הצבא האירי הרפובליקני
| ערך מחפש מקורות | |
הצבא האירי הרפובליקני (באירית: Óglaigh na hÉireann; באנגלית: Irish Republican Army), ה־IRA (נודע גם בכינוי המחתרת האירית), הוא שם המאגד בתוכו מספר ארגונים לאומנים ששאיפתם הייתה לאחד את חלקי אירלנד תחת שלטון אירי עצמאי. ארגוני ה־IRA פעלו בתחילה לעצמאות אירית ומשזו הושגה התנגדו לשלטון הבריטי בצפון אירלנד, ופעלו נגדו באמצעים פוליטיים אך גם באמצעים אלימים כגון לוחמת גרילה ופעולות טרור כנגד אזרחים ומוסדות בריטיים. הצבא האירי הרפובליקני נתקל בשסע אידאולוגי פעמיים, ב־1922 כתוצאה מהאמנה האנגלו-אירית וב־1969, כתוצאה מעימות בין שתי תת-מחתרות.
במהלך יולי 2005 ה־IRA יצא בהודעה פומבית כי המלחמה הסתיימה וכי על כל הפלגים להניח את נשקם ולהרוס את מצבורי הנשק שברשותם. מספר ההרוגים בתקופת "הצרות" (1969–1998) על ידי ארגונים רפובליקניים חמושים, בראשם פלג של ה־IRA שכונה Provisional IRA מוערך בלמעלה מ־2000.
היסטוריה של הארגון
עריכהה־IRA המקורי נוסד ב־1919 בידי מייקל קולינס. בין סוף שנות ה־70 לסוף שנות ה־90 היה PIRA הארגון המרכזי, ושימש כזרוע הצבאית של מפלגת השין פיין. כיום טוענים שני ארגונים מרכזיים להיותם ה־IRA האמיתי – RIRA, משמע Real IRA ("האמיתי"), ו־CIRA, כלומר Continuity IRA ("ההמשך").
מהמאה ה־18 עד למלחמת העולם הראשונה
עריכהשורשיו של ה־IRA מצויים במסורת ארוכה של מרידות מצידם של האירים בתגובה לכיבוש הבריטי. מעשי האלימות פרצו בדרך כלל לאחר תקופה של משא ומתן שלוותה באכזבה אירית מהתגובה האנגלית.
אחד הארגונים הראשונים שפעל נגד הבריטים, היה "האירים המאוחדים" (United Irishmen) שהוקם בשנת 1798. הארגון הושפע מהמהפכה הצרפתית ומהמהפכה האמריקאית. בתחילה פעל הארגון בדרך לא אלימה, אך לאחר אכזבת התנועה הלאומית מהבריטים לאחר האיחוד עם האי הבריטי, עברו לדרך של מאבק אלים. ב־1803 כבשו המורדים את מצודת דבלין ורצחו את נשיא בית המשפט העליון של אירלנד. התנועה הלאומית האירית המשיכה להתחזק ב־45 השנים הבאות, עד מותו של מנהיגה, דניאל או'קונל. המשבר שהגיע בעקבות "רעב תפוחי האדמה" אשר סימל את דעיכת כוחה של התנועה. בין השנים 1845 ל־1852 גוועו ברעב כמיליון אירים, ומיליון נוספים היגרו מחוץ לאירלנד. ההתקוממות, אם נותרה, הייתה ספורדית בלבד.
בשנות ה־50 של המאה ה-19 ניסתה ה"אחווה הפניאנית" ליצור תנועה עולמית של אירים על פי המודל היעקוביני, אך לא הצליחה ליצור אחיזה של ממש באירלנד עצמה. הזרוע הפוליטית של הקוראים לעצמאותה של אירלנד הוקמה בשנת 1905 בדמות המפלגה בשם שין פיין בראשות ארתור גריפית'.
