שבלול החרמון
שבלול החרמון (שם מדעי: Helix pachya, בעבר Helix texta) הוא חילזון ממשפחת הקדמומיים וסדרת שבלולי יבשה בעל ריאות החי ביבשה. שבלול החרמון הוא מין אנדמי לארץ ישראל ונמצא רק במורדות החרמון, בעיקר בשמורת נחל חרמון. בעבר המין שבלול החרמון הוגדר תחת המין Helix texta אך אחרי בחינה מחודשת התברר שמדובר באותו מין כמו Helix pachya ולכן הוא סווג מחדש בשם זה, שכן המין Helix pachya הוגדר קודם.[2]
 שבלול החרמון
| |
|---|---|
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | רכיכות |
| מחלקה: | חלזונות |
| תת־מחלקה: | שבלולים |
| סדרה: | שבלולי יבשה |
| תת־סדרה: | Helicina |
| משפחה: | קדמומיים |
| סוג: | Helix |
| מין: | שבלול החרמון |
| שם מדעי | |
 Helix pachyaבורגינייה, 1860 | |
| |
תיאור
עריכהשבלול החרמון הוא הגדול שבשבלולי ישראל.[3] הקונכייה גדולה יחסית, גובהה נע בין 40 ל-50 מ"מ וקוטרה 35–45 מ"מ, כך שצורתה די כדורית. יש בה מעל 4.5 ועד 5.5 פיתולים. צבעה גוני צהוב, חום בהיר, חאקי וקרם. הטבור מוסתר לחלוטין על ידי שפת העמודית.[4]
מראהו של שבלול החרמון דומה באופן כללי לשבלול השדה. צבע הגוף של שבלול החרמון הוא חום-צהבהב-קרם בהיר. הרגל רחבה בעלת שוליים בולטים. בראשו של שבלול החרמון זוג משושים ארוכים ועליהם העיניים, שעיקר תפקודן הוא להבחין בין אור לחושך. המשושים הקדמיים קצרים יותר ונקראים "בחנינים" ובהם איברים הרגישים לריח, מישוש וטעם. שני זוגות המשושים אלה מהווים את איברי החושים של השבלול. פה השבלול נפתח בלסתות שבאמצעותן הוא אוסף את המזון, בפיו ישנה משננת (radula), איבר בעל מספר רב של שיניים קטנות, שבאמצעותה הוא טוחן וחותך את המזון לפני העברתו למערכת העיכול.
אורח חיים
עריכהשבלול החרמון הוא שוכן קרקע ומצוי על מרבד השלכת. הוא ניזון בעיקר מחומרים צמחיים מתים, בעיקר צמחים ירודים, רקב צמחי, פטריות, עובש וחומרים אורגניים על האדמה, אך גם מצמחים ירוקים כגון עלים או נבטים שמתחילים לנבוט בסוף הסתיו.[5]
שבלול החרמון פעיל בסתיו, בחודשיים שאחרי היורה (גשם). הן בשיא החורף והן בקיץ נמצא שבלול החרמון בתרדמת קיץ ומבצע קיוט (הפסקת פעילות וצמצום משמעותי של חילוף חומרים פנימי) כאשר הוא מתחפר בתוך האדמה, נסוג כולו אל תוך הקונכייה וסוגר אותה בחתם גירני.[5]
שבלול החרמון מתקדם באמצעות כיווץ והרפיה של שרירי הרגל, כאשר הוא מחליק על גבי ריר שהוא מפריש מהסולייה. הריר נועד להגן על רגל השבלול מחפצים חדים, להקל עליו את ה"החלקה" בעת תנועתו ואף להידבק למשטחים חלקים או אנכיים. שבלול החרמון ממעט לנדוד, מרחק הנדידה הממוצע שלו הוא 10 מטר, ורק בודדים נודדים למרחק כפול מזה.[5]
בסתיו הוא אוכל, מזדווג ומתרבה. שבלול החרמון הוא הרמאפרודיט, כלומר: בעל מערכת רבייה הן של זכר והן של נקבה, כך שבסיום ההזדווגות שני השבלולים מופרים ומטילים ביצים. אחרי ההזדווגות הוא חופר גומה בתוך האדמה ובה מטיל את הביצים, כ-60 בממוצע לתטולה, ואחר כך מכסה אותה. משקל ביצה הוא 70 מיליגרם וקוטרה 4.5 מ"מ.[5] הצעירים בוקעים כעבור 3 שבועות, ובשנתם הראשונה הם בעיקר אוכלים. בימים הם מסתתרים מתחת למרבד השלכת ובלילות מטפסים על הצמחייה הירוקה וניזונים ממנה (לפרטים הבוגרים קשה לטפס על הצמחים בשל קונכייתם הכבדה ומבנה הרגל שלהם). כחודשיים אחריו היורה, וכאשר החורף מתחיל להיות קר יותר, מתחפרים הצעירים בתוך האדמה ונכנסים לתרדמה. רובם לא שורדים את תרדמת החורף ואת תרדמת הקיץ שאחריה.[5] אלה שכן, מתעוררים בסתיו שלאחר מכן, ממשיכים לאכול ולגדול, וגם מזדווגים. זהו מין רב-שנתי.[3]
