקעות גדולה... שיוקצה לה שטח בלתי-מעובד שעליו יתיישבו היהודים. למשל, בארץ ישראל". הסולטאן הביע עניין בהצעה ונתן להרצל שהות של ארבעה שבועות, להכין הצעה מפורטת. הרצל נסע לפריז כדי לגייס לעניין את היהודים העשירים. רוטשילד דחה שוב את פנייתו, וכך גם חברת יק"א שהברון הירש הוריש לה עשרה מיליון ליש"ט. רוטשילד אף הכריז בעיתון "פייננשל טיימס" שאין קשר בינו לבין מפעלו של הרצל. הרצל נקלע ל"מעגל קסמים": היו עשירים שהיו מוכנים לתרום כסף, אך רק אם וכאשר ישיג הרצל את הצ'ארטר. אלא שהרצל היה זקוק קודם כול לכסף כדי להשיג את הצ'ארטר.[177] ב-2 ביוני 1901 כתב הרצל ביומנו על קשייו, על התמרון בין בתי המלוכה של אירופה ואסיה, ועל אווירת חוסר האמון כלפיו:

”כאשר תקום פעם מדינת היהודים, יראה הכול זעיר ומובן מעצמו. אך אולי ימצא היסטוריון ישר, שבכל זאת היה זה דבר מה, כאשר עיתונאי יהודי מחוסר-אמצעים, ובמצב השפלות העמוק ביותר של עם ישראל, בימי האנטישמיות המזוהמה ביותר, הפך סמרטוט לדגל ואספסוף ירוד לעם, המגן על הדגל הזה בקומה זקופה”

ב-5 ביוני 1901, בעת שטייל ביער בולון שבפריז, סבל הרצל משבץ-לב ואיבד את הכרתו למספר רגעים. לאחר מכן נסע ללונדון וגם שם לא הצליח להשיג את הכסף הדרוש לפתיחת משא ומתן רציני עם הטורקים. בשל חובת החשאיות שהוטלה עליו על ידי אנשי הסולטאן, לא יכול היה לחשוף את מה שהסולטאן כבר הסכים לו ובכך לשכנע את העשירים להשקיע. בבית הלורד נתנאל רוטשילד היה הרצל אורח לא רצוי והלורד לא הסכים לקבלו לשיחה. כשראה הרצל שאינו מצליח לגייס כספים מהיהודים העשירים, פנה לגויים העשירים. הראשון שבהם היה סר ססיל רודס, שהשיב בשלילה.[177]

אף על פי שקופתו של הרצל הייתה ריקה, רבים חשבו כי הוא חולש על תקציבי ענק, והוא הוצף בבקשות צדקה רבות. אחת מהן הגיעה מיהודי בפלונסק, שביקש ממנו סיוע ללימודיו של בנו בן ה-16, דוד גרין. הרצל שלח לסולטאן מכתבים, בהם כתב כי הוא עסוק במאמצים לגייס כסף עבור טורקיה, אך הדגיש כי יוכל לעשות הרבה יותר לאחר שתוקם חברת-פיתוח עות'מאנית-יהודית. הוא לא קיבל מענה למכתביו וחשש שהם עוכבו על ידי אנשי חצר מושחתים של הסולטאן. אי לכך, התחיל ללמוד טורקית, כדי שבפעם הבאה יוכל לדבר עם הסולטאן ישירות. ביום הולדתו של הסולטאן, שלח לו מברק-ברכה, והפעם נענה בתודה, אך בחודשים הבאים כבר לא שמע מקושטא דבר. בנוסף לבריאותו הרעועה, נפל לדיכאון עמוק, ונתקף שוב במחשבות מוות. ב-8 בנובמבר 1901 כתב לוולפסון: "שוב ושוב תוקפת אותי נבואת-לב שימי ספורים". עם זאת, הייתה לו גם הרגשת סיפוק על מה שעשה בחייו. ב-24 בינואר 1902 כתב ביומנו: "הציונות הייתה השַבָּת של חיי".[177]

הקונגרס הציוני החמישי (1901)

 
הרצל משקיף ממרפסת מלון שלושת המלכים בבזל שבשווייץ, בעת הקונגרס הציוני החמישי. תרס"ב, 1901. צילם: אפרים משה ליליין

בשנת 1901 נכנס לפעילות מבצעית הבנק הציוני "אוצר התיישבות היהודים", שמשרדו הראשי היה בלונדון. הבנק היה קטן ומבוסס על כספם המועט של העניים, אך כבר היה מסוגל להוציא מכתבי-אשראי צנועים שהרצל היה זקוק להם לשלב הראשון של המשא ומתן עם העות'מאנים. ב-26 בדצמבר 1901 התקיים הקונגרס הציוני החמישי בבזל. האופוזיציה להרצל חוזקה הפעם בסיעה קולנית של סטודנטים רדיקליים, רובם יוצאי רוסיה, שלמדו באוניברסיטאות בשווייץ. חלקם דגל בסוציאליזם וחלקם העדיף "תרבות יהודית" על דיפלומטיה והטיף ל"פעולה מעשית" בארץ ישראל. בין ראשי המדברים ב"פרקציה הדמוקרטית" האופוזיציונית היה חיים ויצמן. חבריה שאפו ל"דמוקרטיזציה" של התנועה הציונית וטענו כי הרצל נוהג בה ב"רודנות". אולם בהצבעות נחשפה האופוזיציה כמיעוט מבוטל. כמו כן עלתה שאלת ה"תרבות". האופוזיציה דרשה את העמקת הלאומיות היהודית באמצעות הדגשת ייחודיותה של התרבות היהודית, במקום לפעול רק כתגובה למציאותה של אנטישמיות. בניגוד לשנים הקודמות, גילה הפעם הרצל אהדה רבה יותר לנושא.[178]

משא ומתן עם הסולטאן (פברואר 1902)

ב-4 בפברואר 1902 הוזמן הרצל לקושטא. הפעם ניהל את המשא ומתן בגלוי כראש התנועה הציונית. הוא הציע ברית טורקית-יהודית תמורת הענקת צ'ארטר: היהודים ישלמו את חובותיה של טורקיה ובתמורה יורשה להם להתיישב בארץ ישראל. המשא ומתן התנהל מול אברהים ביי ואיזט ביי, שהלכו הלוך ושוב: הגישו את הצעותיו של הרצל וחזרו אליו עם תגובותיו של הסולטאן. הסולטאן הסכים לאפשר לפליטים יהודים להתיישב בשטחי האימפריה, בתנאי שיקבלו את הנתינות העות'מאנית, בכל מקום מלבד ארץ ישראל. בתמורה לכך, יגיש הרצל הצעה לחיסול חובות החוץ של האימפריה בתנאים טובים יותר מאלה שמציעים לו אנשי-כספים בצרפת. מלבד זאת, יקבל עליו הרצל, על פי זיכיון מלכותי, לפתח את כל המכרות הקיימים והעתידיים באימפריה: זהב, כסף, פחם ונפט. הרצל הסכים עקרונית להצעה הכלכלית, אך דחה את התנאי האוסר את ההתיישבות בארץ ישראל. הסולטאן עמד על סירובו ובמקום ארץ ישראל הציע את ארם נהריים, סוריה ואנטוליה. הרצל סירב בתוקף. איזט הציע שהרצל יציג מכתבי-אשראי שיעידו על גיבוי כספי. הרצל הסכים לכך והוכנה טיוטה לזיכרון דברים. הרצל הגיש שלושה מכתבי-אשראי ראשונים, על סך מיליון פרנק כל אחד: עבור המכרות, עבור הבנק העות'מאני-יהודי, ועבור חברת הקרקעות העות'מאנית-יהודית. אלא שכעבור זמן-מה פורסם בעיתונות כי הסולטאן הגיע להסדר לגבי חובות החוץ עם רוּביֶה, איל-כספים ושר לשעבר בממשלת צרפת.[179]

הרומן "אלטנוילנד" (1902)

במרץ ובאפריל 1902, השלים הרצל את הרומן האוטופי "אלטנוילנד" (בעברית: "ארץ עתיקה-חדשה"), שכתב לסירוגין בשלוש השנים האחרונות. עלילתו מתרחשת בעתיד, בשנת 1923, לאחר שהציונות כבר הוגשמה במלואה. על עמוד השער הופיע המוטו ”אם תרצו - אין זו אגדה”. הרומן נועד להוכיח שהציונות אינה רק חלום, אלא ניתנת להשגה. הרצל כתב בו: "הסבלנות היא הכול". במאה ה-19 נכתבו אוטופיות חברתיות רבות, אולם "אלטנוילנד" היא היחידה מביניהן שנכתבה על ידי פוליטיקאי פעיל. ברומן ישנם רמזים אוטוביוגרפיים רבים, וגיבוריו מבוססים על עוזריו הקרובים של הרצל. הרומן סימל מפנה משמעותי במחשבה הפוליטית של הרצל ומהווה ניגוד חריף לחיבורו הקודם, "מדינת היהודים". הוא שיקף התפתחות חדשה בתפיסתו של הרצל, שמייחדת אותו לעומת התנועות הלאומיות האחרות במאה ה-19. ב"אלטנוילנד" הרצל כבר אינו תומך במדינה לאומית, אלא בחברה חדשה, שונה מהמסגרות המקובלות של הלאומיות באירופה. המדינה אינה יהודית, אלא קוסמופוליטית. הקהילה מבוססת על צורות קואופרטיביות של התאגדות מרצון. הכוח המניע אותה הוא בעיקר רצון טוב באמצעות רפורמות חברתיות: הקרקעות בבעלות הציבור, והתעשיות, העיתונים, הבנקים וחנויות הכל-בו בבעלות קואופרטיבית של העובדים והצרכנים. החברה החדשה נזהרה שלא לחזור על שגיאות התיעוש שנעשו באירופה: עריה מתוכננות היטב ומצוידות במערכת תעבורה המונית מעולה; מנהרה מקשרת בין הים התיכון וים המלח לצורך הפקת חשמל; מפעלי השקיה מפריחים את המדבר; יום העבודה הוא בן שבע שעות, ולנשים ישנה זכות בחירה. גיבורי הרומן שואפים ליישם את כל אלה גם בכל מקום אחר בעולם, כדי לפתור את בעיות הקפיטליזם התעשייתי, מבלי להזדקק לרודנות סוציאליסטית. העיקרון המנחה של החברה החדשה הוא סובלנות, וסיסמתה: "אדם, אחי אתה". לפיכך שיבת היהודים לארץ ישראל (עד מעבר לביירות ולדמשק) אינה מעוררת התנגדות בקרב ערביי ארץ ישראל, והם מצטרפים בהתלהבות למדינה החדשה.[180] באחרית דבר של הספר כתב הרצל:

”חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם – חלום היא...
ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות”.

הספר עורר עניין רב ותורגם לשפות רבות, אולם הותקף קשות על ידי מתנגדיו של הרצל בתנועה הציונית, ובמיוחד על ידי אחד העם, על הקוסמופוליטיות חסרת השורשים שבו, ועל כך שאין בו תוכן יהודי רוחני ייחודי.[180]

פנייתו ללורד רוטשילד בלונדון, יוני–יולי 1902

 

ביוני 1902 נסע הרצל ללונדון כדי להעיד בפני ועדת חקירה שדנה בהגירתם של "זרים עניים", כלומר, יהודים מרוסיה ומרומניה שנמלטו מן הרדיפות במזרח אירופה. בממלכה המאוחדת נוצרה התנגדות להגירת יהודים ממזרח אירופה אליה, ומטרתה של הוועדה הייתה להגביל את כניסתם לבריטניה על ידי חקיקת תקנות מנהליות. הלורד נתנאל רוטשילד, שהיה החבר היהודי היחיד בוועדה, התנגד בתוקף להזמנת הרצל כעד, אך רוב חברי הוועדה חשבו אחרת והזמינו אותו. עתה ביקש רוטשילד להיפגש עם הרצל לפני הופעתו בוועדה, כדי להדריך אותו. אולם לפני פגישתם, נמסר להרצל שאביו נפטר והוא שב מיד לווינה. למחרת נקבר אביו בקבר ארעי. הרצל לא קנה אחוזת-קבר משפחתית, משום שהיה סבור כי ממילא יועברו בקרוב עצמות אביו לארץ ישראל. בתחילת יולי חזר לאנגליה כדי להיפגש עם רוטשילד ולהעיד בפני ועדת החקירה. רוטשילד אמר להרצל כי הציונות היא משגה וכי המעצמות הגדולות לעולם לא יאפשרו לציונים לקבל את ארץ ישראל. הוא ביקש להדריך את הרצל מה להגיד ומה לא להגיד לוועדה, אך הרצל השיב לו כי יגיד לוועדה מה שטוב בעיניו, וטען כנגד הנדבנות שלו: "הצדקה היהודית נהפכה למכונה המחרישה את זעקות המצוקה". לאחר שישבו לארוחת צהריים, בה השתתפו גם שני אחיו הצעירים של נתנאל, אלפרד וליאופולד, שינה רוטשילד את יחסו להרצל והחל לחבב אותו. הרצל סיפר לו כי הוא רוצה לבקש מהממשלה הבריטית צ'ארטר להקמת מושבה יהודית תחת ריבונות בריטית. רוטשילד הגיב לכך בהצעה מליצית וקנטרנית: "קח את אוגנדה". אך הרצל הסביר כי הוא "יכול להשתמש" רק בחצי האי סיני, "פלשתינה המצרית" וקפריסין. רוטשילד הסכים לתמוך בתוכנית, והרצל ביקש ממנו שימנע את העברת הכסף לסולטאן בצורת הלוואות שאמורות להתבצע בתוכנית רוּביֶה להסדרת חוב-החוץ העות'מאני. רוטשילד השיב כי אף על פי שמנע הלוואות מרומניה האנטישמית, אין זאת ביכולתו, משום שהמעצמות הגדולות מעוניינות בזיכיונות להקמת מסילות-ברזל בשטח האימפריה. אלא שאחר הצהריים הודיע פתאום השגריר העות'מאני בלונדון להרצל, כי הסולטאן מבקש שיבוא לקושטא מיד. הטורקים לא הגיעו להסכם עם רוביה.[181]

הרצל לא מיהר הפעם לנסוע לקושטא ונשאר באנגליה עוד שבוע ימים. הופעתו בפני ועדת החקירה משכה קהל גדול מהרגיל. הוא התנגד בעדותו להגבלות חוקיות מכל סוג שהוא, וקרא לתקיפת הבעיה היהודית בשורשיה: הכרה ביהודים כאומה ככל האומות, בעלי זכות להקים בית בחבל ארץ מסוים. פרסומו של הרצל בעקבות הופעתו הגביר את האהדה באנגליה כלפי הציונות. כעבור יומיים שב לשיחה נוספת עם רוטשילד והציג בפניו את התוכנית לחברת התיישבות בסיני, ב"פלשתינה המצרית" ובקפריסין. רוטשילד הסכים לממן ניסיון בהיקף של עד 25 אלף מתיישבים בלבד, אך הרצל השיב: "אעשה זאת רק בהיקף גדול, או לא אעשה כלל". השניים לא הגיעו להסכמה, אולם רוטשילד הבטיח כי ימליץ על הרצל בפני שר המושבות הבריטי, ג'וזף צ'מברלין.[181]

משא ומתן עם הסולטאן העות'מאני (יולי 1902)

במהלך השבוע מסר השגריר העות'מאני להרצל מברקים, כמעט מדי יום, שדרשו ממנו להתייצב בפני הסולטאן ולדווח לו אם ביכולתו להציע תנאים נוחים יותר מאלה שהציע רוּביֶה. ב-23 ביולי 1902 יצא הרצל לטורקיה, בפעם החמישית, יחד עם וולפסון. בשל החום הכבד, השתכן בבית מלון באי תרפיה שבים השיש, שם כתב תזכיר לסולטאן בצורת מכתב אישי, בו הציע לו הצעה נמוכה יותר להחזר החוב מזו של הצרפתים. בתמורה לכך דרש "זיכיון ליישוב ארם נהריים בידי יהודים", כפי שהציע לו הסולטאן, ובנוסף גם את "השטח של חיפה וסביבתה בארץ ישראל". המתיישבים ישלמו לממשלה העות'מאנית דמי חכירה. הסולטאן ביקש מהרצל שיסביר את תוכניתו לווזיר הגדול, סעיד פחה. סעיד שאל אם היהודים יקבלו עליהם את הנתינות העות'מאנית וישרתו בצבא, והרצל השיב בחיוב. לאחר שיחתו עם הווזיר הגדול, התבקש מטעם הסולטאן לכתוב עליה דין וחשבון ואף לדאוג לתרגומו בידי איש נאמן. הסולטאן רצה לבדוק את דיוק הדיווח של השרים שלו. לאחר חיפושים רבים, מצא הרצל סטודנט יהודי צעיר, שתרגם עבורו. הארכת משך ביקורו של הרצל נוצלה לסחיטת ויתורים נוספים מצד הצרפתים. למחרת שוב נפגש הרצל עם הווזיר הגדול, וזה הודיע לו כי הסולטאן מוכן להתחיל במשא ומתן על הצעותיו. אלא שבסוף השבוע חתמו הטורקים על העסקה עם רוּביֶה. ביומו האחרון של הרצל בקושטא, ביקש ממנו הסולטאן לקבל תמיכה כספית משמעותית עבור "נויה פרייה פרסה". הרצל סירב, אך הסכים לקבל החזר על הוצאותיו.[182]

פגישות עם שר המושבות ושר החוץ של בריטניה

 
הרצל, צילם הצייר אפרים משה ליליין, 1903.

