ויקיפדיה

שביתת רעב

מחאה והתנגדות בלתי אלימה באמצעות הימנעות מופגנת מאכילה ושתייה

שביתת רעב היא מחאה והתנגדות בלתי אלימה באמצעות הימנעות מופגנת מאכילה ושתייה. השביתה נעשית בדרך כלל על רקע של עוול אישי, חברתי, פוליטי וכדומה. היא מוכרזת לרוב כצעד נואש קיצוני ואחרון במאבק במטרה לעורר את תשומת לב הציבור והשלטונות או להביא שינוי מדיניות. שביתת רעב כטקטיקת מחאה פוליטית התפתחה במאה ה-20 ומאז משמשת ככלי יעיל לגיוס תמיכה ומודעות במאבק של בודדים וקבוצות מיעוט נגד שלטונות המדינה. כוחה של שביתת רעב אצל קבוצות חלשות הוא דוגמה של "ג'ו ג'וטסו פוליטי" כלומר ניצול כוחו העודף של היריב ככלי תעמולתי נגדו[1]. שביתות רעב נפוצות בקרב אסירים ועצירים – סקר בקרב רופאי בתי כלא ובתי מעצר בצרפת העלה כי כמעט כולם נתקלים בשובתי רעב וכרבע דיווחו כי נאלצו לטפל בסיבוכים רפואיים עקב שביתות רעב[2]. בכלא שביתת הרעב היא לעיתים כלי מאבק אידאולוגי ולרוב אמצעי מחאה על עוולות אישיות ולמען שיפור תנאי המאסר.

הגדרה

עריכה

ההסתדרות הרפואית העולמית מגדירה שובת רעב: ”אדם כשיר נפשית שהצביע על החלטתו לפתוח בשביתת רעב וסירב למזון או לנוזלים לתקופה משמעותית”[3] Hernan Reyes, מהוועדה הבין-לאומית של הצלב האדום, מגדיר שביתת רעב כ"הימנעות מרצון (וולנטרית) מאכילה, כדי להשיג מטרה מוגדרת". צום, שאינו מרצון חופשי או שאינו מכוון להשגת מטרה, אינו נחשב, על פי הגדרה זו, כ"שביתת רעב"[4].

נזקים בריאותיים

עריכה

שביתת רעב עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך לגופו של השובת. בעת שאדם שובת רעב נגרמת פגיעה בכל תפקודיו הגופניים והשכליים. בין היתר זה יכול לגרום למצב של היפונתרמיה, כתוצאה מפיחות ריכוז הנתרן בפלזמה של הגוף. לרוב שובת הרעב צורך מים, מלחים וויטמין B1 כדי למנוע נזקים בלתי הפיכים לאחר סוף השביתה[5]

חידוש הזנה בסיומה של שביתת רעב עלול להוביל לתסמונת חידוש הזנה.

אתיקה רפואית

עריכה

הצהרת מלטה

עריכה

בשנת 1992 פרסמה ההסתדרות הרפואית העולמית גילוי דעת בדבר התנהגות נאותה של רופאים כלפי שובתי רעב[6], מסמך זה, הצהרת מלטה על שובתי רעב (WMA Declaration of Malta on Hunger Strikers), עודכן בשנת 2006 והוא קובע כי:

  • על הרופא מוטלת חובה, גם כאשר אינו מטפל בפועל בשובת הרעב, למנוע התעללות או כפייה כלפיו.
  • לכבד את האוטונומיה של המטופל. הרופא צריך לברר אם החלטות המטופל חופשיות או נקבעות כתוצאה מאיומים, לחץ קבוצתי או אילוץ הן מצד הרשויות והן מצד חבריו. יש לוודא כי מצבו הנפשי של השובת מאפשר לו החלטה חופשית כזו.
  • עקרון ה-primum non nocere כשמדובר בשובתי רעב צריך להתפרש לא רק כמניעת נזק גופני אלא גם מניעת הנזק שבאילוץ וכפייה. טובת החולה אין פירושה בהכרח הארכת חייו בכל מחיר.
  • נאמנות כפולה: רופאים המועסקים על ידי הרשויות שנגדן מתקיימת השביתה ובפרט רופאי בתי כלא צריכים להעדיף את נאמנותם לחולה – האסיר שובת הרעב – על מחויבותם למעסיק.
  • אין להתיר התערבות גורמים לא רפואיים באוטונומיה של הרופא המטפל בשובתי הרעב.
  • יש לשמור על סודיות רפואית גם בטיפול בשובת רעב.
  • אמון בין הרופא לשובת הרעב חיוני למניעת נזק. על הרופא לגלות לשובת מהן מגבלותיו ומתי אינו יכול לשמור על סודיות רפואית.
  • על הרופא לוודא כי האדם מבין את ההשלכות הבריאותיות של שביתת רעב.
  • אם שובת הרעב איבד את יכולתו לקבל החלטות או לתקשר עקב הצום הממושך על הרופא להתחשב ברצון אותו הביע כאשר מצבו הנפשי היה כשיר לכך.
  • האכלה מלאכותית תקינה מבחינה אתית אם השובת הביע הסכמה לכך או אם אדם שאינו מסוגל להחליט או לתקשר לא הביע התנגדות לכך לפני החמרת המצב.
  • האכלה כפויה אינה קבילה אתית. אין לאיים, לאלץ או לכבול אדם לצורך האכלתו, פעולה כזו תחשב לטיפול בלתי אנושי ומשפיל.