האוכלוסייה של שבלול החרמון מורכבת בעיקר מבוגרים ויש לה דרך כימית לווסת את גודלה. בריר שמפרישים השבלולים הבוגרים לאורך מסלול תנועתם יש חומר כימי המעכב את גידולם של הצעירים. יוצא שכאשר האוכלוסייה רוויה וגדולה, הצעירים לא מצליחים לגדול כראוי עקב ריבוי שבילי הריר ולכן האוכלוסייה גדלה במעט. אך כאשר האוכלוסייה דלילה (למשל עקב אסון) צפיפות שבילי הריר קטנה באופן ניכר ויותר צעירים יכולים לגדול ולהתרבות, וכך להגדיל את האוכלוסייה.[6]
שימור
עריכהבעקבות מחקר על הביולוגיה והאקולוגיה של שמורת נחל חרמון שנערך בשנות ה-80 של המאה ה-20 ותוצאותיו פורסמו באופן פומבי, באו חובבים רבים לאסוף פרטים של שבלול החרמון מתוך רצון לגדלם, הן באופן פרטי והן באופי מסחרי. איסוף מסיבי זה הביא לכמעט הכחדה של שבלול החרמון מן השמורה. בשל כך החליטה רשות הטבע והגנים על מבצע שימור והשבה לטבע של שבלול החרמון, ובמסגרת מבצע זה הקימה בחורף 1997 שתי חלקות השבה מגודרות (הגדר נועדה להגן עליהם בעיקר מפני חזירי בר שטורפים שבלולים בכמויות גדולות, אך גם מפני מטיילים). לחלקות אלה הובאו שבלולים מנחל סער ונחל הבניאס, שסומנו והונחו בחלקות המגודרות. תוכנית ההשבה הצליחה וכיום יש בחלקות אלה אוכלוסיות יציבות.
ב-2022 הקים גן החיות התנ"כי גרעין רבייה לשבלול החרמון וסגורית הארבל, האנדמיים לישראל, במטרה להגן עליהם מפני הכחדה.[7]
מקורות
עריכה- יוסף הלר, שבלולי ארץ ישראל - אורחות חיים ומגדיר, הוצאת משרד הביטחון, 1993
קישורים חיצוניים
עריכה
- שבלול החרמון, באתר GBIF (באנגלית)
- שבלול החרמון, באתר רשות הטבע והגנים
שבלול החרמון באתר רשות הטבע והגנים, בארכיון האינטרנט- שבלול החרמון (תמונה של הקונכייה) באתר הטבע של עוז ריטנר
- אילנה קוריאל, מתרבים אחרי היורה: שבלולים מהחרמון ועד ירושלים, באתר ynet, 5 בנובמבר 2020
- נעה פישר, המבצע לשימור השבלולים שחיים רק בישראל, באתר ynet, 25 בדצמבר 2022
- Eike Neubert, Revision of Helix Linnaeus, 1758 in its eastern Mediterranean distribution area, and reassignment of Helix godetiana Kobelt, 1878 to Maltzanella Hesse, 1917(הקישור אינו פעיל) (Gastropoda, Pulmonata, Helicidae), 5 December 2014
- Heller J. 1996. Helix texta. 2006 IUCN Red List of Threatened Species. Downloaded on 17 June 2015.
- Heller J.: Life History Strategies. in Barker G. M. (ed.): The biology of terrestrial molluscs. CABI Publishing, Oxon, UK, 2001, ISBN 0-85199-318-4. 1-146, cited page: 428.
- Helix pachya in AnimalBase - Gottingen University
הערות שוליים
עריכה- ^ שבלול החרמון באתר הרשימה האדומה של IUCN
- ^ Eike Neubert, Revision of Helix Linnaeus, 1758 in its eastern Mediterranean distribution area, and reassignment of Helix godetiana Kobelt, 1878 to Maltzanella Hesse, 1917 (Gastropoda, Pulmonata, Helicidae), דצמבר 2014 - עמ' 160-166.
- ^ 1 2 י. הלר, שבלולי ארץ ישראל, עמ' 66.
- ^ י. הלר, שבלולי ארץ ישראל, עמ' 260.
- ^ 1 2 3 4 5 י. הלר, שבלולי ארץ ישראל, עמ' 67.
- ^ י. הלר, שבלולי ארץ ישראל, עמ' 67 ו-70.
- ^ נעה פישר, המבצע לשימור השבלולים שחיים רק בישראל, באתר ynet, 25 בדצמבר 2022.