בעקבות גזירות שנגזרו על יהודי רומניה במטרה להכריח אותם להגר, חש הרצל דחיפות גוברת למצוא תחליף זמני לארץ ישראל. מכיוון שתלה תקוותיו באנגליה, לקח בחשבון שתי טריטוריות סמוכות לארץ ישראל, שהיו תחת שליטתה: קפריסין וחצי האי סיני, שנודע בשם "פלשתינה המצרית". בינתיים נהג רוטשילד לשלוח אל הרצל מכתבים מלאי ספקות לגבי הציונות. ב-18 באוגוסט כתב לו כי מושבה יהודית כזאת תהיה "גטו מלא דעות קדומות של גטו", מדינה יהודית "אורתודוקסית ובלתי-סובלנית, אשר תחרים לא-יהודים ונוצרים". ב-24 באוגוסט השיב לו הרצל: "אין אני יכול להסכים כי היישוב היהודי שהייתי רוצה לכונן מוכרח להיות צר-אופק, אורתודוקסי ואי-ליברלי... הגזע שלנו מוכשר יותר מרוב העמים האחרים עלי אדמות. וזו, לאמיתו של דבר, סיבת השנאה הגדולה. עד עכשיו לא היה לנו ביטחון עצמי. ביום שבו נתחיל להאמין בעצמנו, יבוא הקץ למצוקתנו המוסרית". באוקטובר 1902 נפגש הרצל לראשונה עם שר המושבות, צ'מברלין, וביקש ממנו את קפריסין ואת חצי האי סיני להתיישבות יהודית. צ'מברלין השיב כי בתור שר המושבות, הוא מוסמך לדון רק על קפריסין, משום שמדבר סיני אינו מושבה ולכן הוא באחריות משרד החוץ. הוא הסתייג מרעיון קפריסין משום שסבר כי הטורקים והיוונים יתנגדו להתיישבות יהודית באי. הרצל ביקש, אם כן, את אל עריש. צ'מברלין הסכים לכך בתנאי שיסכים לכך גם לורד קרומר, הקונסול הכללי של בריטניה בקהיר ולמעשה שליט מצרים מטעמה. צ'מברלין הסדיר להרצל פגישה עם לורד לנדסדאון, שר החוץ, וב-23 באוקטובר נועד איתו הרצל לשיחה ראשונה. הרצל הציע את כינונה של "חברה יהודית למזרח הקרוב", שיוענק לה זיכיון לפתח דרכים, נמלים, מסילות ברזל, תעשיות ומכרות בחצי האי סיני, ולהקצות בו אדמה למתיישבים היהודים. תחום התיישבות זה, אותו כינה "חבל-יהודה במצרים", אמור להפוך כעבור זמן לאוטונומי, בחסות בריטניה. גם לנדסדאון השיב כי עליו להתייעץ קודם עם קרומר, והרצל שלח את ליאופולד גרינברג מיד לקהיר. בינתיים הגה תוכניות לפיתוח החוף הצחיח של סיני: מפעלי-דיג, נמלים, מסילות ברזל וסכרים לאיסוף גשמים. גרינברג שוחח עם קרומר ועם שר החוץ המצרי, בוטרוס ראלי פחה, ולדבריו שניהם השתכנעו. קרומר הדגיש, עם זאת, שעקב המחלוקת בין בריטניה וטורקיה על תוואי הגבול בין ארץ ישראל העות'מאנית לחצי האי סיני המצרי-בריטי, לא ניתן יהיה להתיישב מצפון וממזרח לאל עריש. מכיוון שלא היה בקי באפשרויות ההתיישבות באזור, הציע לשגר לשם ועדת חקירה.[183]

משלחת לחצי האי סיני (פברואר 1903)

ב-18 בדצמבר הציע סגן שר החוץ הבריטי תומאס סנדרסון (אנ') להרצל, שהציונים ישגרו משלחת לחקור את התנאים בחצי האי סיני, ואם הדין וחשבון יהיה חיובי, ניתן יהיה לדון בהקמת מושבה יהודית שם. המתיישבים יצטרכו לוותר על נתינותם המקורית ולהיות כפופים לשלטון המצרי (למעשה בריטי), ולשלם לממשלת מצרים תשלום שנתי תמורת שמירת הסדר. בינואר 1903 הגיע הרצל ללונדון, ויחד עם גרינברג נועד עם סנדרסון במשרד החוץ. בפגישה סוכם הרכב המשלחת ותוכנית המסע שלה. כעבור שבועיים הגיעה המשלחת למצרים, וב-11 בפברואר חצתה את תעלת סואץ בקנטרה ופנתה צפונה לאל עריש. גרינברג נשאר בקהיר לדון עם הממשלה המצרית על פרטי הזיכיון. ב-16 בפברואר הודיע גרינברג להרצל כי נציג הסולטאן בקהיר מנסה לחבל בתוכניתם. למחרת היום הודיע פתאום כי אין סיכוי כרגע להשיג צ'ארטר, והציע לקרומר תוכנית חדשה. ב-26 בפברואר הודיע להרצל שקיבל מבוטרוס ראלי מסמך המתיר את כינונה של "רשות עירונית" יהודית באל עריש. ב-16 במרץ הגיע גרינברג לווינה ודיווח להרצל על המשא ומתן. הרצל לא סמך עליו עוד, ובאותו לילה יצא למצרים. ב-25 במרץ נפגש בקהיר עם קרומר, שהביע הסתייגות מתוכניתו של הרצל והדגיש כי המתיישבים יזכו לכל היותר בממשל מוניציפלי. הרצל נסע משם למשרד ראש הממשלה והסביר לבוטרוס ראלי שאת המים לסיני יביא מהנילוס – רק את מי הנהר הזורמים עתה לים, שיאוחסנו במאגרים. ראלי הביע הסכמה מלאה לכל דבריו. המשלחת שבה לקהיר עם ממצאים מעודדים, אולם סיכמה כי לא ניתן להתיישב ללא "כמויות מים מספיקות". הרצל ומומחי המשלחת נועדו מספר פעמים עם קרומר. הרצל הציע להעביר את מי הנילוס בצינור תחת תעלת סואץ. המומחה הבריטי להשקיה טען כי יש די מים בנילוס לספק גם את צורכי מצרים וגם את צורכי המושבה שתקום בסיני, אולם קרומר סירב להחליט בנושא לפני חזרתו למצרים בחודש מאי של ויליאם גארסטין, המומחה שלו לענייני עבודות ציבוריות. עם זאת, ביקש מהרצל לפתוח במשא ומתן עם הממשלה המצרית על הפרטים המשפטיים. הרצל פנה לפרקליט בלגי מקומי והורה לו להכין טיוטת הסכם לחכירת סיני ל-99 שנים. ב-4 באפריל עזב הרצל את מצרים והגיע ללונדון להיפגש עם צ'מברלין. צ'מברלין אמר לו שהוא לא מעודד מממצאיו של דו"ח המשלחת, והציע תחליף: "במסעי האחרון באפריקה ראיתי ארץ אחרת שתתאים לך. אוגנדה!". אולם הרצל דחה את ההצעה והסביר כי בסיס ההתיישבות צריך להיות לאומי ולכן הכרחי שיהיה בתוך ארץ ישראל או בקרבתה. במאי 1903 הטיל גארסטין וטו על תוכנית סיני, משום שלדעתו אין די מים בנילוס. קרומר סבר, כי בכל מקרה מחיר שאיבתם לסיני מתחת לתעלת סואץ יהיה יקר מדי, ויתרה מזאת, בניין המשאבות יפריע לתנועת האוניות בתעלת סואץ וכתוצאה מכך ישבש את המסחר הבריטי עם המזרח הרחוק. הרצל הבין כי תוכנית סיני מתה, ואף איבד תקווה לגבי מימושה הקרוב של תוכניתו ליציאת היהודים מאירופה. הוא הוציא את אביו מקברו וטמן אותו באחוזת קבר חדשה שרכש. בזמן הטקס ליד הקבר, לחש למזכירו: "עוד מעט אשכב פה גם אני".[184]

בעקבות פרעות קישינב

 
הרצל עם מקס מנדלשטם באלטאוסזה, 1903.

ב-19 באפריל 1903 פרצו פרעות קישינב. הרצל שמע על כך כששהה בלונדון, לפני פגישתו האחרונה עם צ'מברלין. דחייתה הסופית של תוכנית סיני בתחילת מאי גרמה לו לחפש פתרון אחר למצוקת יהודי רוסיה, ולשקול מחדש את הצעת צ'מברלין לגבי אוגנדה. בעקבות הפרעות התחיל הרצל לתכנן מהלך מדיני במספר ערוצים במקביל: מלבד הצ'ארטר הבריטי לגבי אוגנדה, ביקש להשיג זיכיונות דומים גם בקונגו מממשלת בלגיה, במוזמביק מפורטוגל ובטריפולי מאיטליה. הוא חשב על יצירת שש מושבות יהודיות באפריקה ובמקומות אחרים, שתשמשנה בסיסים לאומיים ליישוב ארץ ישראל בשלב מאוחר יותר. הוא הגדיר זאת: "אנגליה במהופך ובזעיר־אנפין", כלומר: בעוד שבאימפריות הקולוניאליות מייסדת ארץ האם את המושבות – אצל היהודים יוקמו קודם המושבות ורק לאחר מכן תקום מדינת האם שלהן במולדת. במאי 1903 הודיע צ'מברלין לליאופולד גרינברג כי ממשלת בריטניה מסכימה להחכיר לציונים אזור גדול מאוד, לא באוגנדה ממש, אלא בעמק המפריד בין שבט מאו לשבט קיקויו (כיום בקניה), שם יוכלו לכונן "ממשל עצמי" באזור שיוכל לקלוט מיליון מתיישבים. ביוני הוזמנה טיוטת צ'ארטר לאוגנדה, לקראת הקונגרס הציוני הקרוב. שם המושבה המיועדת היה "New Palestine" ("ארץ ישראל החדשה"). נורדאו הזהיר את הרצל מפני ההתנגדות לתוכנית אוגנדה בקרב יהודי מזרח אירופה, וב-13 ביולי השיב לו הרצל: "והרי זאת תכליתה של מנהיגות, להראות את הדרך, אשר אפילו על ידי מה שנראה כסטייה, תוליך את עמנו אל המטרה. גם משה רבנו כזה היה גורלו". במקביל, חידש הרצל את מגעיו עם הסולטאן העות'מאני במטרה לדון על הצעתו לגבי ארם נהריים, וב-4 ביוני כתב על כך למזכירו, איזט ביי. באותו זמן גם הוצע להרצל שטח אדמה גדול בעמק יזרעאל על ידי בעל קרקעות ערבי גדול ממשפחת סורסוק, אולם הרצל חשש לקנות אותו ללא ערבויות בינלאומיות. בנוסף לכך, השטח לא היה ריק מתושבים והרצל הסתייג מההשלכות של קנייה כזו ואמר: "אי־אפשר לנו לנשל את הפלאחים העניים הללו".[185]

פנייתו לרוסיה הצארית (1903)

 
הרצל בסנקט פטרבורג, 1903.
 

ב-20 ביולי 1903, כחודש לפני הקונגרס הציוני השישי, שלח הרצל לידידו הבריטי ג'וזף קאוון מכתב מקודד שעסק בעיתונאי הבריטי האנטישמי ארנולד וייט. וייט, שחשש מהגירת יהודים מרוסיה לאנגליה, פנה עוד בסוף המאה ה-19 לצאר הרוסי והציע לו ליישב יהודים בארגנטינה הרצל הציע במכתבו שווייט יפנה שוב לרוסיה ויציע לה לאפשר התיישבות יהודית במרוקו. אולם הצעה זו לא יצאה אל הפועל.[186][187]

במקביל לערוצים אלו, החליט הרצל לפנות גם ישירות לרוסיה. הוא רצה שתפעיל לחץ דיפלומטי על הממשלה העות'מאנית, שתרשה אוטונומיה יהודית בארץ ישראל, וכך תוכל רוסיה להיפטר מהאוכלוסייה היהודית שלה. פנייתו הראשונה לשר הפנים ויאצ'סלב פלבה וליועץ הצאר קונסטנטין פובדונוסצב (אנ') לא נענתה. בקשתה של ברטה פון זוטנר מהצאר שייפגש עם הרצל נתקלה בסירוב. הרצל ביקש את עזרתה של אצילה פולנייה המתגוררת בסנקט פטרבורג ומיודדת עם פלבה. הפעם השיב פלבה שישמח לפגוש את הרצל והוא בהחלט מעוניין לארגן הגירת יהודים מרוסיה, "בתנאי שלא יחזרו". ב-5 באוגוסט יצא הרצל לרוסיה. כיהודי, נאלץ קודם לבקש היתר מיוחד לביקורו מהמחלקה לדתות "זרות" ברוסיה. אף על פי שהסתיר את דבר הנסיעה מרוב חבריו, קיבלו אותו ציונים נלהבים בתחנות רכבת רבות. היחיד שהתלווה אליו במסעו היה ד"ר ניסן כצנלסון, מראשי הציונים ברוסיה. ב-8 באוגוסט התקבל אצל פלבה והשניים שוחחו בצרפתית. פלבה אמר כי הוא מעוניין "להגיע לידי הבנה" עם הרצל, והרצל הבין מכך שפלבה מעוניין מאוד למנוע דיון על פרעות קישינב בקונגרס הציוני הקרוב. פלבה הסביר כי היהודים הם "גוף זר" במדינה, שחלה עליהם מכסה בכניסה להשכלה גבוהה, אחרת "לא יישארו משרות בשביל נוצרים", ושהם מהווים מחצית מהמהפכנים. הרצל הבטיח שאם יקבל את ארץ ישראל, זרימת יהודים אל הסוציאליסטים תחדל. פלבה הכריז כי הוא תומך נלהב בציונות ושאל במה יוכל לעזור. הרצל הציג שלוש בקשות מממשלת רוסיה: שתלחץ על הסולטאן להעניק לציונים צ'ארטר להתיישבות בארץ ישראל, מלבד המקומות הקדושים; שתתמוך כספית בהגירת יהודים לארץ ישראל, כאשר הכספים יבואו מהמסים שמשלמים נתיני רוסיה היהודים; ושתרשה את ארגונן ופעולתן של אגודות ציוניות. פלבה הסכים מיד לשלוש הדרישות וביקש מהרצל לכתוב תזכיר לקראת פגישתם הבאה. לאחר שהרצל עזב, אמר פלבה למכרו כי לא ידע "שמצויים יהודים שאינם זוחלים".[188]

לאחר מכן ביקר הרצל אצל שר הכספים, הרוזן סרגיי ויטה, שפתח בנאום אנטישמי: "היהודים מספקים די סיבות לאיבה. יש בהם שחצנות אופיינית, אולם רובם עניים, ומפני שהם עניים הם מלוכלכים ועושים רושם דוחה. הם גם עוסקים בכל מיני עיסוקים מכוערים, כרועי-זונות ומלווים בריבית. ומשום כך קשה כל-כך להגן עליהם. ובכל זאת, הנני ידיד היהודים". ויטה סיפר להרצל שאמר לצאר המנוח אלכסנדר השלישי: "אילו היה אפשר להטביע שישה או שבעה מיליונים היהודים בים השחור, הייתי מצדד בכך בהחלט. אבל אם אי-אפשר הדבר, יש להניח להם לחיות". הרצל הציג את תוכניתו ליציאת היהודים, וביקש מוויטה שהממשלה תנקוט "צעדים מסוימים של עידוד", וויטה השיב: "אך הרי מעודדים את היהודים להגירה, למשל בבעיטות באחוריים". הרצל השיב כי סוג העידוד הזה "ידוע ומוכר", ואין זה הסוג שעליו הוא מדבר. הוא חזר על שלוש הבקשות שהציג בפני פלבה, וביקש גם הסרה מיידית של האיסור על רכישת מניות הבנק הציוני. ויטה הבטיח לעזור.[188]

ב-13 באוגוסט שוב נפגש עם פלבה, שהודיע לו כי הצאר אישר את שלוש בקשותיו. פלבה מסר להרצל כי הצאר נפגע מההתקפות נגדו בעיתונות הזרה ומן ההאשמות במעורבות בפרעות קישינב, וביקש למסור להרצל כי הוא מתייחס יפה לכל נתיניו. פלבה הודה כי מצב היהודים ברוסיה "אינו טוב ביותר", ומשום כך "רצוי לנו מאוד יסוד מדינה יהודית עצמאית שתהיה מסוגלת לקלוט כמה מיליוני יהודים... היינו רוצים לשמור לנו את מיטב האיטליגנציה... אבל היינו רוצים להיפטר ממחוסרי ההשכלה וממעוטי האמצעים". הרצל ביקש ממנו להקל על חייהם של היהודים ברוסיה ולהרחיב את זכות המגורים מחוץ לתחום המושב. פלבה הגיש לו מכתב שאושר על ידי הצאר ושיוכל לפרסמו, בו הבטיחה ממשלת רוסיה רשמית את תמיכתה בציונות, בתנאי שהציונים יעודדו יהודים ברוסיה לעקור למדינה היהודית בארץ ישראל. אך עם זאת, לא תורשה בממלכה הרוסית התארגנות יהודית על בסיס לאומי. במכתב ניתנה הבטחה לסייע כספית למהגרים היהודים, ולהתערב לטובת העניין הציוני בקושטא. הרצל לחץ שהצאר יתערב אישית אצל הסולטאן, ופלבה הבטיח לדבר על כך עם הצאר, אך לא הסכים לקבלת הרצל לראיון אצלו לפני הקונגרס הציוני הבא, ברמזו כי הוא מצפה ממנו לרסן את הביקורת הבינלאומית על ממשלת רוסיה. הרצל היה מרוצה מתוצאות מסעו לרוסיה. הוא הצליח להסיר את האיסור על ההתארגנות הציונית ואיסוף הכספים שלה, והצליח לקבל הבטחה להתערב בקושטא – הבטחה ראשונה מסוגה מצד מעצמה גדולה.[188]

באותו ערב נאם הרצל בפני קבוצת פעילים ציוניים. רבים מהם זעמו על שיתוף הפעולה שלו עם פלבה ולא האמינו להבטחותיו של האחראי על פרעות קישינב. הרצל ביקש מהם לעסוק רק בארגון הציוני ולא בעידוד התרבות היהודית בתוך רוסיה, ולהימנע מפעילות סוציאליסטית לפני הקמת המדינה היהודית: "בארץ ישראל, בארץ שלנו, לא יהיה פסול במפלגה סוציאליסטית קיצונית... אז אקבע את יחסי שלי כלפיה... אולם עכשיו, במצבנו הנוכחי, מוקדם מדי לעסוק בעניינים כאלה. הם טפלים לעיקר. הציונות תובעת מעורבות גמורה, לא חלקית".[188]

