בחירות בשיטה הרובנית

בחירות בשיטה הרובנית (או הרובית) הן בחירות שהזוכה בהן זוכה באופן מוחלט בתפקיד ויריבו אינו זוכה בדבר.

השיטה הרובנית גורמת בדרך כלל למיעוט מפלגות בפרלמנט, דבר המקנה יציבות שלטונית, שכן יצירת קואליציות, בשונה מבחירות בשיטה היחסית, היא פשוטה יותר. לעומת זאת, השיטה הרובנית מהווה מכשול בפני ביטוי דעות המיעוט וייצוג דעות שונות, מונעת פלורליזם פוליטי ופוגעת בעיקרון הייצוג. בחירות בשיטה זו מתקיימות במדינות רבות, הבולטות שבהן: ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, קנדה והודו.

על פי חוק דוברז'ה, במערכות בחירות בשיטה זו לרוב תיווצר מערכת פוליטית דו-מפלגתית, כיוון שאין תמריץ לבוחרים להצביע למפלגות קטנות יותר, אם כי ישנם חריגים רבים.

שיטות שונות לבחירות הרובניות

שיטת הרוב הפשוט

לפי שיטה זו המועמד בעל מספר הקולות הגבוה ביותר נשלח לפרלמנט, ללא התייחסות לשאר קולות הבוחרים שניתנו למתחריו. שיטה זו נהוגה לדוגמה בבחירות לפרלמנט של הממלכה המאוחדת, שם בכל מחוז בחירה נבחר המועמד בעל מספר הקולות הגבוה ביותר.

שיטת הרוב הפשוט מסייעת לצמצם את מספר המפלגות, כיוון שהמפלגות הגדולות מתחזקות והקטנות נבלעות בתוכן, אך היא גורמת לעיוות בבחירות מאחר שהייצוג בפרלמנט אינו משקף בהכרח את קולות הבוחרים והייצוג נקבע על פי התוצאות בכל אזור בנפרד ולא על פי סך כל הקולות שקיבלה המפלגה במדינה. לפעמים מפלגה שנתמכת על ידי מיעוט של מצביעים יכולה לקבל את הרוב בפרלמנט כי מצביעיה מרוכזים באזורים מסוימים. ולכן שיטה זו מתאימה לחברה הומוגנית ולא לחברה מרובת שסעים וקונפליקטים.

שיטה זו מקובלת בבחירות הנערכות במתכונת אזורית חד נציגית, המדינה מחולקת לאזורים כמספר המושבים בגוף הנבחר. בכל אזור נבחר נציג אחד בלבד, האמור לשמש איש קשר בין האזור שממנו נבחר לבין השלטון ולקיים מגע הדוק עם הבוחרים.

שיטת הרוב המוחלט

לפי שיטה זו על המועמד להיבחר לפחות ב-50 אחוז מהקולות (רוב מוחלט). שיטה זו מבוססת על עקרון הצבעות חוזרות עד שמועמד אחד זוכה. אם אף רשימה או מועמד לא עבר את מחסום הרוב המוחלט מקיימים התמודדות חוזרת בין המועמדים או הרשימות שזכו במקום הראשון והשני (לרוב מספרם הוא שניים, ואכן נפוצה האמירה כי ההתמודדות החוזרת נערכת רק בין שני מועמדים, אך במקרה של תיקו במקום הראשון או השני, כל המועמדים שזכו במקום זה מתמודדים). בשיטה זו המועמד שניצח זוכה לתמיכה נרחבת מהציבור.

דוגמה היא הבחירות לנשיאות בישראל בהן נדרש רוב של חברי הכנסת לבחירה (61 חברי כנסת מתוך 120). החל מהסיבוב השלישי המועמד בעל מספר הקולות הנמוך ביותר לא מתמודד בהצבעות הנוספות.

שיטת האחוז המינימלי

לפי שיטה זו נבחר המועמד שקיבל רוב פשוט ובלבד שקיבל מעל אחוז מסוים מן הקולות שנקבע בחוק. שיטה זו נהוגה בין השאר בבחירות לראשי הרשויות המקומיות בישראל. בבחירות אלה נבחר המועמד שקיבל את המספר הגדול ביותר של קולות ובלבד שזכה ל-40% לפחות מן הקולות הכשרים. אם אין מועמד כזה נערך סיבוב נוסף של בחירות בין שני המועמדים שקיבלו את המספר הרב ביותר של קולות כשרים.