עקרון כיבוד האוטונומיה של השובת מחייב את הרופא לוודא שההחלטה על ההצטרפות לשביתה או המשכתה אינה נובעת מלחץ של חבריו. ההסתדרות הרפואית בישראל מנחה את הרופאים לראיין בנפרד כל אסיר שובת ולספק, במידת הצורך, "תירוץ רפואי" להפסקת שביתה למי שאינו שובת מרצונו החופשי[7]. כדי להבטיח כיבוד רצונו של שובת הרעב כאשר מצבו הרפואי מידרדר עד אובדן הכרה, המליצה ההתאחדות הרפואית ההולנדית להחתים את שובת הרעב בעודו בהכרה מלאה ובדעה צלולה, על הצהרה שתחייב את הרופא אם יאבד את הכרתו[8], בדומה לצוואה בחיים אצל חולים.

ביקורת על הצהרת מלטה

עריכה

הצהרת מלטה נותנת קדימות ברורה לרצונו של השובת על פני הצלת חייו, כשהסייג היחיד הוא כושרו הנפשי של השובת לקבל החלטות חופשיות ומודעות. מבקרי הגישה טוענים, על סמך מחקרים פסיכולוגיים באנשים בדיאטות קיצוניות, כי הקטנה דרמטית של הצריכה הקלורית משפיעה על שיקול הדעת. תת-תזונה עלולה לגרום הזיות מגלומניות, פחד רדיפה, הזיות שמיעה, דיסוציאציה (שנצפתה אצל אחד משובתי הרעב באירלנד בשנת 1981) ותופעות פסיכיאטריות אחרות שמונעות קבלת החלטה שקולה. גם ללא תופעות פסיכוטיות הרעב מוביל לאימפולסיביות ואגרסיביות שמעלות את הסבירות להחלטה על צום עד מוות, שאולי לא הייתה מתקבלת בתנאי תזונה רגילים[9]. מסמך הדורש הימנעות מהאכלה לאחר אובדן הכרה עלול להיות כלי למניפולציה נגד הרשויות ושובת רעב עשוי לבקש באופן פרטי מהרופא להתעלם ממנו[8].

האכלה כפויה

עריכה
  ערך מורחב – הזנה בכפייה

האכלה כפויה של שובתי רעב שנויה במחלוקת משפטית ואתית קשה. ההזנה נעשית בדרך כלל באמצעות החדרת זונדה כשהשובת כפות והתהליך כרוך בכאב ובאי נוחות רבה. השיטה החלופית, הזנה תוך-ורידית, מחייבת טשטוש של האסיר כדי למנוע ממנו לתלוש את המחטים. בית המשפט העליון בארצות הברית קבע כי ”קשה לדמיין הפרה קשה יותר של זכות האדם לשלמות גופו ולהגדרתו העצמית מהאכלה כפויה”[10].

ארצות הברית

עריכה

המועצה הנשיאותית לביואתיקה (The President's Council on Bioethics) הגדירה בשנת 2003 האכלה כפויה של עציר באמצעות כבילה והזנה בזונדה כצורת עינוי[11]. בניגוד לעמדה זו ולקביעת הצהרת מלטה נוטים בתי המשפט בארצות הברית לאשר האכלה כפויה של אסירים שובתי רעב כל עוד היא נעשית באופן מקובל מבחינה רפואית. הנימוקים להעדפת עמדת רשויות הכלא על כיבוד האוטונומיה של האסיר:

  • שמירה על חיי האסירים: זהו הנימוק הנפוץ ביותר בפסקי דין בסוגיה זו[10]. שמירה על החיים היא "האינטרס החשוב ביותר של המדינה"[12]כשנשקלות זכותו החוקתית של האסיר לאוטונומיה על גופו (כולל זכות הסירוב לטיפול רפואי) מול האינטרס של השלטונות. שמירה על החיים מנוסחת לעיתים כחובה של רשויות הכלא למנוע התאבדות. באופן זה אישר בית משפט בניו יורק להאכיל בכפייה את מרק דייוויד צ'פמן[10].
  • שמירת הסדר והמשמעת בבתי הכלא. כך למשל אישר בית המשפט בפנסילבניה האכלה כפויה של אסיר שביקש לצום למוות, בנימוק שהפגיעה בזכותו לפרטיות מוצדקת כדי לשמור על הסדר, המשמעת והמורל של צוות הסוהרים[13].
  • מניעת אפשרות למניפולציה של הרשויות על ידי שביתות רעב שנועדו לסחוט הטבות לאסיר בניגוד לתקנות הכלא. כך אישרו בתי משפט האכלה כפויה של שובתי רעב שביקשו לעבור למתקן כליאה אחר[10]. במקרים אלו נפסק כי מטרת שביתת הרעב היא מרכיב לגיטימי בהחלטה על האכלה כפויה אם יש לה השפעה הרסנית על האפשרות לניהול יעיל של הכלא[14].

מחנה גואנטנמו

עריכה
 
כיסא כבילה להאכלה כפויה של שובתי רעב במתקן המעצר בגואנטנמו. כיסוי הפלסטיק על המושב נדרש משום שהאסירים נשארו כבולים לכיסא אחרי ההאכלה כדי למנוע מהם להקיא ורבים איבדו שליטה על הסוגרים ולכלכו או הרטיבו את עצמם.

