תל אביב-יפו

תל אביב-יפו (בערבית: تل أَبيب-يافا), המוכרת לרוב כתל אביב, היא עיר במחוז תל אביב שבישראל, השוכנת במישור החוף הדרומי, המרכזית מבין ערי גוש דן והשנייה בגודל אוכלוסייתה בישראל. תל אביב חברה בארגון פורום ה־15. תל אביב-יפו שוכנת לחוף הים התיכון. בשטחה זורמים נחל הירקון ונחל איילון. היא גובלת ממערב בים התיכון; מדרום בערים בת ים וחולון ובבית הספר מקווה ישראל; ממזרח בערים רמת גן, גבעתיים, בני ברק ופתח תקווה; ומצפון בערים רמת השרון והרצליה. ראש עיריית תל אביב-יפו הנוכחי הוא רון חולדאי.

תל אביב-יפו

סמל סמליל
דגל תל אביב-יפו
"אבנך ונבנית", "עיר ללא הפסקה"
צילומים שונים מרחבי העיר
שם בערבית	تَلْ أَبِيب-يَافَا
מדינה
מחוז	תל אביב
מעמד מוניציפלי	עירייה
ראש העירייה	רון חולדאי
גובה ממוצע	‎17 מטר
תאריך ייסוד	1909 (תל אביב)
סוג יישוב	עיר 200,000‏–499,999 תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף אוקטובר 2024 (אומדן)
- אוכלוסייה	494,561 תושבים
- דירוג אוכלוסייה ארצי	2
- מאזן מפוני חרבות ברזל	‎14.75 אלפי תושבים
- צפיפות אוכלוסייה	9,560 תושבים לקמ"ר
- דירוג צפיפות ארצי	15
תחום שיפוט	51,730 דונם
- דירוג ארצי	46
מפת מיקום מפה דינמית tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;
מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2021	8 מתוך 10
- דירוג ארצי	29
מדד ג'יני לשנת 2019	0.4708
- דירוג ארצי	26
לאום ודת   יהודים: 88.9%   ערבים-מוסלמים: 4%   ערבים-נוצרים: 0.7%   דרוזים: 0%   אחרים: 6.4% לפי הלמ"ס נכון לסוף 2022
אוכלוסייה לפי גיל גילאי 0 - 4 6.8% גילאי 5 - 9 6.1% גילאי 10 - 14 5.3% גילאי 15 - 19 4.4% גילאי 20 - 29 13.9% גילאי 30 - 44 27.9% גילאי 45 - 59 16.0% גילאי 60 - 64 4.2% גילאי 65 ומעלה 15.4% לפי הלמ"ס נכון לסוף 2022
חינוך סה"כ בתי ספר 179 –  יסודיים 114 –  על-יסודיים 103 תלמידים 63,455  –  יסודי 36,052  –  על-יסודי 27,403 מספר כיתות 2,701 ממוצע תלמידים לכיתה 26.1 לפי הלמ"ס נכון לשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022)
פרופיל תל אביב-יפו נכון לשנת 2021 באתר הלמ"ס
www.tel-aviv.gov.il

קו החוף של תל אביב-יפו

תל אביב היא מטרופולין המהווה את מרכז הכלכלה, התרבות, התקשורת והאמנות של ישראל. שוכנים בה מרכזי המערכת הבנקאית של ישראל, הבורסה לניירות ערך, שגרירויות ונציגויות בין-לאומיות, מערכות העיתונים הגדולים בישראל, התיאטרון הלאומי, התזמורת הפילהרמונית, בית העצמאות (בו הוכרז על הקמת המדינה) ומרכזי תרבות ארציים נוספים. "העיר הלבנה" בתל אביב הוכרה בשנת 2003 כאתר מורשת עולמית. תל אביב-יפו מוגדרת כ"עיר עולם בהתהוות". העיר היא אחת הערים המתוירות בישראל, עם כמיליון וחצי תיירים זרים בשנה. לתל אביב תפקיד מרכזי בהוויה הישראלית. רבים מהאירועים ההיסטוריים והמחאתיים שעיצבו את זהותה ואופייה של המדינה מראשית דרכה ועד היום התרחשו בה.

בעיר מתגוררים (נכון לשנת 2023) 476,126 תושבים, ומספר התושבים לקמ"ר הוא 9,204 איש. באותה עת התגוררו במחוז תל אביב 1,460,300 איש, ואוכלוסיית המטרופולין מנתה מעל 3,918,800 נפש. בתל אביב פועלים (נכון לשנת 2015) למעלה מ-70 אלף בתי עסק המהווים 13 אחוז מכלל העסקים בישראל. בעיר בולטת תופעת היוממות הגדולה בישראל – כ־64% מהעובדים בתל אביב גרים מחוצה לה.

עיר הנמל העתיקה יפו הייתה ראשיתה של העיר תל אביב-יפו. יפו נחשבת לאחת מערי הנמל העתיקות בעולם; היא נזכרת בתנ"ך (לרבות בסיפור יונה הנביא) ובמקורות קדומים אחרים, ובמשך דורות שימשה שער כניסה ימי לארץ ישראל. לבד מיפו התקיימו לאורך ההיסטוריה מספר ניכר של יישובים בשטחה של תל אביב. בראשית המאה ה־19 גדלה האוכלוסייה היהודית ביפו, וברבע האחרון של המאה ה-19 החלה התיישבות יחידים מחוץ לחומות יפו ולאחריה הקמת שכונות חדשות, כמו שכונות נווה צדק, מחנה יהודה, נווה שלום, יפה נוף וכרם התימנים מצפון ליפו.

תל אביב זכתה לכינוי "העיר העברית הראשונה" מכיוון שהייתה המיזם היהודי הראשון לבניית עיר בארץ ישראל בתקופת שיבת ציון המודרנית. היה זה מיזם חדשני של ציבור מאורגן, שחלקו אנשי היישוב הישן וחלקו אנשי היישוב החדש בשיתוף עם מוסד ציוני בראשית דרכו – קרן קיימת לישראל. המטרה המוצהרת הייתה להקים עיר עברית לצד יפו הערבית, אך בתוך כארבעה עשורים צמחה תל אביב לכרך שהיה גדול פי כמה מיפו. רשויות המנדט הבריטי העניקו לתל אביב מעמד של עיר בינואר 1934.

ב־1949, לאחר הקמת מדינת ישראל, אוחדו מוניציפלית שתי הערים ונוצרה עיריית תל אביב-יפו המנהלת את העיר המאוחדת, אף שבמובנים מסוימים עדיין נהוג להתייחס ליפו ולתל אביב כאל שתי ישויות אורבניות נפרדות. בשנת 2009 חגגה העיר מאה שנים להיווסדה.

שם העיר

תל אביב נוסדה רשמית בשנת 1909 כשכונת אחוזת בית, כשם האגודה שייסדה אותה. בימיה הראשונים של האגודה התלבטו ראשיה באיזה שם יקראו לה. נבחרה ועדה שהביאה לפני אספה כללית של תושבי השכונה את הצעותיה לשם העיר. בין השמות שהועלו באספה: יפו החדשה, נווה יפו, אביבה, יפהפייה, עברייה ועוד. אחד השמות שהוצעו היה "הרצליה" על שמו של בנימין זאב הרצל. לבסוף, ב־21 במאי 1910, נבחרה ברוב קולות הצעתו של מנחם שינקין: "תל אביב", כשם התרגום העברי של נחום סוקולוב לספרו של הרצל, "אלטנוילנד", שפורסם שבע שנים לפני כן, ובו תיאר הרצל כיצד תיראה, לדעתו, המדינה היהודית לכשתקום (בשנת 1923 להערכתו). שיינקין נימק את הצעתו בדברים אלו: "בשם זה הביע מנהיגנו הרצל את תקוות עתידנו בארץ ישראל. לשם תל אביב יש צלצול מקומי, ערבי, וכל יושבי הארץ יתרגלו בו קל מהרה". בהצבעה על בחירת השם תמכו 20 אנשים בשם "תל אביב" ו־15 בשם "נווה יפו". האספה לא ידעה באותה עת כי שכונה בשם זהה כבר הוקמה במושבה נס ציונה (שם קיים עד היום רחוב תל אביב, שקדם לאחוזת בית).

מילולית, שם ספרו של הרצל הוא "ארץ ישנה חדשה" בלשון הגרמנית. נחום סוקולוב, שתרגם את הספר לעברית, קרא לו בשם הציורי "תל אביב": תל – האוצר הישן, עתיקות העבר, ואביב – המסמל עתיד, פריחה, לבלוב ותקווה. מקור השם בספר יחזקאל, כמקום שבו ישבו הגולים לבבל ליד נהר כבר, ככל הנראה בחבל ניפור: ”וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר וָאֵשֵׁב, הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם” (יחזקאל ג', טו). מוצא השם התנ"כי מאכדית – תִיל אַבּוּבִּי – תל המבול – שנחרב על ידי שיטפון, משמעות הפוכה למשמעות הסמלית שקיבל השם העברי.

ב־4 באוקטובר 1949 קיבלה ממשלת ישראל החלטה על איחוד העיר יפו עם תל אביב. בעקבות החלטה זו התכנסה כעבור יומיים מועצת העיר לדון בשם החדש לעיר המאוחדת. ראש העיר ישראל רוקח התנגד לשינוי שם העיר המבטא את הגשמת החזון הציוני ורצה ששם העיר יישאר כפי שהוא ובחלוקתה של העיר המאוחדת לאזורים או רבעים ייקרא אחד מהם "יפו". חברי מועצת העיר היו חלוקים בדעתם באשר לשם. בהשפעת ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרצה מאוד בשם "יפו" כדי לחזק את הקשר של העיר למקורות התנ"כיים, הוחלט בסוף כפשרה לקרוא לעיר המאוחדת "תל אביב-יפו". למעט בפרסומים ומסמכים רשמיים או התבטאויות של פוליטיקאים מקומיים, נשמרו השמות "תל אביב" ו"יפו" מופרדים בשיח העממי והציבורי.

שמה של העיר בשפת הסימנים הישראלית הוא סימן איקוני בצורת מסכה. מקור הסימן הוא באירוע העדלאידע של שנת 1936, אשר נחשב אירוע מכונן עבור קהילת החירשים, שכן בו נפגשו חירשים רבים מכל רחבי ישראל, ובזכות היכרות זו החלו לבסס את קהילתם ושפתם.

היסטוריה

ערך מרכזי – היסטוריה של תל אביב היסטוריה מוקדמת של יפו המאה ה-15 לפנה"ס – יפו מוזכרת בכתבים מצריים לרבות סיפור כיבוש יפו על ידי צחותי. המאה ה-8 לפנה"ס – הפלשתים שולטים בעיר. על פי המקרא, יונה הנביא יוצא מארץ ישראל דרך נמל יפו. 701 לפנה"ס – סנחריב מלך אשור כובש את העיר. 1099 – הצלבנים כובשים את יפו. 1268 – כיבוש על ידי בייברס הממלוכי מידי הצלבנים. 1345 – יפו נחרבת בפקודת מלך מצרים מחשש שתשמש בסיס לתקיפה צלבנית. 1740 – ועד פקידי קושטא מקים בסמוך לנמל יפו אכסניה ליהודים העולים לרגל לירושלים. 1799 – נפוליאון כובש את יפו במסעו בארץ ישראל. 1807 – מוחמד אגא א-שאמי המכונה "אבו נבוט" מושל יפו. חידוש ההתיישבות היהודית 1825 – רבני ירושלים שולחים את יהודה הלוי מרגוזה להקים התיישבות יהודית ביפו. 1829 – 12 ניצולי אוניית עולים יהודים ממרוקו מצטרפים ליהודה הלוי מרגוזה ומקימים את קהילת יהודי יפו. 1839 – קהילת יהודי יפו פותחת את בית העלמין היהודי ביפו. לימים, חברת קדישא תל אביב יפו. 1842 – יהודה הלוי מרגוזה רוכש 103 דונם מחוץ לחומות יפו ונוטע שם פרדס. לימים תיבנה שם שכונת מונטיפיורי. 1863 – מוקם "ועד יהודי יפו". לימים, עריית תל אביב. 1866 – מוקמת המושבה האמריקאית-גרמנית ביפו. 1871 – הטמפלרים מקימים את שרונה. 1887 – הקמת נווה צדק, השכונה היהודית הראשונה של תל אביב מחוץ לחומות יפו. 1890 – הקמת נווה שלום. 1892 – חנוכת תחנת הרכבת יפו והקו לירושלים. 1896 – הקמת שכונת שבזי . 1897 – נבנה בניין הסראיה העות'מאני ביפו. 1898 – הרצל מבקר ביפו. 1904 – הקמת השכונות מחנה יוסף וכרם התימנים. 1905 – הגימנסיה העברית "הרצליה" החלה לפעול ביפו. 1906 – 6.7: יסוד חברת "אגודת בוני בתים ביפו", אשר החליפה את שמה תוך זמן קצר ל"אחוזת בית" 1909 – 11.4: הגרלת המגרשים של אחוזת בית, שנקבע כמועד ייסוד העיר תל אביב. 1910 – 21.5: "אחוזת בית" בוחרת שם – "תל אביב". 1911 – הקמת שכונת נחלת בנימין. 1912 – 3.3: העדלאידע הראשונה. 1914 – 17.12: "יום חמישי השחור" – חסן בק פוקד על גירושם מיפו של התושבים הזרים המסרבים "להתעת'מן". 1916 – נבנה בשכונת מנשייה מסגד חסן בק. 1917 – 30.3: גירוש תל אביב על ידי הטורקים, במלחמת העולם הראשונה. 17.11: תל אביב נכבשה על ידי האנגלים. המנדט הבריטי 1920 – שוק הכרמל החל לפעול. פעילות קואופרטיב "התומר". 1921 – 1.5: פרעות תרפ"א ביפו. 1921 – פקודת רשות עירונית תל אביב (township) הבריטית מאחדת את השכונות היהודיות מחוץ לחומות יפו תחת השם "תל אביב" ומפרידה אותן מיפו. 1925 – אימוץ סמל העיר תל אביב. 16.6: הקמת תיאטרון האהל. הקמת שכונת נחלת יצחק. פטריק גדס מוזמן להכין את תוכנית האב הראשונה של העיר. 1926 – בשדרות רוטשילד נערך לראשונה שבוע הספר העברי. נפתח בית הספר היסודי הראשון בתל אביב - בית ספר תל נורדאו 1927 – הקמת שכונת פלורנטין. 1928 – 27.3: תיאטרון הבימה מגיע לראשונה לעיר. 29.9: הכינוס הראשון של התאגדות הפועל 1932 – 29.3: נפתחה המכביה הראשונה. 2.4: חנוכת מוזיאון תל אביב בבית דיזנגוף. 1934 – 12.1: רשות עירונית תל אביב (township) מוכרזת כעיר עיר תל אביב (city) על ידי המנדט הבריטי. 26.4: יריד המזרח מושך אליו מאות אלפי מבקרים. 1935 – הקמת שכונת התקווה. 1936 – 19.4: פרוץ מאורעות תרצ"ו. 26.12: הקונצרט ראשון של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. 19.5: פתיחת נמל תל אביב. 1938 – 23.9: נסלל המנחת בשדה דב. 16.1: נחנכה כיכר צינה דיזנגוף. 1940 – 9.9: הפצצת חיל האוויר האיטלקי על תל אביב (הפצצה שנייה גם ב-1941). 1941 – בדצמבר הסתיימה בניית התחנה המרכזית הישנה של תל אביב. 1942 – נחנכה כיכר לונדון כמחווה לבריטים בזמן הבליץ. 1944 – 24.10: התיאטרון הקאמרי החל לפעול. 1945 – 18.8: הקמת שכונת יד אליהו. 30.9: נחנך בית הבימה. 1946 – 22.2: בהתקפה של ההגנה על מחנה הצבא הבריטי בשרונה נהרגו "הארבעה". 27.3: "ליל וינגייט". 1947 – 10.8: הרצח בגן הוואי. 30.11: התחלת התקפת הערבים, ב"מלחמת העצמאות" למחרת כ"ט בנובמבר. תקופת המדינה 1948 – 25.4: התקפת האצ"ל על יפו. 14.5: הכרזת העצמאות בבית דיזנגוף (תל אביב בירה זמנית). 26.6: האונייה אלטלנה הופגזה מול חופי העיר, כיבוש יפו, והפצצות רבות של חיל האוויר המצרי על העיר. 18.5: מועצת הערייה קבעה את שמה של "כיכר המדינה". 28.6: השבעת צה"ל בכיכר הבימה. 27.7: נערך מצעד צה"ל הראשון לאורך אלנבי ובן-יהודה. 1949 – 17.7: מסדר לציון יום השנה להקמת צה"ל. 4.10: איחוד הרשויות תל אביב ויפו. 1950 – 9.1: אושרה התוכניות לבניית "היכל התרבות". 1951 – 5.7 תחילת הקמת פארק הירקון. 1954 – הקמת שכונת רמת אביב. 3.11: חנוכת תחנת הרכבת תל אביב מרכז. 1955 – 16.2: נחנך "אולם נחמני" 18.3: הנחת אבן הפינה לאוניברסיטת תל אביב. 1957 – 2.10: נחנך היכל התרבות. 1959 – 3.3: נפתחות חגיגות היובל לייסוד העיר. 28.5: נחנך ביתן הזכוכית, המבנה הראשון של מוזיאון הארץ. 1961 – 1.2: נחנך בית החולים איכילוב. 5.4 נחנך "מוזיאון ההגנה". 27.12: נחנך אולם "התיאטרון הקאמרי" ברחוב דיזנגוף. 1963 – הריסת שכונת מנשייה (יפו) 1965 – 14.7: נחנך מגדל שלום, אז גורד השחקים הגבוה במזרח התיכון ובית העירייה החדש בכיכר מלכי ישראל. עיריית תל אביב-יפו עוברת לבנין החדש. 1966 – 4.2: נשרף בית צים. 1973 – 12.5: פתיחת הסינמטק. 1974 – שלמה להט נבחר לראשות העיר. 1975 – הפיגוע במלון סבוי. 1976 – 27.7 קונצרט ראשון של התזמורת הפילהרמונית הישראלית בכיכר מלכי ישראל. 1977 – 7.4: מכבי תל אביב בכדורסל זכתה לראשונה בגביע אירופה לאלופות. 1978 – כיכר דיזנגוף שנתה את צורתה לטובת פתרונות תחבורה. 1982 – נפתח לתנועה הקטע המרכזי החדש של נתיבי איילון, נפתח הקטע הראשון של הטיילת המחודשת. 1986 – נשרף קולנוע מוגרבי. שיפוץ רחוב נחלת בנימין והפיכתו למדרחוב. 1991 – 17.1: נפילת טילי סקאד בעיר במהלך מלחמת המפרץ. 1993 – 18.8 פתיחת התחנה המרכזית החדשה של תל אביב. שלמה להט סיים את הקדנציה הרביעית והאחרונה שלו כראש העיר. 1994 – 19.10‏ 22 הרוגים בפיגוע בקו 5 ברחוב דיזנגוף. 3.10: פתיחת המשכן לאומנויות הבמה. 1995 – 4.11: רצח יצחק רבין לאחר עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל ובעקבותיו שינוי שמה של הכיכר על שמו. 1996 – חנוכת תחנת הרכבת תל אביב השלום ותחילת בניית מגדלי עזריאלי. 4.3 13 בני אדם נהרגו בפיגוע בדיזנגוף סנטר 1998 – רון חולדאי נבחר לראשות העיר. 2001 – הפיגוע בדולפינריום. 2002 – חנוכת "גן הבנים". 19.9 חמישה הרוגים בפיגוע ברחוב אלנבי. 2003 – אירועי הלילה לבן נחגגים לראשונה בעיר. 2004 – 7.6: העיר הלבנה של תל אביב זוכה להכרת אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. 2005 – תחילת פרויקט הרחבת רחוב קפלן במסגרתו הוזזו בצעד תקדימי בתי טמפלרים בשרונה. 2006 – 18.5: נסגר השוק הסיטונאי. 2007 – החל שיפוץ מתחם הבימה. 2008 – 15.4: ה'ברווז' מוצב על גג עיריית תל אביב. 2009 – 4.4: נערך מופע פתיחת חגיגות המאה לתל אביב. 24.4 חידוש מרתון תל אביב למרחק מלא. 31.7 העברת קווי אגד האחרונים מהתחנה המרכזית הישנה של תל אביב. 2010 – 31.10: נהרס קולנוע תל אביב. 17.11: שריפה פרצה בקומות העליונות של מגדל שלום. 2011 – 1.7: נכנסה לתוקף הרפורמה בתחבורה הציבורית במטרופולין תל אביב במסגרתה גם נחנכו נת"צים חדשים בעיר. 14.7: עם הקמת מספר אוהלים בשדרות רוטשילד החלה מחאת האוהלים. קיץ: סיום שיפוצה של כיכר התזמורת. אוקטובר: השקת פרויקט שיתוף אופניים – תל-אופן. 2012 – 22.1 נחנך מבנה תיאטרון הבימה המשופץ. נובמבר: במהלך מבצע עמוד ענן נורו מספר טילים מרצועת עזה לעבר העיר, אך הם יורטו או נפלו בשטחים פתוחים בסביבתה. 2013 – 1.5 חנוכת היכל התרבות לאחר שיפוצו. 22.10: רון חולדאי נבחר לראש העיר בפעם הרביעית ברציפות. 2015 – 21.8 גשר מעריב פוצץ באופן מבוקר לקראת הקמת תחנת קרליבך ברכבת הקלה בתל אביב. 2019 – 18.5 מתקיים בעיר אירוויזיון 2019. 1.7 נמל התעופה שדה דב נסגר. 25.8 פתיחת אצטדיון בלומפילד המחודש. 2023 – 18.8 נפתח הקו האדום של הדנקל. עוד ערכים על היסטוריית העיר

