שאה תהמאספ הראשון
שאה תַהְמָאסְפ הראשון (בפרסית: شاه تهماسب یکم; 22 בפברואר 1514 – 14 במאי 1576) היה השאה השני של האימפריה הספווית של ממלכת פרס. נאמר עליו כי התברך באריכות ימים יתרה על כל שאר שליטיה הספווים של פרס, שכן שלט בין מות אביו, שאה אסמאעיל הראשון בשנת 1524 ועד למותו שלו בשנת 1576; כ-52 שנה כאשר שאה אסמאעיל השני ירש אותו.
 | |||||||||
| לידה |
22 בפברואר 1514 אספהאן | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| נרצח |
14 במאי 1576 (בגיל 62) קזווין | ||||||||
| מדינה |
האימפריה הספווית  | ||||||||
| מקום קבורה | מקדש האימאם א-רידא | ||||||||
| עיסוק | שליט, פוליטיקאי, אומן | ||||||||
| דת | אסלאם שיעי | ||||||||
| בת זוג | סולטאנום בגום | ||||||||
| שושלת הספווית | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
ביוגרפיה
עריכהתקופת העוצרות 1524–1533
עריכהתהמאפס נולד בעת אביו כבש את ממלכת פרס והשליט עליה את דת האסלאם השיעי. בעודו בן 10, אביו נפטר והוא הוכתר לשאה החדש. הכתרתו האומנם, הייתה רק סמלית, שכן מנהיג הקִיזִילְבָּאש, דיב-סולטאן רומוב, לקח את השלטון המעשי בתור עוצר הכס. רבים בין יועצי חצר המלוכה הציעו כי דיב-סולטאן עצמו ייקח את הכס מן הילד השולט, דבר אשר נתקל בהתנגדות חריפה.
בשנת 1526 החלה מלחמת אזרחים על הכס בין תומכי תהמאספ לתומכי דיב. דיב-סולטאן עלה ככוח המרכזי במלחמה עד אשר בן בריתו צ'וחה-סולטאן תאקאלו בגד בו ביצירת קשר עם השאה תהמאספ. ב-5 ביולי 1527, בעוד דיב-סולטאן הגיעה לדיון ממשלה בחצר המלך, תהמאספ עצמו ירה חץ לעברו וכאשר זה נכשל בהורגו, אנשיו של השאה נתנו את המכה הסופית על דיב.
צ'וחה-סולטאן כעת הפך לעוצר הכס החדש. האוזבקים, אויביהם המרים של הפרסים, השתמשו במלחמת האזרחים כפרצה ופלשו לעבר ח'וראסאן. בשנת 1528 תהמאספ וצ'וחה-סולטאן צעדו בראש צבאותיהם כנגד האוזבקים. לצד ניצחונותיהם, תהמאספ גער על פחדנותו של צ'וחה-סולטאן בעת קרב. לבסוף בין 1530–1531, החלה התקוטטות פנימית בתוך הקיזילבאש אשר במסגרתה צ'וחה-סולטאן נהרג.
התאקאלוס, הפלג שניצח בהתקוטטות, החל להשיג עוד ועוד כוח, חלקם אף ניסו לחתוף את השאה. תהמאספ לבסוף איבד סבלנות והורה לטבוח בשבט התאקאלוס, לעולם לא ישיג אותו השבט את מעמדו והשפעתו מחדש.
מנהיג סיעת השאמלו שכעת לקחה את הכוח, חוסיין חאן, לקח את הכוח והפך לעוצר החדש בשנת 1533. תהמאספ חשש כי ינסה לקחת לידיו את הכס ולכן הוציא את חוסיין להורג. בנקודה זאת היה תהמאספ מבוגר די בשביל להיות שאה בעצמו ולנהל את המדינה[1].
מערכות חוץ ופוליטיקה 1532–1555
עריכהב-18 בפברואר 1529, קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, חשש מאוד מהתקרבות העות'מאנים לעבר וינה. הוא שלח מכתב בבקשת עזרה לעבר טולדו ומשם הועבר אל השאה איסמעיל הראשון עוד בשנת 1524. בעוד הגיע המכתב, היה איסמעיל כבר מת ותהמאספ היה לשאה.