"המתנדבים האיריים" ומרידת חג הפסחא
עריכהבשנת 1914 התקבל "חוק שלטון הבית" על ידי הפרלמנט הבריטי. כמה חודשים לפני כן התארגנה מיליציה שנקראה "המתנדבים האיריים" (באירית: "Oglaigh na hEireann") שמטרתם "שמירה והגנה על הזכויות והחירויות שנועדו לאנשיה של אירלנד". מיליציה זו הוקמה בתגובה להקמת מיליציה פרוטסטנטית דומה בצפון, אשר איימה לפעול בכוח כנגד חוק שלטון הבית. איום זה הוסר לאחר שמימוש החוק הוקפא עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
מלחמת העולם הראשונה פיצלה את הארגון, כאשר פלג אחד ממנו לחם לצד הבריטים ואילו פלג אחר המשיך לתכנן מתקפה אנטי בריטית בזמן המלחמה. חברי הארגון הקתולי הקיצוני IRB (האחווה האירית הרפובליקנית), ביניהם: פטריק פירס, ג'וזף פלנקט, איימון דה ואלירה, ומייקל קולינס, השתלטו על המתנדבים האירים והשתמשו בארגון להשגת מטרותיהם. ב־24 באפריל 1916 התבצרו למעלה מאלף לוחמי הארגון, בנוסף לאנשי "צבא האזרחים האירי", (ארגון סוציאליסטי מהפכני) בבניינים אסטרטגיים ברחבי דבלין. הם הכריזו על הקמת רפובליקה אירית חופשית. התקוממות זו, שכונתה מרידת חג הפסחא, דוכאה לאחר 7 ימים על ידי הצבא הבריטי. רוב מנהיגי המורדים הוצאו להורג, וביניהם פירס ופלנקט. דה ואלירה נידון למוות, אך חייו ניצלו בזכות היותו אזרח אמריקני.
ב־21 בפברואר 1919 הכריזו אנשי השין פיין על הקמת רפובליקה אירית עצמאית בדרום האי, שם היה בסיס כוחה של התנועה. מול הכוח הבריטי שנשלח לדכא את ההתקוממות התייצב ארגון "המתנדבים האיריים", שהחל לכנות את עצמו "הצבא האירי הרפובליקני" או IRA.
לאחר זמן מה התברר לבריטים כי לא היה די בכוחות המשטרה הסדירים שנשלחו לאירלנד. ה־RUC (Royal Ulster Constabulary), כפי שנקראו, נאלצו להתבצר במרכזי הערים. לעומתם, כוחות הגרילה הרפובליקנים, בראשות מייקל קולינס, נמצאו ביתרון בולט מבחינת כוח אדם ואזורי שליטה. לחימת הגרילה המוצלחת שנוהלה על ידי ה־IRA הייתה מאוחר יותר מקור להשראה לתנועות אנטי-קולוניאליות אחרות, בהן הלח"י (ראש הלח"י יצחק שמיר כינה עצמו "מיכאל" על שמו של מייקל קולינס).
בינואר 1920 החלו הבריטים להשתמש בכוחות מילואים, המכונים "בלאק אנד טאנס" על שם צבע מדיהם החומים והשחורים, שנודעו באכזריותם. היו אלו מתנדבים שקיבלו אימון חפוז ונשלחו בהמוניהם אל הערים והכפרים. ב־21 בנובמבר 1920 אירע הטבח הידוע בשם "יום ראשון העקוב מדם" (Bloody Sunday), במהלכו נרצחו 31 אזרחים, במהלך משחק "כדורגל גאלי", כפעולת נקם של הבריטים על חיסול כנופיית קהיר.
ב־1920 הכריזו הבריטים על רצונם בהפסקת אש, וב־6 בדצמבר 1921 נחתם ההסכם האנגלו-אירי, שלמעשה העניק למחוזות הדרומיים של אירלנד מעמד של דומיניון – "מדינת אירלנד החופשית", שתיקרא לימים "הרפובליקה של אירלנד". חלק מהרפובליקנים, ובראשם דה ואלירה, התנגדו להסכם, בעוד שמנהיגים אחרים תמכו בו. כתוצאה התפצל הארגון לתומכים ומתנגדים ופרצה מלחמת אזרחים אשר התחוללה באי בין יוני 1922 ואפריל 1923.
הצבא האירי של המדינה החדשה, על אף שהיה נחות מה־IRA מבחינת כוח אדם וחימוש, יצא מנצח, בעיקר בזכות הנהגתו של מייקל קולינס (שנהרג ממארב של ה־IRA באוגוסט 1922) והסיוע הבריטי. באפריל 1923 הסתיימה מלחמת האזרחים בניצחון הממשלה האירית וה־IRA ירד למחתרת, לא לפני שהרס מפעלים ובניינים חיוניים לכלכלת המדינה הצעירה. מחיר הדמים של מלחמת האזרחים עמד על כ־4,000 הרוגים.