ביקורו בווילנה

ביומו האחרון של הרצל בסנקט פטרבורג, הזהירו אותו מנהיגים מקומיים מהתנקשות בחייו והפצירו בו שלא להתעכב בשום מקום בדרכו חזרה לאוסטריה. אולם הרצל רצה לראות במו עיניו את החיים היהודיים במזרח אירופה וב-16 באוגוסט הגיע לווילנה. בתחנת הרכבת נערכה לו קבלת פנים נלהבת וסוערת. המשטרה פיזרה את ההמון באלות, אולם ההמון חזר והסתער בקריאות "הרצל, הרצל!" ו"יחי המלך!". בתוך ההמון שהצטופף ברחובות, נסע הרצל מוקף שוטרים וסוכני משטרה בלבוש אזרחי. המשטרה רצתה למנוע הפגנות נוספות ולכן ציוותה עליו שלא לצאת מבית המלון. כל האסיפות הפומביות לכבודו בוטלו, אך הרצל בכל זאת ביקר במשרד הקטן של הקהילה היהודית. רב הקהילה הגיש לו ספר תורה עתיק ואמר לו בהתרגשות: "אתה הגדול בבני עמנו". כל הנוכחים פרצו בבכי וגם הרצל התרגש מאוד. בשעה 1:00 בלילה, יצא מן המלון לתחנת הרכבת. המונים הריעו לו בסמטאות בגשם השוטף. קוזאקים על סוסים הסתערו על ההמון הצפוף ליד תחנת הרכבת. הם הצליפו בו בשוטיהם, הכו אותו ברוביהם ורמסו אותו עם סוסיהם. צעקות המוכים התערבבו בקריאות "יחי הרצל!". הרצל המזועזע קרא: "מדוע מכים את האנשים האלה? איזו פראות!". לפרנסי הקהילה שהמתינו לו על הרציף, אמר דברי עידוד: "רבותי, אל תתיאשו! יבואו ימים טובים יותר! לשם כך אנחנו פועלים!".[189] גם במקומות אחרים באירופה ציפו יהודים לראות את הרצל, למרות שמסעו היה סודי. יוסף קרוק שבימים ההם היה בן 18, כתב בזכרונותיו כי יהודים רבין בווארשה קיוו לראות את הרצל בדרכו חזרה מרוסיה, ולשם כך "בא לכל רכבת מחנה עצום של יהודים, גם קשישים, והמתינו. ולמען יורשה להם לגשת אל הרכבת, היו כולם קונים כרטיסי־רציף. הייתה זו סנסאציה בבית־הנתיבות. הז'נדארמים הרוסיים, אשר שמרו על הסדר הפוליטי ובדקו את כשרותם של הבאים, היו מופתעים. "איזה בארון יהודי" — הם שוחחו ביניהם".[190]

בזמן ששהה בווילנה, קיבל הרצל מברק מליאופולד גרינברג בלונדון, שהודיע לו כי הבריטים הציעו רשמית לכונן מושבה יהודית באפריקה המזרחית. בדרכו חזרה ברכבת לגרמניה, הגיע הרצל להחלטה לקראת פתיחת הקונגרס הציוני כעבור שישה ימים בלבד: מסעו לרוסיה הבהיר לו כי אף על פי שאוגנדה אינה ארץ ישראל, זו עת להציל את היהודים ואסור לאבד זמן. הוא התעכב יום אחד בעיר הנופש ההררית אלטאוסזה, שם בילו אשתו וילדיו בקיץ, ולמחרת בבוקר המשיך לקונגרס בבזל בלוויית אמו.[189]

פולמוס אוגנדה בקונגרס הציוני השישי, 1903

 
הרצל במרפסת מלון שלושת המלכים בבזל.

ב-23 באוגוסט 1903, התכנס הקונגרס הציוני השישי בבזל. הצירים זועזעו לנוכח השינוי שחל במראהו של הרצל, שנראה עתה עייף, חולה, קמטים בפניו וקומתו שפופה. לפני פתיחת הקונגרס כינס את הוועד הפועל לישיבה מוקדמת, שבה דיווח לחבריו על המשא ומתן שניהל עם ממשלת רוסיה. החברים הרוסים זועזעו לשמוע שהרצל לחץ את ידו של האחראי לרצח יהודי קישינב, פלבה, וזועזעו עוד יותר כשדיווח על "תוכנית אוגנדה" הבריטית. למחרת בבוקר התקבל בקונגרס בתשואות סוערות ונאם את נאום הפתיחה. הוא סקר בנאומו את האסונות האחרונים ואת החמרת מצב היהודים, ואמר: "נציל־נא את אלה שעוד ניתן להצילם". הוא דיווח על כישלון המשא ומתן עם העות'מאנים ועל כישלון המשא ומתן עם הבריטים בנושא סיני, והעלה לסדר היום של הקונגרס את ההצעה הבריטית בנוגע לאוטונומיה באוגנדה. הוא הדגיש כי הממשלה הבריטית יודעת כי מטרתה של הציונות היא שיבה לארץ ישראל ושאוגנדה תשמש "אתר ארעי להתיישבות על בסיס לאומי". הוא דרש מהקונגרס לקבל את ההצעה ונענה בסערת תשואות. אלא שתהום נפערה בין הסיעות, שפתחו בהתייעצויות במהלך הנאומים. בישיבה הסוערת של הסיעה הרוסית תקף הסטודנט הצעיר חיים ויצמן את הרצל בחריפות, וטען כי הממשלה הבריטית עתידה להציע "הצעה טובה יותר". כמה ממתנגדי תוכנית אוגנדה אף הכריזו על שביתת רעב. על אף שנורדאו לא תמך בתוכנית אוגנדה, הוא הגן על הרצל ואמר כי אוגנדה תשמש "מקלט לילה" לנרדפים. נוכח ההתנגדות הקשה והאיום בפילוג, הועמדה להצבעה רק החלטה מתונה מאוד – שיגור של משלחת מומחים לאזור המוצע באפריקה המזרחית.[191]

הרצל ראה חשיבות בהצעה הבריטית, מפני שהייתה בה הכרה בריטית בתנועה הציונית ומחויבות של המעצמה העולמית לפתרון הבעיה היהודית. לעומתו, אישים כמו מנחם אוסישקין ואחרים מציוני רוסיה, בהם חיים ויצמן, טענו שהתמיכה בהצעה לשליחת משלחת החקר היא הצבעה נגד ארץ ישראל, שרק בה יכולה לקום מדינה יהודית. כפשרה בין הרצל למתנגדיו, הוחלט שהמימון למשלחת לא יהיה מהכספים הציוניים של אוצר התיישבות היהודים או הקרן הקיימת לישראל. למרות הוויכוח אושרה ההצעה בסופו של דבר ברוב גדול. פרצה סערה ותוך איום בפרישה, עזבו החברים הרוסים בוועד הפועל, "אומרי הלאו", את מקומותיהם על הבמה ופרשו בהפגנתיות מהאולם יחד עם תומכיהם. רבים מהם בכו. הם התכנסו לישיבה סגורה באולם אחר, שנמשכה עד מאוחר בלילה, לאחר נעילת המליאה. הרצל שמע על הישיבה ההפגנתית וחזר מבית המלון אל הקונגרס. הוא דפק על הדלת הנעולה וביקש להיכנס. אחד הנוכחים בחדר צעק לעברו: "בוגד". נערכה הצבעה והוחלט להניח לו להיכנס. הוא ניגש לדוכן הנואמים וניסה לשכנע את המתנגדים.[191] הוא ניסה להסביר להם את החשיבות בהכרה הבריטית ושדחיית ההצעה הבריטית כלאחר יד תפגע בתנועה הציונית.[192] בשעה 2:00 בלילה החליטו המשתתפים לחזור למקומותיהם בישיבת הבוקר של הקונגרס. נאום הנעילה של הרצל היה הנאום האחרון שנשא בחייו בקונגרס כלשהו. הוא חזר בו על ההצעה הבריטית והדגיש שוב כי תוכנית אוגנדה היא פתרון ארעי. הוא סיים את נאומו בשבועה. הוא הרים את יד ימינו וקרא בעברית: ”אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני”.[191]

לאחר הקונגרס הציוני השישי

לאחר הקונגרס חזר הרצל אל משפחתו באלטאוסזה. אשתו, ז'ולי, חלתה קשה בדלקת המעי העיוור שהוחמרה בשל דלקת ריאות, וחלק מהזמן הייתה מחוסרת הכרה. הרצל עצמו עבר התקף לב נוסף וסבל מעוויתות ברגליו. אך בעוד הוא מטפל באשתו החולה, החל לשלוח מכתבים לכל העולם. ב-5 בספטמבר שלח לפלבה דין וחשבון מפורט של הקונגרס, המוכיח כי יהודי רוסיה מוכנים להגר רק לארץ ישראל, ולכן יש להפעיל לחץ על הסולטאן. אלא שבאותו יום כתב לליאופולד גרינברג בלונדון כי עליו לעשות "מאמץ אינטנסיבי (אך סודי) להשיג במהירות את הצ'ארטר לאפריקה המזרחית". ב-11 בספטמבר אף כתב אל אוילנבורג בניסיון נוסף להשיג את תמיכת הקיסר הגרמני. ב-13 בספטמבר כתב אל ראש ממשלת אוסטריה, קרבר, וביקש ממנו "את תמיכת הממשלה של מולדתי". אף על פי שקיבל תשובות חמקניות, לא התייאש ושלח את קולונל אלברט גולדסמיד לדבר עם מלך אנגליה, ואת הפרקליט היהודי האיטלקי פליצ'ה ראונה לדבר עם האפיפיור. באוקטובר חזר למשרתו בווינה. ב-6 באוקטובר כתב פלבה להרצל כי שר החוץ, הרוזן ולדימיר לאמסדורף (אנ'), יורה לשגריר בקושטא להודיע לממשלה העות'מאנית שממשלת רוסיה רוחשת יחס אוהד לתוכנית הציונית "ליישב את בני דתם בארץ ישראל", ושהיענות חיובית מצדה לבקשה הציונית, תגביר את קשרי הידידות בין שתי האימפריות. על פי הצעת פלבה, פנה הרצל לשגריר הרוסי בקושטא, אולם זה לא מיהר לבצע את ההוראות שקיבל.[193]

לאחר הקונגרס הציוני השישי, כינס מנחם אוסישקין מועצה בחרקוב, שכללה, מלבדו, עוד שמונה מראשי המתנגדים ל"תוכנית אוגנדה". המועצה החליטה להגיש להרצל אולטימטום: ביטול תוכנית אוגנדה או פילוג התנועה הציונית. ההחלטה הייתה חשאית ונשלחה משלחת לווינה להציג את האולטימטום להרצל. אולם הרצל שמע על ההחלטה, ועם שוך הסערה בתנועה הציונית, שלח ב-12 בדצמבר מכתב פומבי אל סר פראנסיס מונטיפיורי, בו כתב כי התנגדות המתיישבים האנגלים באפריקה המזרחית להתיישבות יהודית שם, הפכה את תוכנית אוגנדה ל"בלתי-מעשית". ב-5 בינואר 1904 הגיעו לווינה שני נציגים מחרקוב. הרצל הסכים לקבלם, אך כיחידים ולא כמשלחת, וסירב לקבל "אולטימטום". הוא האשים אותם בחוסר נאמנות ובבגידה, והשניים יצאו מהפגישה נזופים.[193]

פנייתו אל האפיפיור ופגישתו עם מלך איטליה (ינואר 1904)

 
הרצל, 1904

ב-22 בינואר 1904 הגיע הרצל לרומא.[194] הוא נפגש עם מזכיר המדינה של הוותיקן, החשמן הצעיר מרי דל ואל, ואמר לו כי בא לבקש "רצון טוב מצד הכס הקדוש". אולם החשמן השיב כי "כל עוד היהודים מכחישים את אלוהותו של ישו", אין הכנסייה הקתולית יכולה לתמוך בהם: "כיצד נוכל להסכים לכך שהיהודים יהיו שוב אדוני הארץ הקדושה בלי להתכחש לעקרונותינו הנעלים ביותר?". הרצל הדגיש כי המקומות הקדושים יהיו "אקסטרטוריאליים", אך החשמן קבע כי לא ניתן יהיה "לקיים מובלעות". הרצל סיפר לו שקיבל את הסכמת המעצמות והגיש לו את מכתבו של פלבה. החשמן קרא את המכתב ואמר שיבקש מהאפיפיור להעניק לו ראיון. למחרת בבוקר נפגש הרצל עם מלך איטליה, ויטוריו אמנואלה השלישי, שזמן מה קודם לכן ביקר בארץ ישראל. הוא אמר להרצל כי "הארץ כבר יהודית מאד" וטען כי "זוהי רק שאלה של זמן" עד שתעבור לרשות היהודים, אך הסביר כי אין ביכולתו לפעול בנושא, מאחר שהעניין נמצא בתחום סמכותו של שר החוץ.[195]

כעבור יומיים, ב-25 בינואר, נפגש הרצל עם האפיפיור פיוס העשירי.[196] הוא לא כרע ברך ולא נישק את ידו המושטת. האפיפיור אמר לו: "אין אנו יכולים להשלים עם התנועה הציונית. לא נוכל למנוע את היהודים מללכת לירושלים, אבל להסכים לכך לא נוכל. היהודים לא הכירו באדוננו, ולכן אין אנו יכולים להכיר בעם היהודי". הרצל חזר על תוכניתו לגבי מעמד המקומות הקדושים, אך האפיפיור קבע כי "ירושלים לא תחזור לידי היהודים", משום שהם "כפרו בישו ועומדים בסירובם להכיר באלוהותו". הרצל אמר לו כי "היהודים נתונים במצוקה איומה" ושהוא זקוק "לארץ בשביל הנרדפים", אך האפיפיור השיב כי אין הכנסייה יכולה לתמוך בזה ואמר: "אנחנו מתפללים לשלום היהודים, הלוואי ויאיר האור בלבם... וכאשר יבואו להתיישב בארץ ישראל, נכין אנו כנסיות וכמרים להטביל את כולם".[195]

עם שובו לווינה, קיבל הרצל מברק מגרינברג, שבו נאמר כי משרד החוץ הבריטי מעוניין להעניק צ'ארטר על אוגנדה, אולם לנוכח התנגדות המתיישבים האנגלים, הוא מציע אזור אחר, מרוחק יותר. הרצל החל בהכנות לשגר לשם משלחת. ב-11 באפריל כינס בווינה מנהיגים ציוניים מעשר ארצות לישיבה מיוחדת של הוועד הפועל הציוני, בניסיון אחרון לפייס את מתנגדים ולמנוע פילוג. אוסישקין תקף את תומכי "תוכנית אוגנדה" ואיים לנתק את הקשר איתם, אך הדיון הסוער, שנמשך שלושה ימים, הסתיים בהתפייסות.[197] ב-30 באפריל נועד הרצל עם שר החוץ האוסטרי, הרוזן אגנור פון גלוכובסקי (אנ'),[198] שהודיע לו כי ייתכן שהקיסרות האוסטרו-הונגרית תתמוך במאמץ למען הציונות, בתנאי שאנגליה תנקוט יוזמה. הרצל התכונן לנסוע לאנגליה, אולם מיחושי הלב שלו החמירו, והרופאים אבחנו פגיעה בשריר הלב. במצוות רופאיו נסע ב-2 במאי לריפוי בפרנצנבאד. ב-16 במאי נפסק יומנו. הוא שב לווינה למשך שבועיים, אך מצבו לא השתפר.[197]

מותו

 
הלווייתו של הרצל בווינה
 
אחוזת הקבר המשפחתית בווינה
 
מאמר הספד של אליעזר בן יהודה על הרצל, בכתב העת השקפה, 12 ביולי 1904. השם מתתיהו הוא תרגום של תאודור – מתת-יה, הרצל כונה בשם זה בכתבים יהודיים

הרצל סבל מבריאות רופפת. הוא לא נשמע לרופאיו, שיעצו לו לנוח, וזאת אף שסבל מתסמיני מלריה, מחולשה, מכאבי ראש, מקשיי נשימה, מדופק לא סדיר, מהתעלפויות ומאיוושה בלב. בעצת רופאיו, נכנס ב-3 ביוני, יחד עם אשתו, לסנטוריום באֶדלאך (Edlach) שעל הזמרינג. הוא התחיל שוב לעבוד, אולם ב-1 ביולי חלה בדלקת ריאות. הוא קדח מחום, הכרתו הייתה מעורפלת, גופו רעד והוא פלט דם בשיעולו. ב-2 ביולי ביקר אותו הכומר הכלר. הרצל ביקש ממנו: "דרוש בשלום ארץ ישראל בשמי. נתתי את דם לבי למען עמי". הרצל ביקש לראות את אמו וילדיו והם הובאו אליו. ז'ולי לקתה בהתמוטטות עצבים והוצאה מהחדר. הרצל הצביע על הסטודנטים שהמתינו לו בגן בחוץ ואמר לרופאו: "הם אנשים טובים ונפלאים, בני עמי. עוד תראה, יבוא יום והם ייכנסו לארץ-הבחירה!".[199]

הרצל נפטר ב-3 ביולי 1904, כ' בתמוז תרס"ד, בשעה 17:00, מסיבוך של דלקת ריאות קשה על רקע מצב בריאותי כללי ירוד, כשהוא בן 44. ה"נויה פרייה פרסה" פרסם בעמודו הראשון הספד ארוך ששיבח את הרצל כסופר ועיתונאי, אך הזכיר את פעילותו הציונית בשני משפטים קצרים בלבד. העיתונות הליברלית והיהודית ציירה אותו כאחד האישים הגדולים במאה ה-19.[200] הוא כתב צוואה, ובה ביקש להיקבר בהלוויה צנועה; כמו כן, ביקש שלא יינשאו נאומים על קברו בלווייתו. בצוואתו כתב: "רצוני בלוויה של המעמד העני-ביותר, לא נאומים ולא פרחים. רצוני להיקבר בארון של מתכת, באחוזת הקבר ליד אבי, לשכב שם עד שהעם היהודי יעביר את גופי לארץ-ישראל".[201] ארונו של הרצל הועבר לווינה והוצב בחדר עבודתו. אלפי אנשים הגיעו לעיר ברכבות מארצות שונות באירופה. יותר מששת אלפים איש השתתפו בלוויה, שנמשכה מספר שעות. בנו, הנס, אמר קדיש, ודוד וולפסון נשא הספד קצר. הוא נטמן בבית העלמין של המחוז העירוני דובלינג (אנ') בווינה.[200] הרצל נפטר פחות מ-10 שנים לאחר שהתחיל בפעילותו הציונית.