יתרונות השיטה הרובנית

יציבות השלטון: השיטה הרובנית שמה דגש על יציבות השלטון, בשיטה זו הדגש הוא בקיומה של מפלגה אחת בעלת רוב בפרלמנט, המסוגלת להקים ממשלה, כשמולה ניצבת מפלגה אחרת השואפת והמוכשרת לקבל את השלטון לידיה. לקיומן של המפלגות הקטנות אין משמעות לעניין.
צמצום מספר המפלגות: כיוון שיש חלוקה לאזורים ורק מועמד אחד או רשימה אחת זוכים במנדט לייצג את האזור, קטן הסיכוי למפלגות קטנות לזכות בייצוג, דבר המביא להתלכדותן של מפלגות קטנות בגושים גדולים.
יציבות ממשלתית: כיוון שיש מפלגות מועטות וגדולות הממשלה על פי רוב איננה ממשלה קואליציונית, אלא ממשלה המושתתת על מפלגה אחת בלבד, שאיננה צריכה להתפשר על המצע שלה ולהזדקק לתמיכת המפלגות האחרות. לממשלה זו יש סיכוי טוב לתפקד ולממש את המצע שלה, ולהוציא לפועל תוכניות שונות ללא משברים קואליציוניים.
העלאת איכות הנבחרים: התייצבות המועמדים לבחירה אישית מחייבת אותם להיות בעלי איכות ומוניטין ציבוריים בזכות עצמם כדי שיוכלו לגבור על מועמדים אחרים. קשרים מפלגתיים לא עוזרים כאן במאבק על קולות הבוחרים.
ייצוג של אזורים: בשיטה זו באים לידי ביטוי בפרלמנט אינטרסים ובעיות של האזורים השונים, שמועלים על ידי נציגיהם בפרלמנט.
מיתון אידאולוגי: בשיטה זו הסיכוי למפלגות קטנות להגיע לפרלמנט הוא זניח, ולכן יש נטייה ליצור מפלגות גדולות, דבר שממתן אידאולוגיות, מעגל קצוות באוכלוסייה ומכניס חלקים רבים לתחום הקונצנזוס הלאומי. דבר זה תורם ליציבות החברתית והמדינית במדינה.
קשר בין בוחרים ונבחרים: בשיטה זו נבחרים הנציגים באזורים שונים, באופן אישי, על ידי בוחריהם. מכאן, שהנבחרים רואים עצמם תלויים בשלוחיהם ולא במפלגות. נציג כזה שומר על קשר הדוק עם בוחריו, מתעניין בבעיותיהם, מוסר להם דין וחשבון ורואה עצמו נושא באחריות אישית כלפיהם. יתרון זה איננו ייחודי לשיטת בחירות רובנית, אלא מתאפשר גם בשיטת בחירות יחסית שמחלקת את הפרלמנט למחוזות בחירה.

חסרונות השיטה הרובנית

פגיעה בעיקרון הייצוג: שיטה זו פוגעת בעיקרון הייצוג ומונעות ייצוג של מפלגות קטנות ופלחי אוכלוסייה מצומצמים, כלומר דעות פוליטיות מסוימות אינן מיוצגות במוסדות השלטון. בנוסף, מאחר שהבחירות הן אזוריות, מפלגות המייצגות מיעוטים שלא מרוכזים באזור גאוגרפי אחד יתקשו לזכות ברוב הקולות ובכך ייפגע עיקרון הייצוגיות.
עיוות רצון הבוחר: שיטה זו עלולה לגרום לעלייתה לשלטון של מפלגה או מועמד, שלא זכו ברוב מספרי כולל. מפלגה עשויה לזכות במספר מושבים גדול יותר בפרלמנט מאשר יריבתה, אף על פי שקיבלה פחות קולות בחישוב הכלל ארצי. אפשרות זאת אירעה מספר פעמים בבחירות בממלכה המאוחדת ובארצות הברית.
בזבוז קולות: בשיטה זו יש בזבוז רב של קולות שכן קולותיהם של הבוחרים שלא הצביעו עבור המועמד הזוכה יורדים לטמיון ואינם מיוצגים בפרלמנט. תופעה זו מחלישה את המעורבות הפוליטית ומביאה לאדישות פוליטית.
דגש על אינטרסים מקומיים: הקשר בין הנבחר ובוחריו באזור מסוים עשוי להביא להעדפת האינטרסים המקומיים של בוחריו על חשבון האינטרסים הלאומיים ולכן יעדיפו המועמדים באזור מסוים להתמקד בעניינים מקומיים ובאינטרסים הצרים של מחוז בחירתם, על חשבון הראיה הארצית.
מועמדים דמגוגים: פוליטיקאים בעלי כושר דמגוגי עלולים לזכות בקולות הבוחרים, במקום מועמדים בעלי כישורים פוליטיים בעלי ערך למדינה. מפלגות יתפתו להציב מועמדים "מושכי קולות" על חשבון אותם חברי מפלגה שיכולים לתרום רבות למוסדות השלטון אבל אינם יכולים להיבחר בגלל תכונות לא מלהיבות.

שיטת הבחירות הרובנית בישראל

מדינת ישראל היא חברה הטרוגנית ועל כן מרובת קונפליקטים, לכן בבחירות בישראל חשוב לתת דגש על עקרון הייצוג כדי שקבוצות שונות באוכלוסייה לא ירגישו מקופחות וחסרות ייצוג בשלטון. לכן כדי לשמור על קונצנזוס בעם מונהגות בישראל בחירות בשיטה היחסית שנותנת דגש לעיקרון הייצוג ודואגת שלכל מפלגה יהיה ייצוג בהתאם לכוחה האלקטורלי. לכן כבר עם קבלת ההחלטה על שיטת הבחירות לאספה המכוננת – היא הכנסת הראשונה – התעורר ויכוח בין מצדדי השיטה היחסית שהייתה נהוגה בבחירות למוסדות היישוב עוד בטרם העצמאות, לבין מתנגדיה ולבסוף נקבע ששיטת הבחירות תהיה השיטה היחסית.