יפו

ערך מורחב – יפו

יפו היא אחת הערים העתיקות ביותר בארץ ישראל, המוזכרת עוד בתנ"ך כעיר שממנה יצא יונה הנביא למסעו. השרידים הקדומים ביותר מעידים על מקום יישוב כבר במאה ה־18 לפנה"ס. לראשונה נזכרת יפו בכתובים באיגרות מצריות משנת 1470 לפנה"ס, המתפארות בכיבושה על ידי הפרעה תחותמס השלישי. בעת העתיקה שלטו ביפו הפלשתים, ממלכת ישראל המאוחדת תחת דוד המלך, האשורים, הפרסים והסלאוקים, כמו רוב חלקי ארץ ישראל שנכבשו לאורך השנים על ידי ממלכות ואימפריות שונות. בכל תקופה זו הייתה יפו יעד אסטרטגי חשוב כעיר נמל מרכזית לחוף הים התיכון.

תיאור שוק ביפו בציור מאת גוסטב באוארנפיינד, 1877

בימי המשנה והתלמוד שגשגה ביפו קהילה יהודית, וזאת ניתן להסיק מכיתובי המצבות בבית הקברות היהודי שנחשף מתחת לשכונת אבו כביר בשנת 1871 על ידי הארכאולוג הצרפתי שארל קלרמון גנו.

ב־1268, בתקופת שלטון הצלבנים, כבש את העיר ביברס, הסולטאן הממלוכי, הגלה את התושבים והרס את העיר. העיר עמדה חרבה עד המאה ה־17, שבמהלכה התיישבו בה נזירים פרנציסקנים והקימו בה אכסניה, במקום שבו נמצאת מאז סוף המאה ה-19 כנסיית פטרוס הקדוש.

במהלך התקופה העות'מאנית בארץ ישראל ידעה יפו תקופות נוספות הן של שגשוג ובנייה מחדש, והן של חורבן עד המאה ה־19, אז החלה לפרוח. במהלך מאה זו גם חודשה הקהילה היהודית בעיר. עם חידוש ההתיישבות היהודית בארץ במאה ה־19, היה נמל יפו נמל הקליטה הראשי לבאי העליות הראשונות. למקצת מהעולים הייתה יפו תחנת מעבר בלבד, אך רבים אחרים נשארו בה, והקהילה היהודית ביפו גדלה והגיעה ערב מלחמת העולם הראשונה ל־11 אלף איש, כרבע מאוכלוסיית העיר.

התיישבות מוקדמת בשטחה של תל אביב

תל כודאדי

לבד מיפו, התקיימו לאורך ההיסטוריה מספר ניכר של נקודות יישוב בשטח המהווה היום את תל אביב. ייחודי לאופי ההתיישבות העתיקה במרחב זה הוא היעדר רצף התיישבותי באזור אחד מסוים. יישובים אלו שבו והתחדשו באזורים שונים על גדות הירקון. ברחבי שטחה של העיר, ובעיקר בקרבת נהר הירקון, התגלו כמאה אתרים ארכאולוגיים מתקופות שונות. הירקון, בהיותו הנחל הרחב ביותר במישור החוף, היווה עורק חיים אסטרטגי ואפשר אף את כניסתן של סירות מסחר אל פנים היבשה. החל מימי הבית השני ועד סוף התקופה הביזנטית אין היישובים החדשים קשורים עוד בנחל הירקון כמקור לאספקת מים, והם התפשטו על פני כל שטחה של העיר, ובהם כאלה הרחוקים מן הירקון, כגון תל ברוך וגן הגת. חלק מהממצאים שהתגלו בעיר מתוארכים לתקופה הכלקוליתית ורבים מתקופת הברונזה. בתקופות המאוחרות יותר של העת העתיקה, הוקמו בשטחים אלו נקודות יישוב רבות ככפרי לוויין של עיר הנמל יפו.

תל קסילה הוא אחד התלים הארכאולוגיים החשובים בתחומי העיר, והוא שוכן צפונה לירקון בתחומו של מוזיאון ארץ ישראל. במקום נמצאו ממצאים רבים של היישוב הפלשתי שפרח על התל החל במאה ה־12 לפנה"ס ועד תחילת המאה ה־10 לפנה"ס. מאז תקופת ממלכת ישראל המאוחדת ועד לסוף התקופה הביזנטית, התקיים על התל יישוב יהודי ואחר לסירוגין.

תל נפוליאון, הידוע גם כ"תל גריסה", שוכן בצפונה של העיר, מדרום לנחל הירקון וממזרח לנחל איילון. המקום היה מיושב החל משנת 2700 לפנה"ס לערך. היישוב התרחב באלף ה־2 לפנה"ס, והגיע לשיאו במאה ה־18 ובמאה ה־17 לפנה"ס. על התל התגלו מספר מבנים מונומנטליים ומערכת לאספקת מים. באתר "שבע טחנות" הסמוך לתל נפוליאון הוקמו בתקופת העות'מאנית מספר טחנות קמח, והכפר הערבי הסמוך ג'רישה (جريشة) מעיד בשמו על כך שבאתר פעל מרכז אזורי של גריסת קמח. טחנות קמח נבנו גם ב"עשר טחנות" בקצה הצפון־מזרחי של העיר. האתר, שהיה הגדול מסוגו לאורך הירקון, היה פעיל בתקופה הרומית, ולאחר הפסקה ארוכה חידש את פעולתו במאה ה־19, עת נודע בשם "טאחונאת אל הדר" (طاحنات الهدر).

בתל כודאדי, הסמוך לשפך הירקון, נחשפו שרידי שתי מצודות אשוריות מהמאה ה־8 לפנה"ס, אשר שימשו כשלוחה הקדמית של תל קסילה. המצודות הגנו על שפך הירקון, ובעת שלום שימשו כתחנת סחר. גן הגת הוא אתר ארכאולוגי נוסף בצפון־מערבה של תל אביב. בתקופה ההלניסטית פעלה במקום גת שהייתה בשימוש מהמאה ה־4 לפנה"ס עד המאה ה־2 לפנה"ס והיא מוגדרת כגת ציבורית משוכללת. בכיכר היל, הנמצאת לא הרחק מהאזור בו שוכן תל כודאדי, התגלו מערות קבורה ושרידי יישובים מהאלף הרביעי לפני הספירה, ומהמאות ה־8 עד ה־10 לפנה"ס. רוב המערות נאטמו כדי לשמרן. מערות קבורה התגלו גם באתר מערות אפקה השוכן מערבית לנתיבי איילון, מצפון לשכונת אפקה.

הקמת תל אביב

ערך מורחב – היסטוריה של תל אביב

הרב רפאל יהודה מנחם לוי המכונה יהודה מרגוזה

חותמת הקהילה היהודית ביפו

הרחוב הראשון בשכונת אחוזת בית, רחוב הרצל, וברקע בניין הגימנסיה העברית "הרצליה"

בשנת 1825, בתקופה בה שלטה האימפריה העות'מאנית על ארץ ישראל, התמנה הרב רפאל יהודה מנחם לוי (המכונה יהודה מרגוזה) על ידי רבני ירושלים להקים התיישבות יהודית ביפו כדי לקבל את פני עולים יהודים, מפני שהיה ביחסים טובים עם השליטים העות'מאניים. בימים ההם לא היה יישוב יהודי ביפו והיהודים שעלו דרך נמל יפו סבלו בגלל חוסר עזרה יהודית. ישיבתו של הרב בבדידות, בעיר שאין בה יהודי אחר לא הייתה נוחה ונעימה כל עיקר, ואפילו אם עלה מפעם לפעם לשבת קצת בירושלים. בשנת 1829 השפיע הרב על 12 הניצולים של אוניית עולים יהודים ממרוקו שטבעה ליד עכו להיות היהודים הראשונים להצטרף אליו ולהתיישב ביפו. במשך הזמן התלקטו עוד יהודים ליפו, והקהילה כללה הן אשכנזים והן ספרדים.

בשנת 1834 נרכש בית העלמין היהודי ביפו למען לא ייאלצו עוד תושבי העיר היהודים לטלטל את מתיהם לירושלים. בראשיתו של בית עלמין זה יש למעשה לראות את ראשיתה של חברה קדישא תל אביב יפו.

בשנת 1842 רכש הרב יהודה מרגוזה, יחד עם חכם חיים אברהם פינסו וחכם יחיאל בכר הכהן, חלקת אדמה בגודל של 103 דונם, מחוץ לחומות יפו, על גדות נחל איילון, צפונית-מזרחית ליפו, כיום שכונת מונטיפיורי ומגדלי עזריאלי. הרב נטע על השטח פרדס ובו 5,310 עצים בסיוע האמריקאית קלורינדה מיינור מחוות הנוצרים הפרוטסטנטים המילניאליסטים הר התקווה. בשנת 1853 שלח הרב יהודה מרגוזה מכתב ליהודי הבריטי סר משה מונטיפיורי, השריף של לונדון לשעבר, וכתב (המקור באנגלית): "בחסד האל, הריני מצהיר בזה, שאני הישראלי הראשון שבא הנה ליפו אחד משבט דן... אני התחלתי יחידי לעבד את האדמה על-ידי נטיעת גן, כפי שאני עומד לספר לכבודו, ואילו יכולתי לבצע את תוכניתי, הייתי גורם לכך שיהודים אחרים היו עושים כמוני, לפי הדוגמה שלי. אלא שידוע לכל אחד, שההתחלות של כל דבר חדש קשות מאוד הן, ואף המוסלמים כאן השתוממו לראות יהודי מעבד את האדמה... אעשה ככל שביכולתי לעודד עבודת אדמה בין אנשי קהילתי מונה שבעים משפחות. כל זה נכתב על ידי הרב הנמצא כאן, והוא הפקיד הממונה על היהודים המתפללים לאל לשלומך. רפאל יהודה מנחם לוי, יפו 28 ביולי 1853". יהודה מרגוזה המשיך להנהיג את הקהילה עד מותו בשנת 1879.

בשנת 1863 יזם הרב יהודה מרגוזה את "ועד העיר ליהודי יפו", שהיה הוועד הציבורי הראשון בארץ שלא על בסיס עדתי-קהילתי, ובו היו שותפים ספרדים ואשכנזים יחד. ועד זה היה ממונה על ענייניה הדתיים והחברתיים של הקהילה היהודית של יפו. מתחילת שנות ה-20 של המאה ה-19 החל להעביר הוועד את סמכויותיו בהדרגה לעיריית תל אביב ולמועצה הדתית של תל אביב, עד שחדל להתקיים במאי 1939.

בשנת 1876 נבנה הבית היהודי הראשון מחוץ לתוואי חומות יפו ואוכלס של ידי חיים שמואל שמרלינג. חומות יפו עצמן פורקו בשנת 1868.

בשנת 1887 הוקמה השכונה היהודית הראשונה מחוץ לתוואי חומות יפו, נווה צדק, ובעקבותיה הוקמו שכונות נוספות. בשנת 1896 הוקמה שכונת מחנה יהודה, בשנת 1904 הוקמה שכונת מחנה יוסף, ובשנת 1906 הוקמה שכונת אהל משה. בשכונות פעלו ועדים שנבחרו באספות כלליות של התושבים. הוועדים היו וולונטריים, ואמנם התושבים קיבלו עליהם את מרותם, אך לא היה להם שום תוקף חוקתי, שכן השכונות היהודיות היו כולן שכונות של העיר יפו.

ביולי 1906 התכנסה לראשונה קבוצה ביפו והתאגדה בשם "אגודת בוני בתים" (ששונה מאוחר יותר ל"אחוזת בית") שהקימה שלוש שנים מאוחר יותר את שכונת אחוזת בית. ביום 11 באפריל 1909 הוקמה שכונת אחוזת בית. ביום זה התכנסה קבוצת המייסדים של שכונת אחוזת בית (66 משפחות ובודדים) בחולות שמצפון לתוואי חומות יפו כדי להגריל בין חבריה את מיקום המגרשים לבנייה בבעלותם, בעזרת צדפים. אבן הפינה למבנה הראשון בשכונת אחוזת בית, "הגימנסיה הרצליה", הונחה ביום 28 ביולי 1909.

ב־21 במאי 1910 החליפה שכונת "אחוזת בית" את שמה לשכונת "תל אביב", כשם התרגום העברי של נחום סוקולוב לספרו של הרצל, "אלטנוילנד", שפורסם שבע שנים לפני כן.

בשנת 1917, קרוב לתום מלחמת העולם הראשונה, נכבשה ארץ ישראל על ידי האימפריה הבריטית מאת האימפריה העות'מאנית. המדינאי היהודי-בריטי לורד הרברט סמואל מונה כנציב העליון הבריטי על ארץ ישראל, שתפקידו לימשל על ארץ ישראל מטעם האימפריה הבריטית.

ב–19 ביולי 1920 הגיש ראש ועד שכונת תל אביב (לשעבר, שכונת אחוזת בית) מאיר דיזנגוף, לנציב העליון בקשה רשמית להיפרדות שכונת תל אביב מיפו. הצידוקים הרשמיים לבקשה נגעו בנטל המיסים של תושבי שכונת תל אביב, הן לוועד שכונת תל אביב והן לעיריית יפו. אך כוונתם האמיתית של אנשי שכונת תל אביב הייתה להקים עיר עברית חדשה.

בין 1 במאי 1921 לבין 6 במאי 1921 התרחשו מאורעות תרפ"א. אלה היו סדרה של מעשי רצח, אלימות, ואונס ביהודים, שוד וביזת רכושם, מצד שכניהם הערבים. המאורעות החלו ביפו והתפשטו ליישובים יהודיים נוספים. במהלכם נרצחו 47 יהודים ונפצעו 140. מייד עם תום המאורעות ב-11 במאי 1921 הכריזו הבריטים על "פקודת רשות עירונית תל אביב" (Tel Aviv Township Order). הפקודה איחדה את השכונות היהודיות שמחוץ לתוואי חומות יפו לרשות עירונית (Township) תחת השם "תל אביב" והפרידה אותה מיפו. מאורעות תרפ"א הובילו להגירה יהודית מיפו לרשות עירונית חדשה זו.

בשנת 1934 הפכה רשות עירונית תל אביב (Township) לעיר תל אביב (City) על ידי שלטונות המנדט הבריטי.

בשנת 1950, לאחר תום קרבות מלחמת העצמאות וכיבוש יפו בקרבות עזים של לוחמה עירונית, הוכרז רשמית על ביטול עיריית יפו, סיפוח רוב שטחה לעיר תל אביב, ושינוי שם העיר 'תל אביב' לשם 'תל אביב-יפו'.

תאריך הייסוד הרשמי של העיר תל אביב-יפו נקבע ליום 11 באפריל 1909, יום הגרלת המגרשים לשכונת אחוזת בית.

תקופת המנדט הבריטי

ביתן בריטניה (נהרס) ביריד המסחר הבין-לאומי – "יריד המזרח" שהתקיים בשפך הירקון

בית הספר בלפור, בסגנון הבין-לאומי

עם הכיבוש הבריטי ב־1917 והחלתו של השלטון הצבאי הבריטי חזרו התושבים לתל אביב. העלייה השלישית ב־1919–1923 הזרימה עולים רבים לעיר, ומשנת 1921 החלה תנופת התפתחותה של תל אביב. שלטונות המנדט החליטו על הפרדתה החלקית מיפו והכרה במעמדה כישות עירונית TOWNSHIP (פקודה המורה על כך פורסמה ב־1 ביוני 1921). באותה שנה פרצו פרעות תרפ"א, שבהן רצחו ערביי יפו 47 מיהודי העיר, בהם הסופר יוסף חיים ברנר. בעקבות מאורעות דמים אלה יצאו יהודים רבים מיפו ועברו לתל אביב. אז הוחלט גם לבטל את התקנות האוסרות פעילות כלכלית בתל אביב, כלכלת העיר החלה להתפתח ונוסד שוק הכרמל. מאז התפתחה העיר בקצב מזורז: מ־3,600 תושבים בשנת 1914 ל־34,000 בשנת 1925 ול־120,000 בשנת 1936.

