שלמה בן-יוסף

שלמה בן יוסף (7 במאי 1913, ל' בניסן ה'תרע"ג – 29 ביוני 1938, ל' בסיון ה'תרצ"ח) היה מעפיל ולוחם בית"ר בארץ ישראל, ראשון משנים-עשר "הרוגי המלכות" (עולי הגרדום היהודים) בתקופת המנדט הבריטי. הוצא להורג בשל ניסיון פיגוע בנוסעי אוטובוס ערבי, דבר שעשה לדבריו בתגובה לרצח של תשעה יהודים בידי ערבים.

שלמה בן יוסף

שלמה בן יוסף במדי בית"ר
לידה	7 במאי 1913 לוצק, האימפריה הרוסית
הוצאה להורג	29 ביוני 1938 (בגיל 25) כלא עכו, פלשתינה (א"י)
תאריך עלייה	ספטמבר 1937
השתייכות	אצ"ל

המערה בה הסתתר שלמה בן יוסף וחבריו בראש פינה, ובה אנדרטה לזכרו

קורות חיים

בן יוסף נולד בשנת 1913 כשלום טבצ'ניק למשפחה יהודית דתית-מסורתית וענייה בעיר לוצק שבפולין. כבר בגיל צעיר גילה נטיות ציוניות, ובשנת 1928 הצטרף לשורות בית"ר. בשנת 1930 התייתם מאביו, והוא לקח על עצמו את עול פרנסת משפחתו. מאחר שלא הצליח להשיג סרטיפיקט (אישור עלייה לארץ ישראל), מיד כשהתאפשר לו, בספטמבר 1937, הוא העפיל באוניית מעפילים במסגרת עליית "אף על פי", והתיישב בראש פינה. עם הגיעו לראש פינה שרף את דרכונו הזר ועִברת את שמו משלום טבצ'ניק לשלמה בן יוסף, על שם יוסף אביו, והצטרף לקבוצת עבודה של בית"ר ביישוב. אנשי קבוצת העבודה עבדו בימים, ובלילות עברו אימוני נשק לשם הכשרתם כלוחמי אצ"ל.

הטלת רימון על אוטובוס ערבי

ברקע המעשה היו ימי השיא של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט ("המרד הערבי הגדול"), שבמהלכם רצחו הערבים למעלה מ-400 יהודים. הנהגת היישוב החליטה על מדיניות הבלגה, והימנעות מתקיפה, התבצרות ביישובים והגנה. ב-28 במרץ 1938 עצרו ערבים מונית שהסיעה יהודים ליד צפת, ורצחו שישה מנוסעי המונית בירי. ב-16 באפריל הותקפה מכונית ביריות, ובה חמישה חברי "ההגנה", שלושה מנוסעיה נהרגו ובהם דוד בן-גאון, ששירת קודם לכן בפלוגת ראש פינה של בית"ר, והיה חברו הטוב של בן יוסף. מעשי הרצח עוררו סערה ביישוב, ובמיוחד בקרב חברי בית"ר בראש פינה.

כשהתברר שזאב ז'בוטינסקי ומפקד האצ"ל משה רוזנברג אינם מאשרים להתחיל בפעולות התקפיות, החליטו שלמה בן-יוסף ושניים מחבריו, אברהם שיין ושלום ז'ורבין (אחיו של הפרסומאי אליעזר ז'ורבין), לנקום את הרציחות. ללא אישור ובניגוד לעמדת מפקדיהם, הם גמרו אומר לתקוף אוטובוס ערבי שנסע מטבריה לצפת (בן יוסף סבר שדעתו של זאב ז'בוטינסקי תהא נוחה מהפעולה; ב-12 ביולי 1938, לאחר תלייתו של בן-יוסף, אישר ז'בוטינסקי את הפעולה בדיעבד ו"פקד" רטרואקטיבית על ביצועה).

ב־21 באפריל 1938 הטילו השלושה רימון על אוטובוס ערבי בכביש ראש פינה – צפת. הרימון שהוטל על האוטובוס לא התפוצץ ואיש מהנוסעים לא נפגע. השלושה הסתתרו במערה סמוכה (הקרויה עד היום "מערת שלמה בן יוסף", ובה יש כיום מוזיאון קטן), אך הם נתפסו על ידי המשטרה הבריטית. יש הגורסים כי שוטר יהודי בשם מזרחי הסגיר את מיקומם לקצינים בריטים, ויש האומרים שהיו אלה רועים ערבים שרעו באזור.

משפטו ומותו

פיליפ יוסף (חבוש פאה) ולצדו אהרון חטר-ישי, במשפטם של בן יוסף, ז'ורבין ושיין. מאחור שלושת הנאשמים.