לאחר פטירתו, התברר כי הוציא את כל כספי הנדוניה של אשתו יוליה, וכי משפחתו של הרצל נשארה ללא מקורות הכנסה נאותים. בתו פאולינה הייתה אז בת 14, בנו הנס בן 13 ובתו טרודה בת 11. מוסדות ההסתדרות הציונית, והאפוטרופוסים שמינה, טיפלו בכלכלת המשפחה ודאגו לחינוך ילדיו. בצוואתו ציווה הרצל כי ידידיו דוד וולפסון, מוריץ ריצ'פלד ויוהאן קרמנצקי ימונו כאפוטרופוסים על ילדיו, וכן שילדיו ייקברו לידו בארץ ישראל. אולם למעשה הצוואה קוימה בשלבים, והושלמה רק לאחר זמן רב.

הסיקור של פטירתו של בנימין זאב הרצל בעיתונות העברית הצטייר כאירוע תקשורתי כביר עצימות הסיקור הייתה עזה, המוות נותר בכותרות יותר מחודשיים והמיתוס הציוני של דמותו של הרצל כ'חוזה המדינה' החל להתגבש ולהתעצם. הרצל תואר כאדם נשגב וכאליל, העיתונים שיבחו את יופיו החיצוני, הציגו אותו כגדול מנהיגי העם היהודי והדגישו את חזונו הנבואי.[202]

רבים בתנועה הציונית קיבלו את הידיעה בכאב רב והתאבלו קשה על מותו. האבלות בוטאה בדרכים רבות ומגוונות. הרב קוק, בהספידו את הרצל, דיבר על משיח בן יוסף, ואף שלא הזכיר את שמו במפורש, סברו שהתכוון אליו ממש.[203] אליעזר בן-יהודה ביכה את מותו של הרצל בגיל כה צעיר, והאשים את עצמו ואחרים על כי "לא יצאנו כלנו... במחאות חזקות, עזות, למען יראה מנהיגנו כי אינו לבדו, כי לא כלנו בגדנו בו... כי אנו כלנו עמדים כקיר ברזל להלחם אתו את המלחמה הקשה!"[204] דוד בן-גוריון הנער כתב לחברו: "לא יקום עוד איש נפלא כזה המאחד בקרבו את גבורת המכבי עם מזימות דוד, אומץ לב רבי עקיבא וענוות הלל, את יפי רבי יהודה הנשיא ואהבת אש של רבי יהודה הלוי התשוקה לעבודת התחייה, שהאציל עלינו בעל רצון האלים, תהמה בקרבנו עד כלותנו את העבודה הגדולה, שלה הקריב המנהיג הגדול את חייו הנישאים."[205]

 
עמוד שער עיתון הצפירה לאחר מות הרצל (יולי, 1904)

הספדים להרצל נשמעו גם מצד רבנים נוספים. הרב יחיאל יעקב וינברג הספיד אותו: "בשביל עם ישראל היה הרצל בעל תשובה גדול, חלוצה של תקופת־תשובה גדולה ביהדות. 'והיה ביום ההוא ובאו האובדים מארץ אשור והנדחים מארץ מצרים' - הנה עוד מעט והגיעה השעה שישובו כל הנדחים. הצעירים יתאספו מסביב לדגל אבותיהם. כן, עוד מעט יבואו כולם. הגדול שבהם כבר בא! [...] זכרונו חי לעולמי עד בנשמת האומה, מוכתר בתודה וצער, ושמו של הרצל תקוה ועידוד בו עד היום הזה. תודה לאיש שחזונו ומעשיו הצילו את העם בדור של שמד וטמיעה. תקן תקוה לנואשים ועדוד לנחשלים, וצער - על חזון שלא נתקיים במלואו ובטהרתו."[206] ברוסית פורסם מאמר הספד שהופץ אחרי שתורגם לפולנית בידי אגודות הגימנאזיסטים. בין השאר נכתבו על הרצל הדברים הבאים: "זכותו ההיסטורית הגדולה שאינה מוטלת בספק, שהוא הוציא את התנועה הלאומית היהודית מהנקודה המתה של הפלשטיניזם העלוב, הבנוי על צדקה (חיבת ציון) והעלה אותה לבמה האירופית הכללית הרחבה".[207]

ההערצה שלה זכה בקרב היהודים התגברה לאחר פטירתו. ההערצה שלה זכה השפיעה על הדורות הצעירים, והכשירה במידה רבה את תודעתם של חלוצי העלייה השנייה והעלייה השלישית.[208]

העלאת ארונו לישראל

  ערך מורחב – קבורת בנימין זאב הרצל בישראל

באוגוסט 1949, על פי בקשתו בצוואתו, הועברו עצמותיהם של הרצל, הוריו ואחותו מבית העלמין בווינה לירושלים, על פי חוק שהתקבל בכנסת בט"ו באב תש"ט, 10 באוגוסט 1949. ארונו וארונות קרוביו נישאו ברחובות וינה על ידי אנשי משלחת ישראלית ותושבים יהודים אל בית הכנסת "זייטנשטטן" ("Seitenstetten") ואחר כך הועברו אל שדה התעופה והוטסו לישראל במטוס אל על, שנקרא מאז "הרצל".[209] קברו של הרצל נקבע בהר הרצל בירושלים, הקרוי על שמו. ההלוויה הממלכתית נוהלה על ידי הרבנות הצבאית. בטקס הקבורה נכחו נציגים מכל יישובי הארץ אשר הביאו עפר מיישוביהם להניח בקברו.[210][211] המצבה על קברו הוקמה בשנת תש"ך, 1960.

שנה לאחר קבורתו המחודשת בהר הרצל, ערך הגדנ"ע טקס הדלקת משואות סביב הקבר בערב יום העצמאות. יושב ראש הכנסת הגיע אף הוא לטקס זה. טקס הדלקת המשואות הפך מאז למסורת, והוא מציין מדי שנה את סיום אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופתיחת אירועי יום העצמאות.

  •  
    מטוס אל על אשר הביא את עצמותיו לישראל, אוגוסט 1949
  •  
    משמר כבוד עומד ליד ארון הקבורה של הרצל בכיכר הכנסת לחוף ימה של תל אביב, אוגוסט 1949
  •  
    מצבה על קברו של הרצל בהר הרצל בירושלים, 2011

משפחתו וצאצאיו

  ערך מורחב – משפחת הרצל
 
הרצל וילדיו, 1900

הרצל נישא בשנת 1889 ליוליה (ז'ולי) לבית נשאואר, ונולדו להם שלושה ילדים: פאולינה (על שם אחותו), הנס וטרודה. הנישואים כשלו, הרצל נטה לדיכאונות ויוליה אף ניסתה להתאבד.[60]

  • בתו הבכורה, פאולינה, נולדה 1890, נפטרה בגיל 40, ב-8 בספטמבר 1930.
  • בנו השני, הנס, נולד ב-1891, התנצר, ואחר כך חזר ליהדות. לפרנסתו עסק בתרגום. כששמע על פטירת אחותו נסע לבורדו והתאבד ב-15 בספטמבר 1930 בגיל 39.
  • בתו השלישית, טרודה, נולדה ב-1893, הייתה היחידה מילדיו שהקימה משפחה. היא נישאה לתעשיין ריכרד נוימן, וילדה את נכדו היחיד של הרצל, סטפן תאודור נוימן (נורמן). לאחר מות אחותה פאולינה ואחיה הנס, הידרדר שוב מצבה הנפשי של טרודה, שהתמודדה במשך שנים עם מחלת נפש, והיא אושפזה שוב בבית חולים פסיכיאטרי, הפעם לתקופה ארוכה, עד שנספתה עם שאר החולים היהודיים בבית החולים בשואה בגיל 50.
    • סטפן תאודור נוימן (נורמן), נכדו היחיד של הרצל, שירת כקצין בחיל התותחנים של הצבא הבריטי. ב-1946 התאבד לאחר שנודע לו על מות הוריו בשואה. בן 28 במותו.

ב-19 בספטמבר 2006, לאחר טקס רשמי, הוצאו עצמותיהם של הנס ופאולינה מבית העלמין היהודי בבורדו, ונקברו למחרת בהר הרצל בסמוך לקבר אביהם, בחלקת יושבי ראש ההסתדרות הציונית, שם כבר היו קבורים הוריו ואחותו של הרצל.[212] בין קבריהם הוקמה מצבה לזכרה של בתו השנייה של הרצל, טרודה, שנספתה בשואה.

ב-5 בדצמבר 2007 הובא מהעיר וושינגטון לקבורה באותה חלקה גם נכדו היחיד של הרצל, סטפן תיאודור נורמן.[213]

משנתו ויצירתו

תפיסתו המדינית והציונית

 
תמונתו של הרצל בבית דיזנגוף בעת ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל על ידי דוד בן-גוריון, 14 במאי 1948

הציונות ההרצליאנית עסקה בעיקר בחזון ובמעשים הלאומיים והמדיניים. אלה נתפסו כנושאי העשייה העיקריים הדרושים להצלתו של העם היהודי מהאנטישמיות, ומהמציאות הקשה הצפויה לו בהישארו בגולה. תפיסתו הציונית של הרצל נשענה על המקורות המסורתיים היהודיים, אך משנתו ותוכניותיו התאפיינו ברציונליזם, בליברליזם ואף במהפכנות (אנ'). הרצל סבר שתשועתם המדינית של היהודים תלויה בעיקר ברצונם העצמי הקיבוצי, בנחישותם להשיג עצמאות מדינית ותרבותית, וביכולתם לממש אותה בארץ ישראל, גם אם בסבל רב וגם אם ילוו בתחושות של ייאוש ומרי. עם זאת, הוא ראה חשיבות בתכנון יציאה מסודרת של היהודים מאירופה, ותמך בקואופרציה ובארגון ההתיישבות היהודית בארץ. כך למשל כתב בספרו "מדינת היהודים":

אין בעולם אדם חזק ועשיר, שיוכל להסיע עם מארץ לארץ. רק רעיון יחולל זאת, אכן לרעיון-המדינה כוח כזה. במשך כל ליל-גלותם הארוך לא חדלו היהודים מלחלום את חלום מלכותם. "לשנה הבאה בירושלים!" קראנו בכל הדורות. עתה הגיעה השעה להראות, כי בידינו להפוך את החלום לרעיון בהיר כצהריים... ראשונה ילכו הנואשים, אחריהם העניים, אחרי-כן האמידים, ולאחרונה העשירים.

— תיאודור הרצל, מדינת היהודים, (תרגום מגרמנית: ש' פרלמן), ירושלים: הוצאת הספרייה הציונית, תש"י–1950, עמ' 13

תוכנית פעולה שיטתית ומדורגת שורטטה בחיבוריו של הרצל על יציאת היהודים מהגולה אל ארץ ישראל; תנועת ההגירה לארץ תהיה רצונית וחופשית, לאחר שתוברר לבאים חשיבות היציאה מהגולה וחשיבות בניית ריבונות עברית חדשה בארץ ישראל. התוכנית התבססה במידה רבה גם על עקרונות היצע וביקוש, ועל הרצון והיוזמה של יחידים וקבוצות לשפר את תנאי המחיה והרווחה הכלכלית והתרבותית שלהם. על פי התוכנית, יבואו תחילה חלוצים חסרי הון ויבנו תשתיות בארץ, ואז התנועה והמסחר יתגברו; בעקבותיהם יבואו רבים נוספים, בעלי הון זעיר או גדול, המורגלים לתנאים נוחים, ועל כן ידאגו להסדיר תנאים כאלה בארץ במרחב הציבורי והפרטי. עם זאת, התוכנית הייתה חדורה במניעים מהמסורת היהודית, בקריאה לחלוציות ולהקרבה, כתנאי למימוש הרעיון הציוני, בשאיפה לצדק חברתי ולשוויון זכויות אזרחי במדינה היהודית העתידית, ובדרישה לפשטות וליעילות:

התוכנית כולה בצורתה היסודית היא פשוטה עד מאד, ועליה להיות כן, למען תהיה מובנת לכל אדם. יותן לנו השלטון בחלקת-ארץ על פני האדמה, אשר תספיק לצרכיה הישרים של אומתנו, ואת כל השאר נעשה בעצמנו [...] אין אנו רשאים לצייר לנו את יציאת היהודים לפתע פתאום. לאט לאט יצאו ובמשך עשרות שנים. בראשונה ילכו העניים שבעניים והם ישכירו את האדמה ליישוב. לפי תוכנית מתוכננת מראש יסללו שם כבישים, יבנו גשרים ומסילות-ברזל, יקימו עמודי טלגרף, יטו נהרות ויבנו בידיהם את משכנותיהם. עבודתם תגדיל את המשא-והמתן. המשא-והמתן יפתח את השווקים, והשווקים יתמכו מתיישבים חדשים, כי כל איש יבוא מרצונו, על חשבונו ועל אחריותו. העבודה אשר נשקיע באדמה, תעלה את מחיר הקרקעות היהודים יכירו עד מהרה, כי נפתח שדה חדש וקיים לרוח-קבולתם, אשר עד עתה הייתה שנואה ובזויה בעיני העמים.

— תיאודור הרצל, מדינת היהודים, (תרגום מגרמנית: ש' פרלמן), ירושלים: הוצאת הספרייה הציונית, תש"י–1950, עמ' 13–14

דוד בן-גוריון, שהגשים את חזונו של הרצל כראש ממשלתה הראשון של המדינה היהודית, אמר: "גדולתו של הרצל היא בכך שהפך את העם היהודי, המפוזר והמפורר, לעם פוליטי, לראשונה אחרי אלפיים שנה".[214]

שיתוף פעולה עם הציבור האורתודוקסי

הרצל האמין בצורך "למצוא פשרות פוליטיות פנים-יהודיות בנושאי דת ולאום" מול הזרמים האורתודוקסים במטרה לאפשר שיתופי פעולה בהגשמת מטרות הציונות, וכך, אף שקודם לכן ביקש לקדם התבוללות, כמנהיג ציוני התאמץ לקרב את הזרמים האורתודוקסיים למפעל הציוני.[215]

ברוח זו גייס הרצל רבנים אורתודוקסים שישתתפו בקונגרס הציוני הראשון ואף כיבד אחד מהם לשאת ברכת שהחיינו. בפתיחת הקונגרס הציוני הראשון הכריז הרצל כי הציונות היא "שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים", ובמהלכו השתתף, יחד עם ידידו מקס נורדאו, בתפילות בבית הכנסת האורתודוקסי בבזל. מספר חודשים לאחר מכן פרסם הרצל את המאמר "המנורה" בו העלה על נס את חשיבות שיתוף הפעולה עם קבוצות נוספות ביהדות, בהן יהדות מזרח אירופה שהייתה אורתודוקסית ברובה.[215]

הצעתו לדגל למדינה היהודית

ב-3 ביוני 1895 הסביר הרצל במכתב אל הברון הירש בפריז את חשיבותו של הדגל, כסמל המאחד אנשים ומוביל אותם:

”עשוי אתה לשאול בלגלוג: 'דגל? מה זה? מוט עץ ועליו פיסת־בד?' לא, אדוני, דגל הוא הרבה יותר מזה. בדגל מוליכים בני־אדם... למען דגל, בני אדם חיים ומתים. על־פי האמת הרי זה הדבר היחיד לשמו מוכנים הם למות בהמונים, אם מחנכים אותם לזאת”.[89]

הרצל הגה מספר גרסאות לדגל – הן דגל לבן עם שבעה כוכבים זהובים, כנגד שבע שעות עבודה ביום בלבד – מזכויותיהם של העובדים במשנתו של הרצל. הצעה נוספת משלו הייתה דימוי של מגן דוד שבכל אחד מפינותיו מתנוסס כוכב קטן וכוכב נוסף בראשו. דימוי שבעת הכוכבים נלקח אל סמל העיר תל אביב-יפו, סמל הרצליה וסמל חברת "צים", וכוכבי הזהב מתנוססים על ארובות אוניותיה של החברה.

זכויות אדם במשנתו

 

הרצל הכיר והושפע ממכלול של משנות הוגים אשר עסקו בזכויות האדם בעת החדשה, ובכתביו נשמעים קולות מזרמי מחשבה בני זמנו, ליברליזם, סוציאליזם, ועקרונות של שוויון זכויות, כתפיסת עולם מוצקה המונחלת לחוקת המשטר של המדינה המודרנית. הכללים החברתיים והמשפטיים שנוסחו בכתביו, כמשרטט את דמותה של מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל, הם:

  • חברת היהודים תבנה בתים אשר יימסרו לפועלים במחיר נמוך.
  • יום העבודה יכלול אך 7 שעות, ומי שיעבוד יותר – יתוגמל בהתאם.
  • שוויון זכויות לנשים.[216]
  • החברה תדאג לעבודות יזומות לטובת מחוסרי העבודה, בלשונו "עזרת עבודה", וזאת במקום מתן צדקה למי שיכול לעבוד.
  • ה"חברה החדשה" תבטח את חבריה כנגד מחלה, תאונה, מוות וכדומה. נשים הרות תקבלנה שכר מקופת הקהילה.
  • כל אזרח יהיה מחויב לתת שנתיים לשירות צבאי או אזרחי או לעבודות ציבוריות.
  • החינוך יהיה חינם מגיל הגן ועד לאוניברסיטה.
  • מספר אנשי הצבא והמשטרה לא יעלה על 10% מכלל האוכלוסייה.
  • המדינה תהיה נקייה ושומרת סביבה.
  • המדינה תהא נדיבה ומפותחת מבחינת אמצעי חשמל, מים, משאבי טבע ובעיקר תרבות וחינוך, אשר תעניק לאזרחיה.
חופש דת והפרדה בין דת ומדינה

בספרו "מדינת היהודים", שרטט הרצל הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה, ללא כפייה דתית במדינה העתידית:

”כל איש יחיה שם באמונתו, גם חוקרינו, יקירי הרוח אשר לא יסופר מקרבנו, המאירים נתיבות, חדשים לבקרים, ברוח בינתם. באמונתם יחיו.”