בסוף שנות ה־20 ותחילת שנות ה־30 החל פיתוחו של אזור שפך הירקון הידוע בכינוי "חצי האי הירקוני". באזור זה הוקמה תחנת הכוח רדינג ולצידה שדה התעופה שדה דב. בחלקו הדרומי התקיים יריד המסחר הבין-לאומי שלצורך כך הוקמו בו ביתנים בסגנונות האדריכליים שאפיינו את העיר תל אביב. בחלקו המזרחי של היריד הוקם "אצטדיון המכביה הראשונה" ב־1932. בשנת 1937 הוקם גשר ווקופ מעל שפך הירקון שנועד לחבר את תחנת הכוח עם היריד.

ב־12 בינואר 1934 זכתה תל אביב למעמד של עיר.

להתפתחות הגדולה של העיר תרמו גם העלייה הרביעית והעלייה החמישית (1924–1939) שבהן זרמו לעיר עולים רבים ממרכז אירופה. בתקופה זו היא החלה לקבל את הצביון הבורגני־בלייני שלה. בתל אביב נפתחו הקולנוע הראשון ו"קזינו גלי אביב" שהיה מוקד בילויים חשוב של התקופה. בתקופה זו אומץ סמל העיר, וססמתה "עוד אבנך ונבנית" שנלקחה מהפסוק: ”עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים” (ירמיהו, ל"א, ג')

ב־1936 הייתה תל אביב לעיר הגדולה בארץ, למרכז המסחר והשיווק של התוצרת החקלאית, למרכז המלאכה והתעשייה הקלה ולמרכז השירותים הציבוריים, הכלכליים והתרבותיים של היישוב העברי.

במאורעות תרצ"ו–תרצ"ט תקפו ערבים את פרוורי תל אביב. בעקבות שביתת הפועלים בנמל יפו הוקם ב־1936 נמל תל אביב בחלקו הדרומי של חצי האי הירקוני ונמל תל אביב, והוא תרם להתפתחות העיר, אף שהיה זה נמל קטן ולא משוכלל ביותר: אוניות לא יכלו לעגון בו, וכמו בנמל יפו, העברת הסחורות והנוסעים בוצעה באמצעות סירות.

ב־9 בספטמבר 1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, הפציצו מטוסים של חיל האוויר האיטלקי את תל אביב, ו־112 בני אדם נהרגו. בתקופת ההעפלה והמאבק בשלטונות המנדט, בשנות ה־40, מילאה תל אביב תפקיד חשוב: אליה הגיעו אוניות המעפילים, בה נוסדה תעשיית הנשק במחתרת, וממנה פעלו ארגוני המחתרת. ערב קום המדינה גרו בעיר כ-200 אלף איש – כשליש מכלל היהודים שישבו בארץ ישראל.

תל אביב במלחמת העצמאות

עוברים ושבים בשוק הכרמל תופסים מחסה מאש צלפים הנורית ממסגד חסן בק במנשייה

ערך מורחב – תל אביב במלחמת העצמאות

לאחר החלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 פרצו קרבות בגבולותיה הדרומיים והמזרחיים של העיר תל אביב עם יפו, שעל פי החלטת האו"ם הייתה אמורה להיכלל במדינה הערבית כמובלעת בתוך המדינה היהודית. הקרבות בגבול יפו נסתיימו סמוך להכרזת המדינה, עם הניסיון לכיבושה בידי כוחות האצ"ל וכניעתה לכוחות "ההגנה", ברחו רוב תושביה הערבים ובתים רבים עמדו נטושים. עיריית תל אביב הפיצה כרוז שאסר על כניסה ליפו, אך ללא הועיל.

לפני קום מדינת ישראל שכנו בסמיכות לעיר מספר כפרים ערביים שאינם קיימים יותר כיום. הכפרים הם שייח' מוניס ששכן היכן שאוניברסיטת תל אביב כיום, ג'רישה וג'מאסין אל ע'רבי ששכנו דרומית לשכונת בבלי של היום, סומייל ששכן בצפון מזרח צומת הרחובות אבן גבירול וארלוזורוב, ואבו כביר וסלמה ששכנו בדרום העיר. מרבית הכפרים הערבים ננטשו במהלך קרבות מלחמת העצמאות וסופחו לתל אביב. על בתי הערבים שננטשו ושלא נהרסו במהלך הקרבות חל חוק נכסי נפקדים. בבתים השתכנו יהודים תושבי יפו, שהפכו בעצמם לפליטי המלחמה, ועולים חדשים.

מקום המדינה ועד ימינו

בה' אייר תש"ח 14 במאי 1948 הכריז דוד בן-גוריון על עצמאות המדינה בגלריה האחורית (בשל היותה ממוגנת) של בית דיזנגוף משכנו של מוזיאון תל אביב אז, בשדרות רוטשילד 16. באותה עת הייתה ירושלים נצורה ומנותקת, ולפיכך בינתיים שימשה תל אביב כמושב השלטון ובה פעלו הממשלה והכנסת. ישיבות הכנסת הראשונות שנפתחו בירושלים הועברו לתל אביב אל בית האופרה הישן ברחוב הרברט סמואל, במקום בו שוכן היום מגדל האופרה. רק בסוף שנת 1949 הוכרזה ירושלים כבירת ישראל, והכנסת שבה אליה. במהלך הפלישה המצרית במלחמת העצמאות ועד ההפוגה השנייה, הופצצה תל אביב על ידי מטוסים מצריים מספר פעמים ובהפצצות נהרגו 150 מתושבי העיר לרבות ילדים.

במאי 1949 הוסר הממשל הצבאי מעל יפו והיא הפכה ל"מִינהל יפו" במסגרת עיריית תל אביב. ב-24 באפריל 1950 הוכרז רשמית על ביטול עיריית יפו למפרע מ-1 בינואר 1950, העברת חלק משטחיה לידי חולון ובת ים והעברת שאר השטח וכלל הנכסים וההתחייבויות של יפו לעיריית תל אביב, בשם "תל אביב-יפו". נכון לשנת 2010 חיים בה כ־20,000 ערבים ישראלים, רובם צאצאי הערבים שנותרו בעיר למרות המלחמה.

לאחר קום המדינה ידעה העיר מספר גדול של שינויים בהתפתחותה. מפריחה וגדילה מואצת בשנות ה־50, דרך עזיבת העסקים והסטת מוקד המגורים לטובת הפרוורים משנות השישים עד לשלהי שנות השמונים, והחל משנות התשעים פריחה מחודשת.

בשנת 1963 הגיעה אוכלוסיית תל אביב לשיא גודלה (394,400 איש). מאז החלה תופעה של צמצום מספר התושבים, שהגיעה לשיאה בשנת 1988, כשנספרו בעיר 317,800 תושבים בלבד. בשנת 1975 איבדה תל אביב את מקומה כעיר המאוכלסת בישראל לטובת ירושלים. מ־1989 ניכר גידול במספר התושבים, אשר נבע מקליטת גל העלייה מברית המועצות לשעבר מראשית שנות התשעים ובשל חזרת תושבים לעיר.

ההתפתחות האורבנית של העיר ידעה מספר מגמות בתקופה זו: התרחבות צפונה משנות ה־50 ועד שנות ה־70, תחילת התחדשות מרכז העיר בשנות ה־80, פיתוח מרכז העסקים שסביב נתיבי איילון החל משנות ה־90 במקביל להתחדשות ועיבוי עירוני מרכז העיר בעשור הראשון של המאה ה־21. בשנות ה־60 נהרסו שכונות מצוקה בעיר, ופינו את מקומן לשכונות חדשות. שכונת מנשייה היפואית נהרסה בתקופה זו והיה תכנון להרוס חלקים מנווה צדק ואף את יפו העתיקה. תוכניות אלה הפכו לתוכניות שימור, ויפו העתיקה אכן שוקמה ושומרה במאמץ רב של העירייה. אולם, החיבור האורבני בין תל אביב ויפו נותר שנוי במחלוקת.

במלחמת ששת הימים התפוצצו פגזים ירדניים בכיכר מסריק בעיר. לאחר מלחמת יום הכיפורים התרחשו גם מספר פיגועי טרור של מחבלים פלסטינים בעיר, דוגמת פיגוע המיקוח במלון סבוי, הפיגוע בקולנוע חן, והפיגוע בכביש החוף שגרם לעוצר בשכונות עבר הירקון. במלחמת המפרץ בשנת 1991 נורו לעבר ישראל טילי סקאד על ידי צבא עיראק. מרביתם כוונו לעבר תל אביב, בהיותה ריכוז האוכלוסייה הגדול במדינה, מלבד ירושלים, אליה נמנע הצבא העיראקי מלשגר טילים. תל אביב ספגה את שש הפגיעות הראשונות, ובמהלך המלחמה עזבו רבים מתושביה והשתכנו ביישובים רחוקים מן המרכז. עקב כך נפגעה שגרת היום והכלכלה העירונית. החל בשנות ה־90 סבלה העיר ממספר פיגועי התאבדות קטלניים (ראו: פעולות טרור בתל אביב), ובהם הפיגוע בקו 5 (1994), הפיגוע בדיזנגוף סנטר (1996), הפיגוע בקפה אפרופו (1997) והפיגוע בדולפינריום (2001). פיגועים נוספים אירעו באוטובוס קו 4 ברחוב אלנבי וב"סי פוד מרקט" (שניהם בשנת 2002) ובשוק הכרמל (בשנת 2004). בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב וברחוב נווה שאנן אירעו בתקופה זו חמישה פיגועים שונים; ובטיילת שניים (2003 ו־2005). במהלך מבצע עמוד ענן בשנת 2012 נורו לעבר תל אביב וגוש דן מספר טילי פאג'ר מכיוון רצועת עזה. לא היו נפגעים ולא נגרם נזק כתוצאה מהירי. במהלך מבצע צוק איתן ומבצע שומר החומות במאי 2021, נורו לעיר מספר טילי גראד מרצועת עזה. במקביל ביפו, היו התפרעויות ואירועים אלימים של תושבים ערבים כנגד האוכלוסייה היהודית בעיר שכללה פציעת אזרחים, זריקת בקבוקי תבערה והצתת בתי כנסת. פיגועי טרור התרחשו בעיר בעיקר ברחוב דיזנגוף. בזמן מלחמת חרבות ברזל, ספגה תל אביב מספר פגיעות ישירות של טילי גראד שנורו על ידי מחבלי חמאס מרצועת עזה, כטב"ם פגע ברחוב שלום עליכם בעיר והרג תושב העיר ונורו לראשונה טילים על ידי חזבאללה מלבנון והחותים מתימן לעבר העיר וכן מתקפת טילים מאירן במקביל לפיגוע טרור ברכבת הקלה בעיר.

בשנות ה־90 ובעשור הראשון של המאה ה־21 נמשכו מגמות הגידול במספר התושבים והתחדשות מרכז העיר לצד התפתחותה המואצת של הרצועה שלאורך נתיבי איילון. נופה הפיזי של העיר החל להשתנות, כשמגדלי מגורים ומשרדים הוקמו באזורים שונים בעיר. מגמות שימור המבנים הישנים הואצו, ותושבי העיר התוודעו מחדש למושג "העיר הלבנה", כאשר זכתה העיר למעמד של אתר מורשת עולמית בשנת 2003. בתקופה זו נעשה בעיר תהליך של שיווק עירוני כאשר תחת הסיסמאות "עיר ללא הפסקה" ו"העיר הלבנה" חוזק מעמדה של תל אביב כעיר לצעירים עם מקומות בילוי, שרבים מהם פתוחים עד השעות הקטנות של הלילה. בנוסף הועצם דימויה של תל אביב כמרכז חיי התרבות של ישראל ומרכז קהילת הלהט"ב בישראל. החל מסוף שנות התשעים הושם דגש על שיקום תשתיות העיר, במיוחד במרכזה, אשר התבלו והוזנחו במשך שנים ונסללו קווי הרכבת הקלה ברחובותיה, שופצו אתרים כמו כיכר הבימה, מדרון יפו, שדרות יהודית ונסללו בה שבילי אופניים. העיר גם מהווה בית לאירועי מחאה ותרבות המוניים כגון המחאה נגד תוכנית ההתנתקות, המחאה החברתית, מצעד הגאווה, המחאה נגד הרפורמה המשפטית, והמחאה לשחרור החטופים במלחמת חרבות ברזל. החל מסוף שנות התשעים הושם דגש על שיקום תשתיות העיר, במיוחד במרכזה, אשר התבלו והוזנחו במשך שנים.

תל אביב ממשיכה להיות מרכזית בכלכלתה ותרבותה של ישראל, ובשנת 2009 ציינה העיר 100 שנים להקמתה באירועים ומיזמים מיוחדים. בשנת 2019 התקיימה תחרות האירוויזיון בעיר.

בתקופת מבצע שומר החומות (מאי 2022) התקיימו מהומות ברחבי יפו בהן נפצעו מספר אזרחים.

בזמן מלחמת חרבות ברזל הייתה תל אביב יעד להתקפות טילים וכטבמ"ים הן מדרום, מרצועת עזה ומתימן והן מלבנון. כתוצאה מהתקופות אלו מצאו את מותם שני בני אדם (אחד ביפו מירי רקטה מעזהואחד באזור רחוב בן יהודה כתוצאה מירי כטב"ם).

בנוסף, בפיגוע ירי שהיה ברכבת הקלה תחנת ארליך ביפו, נרצחו שבעה בני אדם ועשרות אחרים נפצעו.

הגרלת המגרשים לאחוזת בית בעת ייסודה, צילם אברהם סוסקין מפת תל אביב בשנת 1923, מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית הצילום בבול לרגל מאה שנה לתל אביב כיכר דיזנגוף המקורית, הוקמה ב-1934

גאוגרפיה

לחצו כדי להקטין חזרה

לחצו להגדלה

---

מיקומה של תל אביב (באדום) במחוז תל אביב

צילום לווין של תל אביב ללא שכונות עבר הירקון, רמת גן, גבעתיים ובני ברק (2010)

נחל הירקון, במבט מגשר בר יהודה לכיוון מערב

חלק מרכס הכורכר תל נפוליאון על גבול תל אביב–רמת גן

מבט על חוף תל אביב מגן הפסגה ביפו

תל אביב-יפו שוכנת במישור החוף, לצד הים התיכון. הטופוגרפיה שלה שטוחה באופן יחסי אך בכל זאת קיימים בה לא מעט מאפיינים טופוגרפיים שאף השפיעו על עיצובה. לאורך חוף תל אביב נמתחים שני רכסי כורכר מקוטעים מדרום לצפון.

הראשון נמצא לאורך החוף ומשתרע ממלון הילטון תל אביב בדרום עד החוף הצפוני ביותר, חוף הצוק. למעשה, משתרע רכס זה לאורך כל חוף השרון עד צפונית לנתניה. מקטעו הדרומי של רכס הכורכר שלאורך החוף משתרע מחוף פארק צ'ארלס קלור בדרום, דרך יפו העתיקה ועד החוף הדרומי ביותר בעיר, חוף גבעת עלייה. משם, ממשיך המצוק עד אזור פלמחים.

רכס כורכר מקביל, הרכס השני ברכסי מישור החוף, שוכן בחלקו בתחום העיר, וחלקו בתחומי הערים השכנות. גבעות בולטות ברכס זה, בתחום תל אביב, הן פארק וולפסון (54 מטר) וגבעת אוניברסיטת תל אביב. הפסגה הגבוהה של הרכס (84 מטר) מצויה בתחומי גבעתיים.

הנקודה הגבוהה ביותר בעיר מתנשאת לגובה של 62 מעל פני הים, והיא נמצאת בקצה הצפון־מזרחי של שכונת המשתלה, על גבול רמת השרון. גבעה זו שייכת לרכס השלישי של רכסי הכורכר של מישור החוף.

במספר נקודות בולטות מבחינה טופוגרפית, נבנו בהיסטוריה המוקדמת של תל אביב ויפו מספר נקודות יישוב:

• יפו העתיקה הבנויה על גבעה בצמוד לחוף, אשר היוותה בשל כך נקודה אסטרטגית חשובה לכל אורך ההיסטוריה.
• שכונת כפר שלם הבנויה על חורבות סלמה.
• הכפר שייח' מוניס שהיה לימים לאוניברסיטת תל אביב.
• תל כביר.
• תל קסילה במוזיאון ארץ ישראל.
• תל נפוליאון סמוך לשפכו של נחל איילון אל הירקון.

גבעות נוספות בעיר, שנדמה כאילו נעלמו מתחת לבתיה, נמצאות באזור כיכר המדינה, אזור שדרות בן-גוריון בין גן העיר ובית חנה (והחווה החקלאית שפעלה בעבר באזור). כמו כן נבנה אזור לב העיר לאורך קו פרשת המים המרכזי של העיר שבמרכזו, החל מפינת רחוב אלנבי בערך וצפונה, שדרות רוטשילד ורחוב אחד העם. הנקודה הגבוהה ביותר בלב העיר היא מגדל המים הישן ליד פינת הרחובות אחד העם ומזא"ה.

בעיר עוברים נהר ונחל: נהר הירקון הזורם ממזרח למערב וחוצה את כל רכסי הכורכר בדרכו אל הים ונחל איילון הזורם צפונה ונשפך אל הירקון. לשניהם הייתה השפעה רבה על אופן התפתחותה של העיר ובמשך שנים רבות הם שימשו כגבולה של תל אביב. נחל איילון, שמנע את התפשטות העיר מזרחה בשל היעדר אפשרות נוחה לבנות בשטחו, היה עד שנות ה־80 גבול ברור בין מרכז העיר ושכונותיה המזרחיות, וכן בין תל אביב ורמת גן וגבעתיים. משנות ה־70 ועד סוף שנות ה־80, הוסדרה זרימת מי האיילון בתעלת בטון ובכך התאפשרה פתיחת נתיבי איילון המהווים כיום את עורק התנועה החשוב ביותר של גוש דן. גם כיום, כאשר האזור המוארך מתפקד כנתיב תחבורה, ניכרת בו הטופוגרפיה עד מאוד.

בעיר שני קווי אפיק נוספים, בהם לא זורמים מים, אך המהווים אגני ניקוז שלהם השפעה נוספת על מבנה העיר. הראשון, הוא קו אפיק החוצה את קו פרשת המים של העיר דרך אוכף, אשר לאורכו הונחה בסוף המאה ה־19 מסילת הרכבת יפו–ירושלים. קו אפיק זה ניכר בעיקר בצדו המזרחי הזורם לנחל איילון ולאורכו סלול כיום רחוב הרכבת. אגן ניקוז שני נמצא באזור שמדרום לרחוב בוגרשוב ומצפון לכיכר ביאליק. אזור זה נודע כאזור שסבל מהצפות רבות, מהן סבלו תושבי שכונת הצריפים נורדיה בשנות ה-20 של המאה ה-20. העובדה כי שטח זה היה קשה ליישוב טרם הסדרת מערכות הניקוז העירוניות, הייתה הסיבה למיקומו של בית הקברות טרומפלדור במקום.