בשנת 2006 אושרה האכלה כפויה של כ-200 שובתי רעב במתקן המעצר בגואנטנמו כשהאסירים כבולים לשם כך לכיסאות. בשנת 2009 פסק בית משפט פדרלי כי האכלה כפויה זו אינה סותרת את התיקון השמיני לחוקת ארצות הברית האוסר "ענישה אכזרית ובלתי רגילה"[15]. שופטים קבעו עם זאת כי עדויות על שיטות האכלה מכאיבות ושימוש חוזר בצינורות האכלה מלוכלכים מאסירים אחרים "מטרידות מאוד" והורה לדווח לפרקליטי עצורים על האכלה כפויה בתוך 24 שעות[10]. עמדת משרד ההגנה האמריקני הייתה שההחלטה אם להאכיל בכוח את העצירים היא צבאית וקביעת שיטת ההאכלה היא רפואית ונתונה לרופאים צבאיים במקום[16]. ארגוני זכויות אדם טוענים, על סמך עדויות אסירים ועורכי דינם, כי ההאכלה שמשה כאמצעי ענישה לכל דבר. דווח על אסירים שהתקשו לדבר בשל פציעות גרון שנגרמו מצינורות ההאכלה. ועל ניסיונות לשבירת השביתה באמצעות שיטות האכלה מכאיבות ומשפילות[17]. בשנת 2013, בעקבות מחאות של מוסלמים בארצות הברית, פורסמה הודעה כי במהלך חודש הרמדאן לא יואכלו אסירים בכפייה בשעות הצום אלא רק בלילה[18].

טורקיה

עריכה

בטורקיה, במהלך שביתות רעב בבתי כלא בשנת 1996 ובשנת 2000, הורה משרד הבריאות לרופאי בתי הסוהר להציל חיי שובתים באמצעות האכלה כפויה. ההתאחדות הרפואית הטורקית הצהירה בתגובה כי האכלה כפויה היא הפרה של עקרון "ההסכמה המודעת" ועומדת בסתירה לזכות הסירוב לטיפול רפואי[5]. חילוקי הדעות החריפו עד שבשנת 2001 נתבעה ההתאחדות הרפואית הטורקית בבית המשפט על חריגה מסמכויותיה, בהתערבותה במדיניות הממשלה בבתי הכלא. בית המשפט פסל את התביעה.

האיחוד האירופי

עריכה
  • בית המשפט האירופי לזכויות אדם נדרש לסוגיית ההאכלה הכפויה כשדן בטיפול שקיבל עציר שובת רעב באוקראינה. הפסיקה קבעה כי "טיפול הניתן בשל צורך בריאותי מנקודת מבט של עקרונות רפואיים מבוססים אינו יכול להיחשב, בעקרון, כבלתי אנושי או משפיל". כך מותרת האכלה כפויה אם היא חיונית להצלת חייו של שובת הרעב. הפסיקה הדגישה עם זאת כי הערכת החיוניות של ההאכלה הכפויה צריכה להיעשות משיקולים רפואיים בלבד וכי אסורות שיטות האכלה מייסרות או משפילות וכי אין להאכיל בכפייה כעונש. במקרה הספציפי שבו הואכל העציר כשהוא אזוק, מתקן הרחבה מוכנס לפיו וצינור פלסטיק מוחדר לקיבתו נקבע כי ההאכלה הכפויה ניתנת להגדרה כעינוי[19].
  • בבריטניה נקבעה ב-1995 פסיקה תקדימית שלפיה זכותו של אסיר שפוי לשבות רעב ולסרב להזנה כפויה. האסיר, אף שסבל מהפרעת אישיות, נמצא צלול בדעתו, ופסק הדין קבע כי אין חובה להאריך את חייו באמצעות האכלה נגד רצונו[20].
  • החוק בגרמניה מחייב האכלה כפויה של אסיר במקרה של סכנה חמורה לבריאותו, ואוסר על כפיית טיפול או האכלה במקרים אחרים[21].

שביתות רעב מפורסמות

עריכה

שביתות רעב של עבדים

עריכה

סירוב לאכול היה צורת ההתנגדות הנפוצה ביותר בקרב אפריקאים שהובלו על ספינות העבדים שחצו את האוקיינוס האטלנטי. עבור העבדים הכבולים הייתה שביתת הרעב אמצעי הלחץ הזמין היחיד נגד שוביהם ופעולה שייצרה סולידריות ולכידות של העבדים נגד שוביהם. שביתת רעב של העבדים סיכנה את רווחיות המסע הימי ולכן קברניטי הספינות נקטו אמצעים קיצוניים לדכא שביתות כאלו. שובתי רעב הוענשו בהצלפות שוט ואולצו לאכול באמצעות "ספקולום אוריס" – התקן מכני לפתיחת הלסתות ודחיסת מזון כפויה. האיום בשביתת רעב סייע למתן את ההתעללות בעבדים, והנחיות לספנים ומפקדים בספינות אלו הזהירו מפגיעות בעבדים שעלולות להביא אותם לסרב לאכול עד מוות[22]. בשנת 1790 העיד הימאי איזק פרקר (Isaac Parker) בפני בית הנבחרים הבריטי אודות פעוט בן תשעה חודשים שסירב לינוק מאימו השפחה וסירב לאכול ממנות האורז המעורב בשמן דקלים שהוגשו בספינת העבדים "בלק ג'וק" (Black Joke) בעת מסעה לאי ברבדוס בשנת 1765[23]. קברניט הספינה תומאס מרשל הלקה בעצמו את הפעוט הסרבן וקשר לצווארו חוט הכבול לבול עץ מנגו גדול במשקל כשישה קילוגרם[23]. ביום הרביעי למלקות נפח הפעוט את נשמתו, והקברניט אילץ את אמו של הפעוט להטיל את גופתו לים במו ידיה[23].