המאבק הקתולי לזכויות אזרח
עריכהב־1968 החלו הקתולים בצפון אירלנד לפעול לשם השגת זכויות אזרח שוות מן הממשלה הבריטית, כשהם מושפעים מהתנועות לזכויות האזרח בארצות הברית וממרטין לותר קינג. התנועה לזכויות האזרח לא הייתה לאומנית. דרישתה הייתה שהקתולים, כנתינים בריטים, יזכו ל"קול אחד לאדם אחד". הממשלה הבריטית ראתה בפעולותיה של התנועה לזכויות האזרח "סוס טרויאני", שמטרתו לקדם את האינטרס הרפובליקני הלאומני. תגובתם החריפה של הבריטים עוררה מחדש את ה־IRA (שהמשיך להתקיים ולהילחם נגד הבריטים בצפון אירלנד אף לאחר מלחמת האזרחים אולם פעולותיו היו ספורדיות יחסית) והשין פיין.
הקתולים, שהרגישו מקופחים מכיוון שכוחם הפוליטי היה זעום, על אף שהיוו רוב וחיו בתנאי חיים מזעזעים, חשו כי הממשל הפרוטסטנטי היוניוניסטי מתייחס אליהם כאל גיס חמישי. כתוצאה מכך, הם פנו למאבק לא אלים בהשפעת התנועות האמריקאיות. כישלונו של ניסיון זה ופעולות הפלגים הרדיקליים בתנועה הכשירו את הקרקע לתנועה מיליטנטית יותר. בנוסף, הפכה ממשלתו השמרנית של אדוארד הית' בבריטניה למקדם גיוס יעיל לשורות הארגון.
הפילוג ב־IRA וה"זמניים"
עריכהב־12 באוגוסט 1969 הפך עימות בין קתולים לכוחות ממשלה בשכונת העוני בוגסייד בלונדונדרי למניע להתפרצויות אלימות ברחבי צפון אירלנד, בעיקר בעקבות השימוש הנרחב של הבריטים בגז מדמיע.
באותה שנה התפצל ה־IRA לשתי קבוצות: הגדולה מביניהן, "רשמיים", פעלה לאירלנד מאוחדת וסוציאליסטית אך התנגדה לשימוש בטרור. קבוצת המיעוט, PIRA (כלומר, "הצבא האירי הרפובליקני הזמני") או "Provos", המשיכו לדגול בטרור. ב־30 בינואר 1972 נהרגו 13 קתולים במהלך הפגנה בדרי, כתוצאה מירי צנחנים בריטיים ("יום ראשון העקוב מדם"), וב־21 ביולי פוצץ ה־IRA עשרים ושישה מטענים בבלפסט. כתוצאה מהפיצוצים נהרגו תשעה אזרחים במהלך האירוע שזכה לכינוי "יום שישי העקוב מדם". ב־1972 פעלו ה"זמניים" לראשונה על אדמת אנגליה, עד לשיא של פיצוץ בפאב בברמינגהאם ב־1974. בפיגוע זה נהרגו 19 אנשים. בתגובה לאירוע הוצא ה־IRA מחוץ לחוק בבריטניה. ב־1976 ביצע ה־IRA את טבח קינגסמיל. ב־1979 התנקש ה־IRA בלורד לואי מאונטבאטן, שהיה בן משפחת המלוכה, דודו של הנסיך פיליפ (בעלה של המלכה אליזבת השנייה) ומי שהיה מושל הודו והלורד הראשון של הימייה.
שביתות רעב בשנות ה־80
עריכהב־27 באוקטובר 1980 פתחו שבעה אסירים שהיו חברי IRA, בהנהגתו של טומי מק'קירני, בשביתת רעב. ב־1 במרץ 1981 פתח האסיר בובי סנדס בשביתת רעב נוספת, במהלכה אף נבחר לפרלמנט הבריטי. ביום ה־66 לשביתת הרעב נפטר סנדס. מותו הוביל להתפרצות זעם המונית ברחבי צפון אירלנד. כ־100,000 איש נכחו בהלווייתו.
ב־12 באוקטובר 1984 ניסה הארגון להתנקש בחייה של ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר, שנהגה בקשיחות כלפיו, באמצעות פיצוץ של מלון 'גראנד הוטל' בברייטון, אך היא ניצלה מניסיון זה. ב־11 בינואר 1988 התחיל משא ומתן בין נציג המפלגה סוציאל הדמוקרטית ג'ון יום ונציג השין פיין ג'רי אדמס.
1990–2003
עריכהבמהלך מלחמת המפרץ שיגר ה־PIRA שלושה פגזי מרגמה לעבר בית ראש הממשלה ג'ון מייג'ור בדאונינג 10. אירוע זה ייצג את ההסלמה בפעילות ה־IRA בתחילת שנות ה־90, שגבתה את חייהם של עשרות אנשים וגרמה לנזקים בשיעור של מיליארדי דולרים.