יהיה בה חופש דת:

”הרשות ביד כל איש להחזיק בדעותיו ובאמונת לבו, כשם שהלאומיות לא תחשב לאיש לחטאה. ואם יבואו בני דתות אחרות, או בני לאומים אחרים, לשבת בתוכנו, נכבדם כבוד גדול ומשפט אחד יהיה להם ולאזרחי הארץ.”

סמכויות אנשי הדת תוגבלנה וגם הצבא יהיה נבדל מהפוליטיקה.

”האם נתן את כהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חפשים אנחנו בכח החכמות והמדעים. ועל כן נפר כל תחבולות כוהנינו אשר יאמרו למשול עלינו, כי נדע לכלא אותם בבתי מקדשי אל, כאשר נדע לאצור גם חיל צבאנו בבתי החילות.”

יחסו לדת היהודית

בתקופת ילדותו ונעוריו

הרצל גדל בבית מסורתי. סבו, שמעון הרצל (נולד ב-1805), היה יהודי דתי אדוק שהתכבד באופן קבוע לתקוע בשופר בראש השנה, ולומר את תפילת "כל נדרי" לפני הקהל בזמלין. הוא היה מחסידיו של הרב יהודה אלקלעי ממבשרי הציונות שהשפיע רבות על היהודים בעירו.

יעקב, אביו של בנימין-זאב, קיבל חינוך יהודי בילדותו, והיה מעורה בחיי הקהילה היהודית בעיר מולדתו זמלין. בשנים הראשונות לנישואיו התפלל בכל יום בטלית ובתפילין, ובתקופה שעבר להתגורר בבודפשט, התפלל בשבת ובחג בבית הכנסת הגדול. הם שמרו על טקסי השבת והחגים בביתם, ובמיוחד הקפידו לערוך בצורה חגיגית את ליל הסדר בפסח. בתקופת אבלות הם נהגו כפי המסורת היהודית. מראשוני המינויים של כתב עת "ישראל גוי אחד" (בגרמנית) של הרב יוסף נטונק (1813 – 1892) ממנהיגי חובבי ציון בהונגריה והיה מבני ביתו של יעקב. הוא לקח את בנו, בנימין-זאב, מדי פעם לזמלין כדי לבקר את סבו שמעון.

בנימין-זאב קיבל חינוך יהודי פורמלי בבית-ספר יהודי של הקהילה, ובגיל 8 הכניסו אביו כ"חבר" ב"חברה קדישא" של קהילת יהודי בודפשט, שעסקה בפעילות חברתית קהילתית. הצטיין במקצועות הדת, והיה טוב במקצועות העברית בבית הספר היסודי (על פי תעודת הסיום מיום 3 ביולי 1869).[217] חגג בר-מצווה בבית הכנסת, עלה לתורה וקרא את ההפטרה בעברית,[דרושה הבהרה] וכן נשא דרשה בטקס חגיגי בביתו.[218]

רעיון ההתנצרות

ביומנו המדיני סיפר הרצל על מחשבות שהיו לו בצעירותו להמיר את דתו: "בתחילה הכאיבה לי שאלת היהודים מרות. היו אולי עתים שהייתי שמח לחמוק ממנה, אל עבר הנצרות... ואולם אלה היו משאלות לב לא מגובשות של חולשת נעורים... מעולם לא חשבתי ברצינות להיטבל לנצרות".[219]

בשנת 1893 הוא הגה תוכנית בדבר התנצרות המונית כפתרון לאנטישמיות,[220] אך הוא מעולם לא ניגש לביצועה המעשי של התוכנית, והיא מוזכרת רק ביומנו.[221]

חזרתו למורשת היהודית

תחילת תהליך שיבתו של הרצל אל יהדותו, נזקפת לכתיבת מחזהו "הגטו החדש" (21 באוקטובר – 8 בנובמבר 1894) שעורר בו התעניינות בבעיית עמו, אופיו היהודי ושמירת ייחודו. באביב 1895 התחיל לכתוב את יומנו, ובו התכוון לתעד את פעולותיו לפתרון שאלת היהודים. הצעד הראשון שהחליט לנקוט לטובת עמו הוא ביקור בבית הכנסת: ”התחזק בי הרעיון, שעלי לעשות דבר-מה בעד היהודים. הלכתי בפעם הראשונה [בתקופת בגרותו] אל היכל התפילה ברחוב ויקטאר, והתפילה הייתה שוב בעיני חגיגית ומעוררת נפש. קווים רבים הזכירוני את ילדותי ואת ההיכל ברחוב הטבק בבודפשט. הסתכלתי ביהודים אשר פה – ומצאתי את הדמיון המשפחתי אשר בפניהם.”[222] ב-9 יוני 1895, שבועות אחדים אחרי תחילת כתיבת יומנו, הוא כתב: ”אין אומתנו אומה אלא באמונתה.” הסבר על כך הוא כתב ביומנו אחרי מספר ימים (ב-15 ביוני 1895): ”אנו מכירים את הקשר שלנו כמעט אך ורק באמונת אבותינו... האמונה מאחדת אותנו”, והזכיר זאת מספר פעמים ביומנו.[223]

הרצל לא נהפך ליהודי אדוק במצוות המעשיות אך הוא גילה את ייחודה, חשיבותה ויתרונה של המורשת היהודית, והקפיד לכבד ולא לפגוע בחוקיה בפומבי.[224]

הוא התעקש להזמין רב שיברך את באי הקונגרס הציוני הראשון, ובסוף הצליח להביא את רבה של בזל, הרב אשר כהן. יום לפני פתיחת הקונגרס הראשון, הרצל הלך לבית הכנסת ברגל בשבת ועלה לתורה. אחרי הקונגרס, הרצל כתב ביומנו: "וכאשר עליתי על הבימה [של ספר התורה בבית כנסת], הייתי נרגש יותר מאשר בכל ימי הקונגרס. המלים המעטות של הברכה העברית חנקו את גרוני מהתרגשות יותר מאשר נאום הפתיחה [בקונגרס הראשון] ונאום הנעילה וכל ניהול הדיונים".[225] הרצל הודיע בנאום הפתיחה שלו בקונגרס הראשון: "הציונות היא שיבה אל היהדות, עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים". לאחר הקונגרס, הוא פנה ליודעי יהדות ללמדו את עיקרי היהדות והלכותיה.[226]

במושב הנעילה של הקונגרס השלישי, ערב שבת, הרצל זירז את התנהלות הדיון והודיע: "כדי לא לקרב יותר מדי את שעת-נעילתו של הקונגרס אל הזמן, שהוא צריך להיות מוקדש למנוחה. זאת היא בוודאי ראיה נוספת לכך, אם כי אולי ראיה לא מוצלחת, כי הציונות והאנשים המייצגים אותה אין בלבם שום כוונה העלולה לפגוע באיזה צורה שהיא ברגשות הדתיים",[227] וקיבל תשואות סוערות ומחיאות כפיים מהקהל. שלום בן חורין, ציר אחר לקונגרס הציוני הראשון, העיד שהרצל היה מעשן מושבע ונמנע מלהדליק סיגריה ביום השבת כדי שלא לפגוע ברגשות הצירים האורתודוקסים.[228] בשנת 1898, הרצל קבע פגישה עם הקיסר הגרמני מתוך כוונה להניע אותו להפעיל את השפעתו על הסולטאן הטורקי להביא זכויות-עליה (צ'ארטר) המונית של יהודים לא"י. לפני הפגישה, הרצל כתב לו מכתב ומסיימו במילים: "סוד אלוה עלינו בשעות היסטוריות אלו. אם הוא לא, לא נירא".[229]

בשנת 1902, הרצל כתב רומן על ארץ דמיונית מודרנית, ושמו: אלטנוילנד (תרגום: ארץ עתיקה-חדשה). בעמוד השער הופיעה הכותרת: "אם תרצו – אין זו אגדה". בסוף החיבור, הרצל מציג שאלה: "לעינינו כאן צורה חדשה של חיי חברה משותפים, מתוקנת לאשרם של בני-אדם יותר מכל אשר היה לפנים. מי פעל ועשה זאת ?", ומביא תשובות שונות מאנשים שונים, אך התשובה האחרונה, שחותמת גם את הרומן כולו, היא: "ואילו רבי שמואל הזקן קם ממקומו ואמר חגיגית: "האלוהים!".[230]

הרצל מעולם לא ניסה להסתיר את מוצאו היהודי.[231] ביומניו, במאמריו ובנאומיו הוא מזכיר בטבעיות מלאה מושגים מסורתיים ("גאולה", "גלות", "מארבע כנפות הארץ", "יציאת מצרים", "עגל הזהב", "ערב ראש השנה", "שופר", "טלית", "תפילין"),[232] וכן טקסטים על חשיבות המסורת היהודית: "רק בדת אבותינו עוד נכיר כי בנים אנו לעם אחד... האמונה היא הקשר המאחדנו",[233] "אלוהים לא היה מקיים את עמנו זמן רב כל כך, לולא נועד לנו ייעוד כלשהו בתולדות האנושות",[234] "באמרי אלוהים אין ברצוני להעליב את החופשיים בדעותיהם [= חילוניים]",[235] "גיליתי אגב את השקפתי על האלוהות. רוצה אני לחנך את ילדי על האלוהים ההיסטורי, כביכול. אלהים, זוהי בשבילי מילה עתיקה, יפה וחביבה, שאני רוצה לשמור עליה".[236]

הרב משה אביגדור עמיאל, רבה של תל אביב, קבע כי "היהדות תמיד ידעה לקרב את בעלי התשובה, ואפילו לתת להם מקום בראש...והרצל בעצמו הלא היה בעל תשובה".[237]

יחסו כלפי המתבוללים

לאחר התגבשותו של הרעיון הציוני, גברה שנאתו כלפי המתבוללים ואפילו אלו מבני משפחתו. הוא ראה בדרכם כטמיעה בארצותיהם, בגידה בדת היהודית וגם בעם היהודי, ומכשול להקמתה של המדינה היהודית בארץ ישראל.[238] הוא תיעב אותם, התרחק מהם ודיבר בעוינות גלויה כלפיהם: "היהודים, מוגי הלב שהתבוללו והתנצרו, יישארו כאן [ולא יעלו לארץ]",[239] "איתנו ילכו רק אלה שאינם רוצים להתבולל במקומות מושבותיהם – כלל זה נקוט בידנו".[240] על נורדאו שהתנצר, הרצל כתב ביומנו: "והשגחתי שהוא מעלים איזה רגש בושה, כמדומה, שהוא בוש על שהמיר את דתו, בראותו ובשומעו כמה מחזיקים אנו ביהדותנו".[241] נחום סוקולוב סיכם את התרשמותו מהספר אלטנוילנד שכתב הרצל: "השרטוט הכי אופייני של הסיפור הזה הוא שלילת ההתבוללות".[242] הרב יצחק יעקב ריינס תיאר את התנועה הציונית כתנועה ש"יצאה להילחם בגבורה בשאיפת ההתבוללות וההתבטלות".[243] ההסתדרות הציונית לא הסכימה לקבל יהודים שהתנצרו או המירו את דתם מיהדות לדת אחרת כלשהי כ"חברים" בה.[244]

המדינה והדת

הרצל טבע את המונח "מדינה יהודית" בכותרת ספרו Der Judenstaat (מילולית: "מדינת היהודים"), בכל השפות שתורגם (מגרמנית) ושלט בהם, וכן השתמש במונח זה בעקביות מלאה לאורך כל השנים. מיכאל ברקוביץ תרגם את הספר לעברית והעניק לו את השם "מדינת היהודים", בעקבות שמו של החיבור בגרמנית. ייתכן שהשם ניתן על דעת המתרגם עצמו מבלי ידיעתו של הרצל (שהכיר רק מילים ספרות בעברית), או שהרצל נתן למתרגם לבחור בכותרת הנשמעת יפה יותר.[245] תוכניתו של הרצל הייתה להקים מדינה מודרנית עם אורח חיים חופשי, ללא אף כפייה בנושאי אמונות דתות ודעות, ומעמד שווה לחילונים ולדתיים: "שאין אנו מייסדים תיאוקרטיה [=שלטון הדת], אלא מדינה אזרחית מודרנית וסובלנית".[246] מאידך, בהצעת הצ'ארטר שהגיש הרצל לממשלת בריטניה ב-13 ביולי 1903, הוא קבע שהמדינה תדאג לשמירתו ולטיפוחו של הרעיון הלאומי היהודי, ותהיה יהודית באופייה. המדינה לא נועדה להיות מדינת האזרחים היהודים (מה שמכונה היום "מדינת כל אזרחיה") אלא מדינה שתאופיין בייעוד יהודי במהותו, שהרי "אנחנו מזהים את עצמנו כאומה על פי הדת"[247] ולא על פי רק שפתה או ארצה.

בקטע על התיאוקרטיה בספרו מדינת היהודים, הרצל הישווה את הרבנות לקצונה הצבאית, וטוען שלשתיהן יהיו תפקידים מכובדים וחשובים אך תמנע מהן אפשרות לכפות את סמכותן בתחום החברתי והמדיני על מנהיגי המדינה.[248] לדת הממוסדת יתנו מקום של כבוד במדינה "שהרי האמונה העתיקה לבדה היא שליכדה אותנו יחד".[249] יתמנו דמויות רבניות חשובות לרבני ערים או מחוזות, והקהילות הדתיות יפעלו באופן אוטונומי.[250] ירושלים "עיר הקודש" (כלשונו) תיבנה ותשוב לתפארתה ותשמש כמרכז דתי יהודי. בית המקדש ייבנה מחדש "כמזכרת מאירה לאמונת אבותינו".[251] הרצל הכריז בקונגרס הציוני הראשון: "יכול אני להבטחתכם שציונות אינה מתכוונת לשום דבר שיש בו כדי לפגוע באמונתו הדתית של כל כיוון שהוא בתוך היהדות",[252] וקיבל תשואות סוערות על כך.

תגובתו של הרצל על מאמרו של מקס נורדאו שכתב ש"הציונות אין לה דבר עם הדת" ושהציונות שואבת את השראתה "מצוק העיתים" ולא מהתורה ומהמשנה, הוא הגיב בכתב ידו על המאמר שאין קושי לפשר בין המהלכים הפרקטיים של הציונות לבין היחס העקרוני לדת, ואין להרפות ולהרחיק את הרבנים הציונים אף על פי שהמדינה לא תהיה תחת שלטונם של הרבנים.[253]

יחסו לארץ ישראל

הרצל ביומנו (13 ביוני 1895) התלבט לגבי בחירת הארץ המיועדת להקמת המדינה היהודית, ארץ ישראל או ארגנטינה,[254] וכן כתב על כך ב-14 בפברואר 1986 בספרו מדינת היהודים תחת הכותרת "פלשתינה או ארגנטינה?".[255] הבחירה בארגנטינה איננה מקרית, ונבעה מתוכניתו של הברון מוריס דה הירש משנת 1891, בהקמת מפעל התיישבותי חקלאי גדול בארגנטינה לטובת פליטי יהודי רוסיה הצארית. תוכנית זו התחילה את פעולתה כבר בשטח, ועתידה הייתה להפוך להיות כפרובינציה, ולהוות מעין מדינה יהודית.[256] בעיני הרצל, ארגנטינה עדיפה על ארץ ישראל בגלל שטחיה הגדולים לחקלאות, האקלים הממוצג, וכן היא רחוקה מאירופה "ומסיבוכיה המלחמתיים והחברתיים".[257] מאידך, בספרו מדינת היהודים הוא גם מדגיש ש"פלשתינה היא מולדתנו ההיסטורית לא תישכח, השם הזה לבדו יהיה לעמנו קריאת-מאסף תוקפת באדיר",[258] ו"לא חדלו היהודים לחלום חלום-מלכות זה 'לשנה הבאה בירושלים!', הוא פסוקנו הישן. עתה שומה להראות כי יכול החלום להיות לרעיון בהיר-יום".[259] הבחירה בין הארצות תינתן על ידי הגוף המיועד ("האגודה") שתנהל את הקמת המדינה.[260]

בנאומו בפני מועדון הפועלים היהודי במזרח לונדון ב-13 ביולי 1896, הרצל חזר בו מהקמת מדינה בארגנטינה כי "נתברר מיום ליום, כי ארץ ישראל, וארץ-ישראל בלבד, היא המקום הנכסף. ולכן צריכים אליה לפנות כולנו... כן חייבים אנחנו להוסיף ולהחזיק באמונתנו, כשם שהוספנו לומר בשפתותינו: "לשנה הבאה בירושלים". הוספנו לומר זאת שנה אחר שנה, מתוך הכרה כי במוקדם או במאוחר יהיה הדבר לעובדה מוגמרת... ואם נשפיע לה באורח מדעי את תנאי הפוריות, היא תשוב להיות ארץ זבת חלב ודבש",[261] וכן גם בקונגרס הציוני הראשון (בסוף אוגוסט 1897) הוא הכריז: "הציונות מבקשת להבטיח בשביל העם היהודי בית מוכר פומבית ומובטח חוקית בארץ-ישראל",[262] וכל בחירה של ארץ אחרת ירדה מהפרק. הרצל אף מגדיר את המונח ציונות: "השאיפה להקים בית-מולדת מובטח במשפט הכלל בשביל עם ישראל בארץ מישראל (התוכנית הבזלאית משנת 1897). המשאלה לשיבה אל המולדת ההיסטורית הייתה למעשה מיום חורבן מלכותינו, רדומה במעמקי נפשו של העם. את הקריאה רווית הכיסופים: "לשנה הבאה בירושלים!" מסר דור לדור".[263]