תהמאספ ירש את הברית עם האוסטרים ושלח חיל פרסי לעזרתם. תהמאספ הכין צבאו לפלישה אל האימפריה העות'מאנית ממזרח בשנה הבאה. במהלך השנה הזו המצב של האימפריה הספווית השתנה, שכיחות תקיפות האוזבקים מצפון מזרח הכריחו את הפרסים להיכנס למשא ומתן לשלום עם הטורקים.
מאוחר יותר המשיכו להישלח מכתבים לעבר פרס מפרדיננד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה החדש, עד אשר לבסוף הם הגיעו להסכם שכאשר העות'מאנים יתקפו באירופה הפרסים יתקפו אותם במסופוטמיה כך שסולימאן הראשון (הפאדישאה) יהיה חייב לחזור מהבלקן ולשמור על הבירה שלו. התחלפות המכתבים הזו, הובילה תוך זמן קצר למלחמה העות'מאנית - ספווית שהחלה בשנת 1532 כאשר נודע לסולימאן על קיומם. בינתיים, פרנסואה הראשון, מלך צרפת ואויב האימפריה הרומית הקדושה, יצר ברית עם העות'מאנים.
המלחמה העות'מאנית-ספווית
עריכהעל פועלם מאחורי גב הטורקים, סולימאן החל בשנת 1533 מלחמה נגד הספווים, טיעונו להצדקת המלחמה כלל את הפעולות של הספווים נגדו כמו גם מלחמת דת נגד השיעים. תהמאספ ידע כי מלחמה ישירה עם הטורקים תחריב את ממלכתו ולכן פעל בשביל להתיש את הטורקים.
הטורקים ובראשם איברהים פאשא, צעדו לעבר הבירה הפרסית בתבריז, הם עברו דרך רכסי ההרים של הזגרוס, הרים הקשים לתנועה ובהם חיילים רבים וטובים מתו ונעדרו. למרות כל השטח שכבשו הטורקים, לא נפגשו בכל התנגדות. כאשר הגיעו לתבריז הייתה העיר ריקה.
הכוחות המשיכו דרומה בדרך מזרחית להרי הזגרוס וכבשו את בגדאד, כל זאת ללא שום הצקה אל צבאם. בנקודה זאת המטה הטורקי בקונסטנטינופול ראה כי אנשיו כבשו את מערב פרס אך בכל הדרך לא נראתה אף לא נפש חיה. הדרך היחידה בה הטורקים ידעו בכלל על קיומו של הצבא היה העובדה כי כל הזרעים והגידולים החקלאיים, בשוק, בשקים ובחביות נעלמו ונותרו מהם רק פירורים. בארות מים נהרסו, שווקים נסגרו ואדמות לחקלאות נשרפו בשיטת אדמה חרוכה.
הפרסים למעשה נעו על פרשים קלים ושרפו כל שבדרכם. רק מרעב וממחסור בהספקה, הצבא הטורקי בן 200,000 חיילים ירד לכדי 170,000 חיילים ללא ירייה אחת. עקב מחסור ההספקה ובעיות קשר עם הבירה הכוחות הטורקים חזרו לממלכתם לאחר שכבשו כחצי מפרס, עד אל העיר הגדולה של ריי הגיעו כוחותיהם אך לא מעבר, מקומות כמדבר לוט לא היו בהישג ידיהם.
כאשר כבשו כמעט 1,000,000 קמ"ר הטורקים נכנסו למשא ומתן לשלום. המלחמה הייתה ניצחון טורקי מעשי; שטחיהם ההיסטוריים של ארמניה וגאורגיה חולקו בין הממלכות כך שהפרסים איבדו שטח ועדיין, למרות הכל היו אלו הפרסים שכמעט וכלל לא איבדו מכוחותיהם ויצאו החזקים מתוך המלחמה.
רוב השטח של ממלכת פרס עצמה הוחזר לידי הספווים, אך בגדאד ומסופוטמיה הועברו לטורקים. מאוחר יותר, תהמאספ החל מערכות לכיבוש מזרח הקווקז ולסיפוחם של עשרות אלפי ארמנים, אזרים, גיאורגים וצ'רקסים לתוך ממלכתו.
