שה-ג'יאג'וואנג

שְׁה-גְ'יָאגְ'וָאנְג (נציבות עירונית)
**石家庄**
	פוטומונטז' של שה-ג'יאג'וואנג
מדינה	הרפובליקה העממית של סין
מחוז	חֶבֵּיי
שטח	14,072 קמ"ר
גובה	83 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בנציבות העירונית	11,235,086 (2020)
‑ במטרופולין	5,758,403 (2020)
‑ צפיפות	798.4 נפש לקמ"ר (2020)
קואורדינטות	38°04′00″N 114°29′00″E / 38.066667°N 114.483333°E
אזור זמן	UTC +8
	אתר שה-ג'יאג'וואנג
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת הרפובליקה העממית של סין רגילה) בייג'ינג שאנגחאי צ'ונגצ'ינג שנג'ן הונג קונג צ'נגדו שניאנג שיאן חרבין אורומצ'י שינינג רוסיה מונגוליה קזחסטן קיר. ט. פק. הודו נפאל ב. בנ. מיאנמר תאי. לא. וי. הפ. ד.ק צ.ק יפן שה-ג'יאג'וואנג ; מיקומה של שה-ג'יאג'וואנג במחוז חביי

שְׁה-גְ'יָאגְ'וָאנְג (בסינית מפושטת: 石家庄; בסינית מסורתית: 石家莊; בפין-יין: Shíjiāzhuāng; מילולית: "הכפר של משפחת שְׁה (האבן)") היא נציבות עירונית ובירת מחוז חֶבֵּיי שבצפון-מזרח הרפובליקה העממית של סין. על פי מפקד האוכלוסין משנת 2020 מספר התושבים הכולל בנציבות היה כ-11.235 מיליון תושבים, מתוכם כ-5.758 מיליון בשטח האורבני.

בשנות החמישים, הפכה מעיר משנית לעיר חשובה ומרכזית בסין כאשר עברה תהליך תיעוש נרחב במסגרת התפתחות קיצונית שעברה לאחר ייסוד הרפובליקה העממית של סין בשנת 1949. אוכלוסיית לב-מרכז העיר לבדה הוכפלה פי ארבעה תוך 30 שנים.

העיר מהווה מוקד מרכזי של עורקי תחבורה. לצד העיר באודינג העתיקה ממנה ושנמצאת מצפון לה במחוז חביי, משמשת שה-ג'יאג'וואנג כמקום לגיסות חילות מצב גדולים למקרה שיש צורך להגן על בייג'ינג.

היסטוריה

התפתחות האזור העירוני

עד לפני שנת 206 לפנה"ס של תקופת שושלת האן, היה האזור מקום העיר "שְׁה" במדינת "ג'או", שהייתה מדינה חשובה בתקופת המדינות הלוחמות. בין השנים 206 לפנה"ס עד 220 לספירה של תקופת שושלת האן, ושנים 581–618 בתקופת שושלת סווי, נהיה האזור עיר-נפה עם אותו השם "שיהי", שתפקדה כ"עיר שוק" (עיר בעלת זכות לקיים שווקים לשם סחר, להבדיל מערים וכפרים רגילים). האזור בוטל בתפקוד "נפה" עם התארגנות מחודשת של הממשל המקומי בשנים 618–907 של תקופת שושלת טאנג, והפך להיות אזור עירוני בולט יותר מאשר עיר-שוק מקומית, כשהוא כפוף לעיר המשגשגת "ג'נגדינג" שנמצאת מספר קילומטרים מצפון לו.

פיתוח עירוני במאה ה-20

תחילת צמיחתה של העיר לאחת הערים המרכזיות בסין כיום החלה בשנת 1905, כשמסילת הרכבת הקרויה כיום "ג'ינגגוואנג" (ונמשכת כיום מבייג'ינג עד העיר ווהאן שבדרום סין), המשיכה להתרחב באותה שנה והגיעה מבייג'ינג עד לאזור שה-ג'יאג'וואנג. פיתוח המסילה בתחילת המאה ה-20 הביא להרבה סחר ותחומי מסחר חדשים בעיר כמו גם עידוד חקלאים רבים לגדל יבולים למכירה, ולא עוד רק לשם אספקת מזון לביתם שלהם. בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, כבר הייתה עיירת-מסילה גדולה כמו גם מרכז מסחר עם איסוף סחורות ממחוז שאנשי הגובל במחוז חביי ממערב וממחוזות רחוקים יותר במערב סין ומרכז למסחר בגידול יבולי החקלאות בכל "מישור צפון סין", בייחוד של דגן, טבק וכותנה. בשנת 1935 כבר תפקדה כמרכז כלכלי גדול וחשוב בהרבה מהעיר ג'נגדינג. בסוף מלחמת העולם השנייה השתנה שוב אופייה של העיר עם המשך העלאת מעמדה, כאשר אף הפכה להיות העיר הראשית מבחינה מנהלית במערב מחוז חביי והתפתחה לעיר תעשייתית. עוד לפני מלחמת העולם השנייה הייתה בעיר תעשייה מבוססת כגון ייצור גפרורים, עיבוד טבק וייצור זכוכית.