ב־31 באוגוסט 1994 נראה היה כי מסתמן סוף לסכסוך, עם הכרזתו של ה־IRA על הפסקת אש. השין פיין החלו בשיחות שלום עם בריטניה ב־1995. בפברואר 1996 נקטעות השיחות עם הכרזת ה־IRA על סיום הפסקת האש. בשעה 19:01 גבה הפיצוץ במפרץ קנרי את חייהם של שני אנשים ופצע למעלה מ־100.
ב־1997 הכריז הארגון על הפסקת אש מחודשת. לראשונה מאז פילוג אירלנד ב־1922, נערכו שיחות בשיתוף נציגי הרפובליקה של אירלנד, השין פיין והבריטים. ב־13 באוקטובר נפגש ראש הממשלה הבריטי, טוני בלייר, עם השין פיין בצפון אירלנד.
על אף פעולות אלימות מצד ה־IRA, המשיכו שיחות השלום וב־10 באפריל 1998 נחתם הסכם יום שישי הטוב. ההסכם כלל הוראות בנוגע לזכויות האזרח, שחרור אסירים ופירוק המיליציות, בכלל זה ה־IRA. על פי ההסכם בחרו המצביעים מועצה לצפון אירלנד, שהייתה אמורה להפוך לפרלמנט של צפון אירלנד. עם זאת, סירובו של ה־IRA להתפרק מנשקו על פי לוח הזמנים של ההסכם וההאשמות כלפי הארגון על הפעלת רשת ריגול במועצה גרמה להשעיית פעילותה של המועצה ב־2002.
ב־15 באוגוסט 1998 נהרגו 29 אנשים ונפצעו למעלה מ־200 בפיצוץ באומה (Omagh). את האחריות לפיצוץ נטל על עצמו RIRA, ה־"IRA האמיתי", פלג קיצוני של ה־IRA המתנגד להסכמי השלום. פלג קיצוני נוסף שפרש מה־IRA נקרא CIRA, כלומר "ההמשך".
שיחות השלום וסיום מצב המלחמה (2004–2005)
עריכהבדצמבר 2004 התברר כי מזה חודשים רבים מנהלים ראשי ה־IRA מגעים חשאיים עם נציגים פרוטסטנטים ועם נציגי אירלנד ובריטניה בדבר פירוק ה־IRA מנשקו. בהודעה משותפת שמסרו ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר וראש ממשלת אירלנד ברטי אהרן ב־8 בדצמבר 2004, בבלפסט נמסר כי השיחות עלו על מסלול חיובי. נראה כי המניעה להסכם הייתה סירובו של ה־IRA לתעד בתמונות את תהליך פירוק הנשק, כפי שדורשים מנהיגי הפרוטסטנטים.
במהלך יולי 2005 ה־IRA יצאו בהצהרה פומבית כי המלחמה בינם לבריטים הסתיימה, תוך נתינת הוראה ברורה לכל הפלגים והארגונים המאוגדים תחת השם IRA, להניח נשקם ולהשמיד את מצבורי הנשק שברשותם. הממשלה הבריטית מצדה הגיבה להצהרה חיובית זו בפירוק הבסיסים הצבאיים אשר נותרו בצפון אירלנד. שני צעדים אלו נועדו כדי להביע את מחויבותם של הצדדים לתהליך השלום בצפון אירלנד, לאחר לחימה שנמשכה שנים ארוכות. עם זאת, המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית (DUP) הודיעה כי היא מחכה לראות אם הודעה זו אכן אמיתית, לפני שתסכים לשוב מחדש לשיחות על תהליך השלום.
כוח אדם והיררכיית הארגון
עריכההפעילות היומיומית בארגון מנוהלת על ידי הוועדה הצבאית המונה שבעה חברים, רובם מצפון אירלנד. הסמכות העליונה ב־IRA היא ה־General Army Convention, או GAC. על פי התקנון של ה־IRA, על ה־GAC להפגש פעם בשנתיים, אלא אם הרוב קובע שיש לדחות את הפגישה בעקבות צרכים מבצעיים. הנציגים ב־GAC הם חברי הוועדה הצבאית ונציגים מיחידות שונות בארגון עצמו. ה־GAC בוחר מנהלה צבאית בת 12 חברים, שתפקידה למנות את נציגי הוועדה הצבאית ולייעץ לה בפעילותה.