פליטי אצולה
עריכהבשנת 1544, הומאיון, הקיסר המוגולי, ברח לעבר חצר המלוכה של תהמאספ, לאחר שהפתאנים, ובראשם שהאר שאה סורי, הסולטאן של האימפריה הסורית הפיל אותו מהכס. תהמאספ תנן כי ייתן עזרתו להומאיון הסוני רק לאחר שהאחרון יהפוך דתו לשיעה. הומאיון הסכים ואף העניק לפרס את העיר קנדהאר בתמורה לתמיכה צבאית. בשנת 1555 הכס המוגולי כבר הוחזר להומאיון.
הומאיון לא היה היחיד שביקל מחסה בחצרו של תהמאספ. באימפריה העות'מאנית, אשתו האהובה של הסולטאן סולימאן, הורם סולטאן, התעקשה כי בנה סלים יהיה ליורש. סלים היה אלכוהוליסט בעוד בנה השני, בייזיד היה בעל יכולת צבאית גדולה בהרבה. לבסוף בייזיד מרד באביו וברח לעבר תהמאספ אשר קיבל אותו בחום ולא הרשה להחזירו לעבר סולימאן.
בשנת 1561, בעוד תהמאספ ובייזיד ישבו בסעודה בתבריז, תהמאספ העמיד פנים כי קיבל מכתב מידי הטורקים בו נאמר כי בייזיד ניסה להתנקש בחייו. בעוד העם מסביב שמע את הקריאה של שליטו, המון זעם עלה נגד בייזיד אשר נשלח למאסר.
מאוחר יותר תהמאספ שלח את בייזיד לעבר הטורקים שם הוצא להורג באשמת בגידה ומרידה.
שנים אחרונות
עריכהבשנת 1574, תהמאספ נפל לחולי בעוד הקיזילבאש נפלו שוב לתוך מלחמה פנימית, הפעם על ירושת הכס. נשותיו הגאורגיות והצ'רקסיות הביאו איתם אל חצר המלוכה כשבעה נסיכים מלכותיים שהם ממוצאן. בנוסף להם היו לשאה עוד שני ילדים טורקמנים.
מוחמד ח'ודאבנדה נחשב כלא מותאם לירושה עקב שהיה עיוור כמעט לגמרי[2], אחיו הצעיר, אסמאעיל היה בכלא מאז שפעל נגד אביו בשנת 1555. סיעה אחת בחצר המלוכה תמכה באסמאעיל, בעוד האחרת תמכה בהיידיר מירזה ספוויד, הבן אשתו הגאורגית של השאה. תהמאספ אישית העדיף את ירושת היידיר, אך באותה העת מנע גם את הניסיונות לרצוח את אסמאעיל.
תהמאספ מת לבסוף מרעל, לא ברור עם בכוונה או בטעות אך לרבות הנושא נחשד כקשור לעובדה שבשנת 1574, תהמאספ הוציא להורג את האימאם השיעי האסמאעילי ה-36 עקב העובדה ששימש סכנה לכוחו של השאה. במותו החלה לחימה בין הסיעות ובה היידיר נהרג ואסמאעיל ירש את הכס בתור שאה אסמאעיל השני.
תהמאספ ואומנויות החצר
עריכהתהמאספ היה אספן אומנויות והתעניין במיוחד במיניאטורה פרסית אשר הגיעה לשיא התפתחותה בעת שלטונו. הוא עצמו התאמן בציור ונאמר כי היה בעל כישרון מסוים. בתקופתו השתתף בכתיבת הספר "שאהנאמה של השאה תהמאספ", ספר איורים היסטורי אשר מאוחר יותר הוא נתן את הספר כמתנה לסלים השני, כעת הסולטאן החדש של האימפריה העות'מאנית.
בשנות ה-40 הוא החל לפנות יותר לכיוון חיי הדת, אוסף ציוריו נעלם ברובו בעוד הוא איבד עניין באומנות. תקופת שלטונו של תהמאספ נודעה גם בתור שיאה של השפה האזרית והספרות האזרית. תהמאספ התנגד למוזיקה, בנוסף לכך הוא הוציא מחצר המלוכה שלו את כל המוזיקאים ובעלי כל הקשר למוזיקה.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- תהמאספ הראשון, באנציקלופדיה איראניקה
Suleiman the Magnificent - Slave of God - Extra History - #5, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 9:24)- שאה תהמאספ הראשון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
טהמאספ ה-1, (1514-1576), השאה של איראן, דף שער בספרייה הלאומית