אולם רק בשנת 1949 הפכה לעיר מרכזית מבחינה תעשייתית. בין השנים 1948–1958, גדלה אוכלוסייתה ליותר מפי 3 ממספר תושביה עד לשנת 1948. בשנות החמישים נעשה פיתוח רחב-היקף בתעשיית הטקסטיל בעיר, עם פיתוח מלאכת טווייה של כותנה, אריגה, הדפס על אריגים וצביעת אריגים. בנוסף, החל ייצור של עיבוד צמחים במגוון חוות מקומיות. בשנות השישים הפכה העיר גם מקום לתעשייה כימית חדשה, עם הפקה מצמחים של חומר הדשן להפריית הקרקע, והפקת התרכובת נתרן הידרוקסידי.

כנציבות עירונית, מורכבת שה-ג'יאג'וואנג מ-22 אזורים: 8 מועצות עירוניות, 3 נפות עירוניות ו-11 נפות:

רחוב בלב מרכז העיר

תחנת הרכבת של שה-ג'יאג'וואנג

שם האזור	בסינית	בפין-יין	מפת חלוקת העיר ל-22 האזורים
מועצה עירונית:	市辖区:	Qū:
צָ'אנְג-'אָן	长安	Cháng'ān
צְ'יָאוֹשִׂי	桥西	Qiáoxī
שִׂינְחְווָה	新华	Xīnhuá
גִ'ינְגְשִׂינְג קוָאנְג	井陉矿	Jǐngxíng Kuàng
יוּ'חְווָה	裕华	Yùhuá
גָאוֹצֶ'נְג	藳城	Gàochéng
לוּצְ'וֵ'אן	鹿泉	Lùquán
לְווָאנְצֶ'נְג	栾城	Luánchéng
נפה עירונית:	县级市:	Shì:
שִׂינְגִ'י	辛集	Xīnjí
גִ'ינְג'וֹאוּ	晋州	Jìnzhōu
שִׂינְלֶה	新乐	Xīnlè
נפה:	县:	Xiàn:
גִ'ינְגְשִׂינְג	井陉	Jǐngxíng
גֶ'נְגְדִינְג	正定	Zhèngdìng
שִׂינְגְטָאנְג	行唐	Xíngtáng
לִינְגְשׁוֹאוּ	灵寿	Língshòu
גָאוֹיִי	高邑	Gāoyì
שֶׁנְדְזֶה	深泽	Shēnzé
דְזָאנְחְוָאנְג	赞皇	Zànhuáng
ווּגִ'י	无极	Wújí
פִּינְגְשָׁאן	平山	Píngshān
יְוֵּ'אנְשְׁה	元氏	Yuánshì
גָ'או	赵	Zhào

גאוגרפיה

הנציבות העירונית משתרעת על פני 14,072 קמ"ר בקצה המערבי של מחוז חביי וגובלת בבאודינג מצפון, בשינגטאי מדרום, בחנגשווי ממזרח ובמחוז שאנשי ממערב. העיר ניצבת בשולי "מישור צפון סין", למרגלות הצד המזרחי של רכס הרי טאיחאנג, ומדרום לנהר "חוטוו" במרחק של כ-265 קמ"ר דרום-מערבית לבייג'ינג בירת סין. לשה-ג'יאג'וואנג טמפרטורה ממוצעת של -1.5 מעלות צלזיוס, ולפי שיטת קפן הממיינת אזורים בעולם על פי האקלים השורר בהן, ממוקמת העיר בגבול שבין אזור אקלים סובטרופי גשום לבין אזור אקלים יבשתי לח. החורף יבש ודי קר בהשפעת רוחות האנטי ציקלון הסיבירי, ואילו הקיץ חם מאוד ולח בהשפעת רוחות המונסון במזרח אסיה; מסיבה זו מרבית הגשמים הם בחודשי הקיץ.