מאז שנות ה-50 עלו מדי פעם הצעות לשינוי שיטת הבחירות הארצית-היחסית הנהוגה בישראל לשיטה במתכונת רובנית. מטרת ההצעות הייתה להביא להקטנת מספר המפלגות, או לשפר את מצבן האלקטורלי של מפלגות מסוימות. בין ההצעות שהועלו:

הצעתו של בן-גוריון – השיטה הרובנית הפשוטה

כבר עם קבלת ההחלטה על שיטת הבחירות היחסית לכנסת הראשונה תמך בן-גוריון בשיטה הרובית הפשוטה – הנהגת 120 אזורי בחירה שבכל אחד מהם ייבחר נציג אחד כנהוג בממלכה המאוחדת. עמדתו של בן-גוריון אף אומצה כעמדת המצע של מפא"י. הסיבה העיקרית לעמדתו זו הייתה כרוכה בקידום האינטרסים של מפלגתו; הפעלת השיטה הרובנית הפשוטה באזורים חד-נציגיים הייתה מקנה ככל הנראה רוב מוחלט למפא"י, דבר שהיה משחרר אותה מתלות בשותפות קואליציוניות. הצעת בן-גוריון הועלתה בעת הדיון במליאת הכנסת על חוק יסוד: הכנסת ב-1958 באמצעות חבר הכנסת ברוך אזניה ממפא"י ונדחתה ברוב של 73 נגד 42.

הצעתם של יגאל הורביץ וזלמן שובל

ב-13 ביוני 1980, יגאל הורביץ וזלמן שובל ממפלגת תל"ם העלו מחדש את ההצעה של בן-גוריון להנהיג בבחירות את השיטה הרובנית. הצעה זו אף עברה בקריאה טרומית אך לא התקדמה מאז.

הצעות לשיטה מעורבת

הצעתו של יוסף סרלין – הראשון שהציע להנהיג בישראל שיטה מעורבת הוא חבר הכנסת יוסף סרלין מהציונים הכלליים, בדצמבר 1958. לפי הצעתו, חלק מהנבחרים ייבחרו בשיטה אזורית–יחסית, או רובנית–אישית, והיתר על בסיס ארצי-יחסי. הוא הציע שייקבעו 30 אזורי בחירה שבכל אחד מהם ייבחרו שלושה חברי כנסת, ושלושים חברי הכנסת הנותרים ייבחרו על בסיס השיטה הקיימת.

הצעתו של גד יעקובי – חבר הכנסת גד יעקובי הציע, למשל, לבחור את הנציגים האזוריים ב-18 אזורים בני חמישה מושבים כל אחד. הצעותיו של יעקובי נוסחו מחדש על ידי שרי המשפטים לשעבר חיים יוסף צדוק ויעקב שמשון שפירא, וב-1972 הועלתה על שולחן הכנסת לקריאה טרומית הצעתו של יעקובי באמצעות חבר הכנסת צדוק, כשהיא מוגשת פורמלית כהצעת חוק פרטית על ידי שבעה חברי כנסת של מפלגת העבודה. ההצעה זכתה ברוב של 61 תומכים מול 45 מתנגדים ו-3 נמנעים. היא הועברה לוועדת חוקה חוק ומשפט, אך בסופו של דבר, לאחר דיונים בוועדה, לא הובאה לקריאה ראשונה בכנסת.

הצעתו של מרדכי וירשובסקי – ב-14 ביוני 1988 התקבלה בקריאה ראשונה הצעה שהוכנה על ידי חבר הכנסת מרדכי וירשובסקי ממפלגת ר"ץ בצירוף חתימותיהם של 43 חברי כנסת נוספים. ההצעה, כפי שעברה בקריאה ראשונה, הביאה שתי חלופות. על פי הראשונה ייבחרו 80 חברי כנסת ב-20 אזורי בחירה על בסיס אזורי-יחסי, ו-40 ייבחרו מרשימות ארציות של המפלגות על בסיס מספר הקולות היחסי שקיבלו באזורי הבחירה. הגרסה השנייה מציעה לחלק את המדינה ל-60 אזורי בחירה חד-מושביים, שבהם תונהג השיטה הרובנית הפשוטה, ו-60 המושבים הנותרים ייבחרו על פי השיטה הקיימת, השיטה היחסית.

ראו גם

לקריאה נוספת

דיסקין אברהם, בחירות ובוחרים בישראל, 1971
ממשל ופוליטיקה במדינת ישראל, האוניברסיטה הפתוחה, 1989
שינוי שיטת הבחירות בישראל, אופיר העברי, 1994

קישורים חיצוניים

הצעות לשינוי שיטת הבחירות, באתר הכנסת
הבחירות הבאות: באיזה שיטה נבחר?, באתר דמוקרטיה במבחן הבחירות