הסופרג'יסטיות בבריטניה ובארצות הברית

עריכה
 
האכלה כפויה של סופרג'יסטית בכלא בריטי, 1911

שביתת רעב הייתה צעד נפוץ במהלך המאבק של הסופרג'יסטיות בבריטניה למען זכות הצבעה לנשים. הראשונה שנקטה בו היא מריון וולאס-דאנלופ שנאסרה ב-1909 אחרי שהשתתפה בהפגנה בתוך בניין הפרלמנט שבה הטביעה כתובת על קירות אחד מאולמות הבניין, נשפטה על השחתת רכוש וסירבה לשלם קנס. היא נכלאה בכלא הולוויי לנשים, ודרשה לקבל מעמד של אסירה פוליטית. כשסורבה הכריזה ב-5 ביולי על שביתת רעב. אחרי 91 שעות צום היא שוחררה לחופשי אחרי שהשלטונות חששו שאם היא תיפגע היא תיהפך ל"קדושה מעונה"[24].

בעקבותיה הפך השימוש בשביתת רעב לכלי נפוץ בקרב הסופרג'יסטיות בבריטניה. אולם הממשלה לא שחררה את האסירות ובמקום החלה לנקוט בהאכלה כפוייה[25] שהתבצעה בעזרת צינוריות שהוחדרו דרך הפה או האף לקיבה. ההאכלה הכפויה גרמה לסבל רב ולעיתים סיבוכים שלה הביאו כנראה למוות[26]. כתוצאה מההד הציבורי שנוצר נחקק ב-1913 "חוק החתול והעכבר" ששינה את המדיניות. לאסירות הותר לקיים שביתות רעב. כשבריאותן הייתה בסכנה הן שוחררו באופן זמני, אבל כשהתאוששו נכלאו מחדש.

גם בארצות הברית אימצו הסופרג'יסטיות את אמצעי שביתת הרעב במאבקן. אליס פול, שהשתתפה בהפגנות קבועות שנערכו מול הבית הלבן בוושינגטון, נאסרה באוקטובר 1917 בשל "הפרעה לתנועה" ונשפטה ל-7 חודשים. כשהושמה בבידוד פתחה בשביתת רעב, שאליה הצטרפו אסירות נוספות. היא לא נשברה למרות האכלה כפוייה, ואף על פי שהועברה למחלקות פסיכיאטריות, ושבתה רעב במשך 22 יום. בנובמבר, אחרי ששביתת הרעב ויחס בתי הסוהר לסופרג'יסטיות הכלואות עוררו סערה ציבורית, היא ושאר האסירות שוחררו, וכעבור זמן קצר החלו ההליכים לחקיקת התיקון ה-19[27].

בהודו

עריכה

מהטמה גנדי

עריכה

מהטמה גנדי נאסר בשנים 1922, 1930, 1933 ו-1942. בשל מעמדו הציבורי השלטון הבריטי לא רצה שימות בכלא. גנדי ראה בשביתת רעב דרך לא אלימה להעביר מסר: ב-1932 שבת רעב במחאה על חוק בחירות שנתן ייצוג נפרד לבני קאסטת ה"דלית" שגנדי תמך בשילובם הפוליטי, וב-1943 שבת רעב שוב בכלא כחלק מהמאבק האנטי-קולוניאלי. נוסף לגנדי שבתו רעב גם אסירים הודים נוספים בהם שניים שצמו 116 ימים: עד 5 באוקטובר 1929.

אירום צ'אנו שרמילה

עריכה
  ערך מורחב – אירום צ'אנו שרמילה

אירום צ'אנו שרמילה החלה שביתת רעב ב-2 בנובמבר 2000 וסיימה ב-9 באוגוסט 2016, כעבור 16 שנים של צום והאכלה בכפייה.

מקס גולדשטיין

עריכה

הטרוריסט הרומני מקס גולדשטיין שבת רעב למוות בכלא בשנת 1924. בשנת 1925 פתחו מהפכנים קומוניסטים כלואים בשביתת רעב בתביעה לשחרור אסירים פוליטיים, השביתה, אותה יזם מרצ'ל פאוקר, נכשלה ועלתה בחיי כמה מהשובתים, שנמנו על העילית של המפלגה הקומוניסטית הרומנית. כישלון זה הביא את המפלגה להתנערות מיוזמות לשביתות רעב, שתוארו מאז כ"הרפתקניות, חסרות אחריות והתאבדותיות"[28].

במאבק האירי לעצמאות

עריכה

השימוש בשביתת רעב של אסירים במאבק האירי נגד השליטה הבריטית החל ב-1917 כשאיימון דה ואלירה, תומאס אש ותומאס האנטר שנכלאו אחרי מרד הפסחא בכלא לווס באנגליה הובילו את האסירים לשביתת רעב החל מ-28 במאי. הלחץ הציבורי באירלנד ובארצות הברית הוביל לכך שהממשלה הבריטית חננה את האסירים והם שוחררו ב-18 ביוני. אש נכלא שוב באוגוסט בעוון הסתה, ונידון לשנתיים מאסר עם עבודות פרך בכלא בדבלין. הוא ואסירים אחרים דרשו שיכירו בהם כבשבויי מלחמה וב-20 בספטמבר אש פתח בשביתת רעב וכעבור 5 ימים מת כתוצאה מניסיונות האכלה כפוייה.