מבט מאוניברסיטת תל אביב אל קו הרקיע של העיר (2007). בולטים מגדלי אקירוב מימין, ומגדלי עזריאלי ומגדל היובל משמאל

אקלים

האקלים השורר בתל אביב-יפו הוא אקלים ים תיכוני. בחורף חמים עד קריר וגשום, בסתיו ובאביב הטמפרטורה גבוהה יותר ולעיתים יורדים גשמים ובקיץ חם ולח ללא משקעים. בשנה יורדים בממוצע בעיר כ־583 מילימטרים של גשם, ב־56 ימי גשם. עונת הגשם 1992/1991 הייתה העונה הגשומה ביותר שנרשמה בעיר ובמהלכה נמדדו כ־1,064 מ"מ של גשם. מנגד, עונת הגשם 1999/1998 הייתה העונה היבשה ביותר שנרשמה בעיר, במהלכה נמדדו בעיר כ־238 מ"מ גשם בלבד. בחודש ינואר נעה הטמפרטורה בין כ־C°‏ 17.5 (בממוצע) ביום לבין כ־C°‏ 9.5 בלילה, כאשר בימים הקרים ביותר של החורף יורדות הטמפרטורות עד ל־C°‏ 13 ביום ועד לכ־C°‏ 6 בממוצע בלילה. שלג לא יורד בעיר, אך בהיסטוריה מתועד מקרה בודד ב־6 בפברואר 1950 עת שלג נערם על הקרקע בעיר. בקיץ הטמפרטורות הממוצעות עומדות על כ־C°‏ 30 בממוצע ביום ועל כ־C°‏ 23 בלילה, ומזג האוויר מלווה בלחות של 65% ביום ומעל 80% בלילה. הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנרשמה מאז קום המדינה בתל אביב הייתה כ־C°‏ 43.5, בחודש מאי 1988.

האקלים בתל אביב-יפו חם וגשום יחסית לסביבתה, ומאופיין בתופעת אי החום העירוני, הנובעת בעיקר מריבוי כלי הרכב הנוסעים בעיר. כן מאופיינת העיר בתופעות שונות של מיקרו-אקלים, דוגמת הצללה ומנהרות רוח בין גורדי שחקים, משבי רוח בשעות אחר הצהרים, והבדלים של כ־C°‏ 4 בין שדרות העיר לרחובות המקבילים להן. בשל הלחות הגבוהה, מאופיינת העיר בעומס חום גבוה יחסית בחודשי הקיץ. לאקלים התל אביבי נודעה השפעה מרחיקת לכת על סגנונות הבנייה שהתפתחו בעיר ועל אורח החיים של תושביה.

אקלים בתל אביב (נכון ל־2010)
חודש	ינואר	פברואר	מרץ	אפריל	מאי	יוני	יולי	אוגוסט	ספטמבר	אוקטובר	נובמבר	דצמבר	שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°)	17.5	17.7	19.2	22.8	24.9	27.5	29.4	30.2	29.4	27.3	23.4	19.2	24
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°)	9.6	9.8	11.5	14.4	17.3	20.6	23	23.7	22.5	19.1	14.6	11.2	16.5
משקעים ממוצעים (מ"מ)	147	111	62	16	3.6	0	0	0	0.7	34	81	127	583
מקור: השירות המטאורולוגי הישראלי

המתאר העירוני

תוכנית גדס (1925), שתוכננה על ידי פטריק גדס והייתה תוכנית המתאר הראשונה של תל אביב

תל אביב – קטעי וידאו

ראשיתה של תל אביב באוסף שכונות לוויין מצפון ליפו. שכונות אלה הוקמו במתווה אופייני לסוף המאה ה־19 של רחובות צרים, ברוחב של כ־6 מ' בלבד בין חזיתות הבתים, ברשת שתי וערב, שלאורכם מגרשים קטנים ובתים צמודי קרקע. אחוזת בית שהוקמה ב־1909 נבנתה במתווה דומה אולם במרווחים גדולים יותר שאיפשרו בהמשך את התחדשות הרקמה העירונית ובניית בניינים במקומם של הבתים צמודי הקרקע. משהתאחדו כל השכונות ונוצרה העיר תל אביב, מתארה העירוני נעדר שלד עירוני מסודר, שכן כל שכונה התפתחה עד אז כישות עצמאית עם מאפיינים משלה. מארג הרחובות באזור דרום־מרכז העיר של היום משקף היטב מאפיין זה של היעדר יד תכנונית מכוונת. כאשר המשיכה העיר להתפתח צפונה ומזרחה בעזרתן של ידיים מכוונות, תוכננה התפתחות זו כהמשך לגרעין מארג הרחובות הקיים, שעל בסיסו נבנה שלד עירוני מסודר שיוכל לשאת את המשך התפתחות העיר.

עם תנופת הצמיחה של העיר בשנות ה־20, הוזמן מתכנן הערים הסקוטי סר פטריק גדס להכין תוכנית מתאר לעיר העתידה לגדול לעיר בת כ־100,000 תושבים. תוכנית המתאר שיצר גדס, הידועה כתוכנית גדס, יצרה בין היתר את המערך הפיזי המשרת את מרכז תל אביב עד היום, והיה בה הבסיס הרעיוני שאיפשר את הרחבת העיר בשנות ה־40 וה־50 של המאה ה־20. ברוח רעיון עיר הגנים תכנן גדס רחובות ושדרות ממערב למזרח שיכניסו בריזה מהים, ורחובות מדרום לצפון שיאפשרו התפתחות מסחר בעיר. בין הרחובות הראשיים תוכננו מבננים של מגורים, כאשר המבנן הטיפוסי כולל בניינים בעלי חזית מסחרית בדפנות המזרחית והמערבית. בתוך המבנן חוצים שלושה–ארבעה רחובות קטנים וצרים יחסית שלרוב אינם המשכיים לרחובות מסוג זה במבנן שכן. כמעט כל הרחובות האלה הם רחובות חד־סטריים כיום. במרכז כל מבנן מתוכנן מבנה ציבור כגון בית ספר, קופת חולים או גינה ציבורית. מבנן טיפוסי זה הכולל עשרות בודדות של בנייני מגורים מתקיים עד היום. תוכנית גדס גם הפכה את תל אביב, שהתפתחה עד אותה עת "עם הגב לים", לעיר ההופכת את חוף ימה למשאב חשוב המשפיע רבות על המתווה העירוני.

במקביל לתוכנית גדס, שהרחיבה את העיר צפונה עד נחל הירקון, הוקמו בשנות ה־20 גם שכונות הפועלים נווה שאנן ופלורנטין בעלות מתאר עירוני שונה. נוה שאנן נבנתה בצורת מנורת תשעת קנים סביב רחוב לוינסקי ואילו שכונת פלורנטין נבנתה לפי תוכנית שתי וערב של רחובות בעלי בנייני מגורים טוריים עם חצרות פנימיות.

גינת לוינסקי

על אף השוני בין תוכניות המתאר של שכונות הפועלים לבין אזור לב תל אביב והצפון הישן, בכל אזור זה נבנו בניינים בגישת הסגנון הבין-לאומי (הידוע גם כסגנון הבאוהאוס). מי שהפך את עיר הגנים שתכנן גדס לעיר בעלת צורה פונקציונלית שלימים הוגדרה כ"העיר הלבנה", היה מתכנן הערים ומהנדס העיר, יעקב בן-סירה (שיפמן).

משנות ה־50 המשיכה תל אביב להתרחב והוקמו שכונות חדשות רבות. השכונות המזרחיות לרחוב אבן גבירול ולשטח תל אביב של תקופת המנדט, נבנו ברובן ברוח עיר הגנים של גדס במתווה עירוני דומה מאוד. במקביל, נבנו שכונות לוויין גם מצפון לירקון וממזרח לאיילון. שכונות אלה, כגון יד אליהו ורמת אביב הוקמו כשיכוני גנים, אך במנותק מהרקמה העירונית הרחבה של מרכז העיר. אל שכונות אלה הצטרפו עם השנים עוד שכונות רבות שהתאפיינו בשלל גישות של תכנון עירוני, משכונות שיכונים ופרוורים המתאפיינים בבנייה פרטית ועד שכונות כדוגמת שכונת המשתלה המתפקדות כפרוורים צפופים ועצמאיים עם תכנון העומד בפני עצמו.

משמוצו כמעט כל עתודות הקרקע של תל אביב, החלה בשנות ה־80 מגמת הבנייה לגובה, שהתעצמה בשנות ה־90 וה־2000. מגמה זו כוללת שני כיוונים עיקריים: בניית מגדלים במקום בתים נמוכים במרכז העיר או על ידי עיבוי עירוני ומיצוי שטחים, בין השאר בעזרת ניוד אחוזי בנייה ובניית מגדלים בשטח הפתוח החשוב ביותר שהפך שימושי מאז סוף שנות ה־80 והוא אזור נתיבי איילון. בניית המגדלים לאורך נתיבי איילון והצירים המקושרים אליו ממזרח למרכז העיר השפיעו רבות על המתאר העירוני הכללי של העיר ואף הסיטו את מרכז העסקים הראשי של העיר מזרחה.

נכון לשנת 2010, 20% משטחי העיר היו שטחים ירוקים, שהם 10,414 דונם. נתונים אלו מצביעים על עלייה 35% בגודל השטחים הירוקים בעשור הראשון של המאה ה-21. פארק הירקון הוא השטח הירוק הגדול ביותר בעיר (כ־3,500 דונם) ושני לו פארק מנחם בגין ששטחו כ־1,000 דונם). לצדם מספר גנים ציבוריים ובהם מדרון יפו, פארק וולפסון, גן העצמאות, פארק צ'ארלס קלור וגן מאיר ההיסטורי. במרכז העיר קיימות עשרות גינות עירוניות קטנטנות לצד כ־6 שדרות ירוקות המתפקדות כגינות מוארכות במקביל לרחוב. בנוסף קיימות שתי כיכרות גדולות: כיכר רבין (מלכי ישראל) וכיכר המדינה.

• 
  מבט אל צפון לב העיר והצפון הישן (2007)
• 
  רחוב אלנבי ואזור לב העיר עם רצועת קו החוף, 2014
• 
  מבט מן האוויר על חצי האי הירקוני ועל נמל תל אביב עם יריד המזרח

תחבורה

ערך מורחב – תחבורה בתל אביב

לחצו כדי להקטין חזרה

לחצו להגדלה

---

תרשים של מערך התחבורה הציבורית בתל אביב:
רכבת (בשחור), הרכבת הקלה - הקו האדום (באדום), הרכבת הקלה - הקו הירוק המתוכנן (בירוק), הרכבת הקלה - הקו הסגול המתוכנן (בסגול), שלושת קווי המטרו M1 (בכחול), M2 (בכתום), M3 (בצהוב) והתחנה המרכזית והמסופים של האוטובוסים

מתקן תל-אופן לשכירת אופניים

התחבורה בתל אביב-יפו היא ממערכות התחבורה העמוסות והמסובכות בישראל, עקב אופייה המטרופוליני של העיר. מדי יום נכנסים לעיר מאות אלפי יוממים, והעיר סובלת מעומסי תנועה כבדים וממחסור במקומות חניה. בעיות התחבורה מעצימות את מפגעי הרעש וזיהום האוויר, מכבידות על התושבים ועל בעלי העסקים, ומהוות נושא מרכזי בשיח הציבורי.

ציר התנועה העיקרי והחשוב בעיר הוא נתיבי איילון (כביש מספר 20) החוצה את העיר מצפון לדרום לאורך תוואי הזרימה של נחל איילון, ומהווה את הכניסה העיקרית לעיר מצפון ומדרום. נתיבי איילון משמשים ככביש חגורה מהיר לחלקה המרכזי של העיר, ובתחומם תשעה מחלפים לאורך הציר. אף על פי שהציר כולל חמישה נתיבי נסיעה לכל כיוון לאורך חלקו המרכזי, הוא מתקשה לעמוד בעומסי התנועה הכבדים שעמם עליו להתמודד.

צירי כניסה נוספים אל העיר הם כביש 2, וכביש 482 מצפון, כביש 481, דרך השלום וכביש 461 ממזרח, כבישים 1 ו-כביש 44 מדרום מזרח, וצומת חולון ושדרות ירושלים מדרום.

בעיר פועל מערך קווי אוטובוס עירוניים של חברת "דן", המפעילה את עיקר התחבורה העירונית בעיר מאז 1945. בנוסף לה יש מספר קווים עירוניים של אגד, מטרופולין קווים ואלקטרה-אפיקים. בתל אביב פועלת התחנה המרכזית החדשה (שהיא תחנת האוטובוסים השנייה בגודלה בעולם מבחינת שטחה), מבנה שנוי במחלוקת שנחשב לפיל לבן, ומספר מסופי אוטובוס, שהחשובים שבהם הם מסוף 2000, מסוף כרמלית, מסוף רדינג ומסוף עתידים. בשל מיקומה הגאוגרפי במרכז ישראל ובלב גוש דן ובשל חשיבותה של העיר, יוצאים ממנה קווי אוטובוס לכל חלקי ישראל.

בנובמבר 2019 החל לפעול מיזם היסעים ציבורי חינמי נעים בסופ"ש הפועל בסופי שבוע וכולל שבעה קווים. המיזם מופעל על ידי 6 רשויות מקומיות (תל אביב, קריית אונו, גבעתיים, רמת השרון, שוהם ויהוד-מונוסון) ומאפשר נסיעה אל מרכז הערים ובין השכונות השונות תוך התחשבות באזורים שבהם מתגוררים שומרי שבת.

בשנת 2009 נרשמו כ־25 מיליון נוסעים ברכבת לעיר או מהעיר אשר מהווים 35% מכלל הנוסעים ברכבת ישראל. קו רכבת חוצה את העיר מצפון לדרום ולאורכו 4 תחנות של רכבת ישראל: תחנת הרכבת תל אביב – אוניברסיטה, תחנת הרכבת תל אביב – סבידור מרכז, תחנת הרכבת תל אביב – השלום ותחנת הרכבת תל אביב – ההגנה. רכבת ישראל מפעילה שירותים פרווריים בין תל אביב לערים הסמוכות לה (בין בנימינה בצפון ואשקלון בדרום), וקווים בינעירוניים ליעדים רחוקים יותר (באר שבע, ירושלים, חיפה ונהריה).

מוניות שירות נוסעות לאורך מספר קווי אוטובוס בתוך העיר, כשחשובים שבהם הם קו 4 לאורך רחוב בן-יהודה ורחוב אלנבי וקו 5 לאורך רחוב דיזנגוף ושדרות רוטשילד. מספר קווי שירות מקשרים בין תל אביב לערים הסמוכות. בנוסף פועלות בעיר אלפי מוניות רגילות ("ספיישל").

בתל אביב 251,980 כלי רכב רשומים (כ־14% מכלי הרכב הרשומים בישראל), ברשות 49.9% ממשקי הבית (נתוני 2009), כ־75% מהם הם כלי רכב פרטיים. בסך הכול קיימים בעיר כ־278,000 מקומות חניה. לנוכח עומס התנועה וכמות כלי הרכב, קיימות בעיות חנייה ברוב אזורי העיר, בעקבותיהן נשקלים מגוון פתרונות נקודתיים לצד תוכניות מקיפות. החל מה1.1.25 יוכפל מספר אזורי החנייה בעיר משבעה לארבעה עשר. עם השלמת החלפת התמרורים, ידרשו גם תושבי ותושבות העיר שמחזיקים תו חנייה לשלם עבור חניית הרחוב שאינה באוזר מגוריהם. מהעירייה נמסר כי "מדיניות החנייה החדשה תואמת את החזון התחבורתי העירוני ותביא בין היתר לניהול מושכל של היצע החנייה בעיר כך שמי שזקוק לחנייה בדגש על תושבים ליד ביתם יוכלו למצוא חנייה ביתר קלות".

בעשור השני של המאה ה־21 הלכה וגברה המגמה של שימוש באופניים, אופניים חשמליים וקורקינטים ממונעים בתוך העיר. אמצעי תחבורה זה אף הזוכה לעידוד העירייה, אשר הקימה מתקנים לחניית אופניים, והיא מרשתת את העיר במאות קילומטרים של שבילי אופניים. בשנת 2010 החל פרויקט "תל-אופן" להשכרת אופניים בתל אביב, בדומה לערים אחרות בעולם.

נוסף על נמל התעופה בן-גוריון השוכן בשטח גלילי מצפון לעיר לוד במרחק של כ־18 ק"מ ממרכז תל אביב, היה בצפון תל אביב נמל התעופה שדה דב, שטיפל בתעבורת נוסעים פנים ארצית, בעיקר לאילת. שדה דב שימש גם לפעילות של חיל האוויר, ונסגר ב-1 ביולי 2019.

הדנקל (רכבת קלה) היא מערכת תחבורה ציבורית העיקרית ברחבי תל אביב-יפו, פועלת לקישור טוב יותר בין תל אביב-יפו לפרברים. המערכת כוללת שלושה קווים, הקו האדום החל לפעול בשנת 2023 שאחריו יחנכו הקו הירוק והקו הסגול.

פרויקטים בתכנון ובהקמה

מטרו תל אביב נמצא בהקמה של שלושה קווים: קו המטרו M1, קו המטרו M2 וקו המטרו M3. כמו כן מתוכננים להיבנות בעתיד מחלפים חדשים לאורך דרך בגין ורחוב המסגר.

• 
  עומס בנתיבי איילון
• 
  התחנה המרכזית החדשה
• 
  תחנת הרכבת תל אביב – אוניברסיטה

לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה

תרשים הרכבת הקלה המתוכננת בתל אביב: הקו האדום, הקו הירוק, הקו הסגול (קטעים תת-קרקעיים בקווים אלו שזורים בשחור דק); קווי מטרו: קו M1 (כחול), קו M2 (כתום), קו M3 (צהוב); קווים משיקים של רכבת ישראל (שחור)

כלכלה, תעסוקה ומסחר

בנייני עסקים ומלון דן פנורמה

דיזנגוף סנטר

גורדי שחקים במתחם אחוזת בית. בולטים מגדל נווה צדק ומגדל בנק דיסקונט

תל אביב היא המרכז הכלכלי והפיננסי בישראל. פועלת בה הבורסה לניירות ערך היחידה בישראל, ושוכנים בה משרדי ההנהלה של כל הבנקים העיקריים בישראל. היא מרכז תעסוקה ארצי ומספר המועסקים בתחומה עמד בשנת 2009 על 371,700 איש, שהם כ־13% מכלל המועסקים במדינה. כ־200,000 מאלה הם יוממים המגיעים אל העיר מיישובי גוש דן ואף ממקומות מרוחקים יותר. העיר מרכזת מעל 30% מהתעסוקה במטרופולין, שהם 17% מהתעסוקה הארצית. נכון לסוף שנת 2005, מנה כוח העבודה בקרב תושבי העיר 211,200 איש, מתוכם 11,400 איש (5.4%) היו מובטלים. הכנסת השכירים בעיר נאמדת ב־121.7% יחסית לממוצע הארצי (2006).