פתק בכתב ידו של בן יוסף מתא הגרדום. מוצג במוזיאון הלח"י.

נגד שלמה בן יוסף ושני חבריו הוגש כתב אישום באשמת החזקת נשק שלא כחוק, וכן ב"כוונה לגרום למוות או נזק אחר". העונש על כל אחד מהסעיפים הללו לפי התקנות לשעת חירום שהפעילו הבריטים בארץ היה מוות. על שלמה בן יוסף הגן עורך הדין אהרון חוטר ישי ועל אברהם שיין ושלום ז'ורבין הגן עורך הדין פיליפ יוסף (אז ג'וזף). עם סיומו של המשפט ב-3 ביוני 1938 הוכרז ז'ורבין כלא שפוי, ואילו שיין ובן יוסף נדונו למוות. עונשו של שיין הומתק בזכות גילו הצעיר.

דוד בן-גוריון, אז יו"ר ההנהלה הציונית, אף שהתנגד בתוקף לאצ"ל ובייחוד לניסיון הנקם של בן יוסף, נפגש עם הנציב העליון והפציר בו לחון את בן יוסף. בן יוסף התנגד לבקשות החנינה ודחה תוכנית של האצ"ל לשחררו מן הכלא. נחמיה בן תור כתב על כך בלקסיקון לח"י שנהג כך "כדי לקבוע את דמות העברי הלוחם ללא חת, המקריב בהדר את חייו למען עמו ומולדתו". לפני מותו כתב בן יוסף: "אני הולך למות, ואני בכלל לא מצטער. מדוע? מפני שאני הולך למות בעד ארצנו!".

יום לפני תלייתו כתב בן יוסף מכתב אל ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי: " יש לי הכבוד הגדול להודיעך כי מחר אני הולך למלאות את תפקידי הקדוש והאחרון, בתור מגיס של בית"ר בארץ-ישראל… אני מבטיחך הבטחה אחרונה שלי, שאני אלך לתליה בראש זקוף כמו בית"רי, ואני אמות עם שמך שכל כך יקר לי על שפתי".

מתוך תפיסה לפיה על איש המחתרת העברית להופיע באופן מהודר ולא להתבזות, נמנע מלאכול ולשתות ביומו האחרון היות שקרא שעם המוות פולט הגוף את הפרשותיו. כמו כן – מטעם זה הייתה בקשתו האחרונה סכין גילוח ומסרק, כדי להגיע את הגרדום מכובד ומטופח. בשבע בבוקר, שעה אחת לפני התלייה, הוא התרחץ, צחצח שיניו, הלך אל הגרדום בחיוך, בקומה זקופה, כשהוא שר משירי בית"ר, וכשהושמה השקית על ראשו קרא "יחי ז'בוטינסקי!".

בן יוסף הוצא להורג בתלייה בכלא עכו ב־29 ביוני 1938. בזמן תלייתו הוא שר את שיר ביתר. הוא היה הראשון מבין עולי הגרדום.

ביוני 2005 נמצאה צוואתו של בן יוסף, שנרשמה על אחד מדפי ספר בספריית הכלא, ונשמרה בבית פרטי במשך שישים ושבע שנים. לשון הצוואה: "כלום אין לי, כלום איני רוצה בשבילי. הכול לעם - לעם ישראל."

מהכלא כתב לאמו: "...הִתגאי בי, אמא, כי בנים אחרים לעם היהודי סיימו את חייהם באורח הרבה יותר מחפיר וטראגי. אני מצדי מתגאה מאד ומקבל את הכל בכבוד ובלב שמח... אל תדאגי לי כי אני אינני דואג כלל ואני שמח בחלקי מאד מאד..." את מכתבו לחבריו בבית"ר סיים: "מאמין אני שאחרי מותי לא יבליגו".

לאחר מותו

הפגנות נגד תלייתו של בן יוסף. מתוך הארכיון הציוני

הוצאתו להורג של בן יוסף הרעישה את היישוב היהודי והביאה לגל של מחאות ושביתות. ביום תלייתו, הורה מזכ"ל ההסתדרות דוד רמז להניף דגל שחור על בניין הוועד הפועל של ההסתדרות והשבית את עבודתה לאות אבל. אלא שאנשי שמאל, שהתנגדו לגילוי הסולידריות עם הרוויזיוניסטים, הורידו את הדגל. במועצת רמת גן הוחלט לקרוא רחוב על שמו. אצ"ל בירושלים נקט בפעולות צבאיות. עקב פעולות המחאה נעצרו על ידי המשטרה הבריטית עשרות בית"רים, אנשי הצה"ר ורבים אחרים. יושב ראש הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון, שעשה כל מאמץ למנוע את התלייה וגרס כי "בעד החטא שחטאו [בן-יוסף וחבריו] לא מגיע עונש מוות", התקומם נגד הגישה "שאסור לתלות יהודי בארץ ישראל... זהו סילוף האנושיות והציונות להגיד: בכלל מותר לתלות אדם. ובכל ארץ מותר לתלות יהודי - אבל אין לתלות יהודי בארץ ישראל... אני מסוגל להזדעזע מקיום תלייה בעולם, אבל אינני מזועזע מתליית יהודי בארץ ישראל. אני מתבייש מהמעשה שגרם לתלייה".