תכנון ויישום החלטות ה־GAC או הוועדה הצבאית מתבצעים בידי צוותי ה־GHQ, שמשמשים חוליה מקשרת לדרגי הפיקוד הדרומי והצפוני. הפיקוד הצפוני אחראי על צפון אירלנד ועל 11 המחוזות הצפוניים של הרפובליקה האירית, שנמצאת בדרום. ה־IRA כולל לפחות 5 בריגדות: בלפסט, דרי, דונגיל, ארמה וטיירון-מונגהן. הפיקוד הדרומי אחראי על 21 המחוזות האחרים, וכולל את בריגדת דבלין וכוחות קטנים יותר בפרובינציות. הזרוע המבצעית מורכבת מחוליות הידועות כ־ASU (יחידות שירות פעיל, Active Service Units) המורכבות לרוב משמונה חברים. לעיתים מורכבות יחידות ספציפיות למצע מסוים בידי הוועדה הצבאית או ה־GHQ. יחידת הנשים של ה־IRA נקראת Cumann na mBan.
PIRA כולל כמה מאות חברים פעילים, בנוסף לאלפי משתפי פעולה. הפלגים הקיצוניים הפורשים, RIRA ו־CIRA, כוללים לא יותר מכמה עשרות חברים פעילים כל אחד. כ־60 מחברי פלגים אלה כלואים באירלנד ובבריטניה.
אמצעי לחימה
עריכהשני מקורות התחמושת העיקריים של ה־IRA היו ארצות הברית ולוב. הקשר האמריקאי נוצר באמצעות רפובליקן אירי בשם ג'ורג' הריסון, והיה פעיל במשך כ־30 שנה עד שנתפס על ידי ה־FBI. כתגובה הקים ה־FBI יחידה מיוחדת לפיקוח על מיליציות איריות, וכמויות גדולות של נשק המיועד להברחה נתפסו בידי יחידה זו. בין כלי הנשק שנתפסו על ידי היחידה היו טילי סטינגר בתחילת שנות ה־90.
בשנות ה־80 נתגלה כי לוב מספקת תחמושת ל־IRA, בין השאר רובי סער מסוג AK-47, אקדחים וחומרי נפץ שונים כגון סמטקס, זאת כנקמה על כך שמטוסים אמריקנים יצאו לגיחות הפצצה מאדמת בריטניה. עם זאת, בשנות ה־90 החליט קדאפי להפסיק את משלוחי הנשק והעביר לממשלה הבריטית מידע הנוגע לנשק שהועבר לידי ה"פרובוס".
בנוסף לשני מקורות אלה, קיבל ה־IRA נשק גם ממקורות נוספים: אקדחים מארגון הטרור הבסקי אט"א בשנות ה־70, רימוני יד, רובים ומשגרי רקטות מהפת"ח. ב־1977 והברחות ממקורות אירופיים שונים, כגון נורווגיה, הולנד וצ'כוסלובקיה.
על מנת לא להסתמך על מקורות חיצוניים בלבד, פעל ה־IRA גם לפיתוח אמצעי לחימה משל עצמו. במהלך השנים למדו המהנדסים של ה־IRA ליצור חומרי נפץ מדשן וניטרו-בנזין. הם יצרו כלי נשק תוצרת בית כמו "פצצת מסמרים" ורימון נגד רק"מ המכיל 230 גרם של חומר נפץ. מקורות מודיעיניים באירלנד טוענים כי במהלך הפסקת האש פיתח ה־IRA מרגמה מסוג MARK 17, שנחשבת לכלי הנשק המסוכן ביותר ברשות הארגון. נטען כי היא כבר עברה ניסוי כלים מוצלח. בזמן מלחמת המפרץ שיגר הארגון פצמ"ר מסוג MARK 10 על בית ראש הממשלה הבריטי בדאונינג 10.
IRA מחזיק מאגר של נשק זמין על הגבול בין אירלנד ובריטניה, אך מרבית מאגרי הנשק ממוקמים ברפובליקה עצמה, מכיוון ששטחה גדול יותר ונוכחות המשטרה והצבא פחותה יותר.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- מתוך "מאחורי המסיכה": שין פיין ו־IRA באתר PBS:
- הIRA באתר BBC
- ה-IRA האמיתי, באתר "סיקור ממוקד"
- אתר מידע אירי על הסכסוך והפוליטיקה באירלנד
- מכונית תופת התפוצצה הלילה בלונדון - וואלה חדשות, באתר וואלה, 3 באוגוסט 2001
- הצבא האירי הרפובליקני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)