מכיוון שתל אביב נבנתה על דיונות חול, פיתוח ענף החקלאות בה לא היה רווחי. גם פיתוח מסחר ימי בה לא צלח משום שמוקדי המסחר בענף זה היו מרוכזים כבר בחיפה. מסיבה זו העיר התפתחה כמרכז מדעי וטכנולוגי, כאשר בשנות ה-80 של המאה ה-20 חל תהליך התעצמות בתחום זה, והעיר הפכה למרכז טכנולוגי בין התוססים במזרח התיכון. מטרופולין תל אביב במיוחד ידוע כמרכז היי טק ברמה בין-לאומית, וברחבי העולם האזור אף זכה לכינוי "סיליקון ואדי" בעקבות עמק הסיליקון שבארצות הברית. בשנת 2008 דירג האקונומיסט את "סיליקון ואדי" במקום השני לאחר עמק הסיליקון האמריקאי מבחינת חשיבותו בתחום. במהלך השנים בחרו חברות טכנולוגיה בין-לאומיות רבות לפעול בעיר ובסביבתה.

כיום^{[דרושה הבהרה]} מרכזת תל אביב 58% מהמשרות במטרופולין ו־38% מהתעסוקה הארצית בענפי הפיננסים והעסקים^{[דרוש מקור]}; בשירותי המסחר והפנאי מרכזת העיר 37% מהתעסוקה במטרופולין ו־22% מהתעסוקה הארצית^{[דרוש מקור]}; בענף התעשייה מרכזת תל אביב 24% מהתעסוקה במטרופולין ו־12% מהתעסוקה הארצית^{[דרוש מקור]}. תל אביב מובילה במספר המועסקים בבנקאות, עם 51% מהמשרות, שהם 16,000 איש.

בעיר נמצאים משרדיהם של מספר ארגונים כלכליים, ובהם התאחדות התעשיינים בישראל, התאחדות המלאכה והתעשייה בישראל, התאחדות הקבלנים והבונים בישראל, איגוד לשכות המסחר, הרשות לעסקים קטנים ומכון התקנים הישראלי. עוד שוכנים בעיר משרדיהן של אין ספור חברות וגופים מסחריים שונים, ובשל מעמדה השנוי במחלוקת של ירושלים, נמצאות רוב השגרירויות הזרות בישראל, על נספחיהן הכלכליים, בתל אביב, או בערים הסובבות אותה.

מרכז העסקים הראשי המסורתי של העיר שכן באזור אחוזת בית ההיסטורי, ברחוב הרצל וברחובות החוצים אותו, בין רחוב אלנבי ממזרח לבתי המשרדים במנשייה ממערב. אזור זה נותר במידה רבה מרכז לפעילות הפיננסית והבנקאית בעיר. עם זאת האזור העסקי בתל אביב התרחב באופן משמעותי לכיוון מזרח וצפון־מזרח ועד מעבר לנתיבי איילון אשר שימשו כזרז לתהליך. כיום עיקר התעסוקה של העיר מתרכזת סביב הרחובות מנחם בגין, קפלן, שאול המלך, המסגר, הרצל ויגאל אלון. במרכז העיר, בנוסף לאזור התעשייה עבר הירקון בצפון מזרח הערי שהתפתח להיות מוקד תעסוקה מרכזי.

בתל אביב רחובות רבים שלהם חזית מסחרית. הבולטים שבהם הם רחובות האורך העיקריים: רחוב דיזנגוף, רחוב אלנבי, רחוב אבן גבירול ורחוב המלך ג'ורג'. מלבדם, בכיכר המדינה התפתח אזור מסחרי הכולל חנויות יוקרה, ורחוב שינקין וחנויות ברחבי שכונת פלורנטין זוכים לפופולריות בקרב צעירים.

על פי מספר דו"חות בין-לאומיים, תל אביב היא אחת מהערים היקרות בעולם. נכון ל-2024, תל אביב נמצאת במקום ה-16 בדירוג הערים היקרות בעולם של חברת הייעוץ האמריקאית מרסר. זאת לאחר שירדה מהמקום הראשון, בו דורגה ב-2021 על פי הפרסום של יחידת המחקר של מגזין האקונומיסט (לפני פריז וסינגפור שתפסו אז יחד את המקום השני). הדו"ח של מרסר מ-2024 ציין בין הסיבות לירידה בדירוג את הנפילה של 22% בעלות שכר הדירה, ובנוסף את הפער בין יוקר המחיה הגבוה בתל אביב, לבין הדירוג הנמוך של העיר במדד איכות החיים, שבו תל אביב מדורגת במקום ה-127. דו"ח נוסף הסוקר את יוקר המחיה בתל אביב, הוא הדו"ח הבין-לאומי שעורכת חטיבת ניהול העושר של בנק UBS השווייצרי. על פי הדו"ח דורגה תל אביב במקום ה־25 ברשימת הערים הכי יקרות לשנת 2010. ב-2024 בצל מלחמת חרבות ברזל ירדה תל אביב 20 מקומות בדירוג הערים שהכי טוב לגור בהן למקום ה־112 הירידה הגדולה ביותר באותה שנה. דו"ח נוסף של ה־UBS משנת 2019 הגדיר את תל אביב כאחת מקבוצת ערים בעולם השנייה בחומרתה ביחס בין מחירי הנדל"ן בשוק לעומת שוויים הראלי. קבוצת הערים בה נמצאת תל אביב היא זו שמחירי הנדל"ן בה מוגדרים כ"מופרזים". בדו"ח של שנת 2019 תל אביב הייתה העיר בה הזינוק במחירי הנדל"ן היה החד ביותר ב־30 השנים שנמדדו. בשנת 2014 זכתה תל אביב בתואר העיר החכמה בעולם, מתוך 250 ערים מועמדות שהשתתפו בתחרות בברצלונה. זאת הודות לצעדים להפעלת הציבור כמו "שולחנות עגולים", דיונים ותקציב שיתופי, ואימוץ טכנולוגיה מסייעת במיזם ה"דיגיתל" – אשר מאגד בתוכו את האפליקציה הסלולרית, אינטרנט אלחוטי חופשי ברחבי העיר, מערכת מידע גאוגרפי (GIS), תחרות פיתוח אפליקציות על בסיס מאגרי מידע פתוחים, רישוי מקוון ועוד.

תקשורת

תל אביב היא מרכזה של התקשורת בישראל, ובמשך עשרות שנים שכנו בה שלושת היומונים הגדולים. מערכת העיתון "הארץ" נמצאת ברחוב שוקן, הקרוי על שמו של שלמה זלמן שוקן שרכש את העיתון בשנת 1935, בית "ידיעות אחרונות" שכן ברחוב יהודה ונח מוזס, הקרוי על שם שניים מבני משפחת מוזס שעמדו בראש העיתון, והעיתון "מעריב" שכן בבית מעריב ברחוב קרליבך, הקרוי על שם מייסד העיתון עזריאל קרליבך. מערכת מעריב פינתה את בית מעריב בשנת 2013, ואילו בית ידיעות אחרונות נהרס בשנת 2017, כשנה לאחר מעבר המערכת לראשון לציון. עם העיתונים המקומיים היוצאים לאור בעיר נמנים "ידיעות תל אביב" מרשת ידיעות תקשורת, שבועון התרבות והפנאי Time Out תל אביב, ובעבר יצאו לאור גם "העיר" ומהדורת הבילוי שלו "עכבר העיר" מרשת שוקן, ו"זמן תל אביב" מבית מעריב. עם עיתוני העבר החשובים שיצאו לאור בעיר נמנים "הצופה", "דבר" ו"חדשות".

שתי הזכייניות שהרכיבו בעבר את ערוץ 2 וכיום משדרות בערוצים 12 ו־13, קשת ו"רשת", שוכנות ברמת החייל, ואולפניה של הטלוויזיה החינוכית הישראלית שכנו ברמת אביב. אולפני תחנת רדיו תל אביב ממוקמים ברמת החייל, וגלי צה"ל משדרים מרחוב יהודה הימית ביפו. לרשות השידור היו אולפנים בתל אביב ברחוב הארבעה, ואילו האולפנים בתל אביב של תאגיד השידור הישראלי ממוקמים ברחוב קרמינצקי ומשם משדרות התחנות כאן תרבות, כאן גימל וכאן 88.

אתרים חשובים בעיר

מוזיאון הבאוהאוס ברחוב ביאליק

שדרות רוטשילד שבמרכז העיר

רצועת החוף של תל אביב

הכניסה לשוק הכרמל מכיכר מגן-דוד (2000)

סחורה בשוק הפשפשים ביפו

גינת שינקין

מגדלי עזריאלי – גורדי השחקים המהווים אחד מסימני ההיכר הידועים של תל אביב

אדריכלות ומבנים חשובים

ערך מורחב – אדריכלות בתל אביב

במהלך כמאה ועשרים השנים של בנייה עברית בתל אביב ובסביבת יפו, התאפיינה הבנייה במספר סגנונות אדריכליים וגישות תכנוניות, הניכרים בה עד היום. כמרכז התרבותי והכלכלי של ישראל הן בתקופת היישוב והן בתקופת המדינה, הייתה האדריכלות בתל אביב החלוצה במובנים רבים באדריכלות הישראלית. כמטרופולין גדול ומרכז תרבותי נמצאים בעיר אתרים ומבנים רבים בעלי חשיבות היסטורית, אדריכלית ותרבותית. לצד בנייה מאסיבית הנמשכת גם היום, שעיקר מאפייניה היא בנייתם של גורדי שחקים מן הגבוהים בארץ, מתבצעת מאז שנות ה־90 פעילות שימור מבנים מקיפה, בעיקר באזור לב תל אביב, יפו העתיקה, נוה צדק, דרום הקריה ומספר מקומות נוספים הידועים כתל אביב הקטנה.

העיר הלבנה

ערך מורחב – העיר הלבנה

למרכזה ההיסטורי של תל אביב, מורשת אדריכלית חשובה כעיר בה הצליח באופן ייחודי "הסגנון הבין-לאומי" של שנות ה־20 וה־30 בשילוב תכנון עירוני מתאים ויוצא דופן, לא רק בישראל אלא בעולם כולו. המרקם העירוני ואוסף הבתים של תקופה זו, המתאפיינים באדריכלות מודרנית בסביבה של עיר גנים, זכה לכינוי "העיר הלבנה". בשנת 2003 זכתה העיר הלבנה להכרה בין-לאומית על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. ברחוב ביאליק שוכן מוזיאון קטן המוקדש לתולדות סגנון האדריכלות הבין-לאומי של תל אביב.

יפו העתיקה

ערך מורחב – יפו העתיקה

מתחם יפו העתיקה הוא האזור שבו עיר הנמל יפו הייתה ממוקמת לאורך ההיסטוריה. כיום מתייחסים ליפו העתיקה כאל השטח שהיה מוקף בחומות במהלך המחצית הראשונה של המאה ה־19. המתחם ממוקם בראש גבעת הכורכר של יפו ובמדרונותיה, והוא נתחם במזרח ברחוב יפת ובדרום ברחוב לואי פסטר, הממוקמים בתוואי החפיר של חומות העיר.

המתחם כולל את בתי המגורים וסמטאות יפו העתיקה במדרונות המערבי והדרומי, את גן המדרון במדרון הצפוני, ואת גן הפסגה וכיכר קדומים בראשו ויש הכוללים גם את נמל יפו ואת טיילת חומות הים במתחם. יפו העתיקה היא רק שריד לעיר שהתקיימה במקום עד מלחמת העצמאות. רוב בתיה העתיקים נהרסו וחלק גדול מהבינוי העתיק שנשאר שוקם ושומר במסגרת פרויקט נרחב שהחל באמצע שנות ה־60.

רחובות העיר ושדרותיה

ערכים מורחבים – רחובות תל אביב-יפו, שדרות בתל אביב-יפו ושמות הרחובות בתל אביב-יפו

בעיר כ־1,500 רחובות. חלק מרחובותיה ידועים בשל מאפייניהם הייחודיים בעיר ובארץ כולה, בעלי היסטוריה הקשורה בהתפתחות העיר, וחלקם הפכו לשם דבר בתרבות הישראלית. עם אלה נמנים רחוב דיזנגוף שנודע כרחוב הבילויים ובתי הקפה של המדינה, רחוב אלנבי בעל המעמד הממלכתי שלאורכו התקיימו מצעדי צה"ל ורחוב שינקין שהצמיח סביבו תרבות שלמה שזכתה לכינוי "שינקינאות". רחובות אחרים התפרסמו בזכות מאפיינים אחרים של הרחוב המוכרים לא רק לתושבי העיר כגון רחוב אחד העם כמרכזה הכלכלי של ישראל (בו שוכנת הבורסה לניירות ערך בתל אביב), רחוב הירקון כמרכז תיירותי, רחוב הארבעה הידוע בזכות מסעדותיו, רחוב לוינסקי הידוע בזכות שוק התבלינים ומאכלי הגורמה ואף רחובות קטנים כגון רחוב גורדון שהתפתח כאזור בולט של גלריות לאמנות בעלות שם כלל ארצי.

כמה מרחובותיה הידועים של העיר הם שדרות המהוות חלק מרכזי ובלתי נפרד משלד העיר ואף ממלאות תפקיד חשוב בחיי תושביה. השדרה הראשונה בעיר, שדרות רוטשילד, נחנכה כבר בימיה הראשונים של העיר ועודנה השדרה החשובה בה. שדרות ירושלים שביפו נחנכו בשנת 1915, עוד טרם אוחדו הרשויות, בהוראת מושל יפו חסן בק שהתקנא בשדרה התל אביבית.^{[דרוש מקור: לכך שקנאה הייתה המניע]} שדרות מרכזיות נוספות שנחנכו מאז שנות ה־30 הן שדרות בן ציון, שדרות ח"ן, שדרות קק"ל (מ־1974 – שדרות בן-גוריון) ושדרות נורדאו. כמו כן קיימות שדרות נוספות, בעלות מאפיינים שונים, גם בחלקים נוספים וחדשים יותר של העיר.

מאז סוף שנות ה־90 ותחילת שנות ה־2000 זוכות השדרות, ובראשן שדרות רוטשילד, להתחדשות עירונית ענפה ושיפוץ נרחב שגרם להחייאתן ולחיזוק מעמדן כחללים ציבוריים חשובים ביותר בעיר, לתרבות הפנאי ולאירועים מיוחדים. במהלך השיפוץ נוספו מדשאות, פרחים וספסלים, סומנו שבילי אופניים, הוסרו המשתנות הציבוריות המוזנחות שהיו בשדרה, נבנו מתקני משחקים, ומעברי הרחובות נהיו נוחים יותר. בעקבות השיפוץ, התמלאו השדרות באוכלוסיית האזור והפכו לאחד ממוקדיה המובילים של תל אביב.

חוף הים והטיילת

חוף ימה של תל אביב

ערך מורחב – רצועת חוף תל אביב

רצועת חופי תל אביב מתמשכת לאורך כ־14 קילומטרים על שפת הים התיכון, ומהווה מרכיב מרכזי בחיי תושבי תל אביב ובדימויה כעיר חוף. חלק ניכר מרצועת החוף משמש לפעילויות פנאי ונופש הפתוחות לציבור הרחב, בעיקר כחופי רחצה, טיילות ופארקים. חלק קטן משמש לפעילויות אחרות, שבחלקן סגורות לציבור. רצועת החוף כוללת גם ארבע מעגנות (רדינג, נמלי תל אביב ויפו, והמרינה).

רוב חופי הרחצה והטיילות מרוכזים ברצועה החוף המרכזית, שבין הירקון ליפו. חופי תל אביב כוללים את חופי הרחצה הראשונים שהוסדרו בארץ, כבר בשנות ה־20 של המאה העשרים.

בשנת 2010 דורגה תל אביב במקום התשיעי במצעד ערי החוף שערך המגזין הבין-לאומי נשיונל ג'יאוגרפיק.

שווקים

בתחומי תל אביב-יפו פועלים מספר שווקים בעלי מאפיינים שונים. השוק הוותיק ביותר בעיר הוא שוק הפשפשים ביפו המתמחה בעתיקות, חפצי בית ישנים ופרטי אמנות שונים. שוק זה הוא למעשה השוק הגדול היחיד שנשאר ביפו. עד מלחמת העצמאות התקיימו מספר שווקים גדולים באזור יפו העתיקה, ובהם סוק א־דיר ממזרח לכיכר השעון ו"שוק הזרים" שברחוב יפת, "שוק נווה צדק" ו"שוק האתרוג" שפעל ברחוב האתרוג. השוק הגדול והפעיל בעיר כיום הוא שוק הכרמל הנמצא במרכזה. השוק פועל בכל ימות השבוע ומתמחה בעיקר במזון אך גם במוצרים נוספים. שוקי מזון גדולים ופעילים נוספים הם שוק לוינסקי הפועל בדרום העיר לאורך רחוב לוינסקי ושוק התקווה הפועל בשכונת התקווה. קרוב לשוק הכרמל פעל גם שוק בצלאל בו נמכרו בעיקר בגדים, ובעבר נודע בדוכני הפלאפל שבו. משנת 2010 גם פועל באופן קבוע שוק איכרים אורגני במתחם נמל תל אביב. פעמיים בשבוע פועל במדרחוב נחלת בנימין יריד יוצרים ואמנים מפורסם הזוכה זה שנים לעידודה של העירייה. כמו כן פועלים באזורים שונים בעיר שווקים תקופתיים כגון יריד עתיקות בכיכר דיזנגוף וירידים שונים הנערכים באופן ארעי בכיכר רבין, נמל תל אביב, מרכז הירידים, בפארק הירקון ועוד.

בנוסף לשווקים אלו פעלו בעיר מבני שוק שנהרסו ופונו לצורך מגורים. עד שנת 2006 פעל השוק הסיטונאי בו נסחרו פירות וירקות בין סוחרים. שוק זה פונה והועבר לצריפין, ובשטח שבו שכן מתוכננת לקום שכונת מגורים משולבת עם מבני מסחר ותעסוקה, מבני ציבור ופארק. בנוסף פעל ברחוב העלייה מבנה שוק קמעונאי בסגנון באוהאוס המיועד להריסה בחלקו שנקרא: "שוק העלייה" שנפתח בשנת 1938 ונסגר בשנת 1981. לרשימת השווקים בתל אביב הצטרף בשנת 2015 "שוק שרונה מרקט" – שוק קולינרי אורבני מודרני וחדשני. זהו גם השוק המקורה הגדול בישראל, אשר פועל שבעה ימים בשבוע.