ביומנו האישי, הרצל הירבה להשתמש במילים ומשפטים מהמסורת המקראית,[264] כגון: "בארץ הקדושה",[265] "ארץ הבחירה",[266] "יציאת מצרים",[267] "ארץ הברכה".[268] בכתביו, נאומיו ופרסומיו הוא הדגיש את התחושה העמוקה לארץ ישראל,[264] כגון: "ארץ-ישראל היא מולדתנו ההיסטורית הבלתי-נשכחת. השם הזה בלבד יהי לעמנו קול-קריאה מזעיק, אדיר ומרגש".[269]

הרצל ניסה לקבל זכויות-עליה (צ'ארטר) של יהודים לארץ ישראל, אך הסולטאן הטורקי סירב לכך. בעקבות פרעות קישינוב ומצב היהודים בעולם, הבריטים הציעו להרצל חבל ארץ במזרח אפריקה – אוגנדה, לטובת ישוב יהודי אוטונומי תחת פיקוח ריבוני בריטי שתשמש כ"מקום מקלט".[270] הרצל הביא את הצעה זו בקונגרס הציוני השישי, אך הדגיש ”כי לא ייתכן, כמובן, שתהיה לעם ישראל שום מטרה סופית אחרת מלבד ארץ-ישראל, ואם כי, יהיה גורלה של ההצעה מה שיהיה. השקפותינו על ארץ אבותינו אינן ניתנות לשינוי ולא תשתנינה לעולם.”[271]

הרצל כתופעה משיחית

הרצל סיפר לביוגרף הראשון שלו, ראובן בריינין, על חלום שחלם בגיל 12 בערב פסח:

מלך המשיח בא, והוא זקן מלא הוד ותפארת, ויקחני על זרועותיו וידאה איתי על כנפי הרוח. על אחד העננים המלאים זוהר פגשנו בתמונתו של משה רבנו... ומשיח קרא למשה: אל הילד הזה התפללתי! ולי אמר: לך ובַשֵר ליהודים, כי עוד מעט ובוא אבוא וגדולות ונפלאות אעשה לעמי ולכל העולם![272]

סיפור יציאת מצרים קסם להרצל בגיל צעיר, וקיבל משמעות ריאלית ביומנו הפרטי בעת גיבוש רעיון הקמת מדינה ליהודים: "אני מתחיל מחדש את מסורת עמנו שנפסקה באמצע, אני מביאו לארץ הבחירה" (10 ביוני 1895).[273] "העניין הישן והפשוט הזה הוא יציאת מצרים" (13 ביוני 1895).[274]

הרצל כתב ביומנו שהמחשבות על מציאת פתרון לשאלת היהודים הטרידוהו באופן אובססיבי, ולא הייתה לו שליטה עליהן, וכינה מצב זה כ"השראת שכינה".[275] אניטה שפירא מתארת את תופעת הרצל כמצב של "התגלות",[276] ואילו אחרים השתמשו בכינויים: "גאונות נבואית" (אנרי ברגסון) או "רוח האלוהים" (נחום סוקולוב).[277]

הרב אליהו עקיבא רבינוביץ' פתח את ספרו התורני 'ציון במשפט' בתיאור ההד העצום שעשה הספר מדינת היהודים: "בצאת לאור מחברתו של הד"ר הרציל, הנקובה בשם 'מדינת היהודים', נזדעזעה ארץ ישראל מקצה העולם עד קצהו. בכל עבר ופנה, כקטן כגדול, כעני כעשיר, כעבד כאדוניו, מן ראשי עמנו עד היושבים אחר התנור והכירים, הגו בה ויתווכחו ויתפלפלו ביניהם על אודותיה... בקצרה, המחברת הייתה שיחתם כל היום".[278] מיד עם הופעת הספר הוא תורגם לכמה שפות, והרצל הצליח לרכז בתוך כשנה 196 צירים נציגי שש-עשרה ארצות,[279] וקיבל מכתבי ברכה והערצה ל"משיח המדיני החדש".[280] עד הרגע האחרון לא היה ידוע אילו ארצות ישתתפו בקונגרס הציוני הראשון, וכמה צירים יבואו.[281]

הופעתו החיצונית של הרצל והקונגרסים הציונים עשו רושם רב, ודמותו הפכה למשאת נפשם של המוני יהודים נרדפים, שכינוהו וראוהו כמלך היהודים וכמשיח שיקבצם אל ארץ הקודש.[282] דוד בן-גוריון זוכר בילדותו שמועה רחוקה שהגיעה אליהם: "כי בא המשיח, וכי הוא איש יפה תואר, עיניו יוקדות, זקנו שחור ופניו אומרות כבוד... שמו: תיאודור הרצל, 'והוא יוביל את עם ישראל לארץ האבות'".[283] כשהרצל פרס את חזונו לפני הרב הראשי של וינה, הרב משה גידמן, הוא קיבל ממנו מענה: "אתה בעיני כמו משה".[284] הרב הראשי של בולגריה החשיבו כמשיח.[285]

בעשרות יצירות אמנות, בסיפורים, בתמונות, בגלויות, בספרי לימוד ובסרטים, הוצגה דמותו כמקבילה לדמותו של משה רבנו.[286] רבים ניסו לנשק את ידו כאדם קדוש.[287] מלווהו במסעו לארץ ישראל, ד"ר מקס בודנהיימר, מתאר את ביקורו בירושלים כשל נביא, ויהודים זקנים בעלי הדרת פנים משתחווים לו ארצה.[288] במושבה רחובות, ניגשו אליו שני מנהיגים עם פמלייתם מרמלה וכרעו לפניו ברך, ברכוהו, נפלו על פניהם, נשקו את עקבותיו בחולות הרחוב, ואמרו: "ככה ייעשה למשיח בן יוסף".[289] במסעותיו של הרצל בעולם, במזרח ובמערב, הוא נתקל בקריאות: 'יחי המלך!'. כך גם בווילנה,[290] בלונדון ובבזל.[291] הרב יהודה לייב פישמן מימון החשיבו כ"בר-כוכבא השני".[292] הרצל חשש מהטרדות-יתר בשל תדמיתו המשיחית, ועל כן נמנע לרכוב בארץ ישראל על אתון צחורה או על סוס לבן.[293]

הרצל כתב ביומנו ב-3 בספטמבר 1897: "בבזל יסדתי את מדינת היהודים... לכל היותר בעוד חמישים שנה, יכירו בה הכול", ואמנם כעבור חמישים שנה התקבלה באו"ם ההכרה במדינה יהודית בארץ ישראל.[294]

שנה לפני פטירתו, שאל אותו הסופר ההונגרי מזי ארנה לגבי עתידם של יהודי הונגריה, והרצל השיב לו שעל יהדות הונגריה יגיע אסון "ובצורה ברוטלית", וככל שהיהודים ישתקעו יותר בהונגריה, כך צורת האסון תהיה פראית יותר.[295] יהדות הונגריה הושמדה בשואה במהירות חסרת תקדים ובתוכנית השמדה אכזרית ביותר.[296]

רבים מרבני הציונות הדתית התייחסו להרצל כאל משיח בן יוסף וכשליח ה'. הרב קוק התייחס להרצל לאחר מותו כמשיח בן יוסף, ובהספדו להרצל אמר: "והנה בתור עיקבא דמשיח בן יוסף נתגלה חזיון הציונות המדינית בדורנו, מצד השפעתו על החפץ הגדול של תחיית האומה במובן הכללי",[297] ובנו הרצי"ה הקפיד שתהיה בחדרו תמונה של הרצל, והצטער מאוד כשנפלה,[298] ואמר: "הרצל, זה התינוק הגדול (לא סתם תינוק שנשבה, אלא גדול) ששב אלינו מבין הגויים, מלא הוד חלומות ועוז געגועים האדירים. זו האישיות של הטבעת הצורה הלאומית הכללית, צורת עם על שאיפותיו".[299] תלמידו של הרצי"ה, הרב אורי שרקי, אמר בראיון על הרצל כי: "הרצל השלים את המפעל של משה רבנו. משה היה הגואל הראשון, הוא היה הגואל האחרון... הוא היה שליח של ההשגחה".[300]

יצירתו הספרותית

הרצל היה סופר ומחזאי וחלק ממחזותיו זכו להצלחה בימתית.

מחזות

סיפורת

הרצל כתב סיפורים קצרים רבים, אשר חולקו לארבע חטיבות: סיפורים פילוסופיים, בתמורות הזמן, על ילדים, אגדות.[301] בסיפורים בדק הרצל את נסיבות תקופתו, בין השאר, בעזרת תיאור היסטוריה חלופית לזו שהתרחשה בפועל, והציע זוויות הסתכלות שונה או חליפית:

  • "היזם בונפרטה", על עולם מציאות חלופית, שבה נפוליאון בוחר בקריירה של איש עסקים במקום איש צבא.
  • "הפעמון השמאלי", סיפור המתאר שני נתיבים חלופיים בהם התפתח גורלו של אדם, כתוצאה מהחלטה פשוטה אם ללחוץ על פעמון ימני או שמאלי בפתח בית מגורים.
  • "ספינת האוויר", על אדם שממציא מכשיר תעופה אבל הורס אותו כשנוכח לדעת שהמכשיר יכול להזיק.
  • "רואה המחשבות", על אדם הקורא מחשבות ובעזרתן שולט על אנשים, שמגלה שהיה עדיף לולא ידע לקרוא מחשבות.

מהדורות כתביו

ראו אור בעברית במהדורות רבות ושונות. אחת מהן בעשרה כרכים ראתה אור לאחר עבודת תרגום ממושכת, גם היא במספר מהדורות, במסגרת כמה הוצאות לאור.

כרך א': החזון מדינת היהודים, תורגם על ידי שמואל פרלמן, אלטנוילנד (תל אביב), מבואות והערות, תורגם בידי דב קמחי, (311 עמודים).
כרך ב': היומן א' (1895-1897), תרגום ר' בנימין, הביא לדפוס א"ד שפיר, הוצאת מ' ניומן, תש"ך, (405 עמודים).
כרך ג': היומן ב' (1897-1901), תרגום ר' בנימין, הביא לבית הדפוס א"ד שפיר, הוצאת מ' ניומן, תש"ך, (395 עמודים).
כרך ד': היומן ג' (1901-1904), תרגום ר' בנימין, הביא לבית הדפוס א"ד שפיר, הוצאת מ' ניומן, תש"ך, (422 עמודים).
כרך ה': סיפורים, סיפורים פילוסופים בתמורות הזמן - על ילדים, אגדות, תרגם אברהם שמואל שטיין, מאיר שלי, הספרייה הציונית, ירושלים, תשכ"א, (315 עמודים).
כרך ו': היכל בורבון תמונות הוואי מן הפרלמנט הצרפתי, תרגמו משה שרף, ר' בנימין, הגיטו החדש תורגם על ידי מ"ז וולפובסקי, סולון בלודיה, תורגם על ידי בן ציון ידידיה, הספרייה הציונית, תשכ"ה, (262 עמודים).
כרך ז': בוני עם ועולם א', נאומים ומאמרים ציונים (1895-1899), תרגמו משה שרף, ר' בנימין, (381 עמודים).
כרך ח': בוני עם ועולם ב', נאומים ומאמרים ציונים (1899-1904), תרגמו י"ה ייבין, שמשון מלצר, חיים איזאק, (358 עמודים).
כרך ט': אגרות מראשית הפעולה הציונית ועד הקונגרס הראשון (מאי 1895 - אוגוסט 1897), החומר המקורי נערך על ידי אלכסנדר ביין, האיגרות תורגמו בידי פרופ' דב סדן, הספרייה הציונית, ירושלים, תשכ"א, (375 עמודים).
כרך י': ביוגראפיה, אלכסנדר ביין, מ' ניומן, תל אביב, תשכ"א, (458 עמודים).

ייצוגיו בתרבות

 
פסל של הרצל בדימונה
 
כיכר הרצל ברובע השביעי בבודפשט, שבה ניצב בית הכנסת הגדול בעיר
באמנות חזותית

עוד בחייו של הרצל ולאחר פטירתו הוטבע דיוקנו בפריטי אמנות רבים, כגון בציור, בפיסול, בצורפות, ודברי דפוס ייצוגיים של היישוב או המדינה, כגון גלויות ובולים.

  • לזכרו אלבום מהודר בעריכתו של ישעיהו קלינוב: הרצל חוזה המדינה בהוצאת "לעם" בשנת תש"י–1950.
  • דיוקנו צורף ועוטר בשלושה שטרות אשר הנפיק בנק ישראל.[302] שטרות אלה זכו בקרב הציבור לכינוי "הרצלים".
יצירות ספרותיות ומוזיקליות עליו ולזכרו
פזמונים
ספרות ילדים ונוער
שמות אתרים
שמות בני אדם
חקיקת "יום הרצל"
  • בשנת 2004 התקבל בכנסת "חוק בנימין זאב הרצל", אשר יזם חבר הכנסת אילן שלגי. מטרת החוק: "להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של בנימין זאב הרצל, לציין את זכרו ולהביא לחינוך הדורות הבאים ולעיצוב מדינת ישראל, מוסדותיה, יעדיה ודמותה בהתאם לחזונו הציוני".[310] היות שמטרת החוק היא חינוכית, והואיל ויום פטירתו של הרצל - כ' בתמוז - חל בחופש הגדול, נקבע "יום הרצל" כיום זיכרון לאומי בתאריך העברי של יום הולדתו: "אחת לשנה, ב-י' באייר, יום הולדתו של בנימין זאב הרצל, יקוים יום הרצל".[311]

מוזיאונים בישראל ומחוצה לה

גלריה

ראו גם

לקריאה נוספת

הדרכה

 
אלבום הרצל חוזה המדינה, 1950

מחקרים

מאמרים

קישורים חיצוניים

  מדיה וקבצים בנושא בנימין זאב הרצל בוויקישיתוף

דמותו, ביקורת והערכה

על מסעו לארץ ישראל

מורשת והנצחה

 
תצוגה של כרזות בנושא "150 להולדתו של בנימין זאב הרצל", מעשה ידי תלמידי מגמת אמנות בתיכון "היובל" בהרצליה, מוצגת בשנת 2010 בקרן הרחובות הרב קוק ואהרונסון בהרצליה.