באוגוסט 1920, במהלך מלחמת העצמאות האירית, עצרו השלטונות הבריטיים את ראש עיריית קורק מטעם השין פיין, טרנס מקסוויני, והוא נדון בבית דין צבאי לשנתיים מאסר בעוון החזקת חומרי הסתה, ונשלח לכלא בריקסטון באנגליה. הוא פתח בשביתת רעב במחאה על מעצרו ושפיטתו בבית דין צבאי, ובדרישה לשחרורו. לאות הזדהות איתו, 11 אסירים בכלא קורק פתחו בשביתת רעב. ה-IRA פתח במסע ציבורי בקריאה לשחרורו, אך הממשלה הבריטית סירבה מחשש שכניעה לדרישותיו תוביל לאיבוד שליטה באירלנד. מקסוויני מת ב-25 באוקטובר אחרי 74 ימי צום. גם שניים משובתי הרעב בקורק מתו לפני שה-IRA הורה לשאר האסירים להפסיק את שביתת הרעב שלהם. 30 אלף איש עברו על פני ארונו של מקסוויני כשהוצב בכנסייה באנגליה, ובהלוויתו בקורק הספיד אותו ארתור גריפית', באומרו "הקרבתו ההרואית הפכה אותו במותו למנצח כנגד אויבי עצמאות ארצו". מותו הגביר את המאבק האירי כנגד הבריטים, ועורר הדים בעולם כולו[29].

אחרי סיום מלחמת האזרחים פתחו 8000 אסירים של הצבא האירי הרפובליקני שנכלאו ב"מדינת אירלנד החופשית" בשביתת רעב, שהופסקה אחרי ששניים מהשובתים מתו. בעקבותיה שוחררו כל האסירות, וכעבור שנה גם האסירים הגברים.

המנדט הבריטי בא"י

עריכה

אסירים קומוניסטים

עריכה

שביתות רעב בנות 10 ימים של אסירים חברי המפלגה הקומוניסטית בשנים 1929 ו-1930 הביאו להכרה בהם כאסירים פוליטיים הפטורים מלבישת מדי אסירים פליליים ומעבודת פרך ורשאים לקבל ספרים ועיתונים[30]. ב-1935 נאסרו 2 מבכירי המפלגה: מרדכי בילצקי ומחמוד אל מוגרבי חויבו ללבוש בגדי אסירים ושוכנו בתא עם אסירים פליליים. בתגובה פתחו אסירים חברי המפלגה ב-15 ביולי 1935 בשביתת רעב. הפגנת הזדהות עם השובתים ב-24 ביולי פוזרה באלימות רבה אך ההד התקשורתי ופנייה לנציב העליון שיזם הסופר מרדכי אבי-שאול שעליה חתמו אישים בולטים כהוגו ברגמן, מרגוט קלאוזנר, האדריכל זאב רכטר, השחקנים חנה רובינא ואהרן מסקין, הסופרים אנדה פינקרפלד ואליעזר שטיינמן, והצייר ראובן הביאו לריכוך בעמדת השלטונות ולפרסום הוראה של הנציב העליון המתירה לשופטים להעניק "יחס מיוחד" לאסירים. לאחר 19 ימי שביתה הורתה הנהגת המפלגה לשובתים להפסיקה[31].

וולפגנג פון וייזל

עריכה

ב-29 ביוני 1946 במסגרת פעולות השבת השחורה נעצר וולפגנג פון וייזל, ממנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית במעצר מנהלי בלטרון. בסוף אוגוסט הכריז פון וייזל על שביתת רעב למשל ארבעה שבועות. במכתב למזכיר ממשלת המנדט כתב[32]:

יש להבין צום זה כאות התמרמרותי העזה ולמחאתי הנמרצת על מאסרי ועל מאסר מאות יהודים, ללא צדק והצדקה. מחזיקים אותנו במעצר ללא חשד קל שבקלים לקשר כלשהו בינינו לכל פעולה בלתי חוקית בארץ-ישראל. מכיר אני היטב כי צומי שלי, וכן צומו של כל אדם אחר, לא ישפיע על עמדתכם או החלטותיהם של האנשים השולטים כיום בארץ-ישראל והרואים, כנראה, את תפקידם במניעת שיבת ישראל לארצו בכל האמצעים. אולם בזמנים ובתנאים טרגיים אלה, ובשעה גורלית זו בתולדות עמי, אין ביכלתי לעשות מאומה לעזור לו ולעודדו בסרובו להיכנע, ולכן קבלתי על עצמי לפחות קרבן-מרצון ואסרב לקבל כל מזון, פרט למים ולמשקאות בלתי-מזינים אחרים, במשך ארבעה שבועות. מי יתן והאלוקים בחסדו יקבל צומי ברצון, כתפילה לעזרתו בשעה זו.

לאחר חמישה ימי צום הועבר וייזל לבית חולים של המשטרה במגרש הרוסים, שביתת הרעב זכתה להד תקשורתי רחב ופון וייזל שוחרר ממעצרו ב-18 בספטמבר אך המשיך בשביתתו עד ל-28 בספטמבר כסולידריות עם העצורים האחרים. נוסף לשביתתו של וייזל פרצו שביתות רעב נוספות בקרב עצורי השבת השחורה בלטרון וברפיח הן כמחאה על תנאי המעצר והן כתגובה פוליטית למאורעות בארץ[33].