מרכזי קניות

בעיר פועלים מספר מרכזי קניות:

• דיזנגוף סנטר: נפתח בשנת 1977 בדיזנגוף פינת המלך ג'ורג'.
• קניון עזריאלי: נפתח ב-1999 ומהווה חלק מהמתחם של מגדלי עזריאלי.
• קניון רמת אביב: נפתח ב-1997 והוא מרכז הקניות המרכזי של שכונות עבר הירקון.
• גן העיר: מרכז קניות קטן יחסית שנפתח ב-1988 בסמוך לכיכר רבין.
• קניון TLV: נפתח בשנת 2017 על מתחם השוק הסיטונאי.

דמוגרפיה וסטטיסטיקה

לפי הערכה, בשנת 2013 התגוררו בעיר כ־420,780 תושבים שהם כ־5.4% מתושבי ישראל ו־12.4% מכלל תושבי מטרופולין גוש דן. תל אביב-יפו היא עיר מעורבת, וכ־92% מתושביה הם יהודים, כ־4.3% הם ערבים והיתר בני קהילות אחרות. למעשה, רק יפו מתאפיינת באוכלוסייה יהודית־ערבית מעורבת והאוכלוסייה בעיר תל אביב עצמה (ללא יפו) היא רובה ככולה יהודית. לפי פסיקת בג"ץ משנת 2000 חויבה העירייה להציב שילוט דו־לשוני בכל חלקי העיר. מנתונים לא רשמיים שמקורם בהערכה, גרים בתל אביב גם כ־50,000 עובדים זרים, שאינם נמנים בנתוני הלמ"ס.

בין אזורי העיר קיימת שונות בצפיפות האוכלוסייה. באזור עבר הירקון ובאזור שרונה ומונטיפיורי – צפיפות האוכלוסייה נמוכה יותר (בין 3.4 ל-6.9 נפשות לדונם בשנת 2017) ובאזור מרכז העיר והצפון הישן צפיפות האוכלוסייה גבוהה יותר (13.4 ו-17.8 נפשות לדונם בשנת 2017, בהתאמה).

להלן טבלה הממחישה את התפתחות האוכלוסייה בעיר בחתך לאום ובהשוואה להתרחבות שטחה; וכן התפתחות האוכלוסייה בתצוגה גרפית:

התפתחות שטח, אוכלוסייה וצפיפות בתל אביב שנה סה"כ תושבים יהודים אחרים שטח (דונם) צפיפות (תושבים/דונם) 1914 3,600 - - 990 3.6 1925 34,000 - - - - 1936 120,000 - - - - 1948 248,500 244,600 3,900 25,500 9.7 1955 359,700 354,000 5,700 - - 1961 386,100 380,300 5,800 48,500 7.8 1972 363,800 357,400 6,400 49,600 7.3 1983 327,300 317,800 9,500 50,553 6.3 1995 348,900 328,400 20,500 51,423 6.4 2006 384,400 351,800 32,600 51,423 7.5 2007 390,100 356,700 33,400 51,423 7.6 2010 404,400 358,900 33,400 51,788 7.64 2013 420,780 361,800 35,000 51,788 8.12 2016 432,800 393,200 39,700 51,830 8.4 2018 451,500 407,200 44,300 51,830 8.7 2019 460,600 414,200 46,400 51,830 8.9

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף אוקטובר 2024 (אומדן), מתגוררים בתל אביב-יפו 494,561 תושבים (מקום 2 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022) היה 79.6%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 16,837 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח).

הגיל החציוני של תושבי העיר הוא 34.1 שנים לעומת 28.6 בכלל ישראל. 48.2% מתושבי העיר הם גברים ו־51.8% הן נשים. להלן נתוני התפלגות האוכלוסייה בשנת 2008 לפי גיל ומין:

בשנת 2009 היו בעיר 239,194 יחידות דיור. 78.7% מהן, 188,281, שימשו למגורים.

בריאות

בית החולים איכילוב

המרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי הוא המוסד הרפואי החשוב בתל אביב, ונמנה עם שלושת בתי החולים הגדולים במדינה. המרכז מטפל בכ־438,000 תושבי העיר ומעל למיליון איש הנכנסים אליה מדי יום. המרכז נמצא ברחוב ויצמן בעיר ומשתרע על שטח של 150,000 מ”ר. הוא מאגד בתוכו שלושה בתי חולים: בית החולים הכללי איכילוב ובצמוד לו מרכז השיקום ע"ש אידה סוראסקי, בית החולים ליס לנשים וליולדות ובית החולים דנה לילדים. בנוסף לתפקידו כמתקן רפואי הוא משמש מרכז הוראה ומחקר המסונף לפקולטה לרפואה ובית הספר לסיעוד באוניברסיטת תל אביב.

בית החולים הפרטי החשוב בעיר הוא בית חולים אסותא, ופעל בו גם בית ספר לאחיות. הוא הוקם ב־1934 על ידי קבוצת רופאים יוצאי גרמניה, אשר שמו דגש על הקמת מוסד רפואי עצמאי, שאינו מהווה חלק מהמערכות הבריאותיות המרכזיות של ההסתדרות הציונית הדסה וקופת חולים כללית שפעלו אותה עת ביישוב היהודי בארץ ישראל. בית החולים הוקם ברחוב ז'בוטינסקי על שטח של שמונה דונמים שנרכש מהכפר סומייל, והשם "אסותא" נבחר על ידי המשוררים שאול טשרניחובסקי ויעקב כהן. בשנת 2009 עבר בית החולים אסותא לבניין חדיש ומפואר ברחוב הברזל בשכונת רמת החיל. בית החולים אסותא הוא בעליו של ארבעה בתי חולים ושבע מרפאות ברחבי ישראל. מרכז אסותא גדול נוסף נמצא כיום ברחוב יגאל אלון בעיר.

מרכז רפואי רעות הנמצא בשכונת יד אליהו הוא בית החולים השיקומי הגדול מסוגו בתל אביב.

בעבר פעלו בתחומי תל אביב מספר בתי חולים נוספים. בית החולים הדסה הוקם בשנת 1918 ושכן רוב הזמן בבניין ברחוב בלפור 8 במרכז העיר. בית החולים הדסה שירת את תושבי העיר, יחד עם בית החולים אסותא, משך עשרות שנים, אך החל בשנות ה־80 החל פינויו ההדרגתי ומחלקותיו שולבו במרכז הרפואי תל אביב. ב־1992 נסגרה המחלקה האחרונה והבניין נהרס. כיום עומד במקומו מתחם רובע לב העיר. בית חולים נוסף ששולב במרכז הרפואי ת"א, הוא בית היולדות הקריה ששכן בקריה ונודע בשם "בית חולים הקריה". בית היולדות נוסד בשנת 1951, ושימש עד 1998 כבית היולדות של תל אביב. לאחר מכן נהרס הבניין ותחתיו קם המגדל של משרד הביטחון. ביפו פעל בית חולים ממשלתי. בית החולים פעל משנת 1948 עד לסגירתו בשנת 1980. את מקומו ירש המרכז הרפואי וולפסון בחולון. מוסד רפואי חשוב נוסף שפעל בתל אביב הוא מרפאת זמנהוף ששימשה כמרפאה החשובה ביותר של קופת חולים כללית במרכז ישראל. המבנה ברחוב זמנהוף היה בנוי בסגנון הבין-לאומי. המבנה נהרס ובמקומו מוקם מגדל מגורים תוך כדי שימור חלק ממעטפת המבנה המקורי. המרפאות שפעלו בו הועברו למגדל המאה.

אמנות ותרבות

הבימה, התיאטרון הלאומי של ישראל

מוזיאון תל אביב לאמנות

מרכז סוזן דלל בנווה צדק

פסטיבל ג'אז תל אביב 2008, מופע פתוח לקהל ברחבת סינמטק תל אביב

הגימנסיה העברית "הרצליה" בשנת 1936 לערך

בניין הסנאט באוניברסיטת תל אביב (2009)

קו הרקיע של צפון תל אביב מתל קסילה שבמוזיאון ארץ ישראל

פארק המקפצה במקום שהיה הקאנטרי קלאב של תל אביב

העיר תל אביב מהווה את ליבה התרבותי של מדינת ישראל. בעיר מספר רב של מוסדות תרבות ובידור ובה מתגוררים המספר הרב ביותר של אנשי תרבות ורוח, אנשי תקשורת וכוכבי בידור לעומת ערים אחרות בישראל. במידה רבה, תל אביב היא מרכזה ומקורה של התרבות הישראלית והעברית המודרנית. לעיר דימוי של עיר נהנתנית המרוכזת בעצמה ובהנאות העולם, ולעיתים מתוארים תושביה באופן ביקורתי כמתגוררים בבועה ומנותקים מהנעשה מחוץ לעירם.

מרבית התיאטראות צמחו בתל אביב כבר בימיה הראשונים כעיר ובעיקר בתקופת המנדט הבריטי. "הבימה", "האוהל" ו"המטאטא" היו מן התיאטראות העבריים הראשונים וכולם צמחו בעיר בתקופה זו. בשנות ה־40 הוקם התיאטרון הקאמרי, התיאטרון העירוני הרשמי. בתל אביב הקים מרדכי גולינקין ב־1923 את האופרה הארצישראלית, שנסגרה ב־1940. בשנת 1947 הוקמה האופרה הישראלית, וב־1985 האופרה הישראלית החדשה, ששמה הרשמי הוא "האופרה הישראלית תל אביב-יפו". גם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, שקונצרט הפתיחה שלה נערך באולם יריד המזרח בתל אביב ב־26 בדצמבר 1936, פועלת מתל אביב. בתל אביב ממוקמים גם האולמות המובילים לאמנות הבמה, ובהם המשכן לאמנויות הבמה, המשמש בית לתיאטרון הקאמרי ולאופרה הישראלית החדשה, ומתחם הבימה הכולל את היכל התרבות, המשמש, מאז היווסדו בשנת 1957, כאולם הבית של התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

בין השנים 1992–1995 פעלה בעיר התזמורת הסימפונית תל אביב בניצוחו של איתי טלגם ובין השנים 1990–1997 פעלה גם התזמורת הקאמרית תל אביב-יפו בניצוחו של ארנסט לב.

אמנים נוספים וכן חלוצי הספרות השירה העברית המודרנית פעלו ברובם בתל אביב: משוררים כגון חיים נחמן ביאליק, אברהם שלונסקי, אלכסנדר פן ונתן אלתרמן, אמנים כדוגמת נחום גוטמן, יצחק פרנקל וראובן רובין ואנשי רוח נוספים היו לא רק אישים בעלי חשיבות לאומית אלא גם דמויות מקומיות חשובות והיו מעורבים בפעילות הציבורית של העיר תל אביב.

בתחום האמנות הפלסטית בולטת תל אביב-יפו בריכוז הגדול של גלריות ומוזיאונים לאמנות. בית ספר לאמנות של ההסתדרות מיוסדו של הצייר יצחק פרנקל פעל בת"א מ-1926 עד 1929, שם למדו ציירים בולטים כגון ג'ניה ברגר, שמשון הולצמן, מרדכי לבנון ועוד. בשנת 1932 נפתח בתל אביב מוזיאון תל אביב לאמנות, ששכן אז ב"בית דיזנגוף". בשנת 1934 נפתחה הגלריה הראשונה בעיר – גלריה לאמנות כ"ץ. בתחילת שנות ה־40 של המאה ה־20 בלטו תערוכות כלליות שהוצגו בבית "הבימה" והיוו במה להצגת מיטב האמנות של אותה תקופה. בשנת 1952 נחנך "ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו", שנבנה כתוספת למוזיאון תל אביב לאמנות. בשנת 1971 נחנך המבנה הנוכחי של מוזיאון תל אביב לאמנות.

לאחר קום המדינה התפתח במרכז העיר, ברחובות שסביב רחוב גורדון, מרכז של גלריות לאמנות. בין הגלריות בלטו "גלריה גורדון", "גלריה גבעון" ו"גלריית הקיבוץ", "גלריה ג'ולי מ." ועוד. בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלו להיפתח גלריות במקומות נוספים בעיר, בעיקר בחלקה הדרומי. בעשור הראשון של המאה ה-21 החלו להיערך גם ירידי אמנות גדולים כגון פסטיבל "אמנות הארץ", שנערך בשטח תחנת הכוח רדינג (2000–2006), "ArTlv" (בשנת 2008) ו"צבע טרי" (2008–2011).

תל אביב אירחה את תחרות אירוויזיון 2019, שנערכה באקספו תל אביב.

עם מוסדות האמנות והתרבות המרכזיים בעיר נמנים:

מוזיאונים בית ביאליק בית דיזנגוף בית בן-גוריון בית העיר תל אביב-יפו אנו – מוזיאון העם היהודי בית התנ"ך בית רוקח בית שלום עליכם ביתן איל עופר מוזיאון ארץ ישראל מוזיאון בית יאיר מוזיאון בית ראובן מוזיאון בתי האוסף לתולדות צה"ל מוזיאון האצ"ל בתש"ח מוזיאון ההגנה מוזיאון נחום גוטמן מוזיאון תל אביב לאמנות הרצלילינבלום – מוזיאון להיסטוריית הבנקאות בתי קולנוע בתי קולנוע בתל אביב קולנוע עדן קולנוע אלהמברה קולנוע מוגרבי קולנוע אסתר ספריות הספרייה המרכזית של תל אביב היא ספריית בית אריאלה, שהיא גם הספרייה הציבורית הגדולה בישראל. בנוסף, נכון ל־2021 יש 21 ספריות עירוניות בתל אביב: ספריית מגדל שלום, שהוקמה בשנת 1973, נמצאת במגדל שלום ברחוב אחד העם. זו הספרייה השנייה בגודלה בתל אביב. חלל הספרייה מתחלק לשלושה אזורים: אזור השאלת הספרים, מרחב עבודה ללא תשלום ומרחב יזמות שפועל החל משנת 2011 ומנגיש ליזמים צעירים חלל עבודה ובו מקומות ל־30 יזמים במקביל. כחלק מתמיכת עירית תל אביב ומחלקת הספריות ביוצרים מתחום הכתיבה, קיים מיזם "חדר משלך" ומדי שנה מוענקת לארבעה יוצרים הזכות להשתמש בשני חדרי סופרים לתקופה של חצי שנה, כאשר חדר סופרים אחד היה חדר העבודה של המשורר, הסופר, המחזאי והמתרגם יעקב כהן. הספרייה על שם אנה לאורה פטליק פישר – נחנכה באוקטובר 2015, בתוך המרכז הערבי יהודי ברחוב קדם ביפו. הספרייה נתרמה על ידי משפחת פישר מברזיל. בספרייה 20,000 ספרים ויש בה אוסף גדול של ספרים בשפה הערבית לילדים ולמבוגרים. יש בה ספרנית אחת דוברת עברית וספרנית אחת דוברת ערבית. אחת לשבוע מתקיימת בספרייה שעת סיפור דו לשונית, בערבית ובעברית. ספריית בית יד לבנים – ברחוב פנקס 63, משרתת את תושבי השכונות שמדרום לירקון, הצפון החדש ואזור כיכר המדינה. הספרייה היא חלק מבית יד לבנים תל אביב. ספריית בת ציון ספריית בית ברבור ספריית בית דני ספריית הדר יוסף ספריית יאיר השולמי (נחלת יצחק) ספריית יפו ג' (בני ברית) ספריית יפו ד' (ספריית הכ"ב) ספריית מרכז המוזיקה ספריית מרכז יפו ע"ש מנדל ספריית מרכז השחמט ספריית נווה אליעזר ספריית נווה עופר (תל כביר) ספריית נוה שרת ספריית ניסטור ספריית צהלה ספריית רמת אביב ג' ספריית רמת ישראל ספריית שרמן (שפירא) מוזיקה ואמנויות הבמה בית ציוני אמריקה האופרה הישראלית תל אביב-יפו המשכן לאמנויות הבמה התזמורת הפילהרמונית הישראלית היכל התרבות התזמורת הקאמרית הישראלית אנסמבל סולני תל אביב מרכז סוזן דלל סינמטק תל אביב המקהלה הפילהרמונית תל אביב המקהלה הקאמרית תל אביב צוותא תיאטרון בית ליסין תיאטרון גשר תיאטרון הבימה תיאטרון הפרינג' התיאטרון הקאמרי תיאטרון יידישפיל תיאטרון קרוב מייסודו של ניקו ניתאי תיאטרון תמונע מרכז סדנאות הבמה תיאטרון הסימטה בת דור בת שבע מיומנה תיאטרון "נא לגעת" אנסמבל וירטואוזים של תל אביב פסלי חוצות בולטים אנדרטה לשואה ולתקומה (1975) מאת יגאל תומרקין עקלתון (1975) מאת יצחק דנציגר התרוממות (1976) מאת מנשה קדישמן כיכר לבנה (1989) מאת דני קרוון בוסתן בתים – אזורי חן (1991) מאת ציונה שמשי

חינוך

בסך הכל, פועלים בתל אביב-יפו למעלה מ־150 מוסדות חינוך. ידועה במיוחד היא הגימנסיה העברית "הרצליה" שהוקמה ביפו בשנת 1905 והייתה בית הספר התיכון העברי הראשון בעולם. עם ייסודה של אחוזת בית בשנת 1909, הועברה הגימנסיה לרחוב הרצל ונקראה על שמו של חוזה המדינה. הבניין הישן של בית הספר היה בנוי בסגנון אקלקטי והוא הוקם בקצה רחוב הרצל באופן שהציב אותו ואת החינוך בתודעת תושבי תל אביב כמוסד בעל חשיבות עליונה. ב־1962 הועבר בית הספר למבנה חדש ברחוב ז'בוטינסקי, והמבנה הישן נהרס בצעד שנוי במחלוקת ופינה את מקומו למגדל שלום מאיר.

המוסד החינוכי החשוב בעיר כיום הוא אוניברסיטת תל אביב. המוסד הוא אוניברסיטת המחקר הגדולה בישראל והמוסד היהודי להשכלה גבוהה הגדול בעולם. על־פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת הלימודים תשס"ו למדו בה כ־28,000 סטודנטים. ההכרזה על הקמת אוניברסיטת תל אביב התקיימה ב־6 ביוני 1956, אך למעשה הקמתה נעשתה בשלבים ונמשכה כעשר שנים, אגב איחוד מוסדות שונים. גרעין האוניברסיטה הוקם ב־1 בדצמבר 1953 באבו כביר סמוך ליפו, עם פתיחת "המכון האוניברסיטאי למדעי הטבע". בשנת 1960 זכתה האוניברסיטה להכרה ראשונה מטעם המועצה להשכלה גבוהה ובהדרגה הוכרו חוגים נוספים שלה מבחינה אקדמית. ב־4 בנובמבר 1964 נחנך הקמפוס הקבוע של האוניברסיטה ברמת אביב, וב־1969 זכתה אוניברסיטת תל אביב להכרה מלאה של המועצה להשכלה גבוהה והוכרה כתאגיד לפי החוק להשכלה גבוהה.