הערות שוליים

  1. ^ התמונה כפי שפורסמה בעיתון Sport und Salon, ינואר 1900
  2. ^ Theodor Herzl, The Jewish State: with 2014 Foreward by Jerold S. Auerbach, copyright page
  3. ^ מתוך התקציר לביוגרפיה של הרצל שכתב שלמה אבינרי
  4. ^ אילון, עמ' 26–27
  5. ^ על פי עדותו של הרצל למקורבו העיתונאי אהרון מרקוס מהמבורג, הוא היה צאצא ישיר (בן אחר בן) של המקובל הרב יוסף טאיטאצאק מסלוניקי, שהיה בזמנו ממנהיגי הפזורה היהודית ספרדית ופוסקיה (שיחות הרצי"ה, עיטורי כהנים, 126, וכן לנתיבות ישראל חלק ב', מאמר "להצדיק צדיקים"). לביוגרף ראובן בריינין, סיפר הרצל כי הוא צאצא לבן למשפחת אצילים מאנוסי ספרד שהאינקוויזיציה כפתה עליו ועל אחיו להמיר את דתם ולהצטרף למסדר נזירים. שני האחים נשלחו מטעם המסדר לחוץ לארץ וכאשר הגיעו לאינסברוק, אוסטריה, נמלטו והגיעו לטורקיה – שם שבו ליהדות (חיי הרצל, הוצאת אסף, ניו יורק, תרע"ט, עמ' 6. ראובן בריינין היה הביאוגרף היחידי שראיין את הרצל)
  6. ^ אלכס ביין, הרצל: ביוגראפיה, ירושלים: הספרייה הציונית על יד הנהלת ההסתדרות הציונית, תשמ"ג-1983, עמ' 4-1
  7. ^ רות וינקלר, מהרב יהודה אלקלעי ועד ד"ר תיאודור (בנימין זאב) הרצל-המקשר והמבדיל בחשיבתם
  8. ^ 1 2 אילון, עמ' 31
  9. ^ 1 2 אילון, עמ' 29
  10. ^ אלכס ביין, תיאודור הרצל (1983), עמ' 3
  11. ^ פרופ' נתן אנדריי שוראקי, הרצל: חיים וחזון, תל אביב: "עם הספר" בע"מ, תש"ך (1960), עמ' 18
  12. ^ שאול בן-חיים, הבית הריק באמצע המרכז הסואן, מעריב, 5 בספטמבר 1958
  13. ^ אז בכתובת "אורסאג – אוט 47", כיום נמצא באתר המוזיאון היהודי של בודפשט
  14. ^ כיום – רחוב אפאצאי צ'רה 10
  15. ^ אילון, עמ' 33
  16. ^ הגימנסיה נקראה אחר כך תיכון יוז'ף אטבש
  17. ^ ביין, הרצל, עמ' 11
  18. ^ אילון, עמ' 34
  19. ^ Kornberg, pp. 13-14: "Evidently the family had decided against a Bar Mitzvah, which would have been held in the synagogue with Herzl reading from the Torah, and instead observed the event at home".
  20. ^ אילון, עמ' 35: "אין ראיות שעלה לתורה בבית הכנסת".
  21. ^ 1 2 אילון, עמ' 40
  22. ^ אילון, עמ' 37
  23. ^ אילון, עמ' 36
  24. ^ אילון, עמ' 41
  25. ^ 1 2 אילון, עמ' 43
  26. ^ אילון, עמ' 44
  27. ^ אילון, עמ' 45
  28. ^ אילון, עמ' 46: ברחוב פראטֶר 25
  29. ^ אילון, עמ' 47
  30. ^ אילון, עמ' 59
  31. ^ אילון, עמ' 64–65: ייתכן שכבר בבדיקה זו נתגלתה מחלת הלב שעתידה הייתה לגרום למותו. אולם ייתכן יותר שנתגלתה בה מחלת המין שנדבק בה ביוני 1880.
  32. ^ אילון, עמ' 65–66: בתקופה זו חברו הטוב של הרצל היה היינריך קאנא, החבר הקרוב היחיד שהיה לו כל ימי חייו. קאנא היה מבוגר מהרצל בשלוש שנים וגם הוא סטודנט למשפטים. מאוחר יותר עקר קאנא מווינה לברלין. השניים המשיכו להתכתב מדי פעם עד להתאבדותו של קאנא ב-1891.
  33. ^ קורנברג, עמ' 37: השתייך לאגודה בין השנים 1880–1883; עמ' 41: הצטרף בסתיו 1880, והתקבל כחבר ותיק/בכיר לאחר שערך דו-קרב ב-11 במאי 1881.
  34. ^ 1 2 אילון, עמ' 75–77: אחד משלושת היהודים האחרים ב"אלביה", פאול פון פורטהיים, היה זה שהציע להדיח את הרצל ואף הציע שלא לקבל יותר יהודים לאגודה. ההצעה נתקבלה, אולם זמן קצר לאחר מכן גורש גם הוא ולמחרת התאבד בירייה.
  35. ^ אילון, עמ' 70
  36. ^ אילון, עמ' 71
  37. ^ אילון, עמ' 72, 74
  38. ^ תאודור הרצל, עניין היהודים: ספרי יומן – כרך א: 1895–1898, עמוד 55: "אימתי בעצם החילותי להתעסק בעניין היהודים? מן הסתם מן הרגע שעלה על הפרק. בוודאי מאז קראתי את ספרו של דירינג... הדבר היה דומני ב-1881, או ב-1882... במרוצת השנים כרסמה בי השאלה וגברה בי, עינתה את נפשי ואמללה אותי. לאמתו של דבר חזרתי אליה שוב ושוב".
  39. ^ Jacques Kornberg, Theodor Herzl: From Assimilation to Zionism, p. 63: "Herzl as a law intern between August 1884 and August 1885. Alex Bein, Theodor Herzl: Biographie (Vienna, 1934)".
    לעומת זאת, בארכיון הציוני המרכזי בירושלים מצוינת שנת 1882:
    "Artur Kamczycki, "Zionist Restitution of the Ugly Jew’s Image: The Case of Theodor Herzl, in: Studia Orientalia, vol. 112, 2012, the Finnish Oriental Society, p. 26: "Herzl as a Gerichtspraktikant (1882, Central Zionist Archive in Jerusalem)"
  40. ^ אילון, עמ' 87: לרחוב צלינקה 11
  41. ^ אילון, עמ' 88–89
  42. ^ אילון, עמ' 90
  43. ^ אילון, עמ' 92
  44. ^ 1 2 אילון, עמ' 93
  45. ^ אילון, עמ' 94
  46. ^ אילון, עמ' 95
  47. ^ אילון, עמ' 96
  48. ^ ביין, הרצל, עמ' 32
  49. ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 103: "ביטאו את שמה ז'ולי, בהטעמה צרפתית".
  50. ^ אילון, עמ' 99.
  51. ^ אילון, עמ' 100.
  52. ^ אילון, עמ' 101.
  53. ^ 1 2 אילון, עמ' 102.
  54. ^ אילון, עמ' 61.
  55. ^ אילון, עמ' 60, 77–78, 92, 95–97, 100: הסאטירה הפוליטית "אבירי המלל"; הקומדיה "מאמץ משותף" (Kompagniearbeit); הסאטירה "משפט הירשקורן" (Die Causa Hirschkorn); המחזה שופע הרמזים האוטוביוגרפיים "הנכזבים" (Die Enttäuschten, 1883–1884); הסאטירה "הוד רוממותו" (Seine Hoheit), שהרצל סיים את כתיבתה במהלך 1886 ונדחתה על ידי "התיאטרון הגרמני" היוקרתי בברלין; "בן־טיפוחים" (Muttersöhnchen, 1887), שאידיאל גיבורו האציל התאוותן מנוגד ניגוד גמור לטבעו העצור של הרצל עצמו.
  56. ^ 1 2 אילון, עמ' 103–104.
  57. ^ 1 2 3 אילון, עמ' 104–105.
  58. ^ אילון, עמ' 106.
  59. ^ אילון, עמ' 107: ברחוב מארק אוּרֶל.
  60. ^ 1 2 נורמן לברכט, גאונות וחרדה: כיצד שינו היהודים את העולם, 1847–1947, מהדורה עברית, דביר, 2020. עמ' 162–176.
  61. ^ אילון, עמ' 108.
  62. ^ אילון, עמ' 112.
  63. ^ אילון, עמ' 109: קאנא היה מדוכדך בשל כישלונו כסופר. הוא התאבד בירייה בברלין. רגעים לפני כן כתב להרצל: "תאודור הטוב והיקר שלי, ידידך הוותיק מברכך לשלום לפני מותו. אני מודה לך על ידידותך ועל כל נדיבותך... אני נושק לך".
  64. ^ אילון, עמ' 110; עמ' 112, הערה: הנס נימול רק לאחר מות אביו, בהיותו נער מתבגר, "כפי הנראה מתוך היענות להפצרות המנהיגים הציוניים".
  65. ^ אילון, עמ' 112–114.
  66. ^ אילון, עמ' 119–121: הדירה ברי דֶה מוֹנסוֹ 8. משק הבית המשותף כלל גם ארבעה משרתים, שניים מהם הובאו מווינה.
  67. ^ הרצל אמר? הרצל כתב!, נאמן למקור, הספרייה הלאומית
  68. ^ אילון, עמ' 124–126
  69. ^ אילון, עמ' 131–132
  70. ^ 1 2 אילון, עמ' 133–135
  71. ^ 1 2 אילון, עמ' 135–136
  72. ^ השוו: אילון, עמ' 74
  73. ^ כל הטקסט מראשית הפרק: קורנברג, עמ' 115–123
  74. ^ אילון, עמ' 137–142
  75. ^ דני גוטוויין, פתאום הרצל כבר לא כל כך סוציאליסט, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2007
  76. ^ ביין, הרצל, עמ' 83; ב"ז הרצל, הרצל ודרייפוס – כתבות ומאמרים של הרצל על משפט דרייפוס (תרגום: מאיר מוהר; עריכה: אלכס ביין), תל אביב: הוצאת מרדכי ניומן; ירושלים: סיני, 1945, עמ' 9–10; אילון, עמ' 148
  77. ^ 1 2 אילון, עמ' 149
  78. ^   ב"ז קדר, מבט חדש על דרייפוס, הרצל וצעקת ההמון, באתר הארץ, 29 באוגוסט 2014
  79. ^ 1 2 3 אילון, עמ' 150–151
  80. ^ אלכס ביין, תיאודור הרצל, ספר תולדותיו, כרך ראשון, א–ב, תל אביב: דפוס הפועל הצעיר, 1934, עמ' 177. וראו גם: יוסי שריד, לא חוזה או הוזה, דווקא איש מעשה, באתר הארץ, 23 באוקטובר 2007
  81. ^ שלמה אבינרי, דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית: חלק ב, אלפיים (כתב עת), 15, 1997
  82. ^ אילון, עמ' 147–148
  83. ^ 1 2 אילון, עמ' 152
  84. ^ חליפת המכתבים בין הרצל והברון הירש, באתר פרויקט בן יהודה
  85. ^ אילון, עמ' 153
  86. ^ ביין, הרצל, עמ' 88: מכתבו הנועז החל במילים: "אדון נכבד מאוד! מתי יורשה לי הכבוד לבקר אצלך? הייתי רוצה לשוחח עמך בשאלת-היהודים. אין הדברים אמורים בריאיון עיתונאי, וכן גם לא בעסק-כספים מכוסה או מגולה... אני מבקש רק לשוחח עמך שיחה פוליטית-יהודית, שאולי תצמיח פעולה בזמן שגם אני וגם אתה לא נהיה עוד בחיים";
    אילון, עמ' 155–156: לאחר שהירש השיב לו באמצעות מזכירו, שיגיש את הצעתו בכתב, כתב לו הרצל: "מה שעשית עד עכשיו היה נדיב, אבל גם מוטעה, הון עצום שהוצא לבטלה. עד עכשיו היית רק פילאנטרופ. אני אלמדך כיצד להיות יותר מזה". הערתו העוקצנית של הרצל עוררה את סקרונותו של הירש, שמצא עתה זמן להיפגש עמו. הרצל שם דגש לקראת הפגישה גם על המראה החיצוני. ביומנו כתב: "יום קודם־לכן לבשתי במתכוון כפפות חדשות כדי שתיראנה חדשות, אך לא יהיה ניכר שזה עתה נקנו. אין לנהוג בעשירים כבוד רב מדי". אף על פי שארמונו של הירש היה במרחק שלושה גושי-בניינים בלבד ממלונו של הרצל, נסע אליו הרצל בכרכרה שכורה.
  87. ^ אילון, עמ' 157–160
  88. ^ אילון, עמ' 161–163
  89. ^ 1 2 אילון, עמ' 163–164
  90. ^ אילון, עמ' 168
  91. ^ אילון, עמ' 169–171
  92. ^ אילון, עמ' 175–178
  93. ^ אילון, עמ' 180
  94. ^ אילון, עמ' 181–184
  95. ^ אילון, עמ' 185–186
  96. ^ אילון, עמ' 189–190
  97. ^ אילון, עמ' 191
  98. ^ אילון, עמ' 193
  99. ^ אילון, עמ' 194–196
  100. ^ 1 2 אילון, עמ' 197–198
  101. ^ " אודות בנימין זאב הרצל", מרכז הרצל
  102. ^ בנימין זאב הרצל, מדינת היהודים, בפרקים: "ההצעה" ו"פלשתינא או ארגנטינא", בפרויקט בן-יהודה
  103. ^   יותם אחיאסף, מ. ברייטנשטיין, המו"ל של מדינת היהודים, באתר הארץ, 26 בינואר 2021
  104. ^ אילון, עמ' 199–200
  105. ^ עמוס אילון, רקוויאם גרמני - יהודים בגרמניה לפני היטלר - 1743 - 1933, תרגם מאנגלית דני אורבך, הוצאת דביר, 2004; עמ' 285
  106. ^ אילון, עמ' 201–202
  107. ^ אילון, עמ' 203
  108. ^ Raphael Patai, The Jews of Hungary: History, Culture, Psychology, Wayne State University Press, 1996, pp. 340–341
  109. ^ אילון, עמ' 204
  110. ^ 1 2 אילון, עמ' 208–211
  111. ^ אבינרי, הרצל, עמ' 122.
  112. ^ אילון, עמ' 215–216
  113. ^ דת וציונות, יוסף שלמון, ירושלם תש"ן, עמ' 128-130.
  114. ^ 1 2 אילון, עמ' 220–224
  115. ^ אילון, עמ' 211, 217–218
  116. ^ ביין, הרצל, עמ' 158; אילון, עמ' 365
  117. ^ אילון, עמ' 226–230
  118. ^ אילון, עמ' 231–234
  119. ^ אילון, עמ' 234–238
  120. ^ אילון, עמ' 242: בית משפחת הרצל בווינה היה ברחוב ברג 6. בבית מספר 19 התגורר זיגמונד פרויד. השניים היו מיודדים ונפגשו ברחוב כמעט מדי יום.
    אילון, עמ' 250: הרצל נהג לרכוב לעבודתו (בעיתון) בעיר על אופניים, במחשבה שהספורט ישפר את בריאותו, אולם ייתכן שבכך החמיר את מחלת הלב שלו
  121. ^ אילון, עמ' 239–240
  122. ^ אילון, עמ' 241
  123. ^ 1 2 אילון, עמ' 247
  124. ^ אילון, עמ' 250
  125. ^ 1 2 אילון, עמ' 252–253
  126. ^ בנימין זאב הרצל, "היהדות הלאומית" של ד"ר גידמאן, באתר פרויקט בן יהודה
  127. ^ 1 2 אילון, עמ' 256–257
  128. ^ די ולט, גיליון ראשון, 4 ביוני 1897
  129. ^ אילון, עמ' 258
  130. ^ 1 2 אילון, עמ' 259
  131. ^ Heiko Haumann, The First Zionist Congress in 1897: Causes, Significance, Topicality, Karger, 1997, עמ' 128
  132. ^ אילון, עמ' 260
  133. ^ 1 2 אילון, עמ' 261
  134. ^ אילון, עמ' 263–264
  135. ^ אילון, עמ' 266–269
  136. ^ תאודור הרצל, עניין היהודים – ספרי יומן, 1895–1904, ירושלים 1997–2001, א', עמ' 482
  137. ^ 1 2 אילון, עמ' 385–386
  138. ^ אחד העם, הקונגרס הציוני הראשון, השילוח, ספטמבר 1897; על יחסו של אחד העם והרצל, ראו למשל: ביין, הרצל, עמ' 210–215
  139. ^ אילון, עמ' 274–275
  140. ^ 1 2 אילון, עמ' 278
  141. ^ אילון, עמ' 279–280
  142. ^ אילון, עמ' 281–282
  143. ^ אילון, עמ' 282–283
  144. ^ אילון, עמ' 277
  145. ^ אילון, עמ' 284–286
  146. ^ אילון, עמ' 287, 289
  147. ^ אילון, עמ' 292–299
  148. ^ בנימין זאב הרצל, באתר הבנק אוצר התיישבות היהודים
  149. ^ פגישת הרצל עם בילוב, 9 באוקטובר ביומני הרצל
  150. ^ אילון, עמ' 299–311
  151. ^ תיאור הפגישה עם הקיסר הגרמני בקושטא, ביומני הרצל
  152. ^ אילון, עמ' 311–316
  153. ^ אילון, עמ' 316–317
  154. ^ אילון, עמ' 333–334: גם הקיסרית, שחייכה לעברו של הרצל כשהגיע לראיון בקושטא, אמרה לשגריר האוסטרי לפני צאתם מקושטא, שהדבר היחיד שהיא מצטערת עליו הוא שתיאלץ מעתה לראות "כל כך הרבה יהודים מזוהמים"
  155. ^ 1 2 3 אילון, עמ' 318–321
  156. ^ יואב רגב, נס ציונה: 110 שנותיה, עיריית נס ציונה, 1993, עמ' 26
  157. ^ עבריה, ממושבות אחינו באה"ק, המליץ, 21 בנובמבר 1898
  158. ^ אילון, עמ' 321–322
  159. ^ 1 2 אילון, עמ' 322–323
  160. ^ יורם מיורק, עם הרצל לירושלים, עמ' 52
  161. ^ 1 2 אילון, עמ' 324
  162. ^ יהושע בן אריה, עיר בראי תקופה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, עמ' 76
  163. ^ תיאודור הרצל, ספרי הימים, ג, עמ' 186
  164. ^ אילון, עמ' 325–328
  165. ^ אילון, עמ' 329–332
  166. ^ אילון, עמ' 336–337
  167. ^ אילון, עמ' 339–340
  168. ^ אילון, עמ' 342–344
  169. ^ אילון, עמ' 345–347
  170. ^ אילון, עמ' 348–349
  171. ^ אילון, עמ' 349–352
  172. ^ אילון, עמ' 343–358
  173. ^ אילון, עמ' 358–359
  174. ^ אילון, עמ' 361, 363
  175. ^ 1 2 אילון, עמ' 365–368
  176. ^ על מנת ליצור אהדה אצל הסולטאן, החליט הרצל לתת לו במתנה מכונת כתיבה בשפה הערבית (שאותיותיה היו נהוגות אז באימפריה העות'מאנית). הואיל ומכונה כזו עדיין לא הייתה קיימת, פנה הרצל לחברת רמינגטון, שהסכימה לנסות ולייצר מכונה שכזו בתמורה לסכום נכבד, אולם עקב בעיות טכניות לא עמדה החברה בתאריך היעד והרצל הגיע לפגישה ללא המכונה.[דרוש מקור]