שביתת הרעב של אסירי ה-IRA ב-1981

עריכה

שביתת הרעב של 1981 הייתה השיא של מאבק אסירי הצבא האירי הרפובליקני הזמני מצפון אירלנד כנגד ההחלטה מ-1976 של השלטונות הבריטיים לבטל את המעמד המיוחד שלהם כאסירים פוליטיים. המאבק החל ב"מחאת השמיכות" בה האסירים סירבו ללבוש בגדי כלא, והלכו ערומים ועטופים בשמיכות הכלא, והמשיך ב-1978 עם "המחאה המלוכלכת" במסגרתה האסירים סירבו לצאת מתאיהם למקלחת או לשירותים ולרוקן את הסירים בהם עשו את צורכיהם. האסירים בחרו למרוח את צואתם על קירות התא ולהשתין דרך הדלתות. שלטונות הכלא הגיבו בניקוי התאים בקיטור ובעזרת כימיקלים שלטענת האסירים פגעו בבריאותם עד שנאלצו לשבור חלונות לקבל אוויר צח. עד 1979 לקחו חלק במחאה זו כ-350 אסירים[34]

האסירים העמידו חמש דרישות: זכות לא ללבוש מדי כלא; זכות לא לבצע עבודות בכלא; זכות למפגשים חופשיים עם אסירים אחרים ולארגון פעילויות חינוך ופנאי; הזכות לביקור, למכתב ולחבילה כל שבוע; והחזרת הזכויות להקלה בעונש שנשללו בשל המחאות.

ב-27 באוקטובר 1980 החלה שביתת רעב ראשונה של שבעה אסירים בכלא מייז בצפון אירלנד, אליה הצטרפו 3 נשים מכלא ארמך. השביתה הופסקה לאחר 53 יום, כשאחד האסירים השובתים היה על סף מוות, והממשלה הבריטית שלחה מסמך בה היו הצעות פשרה. אולם בתחילת 1981 התברר שדרישות האסירים לא נענו בצורה מספקת, וה-IRA החליט לחדש את שביתת הרעב. על מנת להגביר את האפקטיביות שלה הוחלט שהאסירים השובתים לא יתחילו אותה יחד, אלא כל אחד יצטרף אליה כמה ימים לאחר קודמו.

ראשון השובתים היה בובי סנדס שהחל בשביתת הרעב ב-1 במרץ. במשך החודש הצטרפו אליו עוד 3 אסירים. ימים אחדים אחרי תחילת שביתת הרעב נפטר חבר הפרלמנט הבריטי מאחד ממחוזות הבחירה בצפון אירלנד. על מנת להגביר את ההד הציבורי של שביתת הרעב הגיש סאנדס את מועמדותו בבחירות המשנה שהתקיימו ב-9 באפריל וניצח בהן. אל מול הלחץ הציבורי העולמי הגובר לסיים את המשבר בפשרה הציגה ראש הממשלה הבריטית, מרגרט תאצ'ר, עמדה תקיפה, והכריזה כי "איננו מוכנים להעניק מעמד מיוחד לקבוצות מסוימות המרצות עונש על פשע. פשע הוא פשע הוא פשע. זה לא מעשה פוליטי"[35]. השר לענייני צפון אירלנד, האמפרי אטקינס, הודיע ש"אם מר סנדס יתמיד ברצונו להתאבד זוהי בחירתו. הממשלה לא תכפה עליו טיפול רפואי".

סנדס מת בבית החולים של הכלא ב-5 במאי, לאחר 66 ימי שביתת רעב. ראש הממשלה תאצ'ר הגיבה על מותו בפרלמנט: "מר סנדס היה עבריין מורשע. הוא בחר לקחת את חייו שלו. זוהי בחירה שהארגון שלו לא נתן לרבים מקורבנותיו", והשר אטקינס הוציא הודעה על פיה "סנדס התאבד בהוראת אלו שחשבו שזה יועיל למטרתם שהוא ימות". עם מותו של סאנדס החלו מהומות בצפון אירלנד, ובהלוויתו בבלפסט השתתפו כ-100,000 איש.

בהמשך החודש מתו גם שלושת האסירים שהצטרפו אליו לשביתת הרעב, ובמקומם החלו בהדרגה בשביתת הרעב עוד 19 אסירים. שישה מהם מתו במהלך החודשים יולי ואוגוסט. אולם מסוף חודש יולי דרשו חלק ממשפחות האסירים להעניק לקרוביהם טיפול רפואי, ושביתת הרעב החלה להישבר. לבסוף הוכרז על סיומה ב-3 באוקטובר. השביתה הסתיימה ללא תנאי, אולם לאחריה הממשלה הבריטית מילאה חלק מדרישות המקוריות של השובתים. עם סיום השביתה שני הצדדים טענו שניצחו. הממשלה הבריטית בכך שלא נכנעה לדרישות, וה-IRA על כך שהצליחו בשביתת הרעב לתפוס את תשומת לב דעת הקהל העולמית למאבקם, ולהציג את מרגרט תאצ'ר כדמות נוקשה ואכזרית.

אנדרי סחרוב

עריכה

כחלק ממאבקו למען זכויות האדם בברית המועצות שבת אנדרי סחרוב רעב כמה פעמים.