מוסדות אקדמיים אחרים הם המכללה האקדמית תל אביב יפו ואפקה - המכללה האקדמית להנדסה בתל אביב, ועם המוסדות להכשרת מורים נמנים מכללת לוינסקי לחינוך שנוסדה בשנת 1912 וסמינר הקיבוצים.

עם בתי הספר התיכוניים הבולטים נמנים גמנסיה הרצליה, שבח מופת, עירוני א', עירוני ד', עירוני ה, אליאנס (עירוני י') ותיכון חדש. בתל אביב פועלות מספר ישיבות, ועמן נמנות הישיבה לאמנויות ולמדעים בר-אילן, ישיבת היישוב החדש, ישיבת אורות אביב, ישיבת חידושי הרי"ם, ישיבת מעלה אליהו, ישיבת שירת משה, ישיבת "עטרת נחמיה" בשכונת נחלת יצחק, ישיבת "נתיבות יצחק" בשכונת יד אליהו וישיבת אורות שאול בשכונת שפירא.

בתי ספר בעיר המתמקדים בנושאים ייחודיים הם בית הספר לטבע, בית הספר לאמנויות תל אביב ובית החינוך ע"ש א"ד גורדון.

ספורט

אצטדיון בלומפילד

היכל מנורה מבטחים

היכל קבוצת שלמה

מרכז הספורט הלאומי תל אביב

בעיר תל אביב-יפו פועלים שני מועדוני הספורט הגדולים והמעוטרים בישראל – מכבי תל אביב והפועל תל אביב, אשר החלו לפעול בענפי ספורט רבים עוד בטרם הוקמה המדינה, ומלבדן פועלות בעיר עוד עשרות קבוצות בענפים שונים.

כדורגל

בעיר פועלות שתי קבוצות כדורגל מהמצליחות והמעוטרות בישראל – מכבי תל אביב והפועל תל אביב המשחקות בליגת העל ובליגה הלאומית, אשר משחק הדרבי ביניהן נחשב לאחד המשחקים הבולטים בכדורגל בישראל. בני יהודה תל אביב אשר מייצגת את שכונת התקווה, מכבי יפו והפועל כפר שלם משחקות בליגה הלאומית. שמשון תל אביב משחקות בליגה א'. בית"ר תל אביב ובני יפו אורתודוקסים משחקות בליגה ב'. במחוז תל אביב של ליגה ג' משחקות אינטר עלייה תל אביב, בית"ר עזרא, מועדון ספורט רו"ח תל אביב, אליצור יפו תל אביב, ספורטינג תל אביב, הפועל רמת ישראל, בית"ר יפו, הפועל נווה גולן, מועדון כדורגל דיזנגוף תל אביב ומועדון כדורגל תל אביב טומי. בנוסף פועלת בעיר מחלקת הנוער של גדנ"ע תל אביב יהודה.

כמו כן פועלת קבוצת הנשים אס"א תל אביב, המשחקת בליגת העל לנשים. בנוסף פועלות הפועל תל אביב ובני יהודה המשחקות בליגות הנמוכות. בעבר פעלה גם קבוצת מכבי תל אביב.

בעיר מספר אצטדיוני כדורגל שהגדול בהם הוא אצטדיון בלומפילד המכיל 29,400 מקומות ישיבה המשמש את מכבי תל אביב, הפועל תל אביב ובני יהודה. אצטדיון נוסף בעיר הוא אצטדיון שכונת התקווה המשמש קבוצות כדורגל מתל אביב בליגות נמוכות. בעבר שכן בעיר אצטדיון המכביה ההיסטורי שהיה מגרשה הביתי של מכבי תל אביב.

כדורסל

גם בתחום הכדורסל פועלות בעיר שתי הקבוצות המצליחות והמעוטרות ביותר בישראל – מכבי תל אביב המשחקת בליגת העל וביורוליג והיא לאחת הקבוצות המעוטרות באירופה, והפועל תל אביב המשחקת בליגת העל וביורוקאפ הנחשבת לאחד המועדונים הגדולים בישראל, שהייתה בימי השיא שלה בשנות ה-60. משחק הדרבי ביניהן נחשב לאחת היריבויות הגדולות בכדורסל בישראל. בתל אביב נמצא גם אולם הכדורסל היכל מנורה מבטחים, אולם רב תכילתי אשר משמש כמגרש הבית של קבוצת מכבי תל אביב, וכן היכל קבוצת שלמה, אולם רב תכליתי אשר משמש כמגרש הבית של קבוצת הפועל תל אביב.

הישגיה של מכבי תל אביב, הכוללים זכייה ברוב הגדול של אליפויות ישראל בכדורסל וכן הישגים רבים באירופה (כולל מספר זכיות ביורוליג ובמפעל שקדם לו הסופרוליג) זיכו את העיר בגאווה רבה, שהשתקפה באמירתו המפורסמת של אלכס גלעדי משנת 1977, כאשר נודע שמכבי זוכה באליפות אירופה לראשונה: "גביע אירופה לתל אביב!".

בליגות הכדורסל הנמוכות משחקות גם בית"ר תל אביב ומכבי תל אביב דרום קבוצת הבת של מכבי תל אביב.

עד סוף שנות ה-80 היו הקבוצות התל אביביות הדומיננטיות גם בכדורסל הנשים, ושלוש קבוצות מהעיר – מכבי, הפועל ואליצור זכו במרבית התארים. כיום פעילות הקבוצות אליצור תל אביב ובני יהודה.

כדוריד

בתחום הכדוריד קיימות בעיר שתי קבוצות, מכבי תל אביב שמתמודדת בליגת העל בכדוריד ומשחקת באולם התיכונט ואס"א תל אביב המתומדדת בליגה הלאומית בכדוריד ומשחקת במרכז עלית אשר נמצא באוניברסיטת תל אביב. בעבר הייתה קיימת גם הפועל תל אביב, אך היא פורקה בשנת 2017.

כדורעף

בתחום הכדורעף פועלת בעיר קבוצת מכבי תל אביב, אשר משחקת בליגת העל ולזכותה 15 אליפויות ו-10 גביעים, כולל חמישה דאבלים רצופים (2008–2012). בעבר פעלה בעיר גם קבוצת הכדורעף של הפועל תל אביב.

בליגת העל בכדורעף נשים פעילות הקבוצות מכבי תל אביב וק.ק. תל אביב.

כדורמים

בתחום הכדורמים פועלת בעיר קבוצת אס"א תל אביב, 9 פעמים אלופת המדינה ו-9 פעמים מחזיקת גביע המדינה. בשנות ה-60 הייתה קבוצת הכדורמים של הפועל תל אביב המובילה בישראל, ולזכותה 9 אליפויות ו-8 גביעים, אך היא פורקה. בנוסף פעלו בעבר גם קבוצות הכדורמים של מכבי תל אביב וברית מכבים עתיד.

ענפים נוספים

בעיר פועלות גם מספר קבוצות רשמיות בקטרגל, פוטבול, טריאתלון וריצה. באזור שפך הירקון פועל מרכז דניאל עמיחי ללימודי חתירה וימאות בו פעילים ספורטאים רבים.

משחקי המכביה הראשונים

בתל אביב התקיימו משחקי המכביה הראשונים, החל משנת 1932. אצטדיון המכביה שבמתחם שפך הירקון היה מוקד הפעילות של המשחקים עד שעברו לאצטדיון רמת גן. טקס המכביה הראשונה נפתח חגיגית בבית-העם בהשתתפות אישי ציבור ובראשם ראש העיר מאיר דיזנגוף. למחרת הוביל דיזנגוף רכוב על סוסו את מצעד 390 הספורטאים, ויצא מן הגימנסיה הרצליה עד אצטדיון המכביה מרחק של כ-5 קילומטרים. בסיום התחרויות נערך מצעד הסיום בכיוון ההפוך, מאצטדיון המכביה לגימנסיה.

מרכז הספורט הלאומי תל אביב

ערך מורחב – מרכז הספורט הלאומי תל אביב

מרכז הספורט הלאומי הוא מתחם של אצטדיונים ושל מתקני ספורט רבים, הכוללים גם את "אצטדיון האתלטיקה הלאומי". במקום נמצאים גם משרדי הוועד האולימפי בישראל, משרדיהם של איגוד האתלטיקה בישראל, איגוד הג'ודו הישראלי וכן מספר איגודי ספורט נוספים. מרכז הספורט הלאומי ממוקם ברחוב שלום בכור שטרית שבשכונת הדר יוסף, בצמוד לפארק הירקון והוא מהווה מתחם משלים למכון וינגייט בנתניה. בעוד במכון בנתניה מתבצעת הכשרת מרבית ספורטאי ישראל, במרכז הספורט מרוכזות רוב אגודות הספורט הלאומיות של ישראל, המפקחות על תהליכי הספורט.

תיירות

מלונות תל אביב לאורך החוף

תל אביב היא העיר השנייה הכי מתוירת בישראל אחרי ירושלים וביקרו בה בעשור השני של המאה ה-21 כ-2 מיליון תיירים בשנה. בשנת 2019 היו בה 8,800 חדרי מלון בהם היו כ-3 מיליון לינות של תיירים. ועוד מספר זהה של דירות airbnb שהושכרו לתיירים.

אוטובוס פתוח בקו 100 של חברת דן – קו תיירותי מעגלי

ההיסטוריה של התיירות בעיר מתחילה במבני חאן ואכסניות ביפו, שאירחו בעיקר את באי נמל יפו עוד במאה ה-19. כמה מן האכסניות והמלונות הוקמו ביפו על ידי נוצרים צליינים כגון המושבה האמריקאית-גרמנית. עם צמיחתה של תל אביב בשנות ה-20 הוקמו בעיר מספר בתי מלון שנועדו לארח בעיקר בריטים שהגיעו לארץ ישראל לפעילויות שונות כחלק מענייני המנדט הבריטי. הידוע שבהם הוא מלון פלטין, שהיה המלון המרכזי בעיר בתקופה זו. במהלך שנות ה-30 הוקמו עוד מספר בתי מלון באזור לב העיר. יריד המזרח שפעל בתקופה זו, ובעיקר היריד של 1934, תרם רבות לצמיחת התיירות בעיר והיה יעד אליו הגיעו בתקופה של מספר שבועות כ-600,000 מבקרים – יותר ממספר התושבים היהודים בכל ארץ ישראל בתקופה זו.

בשנות ה-60 ו-ה70 של המאה ה-20 החלה מגמה של בניית בתי המלון לאורך החוף והפיכתו של חוף הים למוקד תיירות חשוב. מלון דן תל אביב שנפתח ב-1953 ונבנה מחדש במתכונתו הנוכחית ב-1964 היה המלון הראשון על קו החוף, והגדיר מחדש את תפישתה התיירותית של רצועת החוף. אחריו נבנו עוד מספר רב של בתי מלון רבי קומות הפונים אל הים בהם גם מלון הילטון שנבנה ב-1965 במרכז גן העצמאות ובצמוד לחוף. בשנות ה-70 נבנו עוד מספר בתי מלון בולטים בחוף הים בין רחוב גורדון לרחוב ארלוזורוב, כמו שרתון תל אביב ומלון הרודס.

בשנת 2021 מוקמה תל אביב על ידי המגזין טיים אאוט כעיר השמינית הטובה בעולם, "העיר הכיפית ביותר בעולם", והעיר השנייה בעולם בתחום הקולינרי.

הקהילה הגאה בתל אביב

מצעד הגאווה בתל אביב, 2019

בתל אביב קהילת להט"ב דינמית ומשפיעה, בעלת ייצוג בולט בחיים התרבותיים, בחיי הלילה, ובזירה הפוליטית העירונית. היווצרותה של קהילה זו בתל אביב התאפשרה בזכות אופייה הסובלני והפתוח של תל אביב, המכבד זוגיות חד-מינית. העיר מושכת אליה אלפי הומואים ולסביות צעירים, המוצאים בה "עיר מקלט". בתל אביב פועל מתנ"ס לקהילה בגן מאיר ומדי שנה מתקיים בעיר מצעד גאווה עירוני.

בשנת 2009 התקיימו אירועי הגאווה העירוניים במתכונת מורחבת, כחלק מחגיגות ה-100 לעיר. בשנת 2016 השתתפו במצעד הגאווה בתל אביב למעלה מעל 200,000 צועדים, ובשנת 2018 השתתפו כבר כרבע מיליון. המצעד, שכולל הפנינג ומסיבת חוף בתחילתו ובסופו נושא אופי דמוי קרנבלי ומושך אליו עשרות אלפי תיירים מהעולם. בשנת 2016, על פי דיווחי עיתונות שונים – הגיעו למצעד בתל אביב מעל 30,000 תיירים.

בשנת 2023 מצעד הגאווה בעיר תוכנן במתכונת מיוחדת לציון 25 שנים למצעד הגאווה בעיר.

במועצת עיריית תל אביב-יפו שני נציגים הומוסקסואלים המייצגים קהלים רחבים בעיר^{[דרושה הבהרה]}.

דרי רחוב

בתל אביב ישנו ריכוז דרי הרחוב הגדול ביותר בישראל – כ-650 איש על-פי הערכות, כשליש מכלל דרי הרחוב בישראל.

בשנת 2014 קבעה העירייה נוהל העוסק באכיפה של מטרדים הנגרמים מציוד של דרי רחוב, ולפיו לפקח אסור לפנות ציוד שאינו פוגע ביכולת השימוש הסביר של הציבור הרחב במרחב הציבורי. עוד קובע הנוהל כי "בכל מקרה לא יעשה פקח שימוש בכוח כלפי חסר בית".

דת

בית הכנסת הגדול במבט ממגדל שלום

בית הכנסת והמרכז למורשת היהדות

לוחית זיכרון מחוץ לבית הכנסת היפואי לעולי לוב

שלט המבשר את זמני תפילות בכנסייה הרוסית באבו כביר

יהדות

ערך מורחב – יהדות אורתודוקסית בתל אביב

בתי כנסת

בתל אביב כמה מאות בתי כנסת ובתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 נרשמו 509 בתי כנסת בעיר, אולם נכון ל-2023 רובם אינם פועלים או פועלים במתכונת מצומצמת. בית הכנסת הגדול בתל אביב נמצא ברחוב אלנבי, במרכז הישן של העיר. בעבר היו בתל אביב גם מספר חצרות חסידיות. לאחר קום המדינה, עברו רבים מתושביה הדתיים והחרדים של תל אביב לערים אחרות, והעיר כמעט התרוקנה מאוכלוסייה דתית. בעיר נותרו קהילות דתיות שונות, ושלוחות קטנות של חצרות חסידיות. הן מפעילות בתי כנסת שבהם מתקיימים תפילות ושיעורי תורה, מוסדות חינוך, וכן צרכנייה המוכרת מוצרים כשרים בלבד.

בתל אביב קיימים בתי כנסת אחדים בעלי אופי ייחודי:

• בית הכנסת לעולי לוב הוא בית הכנסת העתיק בעיר ושוכן בלב יפו העתיקה. המבנה הוקם בשנת 1740 כחלק מהחאן היהודי היחיד שפעל ביפו עבור עולים יהודים. כעבור שנים אחדות השתלטו ערביי יפו על המבנה, והתירו ליהודים להתפלל בו במספר ימים בשנה בלבד, ולאחר מכן אסרו עליהם כליל את השימוש בו. במשך השנים שימש המבנה לצרכים שונים, כולל בית חרושת לסבון, עד שחזר לבעלות יהודית לאחר מלחמת העצמאות. קהילה גדולה של יוצאי לוב הפכה את המבנה למרכזה הרוחני, אך כיום כמעט ולא מתקיימות במקום תפילות בשל שינויים בהרכב הדמוגרפי של השכונה.
• בית כנסת רבי מאיר בעל הנס של יהודי סלוניקי הוקם בשנת 1936 ליד נמל תל אביב על ידי הסבלים ופועלי הנמל יוצאי סלוניקי שהתגוררו באזור הנמל. על קירות בית הכנסת נמצא לוח זיכרון המנציח את עשרת מייסדי בית הכנסת. כיום מתפללים בבית הכנסת בנוסח ספרדי-ירושלמי מעורב. במקום בין השאר שני ספרי תורה עתיקים בני מאות שנים, האחד מבגדד והאחר מאיטליה, וגם פרוכת נושנה בצבעי תכלת וזהב.
• איחוד שיבת ציון ברחוב בן-יהודה – נוסד על ידי יוצאי גרמניה בשנת 1938. בית הכנסת משמש גם כמרכז קהילתי לחבריו. בהקמתו הודגש "מטרת אגודתנו היא לדאוג לחבריה שיסתדרו בארץ בקרב היישוב העברי, וימצאו הספקה גמורה לצרכיהם בענייני דת, לאומיות, תרבות ועזרה סוציאלית" במסגרת בית הכנסת מתקיימת פעילות תורנית ותרבותית ענפה לחוגי המתפללים, כולל הפעלת תנועת נוער, ובזמנה פעלה בו חברה קדישא מקומית.
• בית הכנסת והמרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה שוכן באוניברסיטת תל אביב, והוקם ביוזמתם ובמימונם של נורברט ופולט צימבליסטה משווייץ, החברים בחבר הנאמנים של האוניברסיטה, ותוכנן על ידי האדריכל השווייצרי מריו בוטה. המרכז הוקם בשנים 1997–1998 במטרה להביא להבנה ולקירוב לבבות בין הזרמים היהודיים הדתיים השונים ובין חילונים לדתיים. מבנה המרכז ייחודי והוא עשוי בצורת שני מגדלים זהים שגובהם 13.5 מטר; המגדלים רבועים בבסיסם והם הופכים אט אט לעגולים. במגדל המזרחי שוכן בית הכנסת ובמערבי אולם ההרצאות והכנסים. אולם מבואה נמוך יותר מחבר בין שני המגדלים, והמבנה נדמה לספר תורה למתבונן בו מדרום ומצפון.
• בית הכנסת אוהל מועד הוא אחד מבתי הכנסת הראשונים של תל אביב ומשמש עד היום את העדה הספרדית בעיר. בית הכנסת תוכנן על ידי האדריכל יוסף ברלין בשנות ה-20 של המאה העשרים ונחנך ברחוב שד"ל 5 בתל אביב בשנת 1931, לאחר שש שנות בנייה. במרכז המבנה נמצאת כיפה הבנויה מ-15 מדרגות מתומנות המסמלות את 15 המעלות שהיו בבית המקדש ועליהן שרים את "שיר המעלות". הכיפה המרשימה נתמכת בארבע קשתות הבנויות כמניפות. בימי המנדט הבריטי שימש בית הכנסת כסליק, וגם כמקום אימונים של האצ"ל והלח"י.