בן יוסף נקבר בראש פינה, בטקס בית"רי מלא. במכתב תנחומים לפלוגת בית"ר בראש פינה כתב זאב ז'בוטינסקי: "מגרדומו נעשה מגדל, מקברו - היכל, מזכרו - דת אזרחית". בעקבות הוצאתו להורג של בן-יוסף, שינה ז'בוטינסקי את עמדתו לתמיכה בקו ה"תגובה" (במקום הבלגה).

הנצחה

בול לזכרו

ליד ראש פינה קיימת האנדרטה לזכר שלמה בן יוסף במקום בו ניסה לפגוע באוטובוס ואנדרטה נוספת במערה בה הסתתר עם חבריו. מתחת לבית הפקידות בראש פינה הוקם מוזיאון קטן לזכרו של בן יוסף. חורשה על שמו, ניטעה על ידי קרן קיימת לישראל בשטח יער בית"ר, ליד המושב אמציה שבחבל לכיש.

על שמו נקראו רחובות רבים בערי ישראל: ירושלים, באר שבע, תל אביב - יפו, פתח תקווה, רמת גן, חיפה, נתניה, אשדוד, קריית עקרון, באר יעקב, בני ברק, גבעת שמואל, עכו, חצור הגלילית, לוד, רמלה ובת ים.

בתאריך 22 בדצמבר 1982 דאר ישראל הנפיק גיליון מזכרת של 20 בולי דאר להנצחת "הרוגי מלכות בדור התקומה" . אחד מהבולים האלה הוקדש לבן יוסף שדיוקנו מופיע עליו. האמנית רות בקמן מלכא עיצבה את הדיוקן והאמן אריה גלזר עיצב את הגיליון.

המושב חוסן שבגליל נקרא בתחילה "נחלת שלמה" ע"ש בן יוסף, אולם ועדת השמות לא אישרה את השם.

דוד בן-יוסף שינה את שם משפחתו מ"שפיצר" ל"בן-יוסף" בהשראת סיפור גבורתו של שלמה בן-יוסף ששמע בתנועת הנוער.

לקריאה נוספת

• יעקב וינשל, הראשון בכובשי ההר, תל אביב: הוצאת אל"ף, תשכ"ח. (הספר בקטלוג ULI)
• שלום רוזנפלד (עורך), ספר שלמה בן יוסף, תל אביב: [חמו"ל], תרצ"ט-ת"ש
• גלילה רון-פדר-עמית, לכבוש את ההר: סיפורו של שלמה בן-יוסף, תל אביב 1993.
• אמיר גולדשטיין, שלמה בן-יוסף ומימוש אגדת הגרדום הרוויזיוניסטית, ציון עב, א (תשסז) 63-90.
• אמיר גולדשטיין, גבורה והדרה - עולי הגרדום והזיכרון הישראלי, יד יצחק בן-צבי ומכון ז'בוטינסקי, 2011
• משה בן-שאול, מעלות לוחמים - עשרים ושלשה פרקי לוחמים, הוצאת הדר, 1967, עמודים 28-39

  

  קבר שלמה בן יוסף בבית הקברות הישן של ראש פינה

קישורים חיצוניים

• קורות החיים של שלמה בן-יוסף, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
• שלמה בן יוסף, באתר בית"ר.
• שלמה בן-יוסף, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• דוד תדהר (עורך), "שלמה בן-יוסף", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1764
• מ. סייר, הדרך מראש פינה אל הגרדום בעכו, מעריב, 21 ביוני 1963
• אורי צבי גרינברג, שלמה בן יוסף, מעריב, 21 ביוני 1963
• שלמה בן יוסף הי"ד: עשרים וחמש שנה לעלייתו לגרדום, (תדפיס בסטנסיל), תשכ"ג, באתר אוצר החכמה
• טקסים לזכרו של לוחם האצל שלמה בן יוסף, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• שלמה בן יוסף (1916-1938), דף שער בספרייה הלאומית