  • בשנת 1972 פתח סחרוב בשביתת רעב במהלך ביקורו של ריצ'רד ניקסון במוסקבה כדי להצביע על הסכנה שבמדיניות הדטאנט שהקלה את המתח שבין המערב לגוש הסובייטי מבלי לשנות את אופיו הטוטליטרי של המשטר בברית המועצות[36]
  • ביולי 1974 הכריז סחרוב על שביתת רעב בהזדהות עם מתנגד המשטר הכלוא ולדימיר בוקובסקי (Влади́мир Константи́нович Буко́вский) ואסירים פוליטיים אחרים[37].
  • ב-22 בנובמבר 1981 פתחו אנדריי סחרוב וילנה בונר בשביתת רעב בתביעה לאפשר לביתם ליזה להגר לארצות הברית. מהלך שביתת הרעב פרסם נשיא ארצות הברית רונלד רייגן הודעת הזדהות עם מאבקו של סחרוב[38], השביתה נמשכה עד שהתקבלה הוויזה לנסיעה ב-7 בדצמבר[39].
  • במאי 1984, בתקופת גלותו, פתח סחרוב בשביתת רעב בדרישה לאפשר לאשתו, ילנה בונר, נסיעה לניתוח לב בארצות הברית. מצבו הרפואי של סחרוב בתקופה זו היה קשה ושביתת הרעב הייתה סיכון ממשי לחייו[40], בעקבות השביתה סחרוב אושפז, הואכל בכפייה והוחזק בבידוד במשך ארבעה חודשים. באוגוסט 1984 נשפטה ילנה בונר עצמה ל-5 שנות גלות בעיר גורקי. באפריל 1985 חידש סחרוב את שביתת הרעב באותה דרישה, גם בפעם הזו הוא אושפז והואכל בכפייה. סחרוב נשאר בבית החולים עד אוקטובר 1985 אז הורשתה ילנה בונר לנסוע לארצות הברית. שביתות הרעב של סחרוב עוררו תגובות הזדהות רבות במערב.

כיכר טיין-אן-מן

עריכה

ב-13 במאי 1989 פתחו הסטודנטים המוחים בכיכר טיין-אן-מן בבייג'ינג בשביתת רעב שנמשכה עד ה-19 בחודש, כמה מאות סטודנטים פתחו בשביתה שבשיאה הקיפה 3,000 משתתפים. השביתה תוזמנה יומיים לפני ביקורו של המנהיג הסובייטי מיכאיל גורבצ'וב שטקס לכבודו תוכנן להתקיים בכיכר. השביתה הגבירה את ההזדהות עם המפגינים ושביתות דומות פרצו בערים נוספות בסין, התקשורת הסינית דיווחה על מצב השובתים ועל ביטויי אהדה של הציבור לשובתים[41]. במשך המחאה בכיכר הפצירו נציגי הממשלה כמה פעמים בשובתים לסיים את השביתה שהביכה את השלטונות. ב-2 ביוני הודיעו כמה אינטלקטואלים ובהם ליו שיאובו על שביתת רעב חדשה כהזדהות עם המחאה. בהודעה על פתיחת השביתה הכריזו המוחים ”אנחנו בשביתת רעב! אנו מוחים! אנו פונים! אנו מתחרטים! איננו מבקשים מוות אלא חיים אמיתיים, תחת הלחץ של האלימות הקיצונית, חסרת ההגיון של ממשלת לי פנג על האינטלקטואלים הסינים להרפא ממחלת רוך העצמות בת אלפי השנים של תגובה במילים במקום במעשים. עלינו לפעול כדי למחות נגד המשטר הצבאי, לקרוא להולדת תרבות פוליטית חדשה ולחזור בנו מהשגיאה של היותנו רכים וחלשים במשך תקופה ארוכה כל כך[42].”

שביתת הרעב בטורקיה

עריכה

בשנת 2000 הוחלט בטורקיה לעבור מכליאה בבלוקים משותפים גדולים לתאי כליאה המאכלסים 2–3 אסירים. הממשל הציג את השינוי כשיפור בתנאי הכליאה בהתאם לסטנדרטים אירופיים, אלא שאסירים וארגוני זכויות אדם ראו בהחלטה ניסיון לשבור התארגנויות אסירים וציינו כי אסירים מבודדים פגיעים יותר להתעללות ועינויים[5]. באוקטובר 2000 הודיעו 4 ארגוני מחתרת על שביתת רעב. הממשלה ראתה בתיאום בין האסירים בכמה בתי כלא סימן לצורך לחיזוק השליטה במתקני הכליאה. בנובמבר החמירו האסירים, רובם חברי ארגון קומוניסטי לא חוקי[43], את צעדיהם והודיעו כי יצומו עד מוות לקידום דרישותיהם. בדצמבר התחוללו התנגשויות אלימות שעלו בחייהם של 30 אסירים ושני סוהרים. כמה משובתי הרעב אושפזו ובאפריל 2001 דווח כי 222 אסירים היו בצום עד מוות, 569 בשביתת רעב ו-153 היו מאושפזים. שביתות הרעב והצומות-למוות נמשכו עד שנת 2003 במהלכן מתו למעלה מ-100 שובתים. נוסף על שביתות אסירים התקיימו שביתות רעב בהזדהות עם האסירים מחוץ לכלא. הממשלה הגיבה בתקיפת בתים בהם התקיימו שביתות רעב והצהירה כי תפעיל את הסעיף בחוק המטיל 20 שנות מאסר על שידול לשביתת רעב.