קיימים בעיר גם מספר גרעינים תורניים המרכזים סביבם קהילה דתית, מקום תפילה ומוסדות חינוך.

רבנים

לפני קום המדינה

רבני העיר הראשונים הוכתרו בשנת תרפ"ג (1923).

• בין השנים 1825–1879 הקים את קהילת יהודי יפו וכיהן כרבה מטעם כל העדות, הרב רפאל יהודה מנחם לוי המכונה יהודה מרגוזה.
• בין השנים תרנ"א–תרס"ב (1891–1902) כיהן ברבנות יפו מטעם כל העדות, הרב נפתלי הירץ הלוי.
• בין השנים תרס"ב–תרס"ד (1902–1904) כיהן הרב יוסף צבי הלוי חתנו של הרב הקודם ואב בית דין בעיר.
• אחריו כיהן בין השנים תרס"ד–תרע"ד (1904–1914) הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
• הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל כיהן כרב רשמי מטעם הטורקים משנת תרע"א (1911) ועזב את תפקידו בשנת תרפ"א (1921).
• הרב שלמה הכהן אהרונסון (תרפ"ג, 1923 – תרצ"ה, 1935)
• הרב משה אביגדור עמיאל (תרצ"ו, 1936 – תש"ו, 1946)
• הרב בן ציון עוזיאל (תרפ"ג, 1923 – תרצ"ט 1939)

לאחר פטירת הרב עמיאל הועלה שמו של הרב יעקב משה חרל"פ כמועמד מתאים לרבנות העיר.

לאחר קום המדינה

רבני העיר האשכנזים:

• הרב איסר יהודה אונטרמן (תש"ו, 1946 – תשכ"ד, 1964)
• הרב שלמה גורן (תשל"א, 1971 – תשל"ג, 1972)
• הרב יצחק ידידיה פרנקל (תשל"ג, 1973 – תשמ"ו, 1986)
• הרב ישראל מאיר לאו (כהונה ראשונה: תשמ"ח, 1988 – תשנ"ג, 1993, כהונה שנייה: תשס"ה, 2005 – תשע"ז, 2017)

רבני העיר הספרדים:

• הרב יעקב משה טולידאנו (תש"ב, 1942 – תשי"ח, 1958)
• הרב עובדיה יוסף (תשל"א, 1971 – תשל"ג, 1972)
• הרב חיים דוד הלוי (תשל"ג, 1973 – תשנ"ח, 1998)
• הרב שלמה עמאר (תשס"ב, 2002 – תשס"ג, 2003)

במשך תקופה הופעלו לחצים על הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבוסטון שיעלה לארץ ויכהן כרבה של העיר, הוא אף הגיע לבחון את הנושא ובזמן שהותו בעיר נשא מספר נאומים ושיעורים שיצרו הד גדול. אך לבסוף לא יצא הדבר אל הפועל.

נצרות ואסלאם

כ-8% מתושבי העיר אינם יהודים – מחציתם ערבים והיתר בני קהילות אחרות. עם זאת, לפי נתונים לא רשמיים גרים בתל אביב גם כ-50,000 עובדים זרים, שאינם במניין הלמ"ס. בעיר פועלות מספר כנסיות. הידועות שבהן שוכנות ביפו ומשרתות את תושבי העיר הערבים-נוצרים כמו גם את אוכלוסיית העובדים הזרים הנוצרית. בדרומה של תל אביב, בעיקר באזור התחנה המרכזית הישנה פועלות כנסיות קטנות מאולתרות. עם הכנסיות הפעילות ביפו נמנות כנסיית פטרוס הקדוש וכנסיית אנטוניוס הקדוש – שתיהן קתוליות-פרנציסקניות, כנסיית גאורגיוס הקדוש וכנסיית מאר מיכאל – שתיהן יווניות-אורתודוקסיות, כנסיית עמנואל הלותרנית וכנסיית פטרוס הקדוש הרוסית פרבוסלבית.

ביפו שוכנים מספר מסגדים ששירתו בעבר את האוכלוסייה המוסלמית בעיר. המסגד המרכזי והחשוב ביותר כיום הוא מסגד מחמודיה ממערב לכיכר השעון, וההערכה היא כי זהו המסגד השלישי בגודלו בארץ ישראל, אחרי מסגד אל-אקצא בירושלים והמסגד במערת המכפלה בחברון. מסגד בולט נוסף הוא מסגד חסן בק במנשייה.

עיריית תל אביב-יפו

בניין העירייה, מול כיכר רבין

בית העירייה הישן בכיכר ביאליק ובחזיתו יצירתו של נחום גוטמן

ערך מורחב – עיריית תל אביב-יפו

עיריית תל אביב-יפו היא גוף השלטון המקומי, במעמד של עירייה, האחראי לניהול השוטף של תל אביב-יפו, ובה מכהנים 31 חברי מועצה. ככל רשות מקומית, עוסקת העירייה בעניינים מוניציפליים מסוג הסדרת שרותי חינוך, תרבות, רווחה, תשתיות, ניקיון ותברואה וכדומה. שטח העיר מחולק לתשעה רבעים מנהליים.

אלה הם ראשי העירייה שכיהנו בתל אביב:

מספר	ראש העירייה	מספר קדנציות	משך הכהונה	סיעה
1	מאיר דיזנגוף	1	1922–1925	הציונים הכלליים
2	דוד בלוך-בלומנפלד	1	1926–1928	אחדות העבודה
(1)	מאיר דיזנגוף	2 (לא כולל הראשונה)	1928–1936	הציונים הכלליים
3	משה שלוש	(10 ימים)	1936	הציונים הכלליים
4	ישראל רוקח	4	1936–1952	רשימת המרכז המאוחד
5	חיים לבנון	1 + מ"מ	1953–1959	הציונים הכלליים
6	מרדכי נמיר	1	1959–1969	מפא"י
7	יהושע רבינוביץ	1	1969–1974	המערך
8	שלמה להט	4	1974–1993	הליכוד
9	רוני מילוא	1	1993–1998	הליכוד
10	רון חולדאי	5	1998–	תל אביב אחת

העירייה שוכנת בבית עיריית תל אביב-יפו שבכיכר רבין מ-1965 אז עברה אליו ממשכנה הקודם בכיכר ביאליק. ראש העירייה הנוכחי הוא רון חולדאי.

עד 1921 ניהלו את ענייני תל אביב והשכונות היהודיות ביפו ועדים שנבחרו באסיפות כלליות של התושבים. בשנה זו חתם הנציב העליון הרברט סמואל על "פקודת מועצת עיריית תל אביב" שהקנתה לעיר העברית מעמד מוניציפלי עצמאי ובלתי תלוי בעיריית יפו הערבית. ראש העיר הראשון היה מאיר דיזנגוף וב-24 בינואר 1924 נערכו הבחירות הראשונות למועצת העיר.

ב-1950, לאחר מלחמת העצמאות, אוחדה יפו אל תוך עיריית תל אביב ושמה שונה ל"עיריית תל אביב-יפו".

פנורמה

תל אביב ורמת-גן במבט מגבעת האוניברסיטה (2006)

מבט ממגדלי עזריאלי לכיוון צפון (2010)

מבט ממגדל שלום לכיוון צפון (2006)

מבט ממדרון יפו לעת ערב – שכונת עג'מי ונמל יפו בקדמת התמונה; ומלונות תל אביב ברקע

ערים תאומות

כיכר תל אביב-יפו בעיר התאומה סופיה, בירת בולגריה

"חוף תל אביב" בעיר וינה, עמה יש לתל אביב הסכם שיתוף פעולה כלכלי. ה"חוף" בתעלת הדנובה, וכיסאות הישיבה מתוצרת כתר פלסטיק.

לתל אביב 11 ערים תאומות, והן:

• טולוז, צרפת (מ־1962)
• פילדלפיה, פנסילבניה, ארצות הברית (מ־1967)
• בואנוס איירס, ארגנטינה (מ־1988)
• סופיה, בולגריה (מ־1992)
• מילאנו, איטליה (מ־1994)
• סלוניקי, יוון (מ־1994)
• איזמיר, טורקיה (מ־1998)
• אלמטי, קזחסטן (מ־1999)
• אינצ'ון, קוריאה הדרומית (מ־2000)
• קישינב, מולדובה (מ־2000)
• בייג'ינג, הרפובליקה העממית של סין (מ־2006)

בנוסף לתל אביב הסכמי שיתוף פעולה עם ערים נוספות ברחבי העולם, וכן מספר מחוזות, ואלו כוללים בין היתר את:

• קלן, נורדריין-וסטפאליה, גרמניה (מ־1979)
• פרנקפורט, הסן, גרמניה (מ־1980)
• בון, נורדריין-וסטפאליה, גרמניה (מ־1983)
• פריז, צרפת (מ־1985), הורחב ב-2010
• בודפשט, הונגריה (מ־1989)
• בלגרד, סרביה (מ־1990)
• ורשה, פולין (מ־1992), הורחב לתחום החינוך ב-2009
• אסן, נורדריין-וסטפאליה, גרמניה (מ־1992)
• קאן, צרפת (מ־1993)
• לודז', פולין (מ־1994)
• ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית (מ־1996)
• מוסקבה, רוסיה (מ־2001)
• וינה, אוסטריה (מ־2005)
• פרייבורג, באדן-וירטמברג, גרמניה, שיתופי פעולה

בשנת 1998 נחתם בברצלונה הסכם ידידות ושיתוף פעולה משולש בין ברצלונה, תל אביב-יפו ועזה, אך הסכם זה לא מומש מעולם, למעט מספר מפגשים דו-צדדיים טכניים בין נציגי ברצלונה ותל אביב.

ראו גם

קו החוף של תל אביב בצילום מהים

• שירי תל אביב-יפו
• קטגוריה:תל אביב-יפו: שכונות

לקריאה נוספת

עיינו גם בפורטל פורטל תל אביב-יפו הוא שער לכל הנושאים הקשורים בעיר תל אביב-יפו. הפורטל מציג את ההיסטוריה של תל אביב ושל יפו, את האתרים בעיר, את האישים בה, ואת הרבעים, השכונות, והרחובות בעיר, וכן אנקדוטות מעניינות אודותיה.

	ספר: תל אביב-יפו
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

• ארכיון תל אביב, תיק סמל העיר, ב' 1199 1/6/2/1, 876, 01.1951-03.1958
• ארכיון תל אביב, תיק סמל העיר, ג' 1199 1/6/2/1, 876, 04.1958-08.196
• ארכיון תל אביב, תיק סמל העיר א' 1199 א' 1/6/2/1 12.1933-12.1950
• מרדכי אלקיים, יפו-נוה צדק, ראשיתה של תל אביב. הוצאת משרד הביטחון, 1990. (הספר בקטלוג ULI)
• גילה אוריאל, ימים של זהב, תל אביב יפו, ה'תרס"ט–ה'תשנ"ט, הוצאת ירון גולן, תל אביב 1999 (הספר בקטלוג ULI)
• מאיר כהן ומרגלית מעוז, העיר תל אביב ומאיר דיזנגוף (1861–1936) – יחידת לימוד בהוראת ישראל לחטיבות ביניים ולבתי ספר על יסודיים, משרד החינוך, ירושלים
• אורי דביר, נקודת חן – תל אביב יפו, הוצאת מודן
• אילן שחורי, חלום שהפך לכרך – תולדותיה של ת"א, הוצאת ת"א שלי, גרסה מעודכנת 2009 (הספר בקטלוג ULI)
• יעקב שביט וגדעון ביגר, ההיסטוריה של תל אביב משכונות לעיר (1909–1939), הוצאת רמות אוניברסיטת תל אביב, 2001 (הספר בקטלוג ULI)
• יעקב שביט, גדעון ביגר וחיים פיירברג (מחבר ראשי), מעיר מדינה לעיר במדינה (1936–1952), רמות – אוניברסיטת תל אביב, 2007
• יעקב שביט וגדעון ביגר, עיר מטרופולין (1974–1993) [תל אביב]: רמות – אוניברסיטת תל אביב, תשס"ג 2002.
• בתיה כרמיאל, אריחים מעוטרים, מוזיאון א"י תל אביב, המוזיאון לתולדות תל אביב יפו
• בצלאל של שץ 1906–1929, הוצאת מוזיאון ישראל, ירושלים, קטלוג מס' 232, תשמ"ג (הספר בקטלוג ULI)
• רון ברטוש, גלריה לאמנות כ"ץ: סיפורה של הגלריה הראשונה בתל אביב, המחלקה לאמנויות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע; ברוש, תל אביב, 2015. (הספר בקטלוג ULI)
• מעוז עזריהו, תל אביב העיר האמיתית – מיתוגרפיה היסטורית, אוניברסיטת בן-גוריון, עמ' 29–33, 338 (הספר בקטלוג ULI)
• נחום גוטמן, עיר קטנה ואנשים בה מעט – סיפורים על ראשיתה של אחוזת בית היא תל אביב. הוצאת עם עובד ודביר, תל אביב 1959 (הספר בקטלוג ULI)
• נתן דונביץ', תל אביב: חולות שהיו לכרך. הוצאת שוקן, תל אביב 1959 (הספר בקטלוג ULI)
• מנחם תלמי, אפרים תלמי,"כל הארץ-לכסיקון גאוגרפי של ישראל", הוצאת "עמיחי" בע"מ, ספטמבר 1966, ערך: תל אביב יפו, עמוד 613–623.
• שלמה שבא, הו עיר הו אם, הוצאת זמורה ביתן מודן, 1977, והוצאת החברה האמריקאית-ישראלית למו"לות בע"מ וקרן תל אביב לספרות ולאמנות, 1979
• יחיעם פדן, תל אביב – מדריך הרחובות, הוצאת עיריית תל אביב-יפו, 2005 (הספר בקטלוג ULI)
• עופר רגב, טיול קטן בעיר גדולה – לטייל בתל אביב-יפו, הוצאת משרד הביטחון, 1999 (הספר בקטלוג ULI)
• ענת הלמן, אור וים הקיפוה: תרבות תל אביבית בתקופת המנדט, הוצאת אוניברסיטת חיפה, תשס"ח 2007 (הספר בקטלוג ULI)
• ניר מן, שׂרונה בשנות המאבק 1939–1948, ירושלים: יד יצחק בן-צבי והעמותה לחקר כוח המגן על-שם ישראל גלילי, 2009 (הספר בקטלוג ULI)
• ניר מן, הקריה בשנות כּינוּנה 1948–1955, ירושלים: כרמל והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2012 (הספר בקטלוג ULI)
• תמי רזי, ילדי ההפקר: החצר האחורית של תל אביב המנדטורית, ספריית ספיר, הוצאת עם עובד, תל אביב 2009 (הספר בקטלוג ULI)
• אלי שילר וגבריאל ברקאי (עורכים), 101 שנים לתל אביב, אריאל, תשע"ב (הספר בקטלוג ULI)
• ערן אלדר, בכוחותיה העצמיים – ההתפתחות האורבנית של תל אביב בשלהי תקופת המנדט ובעשורי המדינה הראשונים, הוצאת רסלינג, 2013 (הספר בקטלוג ULI)
• מעוז עזריהו, שבויה בדימויה: קיצור תולדותיה וקווים לדמותה של מדינת תל אביב, סדרת "ישראלים", למדא עיון ומכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2021.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של תל אביב-יפו

• תל אביב-יפו, ברשת החברתית פייסבוק
• תל אביב-יפו, ברשת החברתית אינסטגרם
• תל אביב-יפו, סרטונים בערוץ היוטיוב
• תל אביב-יפו (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
• תל אביב-יפו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מידע על תל אביב-יפו בקטלוג הספרייה הלאומית

• פרופיל תל אביב-יפו נכון לשנת 2021 באתר הלמ"ס

• אתר חדשות מקומי המסקר את חיי היום יום בעיר
• תל אביב 100 – אנציקלופדיית העיר תל אביב וסיפורי שכונות העיר
• תל אביב שלי, האתר לתולדות תל אביב
• מפת העיר תל אביב, באתר המפות הממשלתי
• כתבה על הנעשה ביפו, בה מוזכרת הגרלת המגרשים, חבצלת, 16 באפריל 1909
• מסמכים ותעודות היסטוריות על תל אביב, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
• מפת רחובות תל אביב, 1926, משאב הוראה מאתר החינוך של הספרייה הלאומית
• אילי תימור, הא"ב של תל אביב, באתר ynet, 2 בנובמבר 2007
• פרופ' ברוך קיפניס וד"ר יגאל צ'רני, "תל אביב יפו – מפרבר גנים לעיר עולם. מאה השנים הראשונות", הערוץ האקדמי מיסודה של אוניברסיטת חיפה
• ליטל לוין, היום לפני 61 שנה: יפו-תל אביב, או תל אביב-יפו?, באתר הארץ, 21 באוקטובר 2010
• תל אביב במבט חדש – תמונות מרחבי העיר וסקירת גורדי השחקים
• תל אביב ותכנון מודרני – מאמר מאת אדריכל נחום כהן
• ערן אלדר, כשבתל אביב פיקחו על שכר הדירה, באתר הארץ, 1 באפריל 2013
• מיכל רטנר, מוזאון בתי האוסף לתולדות צה"ל: תיעוד היסטורי, תוכנית אב ושימור הסובבן, אתר רשות העתיקות – מינהל שימור, 2013
• שי בן-ארי, תל אביב במצור: המכתב המסתורי מהמחתרת, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 20 במאי 2019
• איילת רובין, מחוסרי דירות בתל אביב, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, איילת רובין
• תמונות מחיי העיר תל אביב בשנות ה-30 של המאה ה-20, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים

הערות שוליים

הערים הגדולות של ישראל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה‏
	דירוג	שם	מחוז	אוכלוסייה	דירוג	שם	מחוז	אוכלוסייה
ירושלים תל אביב-יפו
	1	ירושלים	ירושלים	1,003,755	11	רמת גן	תל אביב	177,462	חיפה ראשון לציון
	2	תל אביב-יפו	תל אביב	483,319	12	בית שמש	ירושלים	169,983
	3	חיפה	חיפה	298,006	13	אשקלון	הדרום	162,616
	4	ראשון לציון	המרכז	265,265	14	רחובות	המרכז	153,653
	5	פתח תקווה	המרכז	258,143	15	בת ים	תל אביב	129,817
	6	נתניה	המרכז	242,343	16	הרצליה	המרכז	109,826
	7	אשדוד	הדרום	227,943	17	חדרה	חיפה	105,077
	8	בני ברק	תל אביב	224,890	18	מודיעין-מכבים-רעות	המרכז	103,657
	9	באר שבע	הדרום	216,273	19	כפר סבא	המרכז	101,387
	10	חולון	תל אביב	197,270	20	לוד	המרכז	88,127