תחנת רדיו של האויב (גרמניה הנאצית)

תחנת רדיו של האויב (בגרמנית: Feindsender) היה מונח ששימש בגרמניה הנאצית לתיאור תחנות רדיו, שמהן שידרו אויבי הרייך הגרמני לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה, בהם בריטניה וארצות הברית. המונח התייחס גם לתחנות רדיו בגרמניה ששידרו חומר אנטי-נאצי. המונח לא היה בשימוש מאז כניעת גרמניה הנאצית.

תג נייר ובו אזהרה, שהיה מוצמד למכשירי פולקסאמפפנגר. באזהרה נכתב שהאזנה לתחנות רדיו זרות תגרור ענישה

רקע

כבר ב-1929 שידר הרדיו הסובייטי "רדיו מוסקבה" תוכניות רדיו בשפה הגרמנית, בעיקר כדי לתמוך בתסיסה של המפלגה הקומוניסטית של גרמניה בגרמניה ובמאבקה נגד ממשלת רפובליקת ויימאר. לאחר עלייתו של אדולף היטלר לשלטון בגרמניה הנאצית ב-1933, כל מי שנתפס על ידי הגסטפו מאזין לרדיו מוסקבה עלול היה להישלח למחנה ריכוז. הנאצים ניסו לערבל או לשבש את השידורים, אולם הדבר השפיע גם על שידורי הרדיו שלהם עצמם - Deutschlandsender. בשנת 1936 קבע משרד המשפטים של הרייך שכל מי שמאזין לרדיו מוסקבה עשוי לעמוד לדין על בגידה. דיווחים סודיים של הגסטפו העידו על הפופולריות של תוכניות בשפה הגרמנית המשודרות על ידי תחנות רדיו זרות.

חוקים ואיסורים הוכנסו בעקבות תחילת מלחמת העולם השנייה. אחד החוקים החדשים, שהוכנס ב-1 בספטמבר 1939 (היום הראשון של הפלישה הגרמנית לפולין), היה "תקנה בנוגע לצעדים יוצאי דופן בנוגע לשידורי רדיו" (Verordnung über außerordentliche Rundfunkmaßnahmen). החוק אסר האזנה בכוונה תחילה לכל תחנת רדיו זרה תחת איום בעונש מאסר. כמו כן נאסרו כל שידורי הרדיו הלא-ממשלתיים. מכשירי הרדיו הדו-כיוונים שבהם השתמשו מפעילי רדיו חובבים גרמנים נתפסו על ידי הרייכספוסט, שירותי הדואר והתקשורת בגרמניה.

רדיפה

ה-BBC נחשב ל-Feindsender הראשי, והאזנה לתוכנית הגל הארוך בשפה הגרמנית מלונדון נענשה במאסר. שידורים כמו מאזינים גרמנים! של תומאס מאן" עדיין נשמעו רבות. רדיו מוסקבה, קול אמריקה, רדיו ותיקן ותחנת הרדיו השווייצרית Beromünster היו Feindsender ידועים אחרים. שדרני "תעמולה שחורה" - אנשי בעלות הברית שהעמידו פנים שהם שייכים לכוחות צבא גרמניים, כמו ה-Soldatensender Calais (תחנת הרדיו הצבאית של קאלה) הבריטית או גוסטב זיגפריד איינס ותחנות רדיו פיראטי גרמניות היו פופולריות גם הן.

אזרחים גרמנים (Reichsbürger) על פי חוקי נירנברג שהוקעו על הפרת האיסור שוחררו באזהרה בגין עבירה ראשונה, או שנעצרו בגין עבירה חוזרת, אם האזינו לשידור תמים יחסית כמו קומדיה או ג'אז. עם זאת, הפצת מידע שנחשב כגורם לדמורליזציה נענשה במאסר או אפילו במוות. לעיתים רחוקות התבססו עונשי מוות רק על האזנה לרדיו, אבל - במקרים של הלמוט הובנר וולטר קלינגנבק - נשענו על הרשעות בבגידה או פגיעה במאמץ המלחמתי (Wehrkraftzersetzung) .

ההערכות משתנות לגבי מספר המאזינים ל-Feindsender. על פי דיווחי האס דה, קמפיין רחב היקף בשנת 1941, שחייב את משגיח הבלוק הנאצי (Blockleiter) לבקר במשקי הבית באזורו ולהדביק תגיות נייר אזהרה לערכות הרדיו שלהם, עורר אי שביעות רצון רחבה. המחבר של Berlin Embassy, אמריקאי דו לשוני שטייל בגרמניה בשנים 40–1939, העריך ש-60 אחוז מהגרמנים האזינו בסתר לשידורים זרים בווליום נמוך. האזנה לתחנות רדיו זרות זכתה לכינוי "ההתנגדות של האיש הקטן". היא הייתה נפוצה כמו גילוי ידידות כלפי עובדי כפייה (דבר שנחשב גם הוא פשע, שעונשו היה חמור עוד יותר), ועקיפות כדי להימנע ממעבר ליד אנדרטת זיכרון נאצית שלידה הייתה חובת הצדעה. גילוי התנגדות בדרכים אלה אפשר לגרמנים לטעון מאוחר יותר, לאחר השחרור, שלא היו נאצים באמת.^{[דרוש מקור]}

המונח Feindsender בתרבות הפופולרית

• להקת האלקטרו-פופ Welle: Erdball כתבה שיר בשם Feindsender 64.3.

קישורים חיצוניים

• תעמולת רדיו אפורה (לא מזוהה) ושחורה (מזוהה עם הצד ההפוך, לשם הטעיה) נגד גרמניה הנאצית: מאמר מאויר המתאר את המאמץ של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה לערער את גרמניה באמצעות שידורי רדיו לא מזוהים או מטעים.