  177. ^ 1 2 3 אילון, עמ' 370–375
  178. ^ אילון, עמ' 376–377
  179. ^ אילון, עמ' 378–382
  180. ^ 1 2 אילון, עמ' 382–386
  181. ^ 1 2 אילון, עמ' 386–391
  182. ^ אילון, עמ' 391–395
  183. ^ אילון, עמ' 396–402
  184. ^ אילון, עמ' 402–409
  185. ^ אילון, עמ' 411–413
  186. ^ מדינת היהודים שבמרוקו, הארכיון הציוני
  187. ^ הרצל חשב להקים את מדינת ישראל... במרוקו?, סרטון של כאן מציינים
  188. ^ 1 2 3 4 אילון, עמ' 414–419
  189. ^ 1 2 אילון, עמ' 420–422
  190. ^ יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות, תל אביב: מחברות לספרות, 1968, עמ' 186
  191. ^ 1 2 3 אילון, עמ' 423–426
  192. ^ ישעיהו פרידמן, גרמניה, טורקיה והציונות 1897–1918, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, עמ' 115–117
  193. ^ 1 2 אילון, עמ' 429–432
  194. ^ לפי שלמה אבינרי, הרצל, עמ' 209–210: הגיע לרומא ב-22 בינואר; אולם לפי עמוס אילון, עמ' 432: הגיע ב-21 בינואר.
  195. ^ 1 2 אילון, עמ' 432–434
  196. ^ שלמה אבינרי, הרצל, עמ' 215.
  197. ^ 1 2 אילון, עמ' 434–437
  198. ^ שלמה אבינרי, הרצל, עמ' 216.
  199. ^ אילון, עמ' 437–438
  200. ^ 1 2 אילון, עמ' 439–441
  201. ^ ביין, הרצל, עמ' 409
  202. ^ ברק בר-זוהר, נגדע הארז: סיקור מותו של בנימין זאב הרצל בעיתונות העברית, ישראלים 10, עמ' 156-128
  203. ^ הרב אברהם יצחק הכהן קוק, "המספד בירושלים", לפטירת הד"ר בנימין זאב הרצל"; ראה אור, בין השאר, בעריכת אליעזר אלינר, הוצאת ראובן מס בירושלים בשנת תשמ"ח–1987. נדפס גם במאמרי הראיה, א', עמ' 94
  204. ^ מתתיהו הרצל זכרונו לברכה, השקפה, 12 ביולי 1904
  205. ^ אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 20
  206. ^ יחיאל יעקב וויינברג, כתבי הגאון רבי יחיאל יעקב וויינברג, סקרנטון: מלך שפירא, תשס"ג, עמ' רצ"ח-ש"ו, באתר היברובוקס
  207. ^ יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות, תל אביב: מחברות לספרות, 1968, עמ' 131
  208. ^ חיותה בוסל, (דגניה א' תש"ה), ספר העלייה השנייה, (עורכים: ברכה חבס ואליעזר שוחט), תל אביב: עם עובד, תש"ז–1947, עמ' 141
  209. ^ ב-5 בפברואר 1950, ביום השלג הגדול במישור החוף, עלה המטוס באש בשדה התעופה לוד בעת ניסיון המראה. 42 נוסעיו ניצלו בנס. המטוס נשרף לחלוטין
  210. ^ ברק בר-זוהר, פניו היפות של המוות: סיקור העלאת ארונות מנהיגים בעיתונות העברית, קשר 49, עמ' 118-106
  211. ^   העלאת עצמותיו של הרצל וקבורתו בישראל, יומני כרמל, אוגוסט 1949
  212. ^ ynet, עצמות ילדיו של הרצל הובאו לקבורה בירושלים, באתר ynet, 20 בספטמבר 2006
  213. ^ יצחק בן חורין, וושינגטון, הלילה: עצמות נכדו של הרצל יוטסו לארץ, באתר ynet, 3 בדצמבר 2007
  214. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, צעירים וחולמים, עמ' 17
  215. ^ 1 2 ד"ר עינת רמון, ‏"חילוני בביתך, ממלכתי בצאתך", השילוח, גיליון 2, דצמבר 2016
  216. ^ תיאודור הרצל, כתבים, כרך ג', אלטניילנד, תש"ג-1943, עמ' 68–69
  217. ^ הרצל – קריאה חדשה, יצחק וייס, 2008, עמ' 42, הערה 100.
  218. ^ לויים במקדש העברית : אור חדש על זיקת שמונה אנשי-שם יהודיים לעברית המתחיה - בכתב ובדיבור, שלמה הרמתי, תשנ"ו 1996, עמ' 201–207. אין אומתנו אומה אלא באמונתה, שלמה הרמתי, בתוך כתב עת האומה, כרך 178 תש"ע, עמ' 18–19.
  219. ^ עניין היהודים : ספרי יומן, כרך א, עמ' 56.
  220. ^ עניין היהודים : ספרי יומן, כרך א, עמ' 57–59.
  221. ^ אין אומתנו אומה אלא באמונתה, שלמה הרמתי, בתוך כתב עת האומה, כרך 178 תש"ע, עמ' 20. הרצל – קריאה חדשה, יצחק וייס, עמ' 67.
  222. ^ כתבי הרצל, כרך 2, היומן א', עמ' 17.הרצל – קריאה חדשה, יצחק וייס, 2008, עמ' 73
  223. ^ אין אומתנו אומה אלא באמונתה, שלמה הרמתי, בתוך כתב עת האומה, כרך 178 תש"ע, עמ' 21.
  224. ^ אין אומתנו אומה אלא באמונתה, שלמה הרמתי, בתוך כתב עת האומה, כרך 178 תש"ע, עמ' 21. לויים במקדש העברית : אור חדש על זיקת שמונה אנשי-שם יהודיים לעברית המתחיה - בכתב ובדיבור, שלמה הרמתי, תשנ"ו 1996, עמ' 209. הרצל והדת, מיכאל היימן, עמ' צט-ק, בתוך ספר היובל לדניאל קארפי: אשכול מחקרים בתולדות העם היהודי, מוגש לדניאל קארפי במלאת לו שבעים שנה על ידי רעיו ותלמידיו, תשנ"ו.
  225. ^ הרצל – קריאה חדשה, יצחק וייס, עמ' 75. כתבי הרצל, כרך 3, היומן ב', עמ' 28.
  226. ^ כתבי הרצל, כרך 7, בפני עם ועולם א, עמ' 113. הקונגרס הציוני הראשון, הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית, תשל"ח 1978, עמ' 7. ראה 'אין אומתנו אומה אלא באמונתה', שלמה הרמתי, בתוך כ"ע האומה, מס' 178, תש"ע, עמ' 21–23.
  227. ^ כתבי הרצל, כרך 8, בפני עם ועולם ב, עמ' 35.
  228. ^ הרצל – קריאה חדשה, יצחק וייס, 2008, עמ' 86, הערה 299.
  229. ^ כתבי הרצל, כרך 3, היומן ב', עמ' 123.
  230. ^ תיאודור הרצל, החזון, אלטנוילנד, עמ' 287. הוצאת הספרייה הציונית, מהדורה מיוחדת לקוראי 'מעריב' ו'דבר', תש"ך.
  231. ^ ברל לוקר, דברי פתיחה ל"מדינת היהודים", עמ' 2, בתוך הספר: כתבי הרצל, החזון, ירושלים תש"ך
  232. ^ הרצל – קריאה חדשה, יצחק וייס, 2008, עמ' 51, 119. הפרוטוקול של הקונגרס הציוני הראשון בבזל, עורך ומתרגם חיים אורלן, ירושלים 1997, עמ' 15.
  233. ^ אין אומתנו אומה אלא באמונתה, שלמה הרמתי, בתוך כ"ע האומה, מס' 178, תש"ע, עמ' 21.
  234. ^ כתבי הרצל, כרך 2, היומן א', עמ' 80.
  235. ^ כתבי הרצל, כרך 2, היומן א', עמ' 77.
  236. ^ כתבי הרצל, כרך 2, היומן א', עמ' 174.
  237. ^ 'הרב הראשי מ' א' עמיאל לאיחוד שיבת ציון', בתוך: אחוד שיבת ציון, מכתב חוזר, תל אביב, אדר תש"ג, עמ' 1.
  238. ^ האם הרצל רצה מדינה יהודית ?, יורם חזני, בתוך הספר מאמרים חדשים על הציונות, עמ' 59–60. לויים במקדש העברית : אור חדש על זיקת שמונה אנשי-שם יהודיים לעברית המתחיה - בכתב ובדיבור, שלמה הרמתי, תשנ"ו 1996, עמ' 215.
  239. ^ כתבי הרצל, כרך 2, היומן א', עמ' 35.
  240. ^ כתבי הרצל, כרך 3, היומן ב', עמ' 176
  241. ^ כתבי הרצל, כרך 2, היומן א', עמ' 148.
  242. ^ לויים במקדש העברית : אור חדש על זיקת שמונה אנשי-שם יהודיים לעברית המתחיה - בכתב ובדיבור, שלמה הרמתי, תשנ"ו 1996, עמ' 215.
  243. ^ ספר הציונות הדתית, מוסד הרב קוק, ירושלים 1977, עמ' 475–478. הרצל – קריאה חדשה, יצחק וייס, עמ' 68, הערה 87.
  244. ^ האם הרצל רצה מדינה יהודית ?, יורם חזני, בתוך הספר מאמרים חדשים על הציונות, עמ' 59–60.
  245. ^ יורם חזוני, "האם הרצל רצה מדינה יהודית?", בתוך: מאמרים חדשים על הציונות, עמ' 45, 47–48.
  246. ^ כתבי הרצל, כרך 7, בפני עם ועולם א, עמ' 7. הרצל והדת, מיכאל היימן, עמ' צט, בתוך ספר היובל לדניאל קארפי: אשכול מחקרים בתולדות העם היהודי, מוגש לדניאל קארפי במלאת לו שבעים שנה על ידי רעיו ותלמידיו, תשנ"ו.
  247. ^ יומן הרצל, 9 ביוני 1895, בתוך הרצל, עניין היהודים, כרך א, עמ' 134. האם הרצל רצה מדינה יהודית ?, יורם חזני, בתוך הספר מאמרים חדשים על הציונות, עמ' 59.
  248. ^ כתבי הרצל, כרך 1, מדינת היהודים, עמ' 67–68. כתבי הרצל, כרך 2, היומן א', עמ' 130
  249. ^ הרצל, המדינה היהודית, עמ' 36[דרושה הבהרה]. האם הרצל רצה מדינה יהודית ?, יורם חזני, בתוך הספר מאמרים חדשים על הציונות, עמ' 58, 61.
  250. ^ האם הרצל רצה מדינה יהודית ?, יורם חזני, בתוך הספר מאמרים חדשים על הציונות, עמ' 58. אם תעירו ואם תעוררו : אורתודוקסיה במצרי הלאומיות, יוסף שלמון, 2006, עמ' 241.
  251. ^ כתבי הרצל, כרך 7, בפני עם ועולם א, עמ' 7. האם הרצל רצה מדינה יהודית ?, יורם חזני, בתוך הספר מאמרים חדשים על הציונות, עמ' 55, 61.
  252. ^ כתבי הרצל, כרך 7, בפני עם ועולם א, עמ' 130. קונגרס הציוני הראשון, הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית, תשל"ח 1978, עמ' 189.
  253. ^ ציונות והיסטוריה, שמואל אלמוג, ירושלים 1982, עמ' 69.
  254. ^ הרצל, כתבי הרצל, כרך 2, היומן א', עמ' 102–103. שם, עמ' 49.
  255. ^ כתבי הרצל, כרך 1, מדינת היהודים, עמ' 34.
  256. ^ פלשתינה או ארגנטינה? הברון הירש, הרצל ומדינת היהודים, חיים אבני, עמ' 2.
  257. ^ הרצל, כתבי הרצל, כרך 2, היומן א', עמ' 102–103. יומן א, עמ' 49.
  258. ^ כתבי הרצל, כרך 1, מדינת היהודים, עמ' 34. שם, כרך 7 עמ' 9.
  259. ^ כתבי הרצל, כרך 1, מדינת היהודים, עמ' 26.
  260. ^ כתבי הרצל, כרך 7, עמ' 9.
  261. ^ כתבי הרצל, כרך 7, עמ' 25-24.
  262. ^ הקונגרס הציוני הראשון, הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית, תשל"ח 1978, עמ' 280.
  263. ^ כתבי הרצל, כרך 8, בפני עם ועולם ב, עמ' 46.
  264. ^ 1 2 הרצל – קריאה חדשה, יצחק וייס, 2008, עמ' 158.
  265. ^ כתבי הרצל, כרך 3, יומן ב', עמ' 122.
  266. ^ כתבי הרצל, כרך 2, היומן א', עמ' 28, 29, 54, 80, 81, 137.
  267. ^ כתבי הרצל, כרך 2, היומן א', 36, 103.
  268. ^ כתבי הרצל, כרך 3, היומן א', עמ' 166.
  269. ^ כתבי הרצל, כרך 7, בפני עם ועולם א, עמ' 9.
  270. ^ כתבי הרצל, כרך 8, בפני עם ועולם ב, עמ' 221.
  271. ^ כתבי הרצל, כרך 8, בפני עם ועולם ב, עמ' 224.
  272. ^ תיאודור הרצל – פרקי ילדות ושחרות, אריאל פלדשטיין, עמ' 2.
  273. ^ כתבי הרצל, כרך 2, היומן א', עמ' 54.כתבי הרצל, כרך 2, היומן א', עמ' 166.הרצל – קריאה חדשה, יצחק וייס, 2008, עמ' 108, 156.
  274. ^ כתבי הרצל, כרך 2, היומן א', עמ' 103.
  275. ^ כתבי הרצל, כרך 2, היומן א', עמ' 52. הרצל – קריאה חדשה, יצחק וייס, 2008, עמ' 52.
  276. ^ הרצל – קריאה חדשה, יצחק וייס, 2008, עמ' 35.
  277. ^ הרצל – קריאה חדשה, יצחק וייס, 2008, עמ' 53, הערה 157.
  278. ^ ציון במשפט, ווארשא תרס"ב, עמ' 9. משיחי השקר ומתנגדיהם, בנימין שלמה המבורגר, בני ברק תשס"ט, עמ' 583, הערה 14.
  279. ^ הרצל – קריאה חדשה, יצחק וייס, 2008, עמ' 29, 31.
  280. ^ דברי ימי הציונות מראשיתה ועד ימינו: הרעיון והמפעל, ליב חזן, יצחק פלר. ירושלים תשי"ח, עמ' 105.
  281. ^ לתולדות הקונגרס הציוני הראשון, אלכס ביין, עמ' יט, בתוך הספר: הקונגרס הציוני הראשון, תל אביב 1978.
  282. ^ דף לתרבות יהודית, תשרי תשס"ה, הוצאת משרד החינוך ירושלים, עמ' 67.
  283. ^ בתקוע השופר: הרצל דמותו, פועלו ומבחר כתבים, ראובן הכט, ח"ב, ירושלים-חיפה תשנ"ט, עמ' 574. הרצל, עמוס אילון, תל אביב תשל"ז, עמ' 207.
  284. ^ כתבי הרצל, כרך 2, היומן א', עמ' 175.
  285. ^ תולדות הציונות בגרמניה, ריכארד ליכטהיים, ירושלים תשי"א, עמ' 82. הביוגרפיה של הרצל מאת זכריה פישמן, בנימין זאב תיאודור הרצל, ירושלים תרפ"ד, עמ' יב.
  286. ^ לדמות דיוקנו של הרצל, נחום גולדמן, בתוך: כתבי הרצל החזון, עמ' טז-טו.
  287. ^ עדות ד"ר ראובן בירר, ציון, יולי 1896, הובאה אצל ראובן בריינין, חיי הרצל, ניו יורק תרע"ט, עמ' 169. תיאודור הרצל, ר' ביין, ירושלים תשל"ז, עמ' 160.
  288. ^ הציונים וגרמניה הקיסרית, מאקס בודנהיימר, ירושלים 1980, עמ' 47.
  289. ^ הרצל במושבה רחובות, מזכרונות משה סמילנסקי, בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, ח"ב, רמת גן תשל"ד, עמ' 762. הרצל, יוסף פטאי, תל אביב תרצ"ו, עמ' 169. דברי ימי הציונות, ליב חזן ויצחק פלר, ירושלים תשי"ח, עמ' 114. בשבילי גאולה, יוסף שפירא, ירושלים תש"ז, ח"ב, עמ' רטו.
  290. ^ בשבילי גאולה, יוסף שפירא, ירושלים תש"ז, ח"ב, עמ' רטו.
  291. ^ בתקוע השופר: הרצל דמותו, פועלו ומבחר כתבים, ראובן הכט, ח"ב, ירושלים-חיפה תשנ"ט, עמ' 577.
  292. ^ הרב מימון בדורותיו, גאולה בת-יהודה, ירושלים תשל"ט, עמ' 107.
  293. ^ משיחי השקר ומתנגדיהם, בנימין שלמה המבורגר, בני ברק תשס"ט, עמ' 589.
  294. ^ כתבי הרצל, כרך 3, היומן ב', עמ' 22. הוגים כנביאים, הרב יואל בן נון, מאמר באינטרנט.
  295. ^ הרצל תופעה מלכותית ונבואית, בנציון נתניהו, עמ' 33, בתוך כתב העת האומה, גיליון 173, סתיו תשס"ט 2008.
  296. ^ תולדות השואה – הונגריה, עורכים: רנדולף ל' בראהאם, נתנאל קצבורג, הוצאת יד ושם, עמ' 211.
  297. ^ המספד בירושלים, בספר מאמרי הראי"ה
  298. ^ מנהיגות של מסירות נפש, באתר ערוץ 7, 13 בנובמבר 1987
  299. ^ לנתיבות ישראל, חלק א' ע' יט במהדורת בית אל
  300. ^ האם הרצל היה המשיח? הרב שרקי בשיחה עם ג'קי לוי ומוריה קור בגלצ, ביוטיוב
  301. ^ כתבי הרצל, כרך 5
  302. ^ האחד בשנת תשכ"ח, השני בשנת תשל"ג, שניהם בערך של 100 לירות, והשלישי, בערך של 10 שקלים בשנת תשל"ח
  303. ^ אהרן ליבושיצקי, לנשמת הרצל, הצפירה, גיליון 152, 1904. על השיר: "לנשמת הרצל", באתר זמרשת
  304. ^ א"ב יהושע, מר מאני, פרק רביעי
  305. ^ מילות השיר "הרצל", באתר שירונט
  306. ^ אליהו הכהן, עוֹדְךָ חַי! השירים שנכתבו על מותו של הרצל, עונ"ש: "חלק א"
  307. ^ אליהו הכהן, עוֹדְךָ חַי! השירים שנכתבו על מותו של הרצל, עונ"ש: "חלק ב"
  308. ^ אליהו הכהן, עוֹדְךָ חַי! השירים שנכתבו על מותו של הרצל, עונ"ש: "חלק ג"
  309. ^ בית הרצל ביער חולדה, באתר קק"ל
  310. ^ סעיף 1 לחוק בנימין זאב הרצל (ציון זכרו ופועלו), התשס"ד–2004
  311. ^ סעיף 10 לחוק בנימין זאב הרצל
  312. ^ Renee Ghert-Zand, HERZL MAGIC, Jewish World, THE JERUSALEM REPORT APRIL 21, 2014, עמ' 28-31
  313. ^ יורם קניוק, מלך, דבר, 1 באוגוסט 1975
  314. ^   חנוך מרמרי, "הרצל: מאבקיו מבית ומחוץ": מה נותר מחזונו בעידן של אנוכיות וחמדנות, באתר הארץ, 10 בינואר 2018
  315. ^ אמנון לורד, המהפכן המטופח, באתר ישראל היום, 16 בפברואר 2018
  316. ^ ביקורת: יוסף גולדשטיין, ‏עולמו הפנימי והחיצוני של הרצל, קתדרה 105, ספטמבר 2002, עמ' 185–190


אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=בנימין_זאב_הרצל&oldid=40180527"