תצלום לוויין של שה-ג'יאג'וואנג

כלכלה

במשך הזמן התפתחה העיר למרכז כלכלי גדול בצפון סין וכיום נחשבת למרכז הכלכלי של מחוז חביי. היא המרכז הראשי לתעשיית הרוקחות בסין ואחד המרכזים הראשיים לתעשיית הטקסטיל. תעשיות עיקריות נוספות בעיר הן טכנולוגיית נתונים אלקטרוניים, ייצור חומרי בנייה, פיתוח מדע המֵטַלוּרגִיָה - חקר תכונותיהן של מתכות, ייצור במפעלים כימיקליים, והיקף גדול של סחר ומסחר. בשנת 2008 היה התוצר הלאומי הגולמי של העיר 283.8 מיליארד יואן, עלייה של 11 אחוזים מהשנה שלפני.^[2]

בשנת 1991 הוקם בעיר אזור טכנולוגיית היי-טק, כאזור פיתוח בעל חשיבות מדינית לפיתוח התעשייה בסין. מאז הקמתו נבנו בו 2,560 מפעלים שמתוכם 185 בבעלות של משקיעים ממדינות אחרות, כאשר יש בו מפעלים שהוקמו על ידי חברות מיפן, קוריאה הדרומית, מלזיה, הונג-קונג, מקאו, טאיוואן, גרמניה, איטליה, ארצות הברית וקנדה. האזור מחולק לשלושה רבעים בעיר, הכפופים כולם לאותם נוהלי מדיניות:

"הרובע המזרחי" - מכונה כך במיקומו במזרח העיר. האזור הראשי מבין השלושה שמתמקד בהקמת מפעלי היי-טק נוספים. מתפרש על-פני שטח של 5.8 קילומטרים רבועים עם תוכניות להרחיבו לשטח של 9.8 קילומטרים רבועים לשם הקמת מפעלים נוספים. בית-זיקוק הקיים באזור מפעיל קו רכבת מיוחד לנסיעה לאורך האזור בכיווני צפון-דרום, ובכך גם מאפשר להקים קווי רכבת נוספים מהמפעלים השונים שבו בעתיד במקרה הצורך.
"הרובע המערבי" - ממוקם בדרום-מערב העיר. מתמקד במפעלי טכנולוגיה בינוניים וקטנים ובטכנולוגיה ומכשור לאינקובטורים. מתפרש על-פני שטח של 8.2 קילומטרים רבועים.
"רובע לְיָאנְגְצוּן" - גובל ב-"רובע המערבי", מתמקד בתעשיית רוקחות בייצור תרופות, ובתעשייה פֶּטְרוֹכִימִית בייצור מוצרי נפט. מתפרש על-פני שטח של 4 קילומטרים רבועים.

תרבות

אמנות

מרכז האמנות של חביי

פגודת מקדש ביילין

מרכז האמנות של מחוז חביי נמצא בעיר. בשה-ג'יאג'וואנג תרבות עשירה של מוזיקת רוק. יש בה מספר להקות רוק בסגנון מחתרתי שמופיעות בעיקר בפאבים. בעיר מייצרים שניים מכתבי-העת המובילים בסין בנושא מוזיקת רוק, הנקראים "סו-רוק" ו-"אקס-מיוזיק", הנדפסים לתפוצה ארצית ומהווים במה עיקרית לקידום מוזיקת הרוק בסין.

אתרים

כעיר שעברה בעיקר פיתוח תעשייתי במאה ה-20 וכך גם התפתחה בעשורים האחרונים בעיקר בתחום הכלכלי, במרכז העיר יש בעיר אתרי היסטוריה ותרבות מעטים ביחס לערים אחרות בסין, המרכזיים שבהם:

אתר ההנצחה לנופלים בקרבות צבא השחרור העממי בצפון סין ("אנדרטת הקדושים")
מוזיאון חביי

אולם יש מספר אתרים בעלי חשיבות היסטורית ותרבותית באזור הסובב את מרכז העיר, שתחת שטחה המנהלי הכללי של העיר:

מנזר "לונגשינג" – בנפת דזהאנגדינג, 15 קילומטרים מצפון למרכז העיר.
הר "צ'אנגין" – 50 קילומטרים מדרום-מערב למרכז העיר.
גשר "ג'אוג'ואו" – 40 קילומטרים-מזרח למרכז העיר.
מקדש "ביילין" – (משמעות מילולית: "מקדש זן יער ברושים") – פגודה גבוהה שנבנתה בשנת 1330 בתקופת הקיסר "וונדזונג", נחשב לאחד מעשרת המקדשים הבודהיסטיים המפורסמים בסין. 40 קילומטרים מדרום-מזרח למרכז העיר.