שביתות רעב בישראל

עריכה

שביתות רעב בבתי סוהר

עריכה

מבחינת שירות בתי הסוהר, שביתת רעב היא הפרה חמורה של כללי המשמעת והיא עשויה לגרור אחריה שלילת הטבות.

שביתת רעב נחשבת בחוקי בתי הכלא לאחר 24 שעות. היא אינה צריכה לכלול גם הפסקות שתייה. מבחינת כללי בתי הסוהר אדם ש"מסרב לאכול לחם חוקו" נחשב לשובת רעב.

לאחר שהשביתה מתחילה להיחשב ככזאת, רשאי מנהל בית הסוהר לנקוט בצעדים מיידיים כנגד השובת. כגון שלילת שיחות טלפון וביקורים, מניעת עיתונים, שלילת הזכות לשלוח מכתבים, החרמת מלח ואבקת חלב מתא האסיר וכן הלאה.

מנהל הכלא רשאי להפריד את השובת מכלל האסירים ואף להעבירו לבידוד בבית סוהר אחר או באגף אחר. מדיניות שירות בתי הסוהר היא שלא לאפשר ביקור רופאים עצמאיים אצל שובתי רעב[44]. עמדת ההסתדרות הרפואית בישראל היא כי ”יש להתיר ברמה המקומית לרופאים עצמאיים לייעץ לשובתי הרעב, וזאת לטובת כל המעורבים, כדי לנסות ולמנוע תוצאות קטלניות. במדינות מסוימות הדבר אכן נעשה, ומעמדם העצמאי של רופאים אלה מקנה להם אמינות כמתווכים המקובלים על כל הצדדים”[45].

לדעת בג"ץ, שביתת רעב, אף כי בדרך כלל היא אמצעי ביטוי לגיטימי, אינה מהזכויות הניתנות לאדם בעת כליאתו כי היא פוגעת בניהול התקין של הכלא ומהווה שבירת כל המוסכמות[46].

ביולי 2015 אישרה הכנסת תיקון לפקודת בתי הסוהר המתיר הזנה בכפייה של אסיר שובת רעב שנשקפת סכנה חמורה לבריאותו[47]. החוק יצר מנגנון מורכב לאישור הזנה בכפייה של אסיר, החורג ממסגרת שיקול הדעת למתן טיפול רפואי בניגוד לרצון המטופל המוקנה לוועדת האתיקה לפי סעיף 15(2) לחוק זכויות החולה. בניגוד לוועדת האתיקה שמטרתה להגן על האדם מעצמו ומוסמכת לאשר טיפול בכפייה רק אם "קיים יסוד סביר להניח שלאחר מתן הטיפול הרפואי יתן המטופל את הסכמתו למפרע" תיקון חקיקה זה נועד גם להגנה על ביטחון הציבור והסדר הציבורי מתוצאות שביתת הרעב[48].

אסירים ועצירים פלסטינים

עריכה

שביתת הרעב הראשונה של אסירים פלסטינים נערכה בשנת 1968 בכלא שכם במחאה על תנאי הכליאה ועל עינויים[44]. מאז התרחשו שביתות רעב רבות שחלקן הסתיימו בפשרה שכללה שיפור תנאים בכלא ושחרור עצירים מנהליים. חמישה אסירים פלסטינים מתו עקב האכלה כפויה במהלך שביתות רעב: עבד אלקאדר אבו אל-פחם בשנת 1970 בכלא שקמה, ראסם חלאוה ועלי ג'עפרי בשנת 1980 בכלא נפחא[49], מחמוד פריתיג בשנת 1984 בכלא ג'ניד וחסין נמר עבידאת, בשנת 1992 בכלא שיקמה.

שביתות רעב מאורגנות

עריכה

באוגוסט 2004 פתחו כ-4,000 אסירים פלסטינים בשביתת רעב בתביעה להקלת תנאי מאסרם. בין היתר דרשו שיוחזרו הטלפונים לאגפים, שיורחבו ביקורי המשפחות ושיופסקו החיפושים. השר לביטחון פנים צחי הנגבי הגיב באומרו: ”מצדי שישבתו רעב עד מוות”[50]. השביתה הסתיימה בלי שדרישותיהם העיקריות של השובתים נענו. יש המסבירים זאת בהשפעת שירות בתי הסוהר על הסיקור התקשורתי של תנאי האסירים ובתשומת הלב הנמוכה שהשביתה קיבלה בתקשורת בין היתר בשל העיתוי – במקביל לאולימפיאדה[51].

שביתת הרעב ב-2012
עריכה

ב-17 באפריל 2012, יום האסיר הפלסטיני, פתחו כ-1,600 אסירים פלסטינים בשביתת רעב המונית. דרישות השובתים כללו:

  1. הוצאת אסירים פלסטינים מבידוד, כולל אלו הנמנים עם ההנהגה הפוליטית.
  2. חידוש ביקורי משפחות מרצועת עזה, שהופסקו כליל בשנת 2007 וחידוש ביקורי משפחות של כ-300 אסירים מהגדה המערבית, מהם מנעה ישראל ביקורים.
  3. גישה להשכלה גבוהה.
  4. הפסקת חיפושים גופניים בעירום.

במהלך השביתה נערכו אירועי הזדהות עם העצירים השובתים בגדה, בעזה ובתחום הקו הירוק. אירועים אלו כללו הפגנות, עצרות ואוהלי מחאה מול בתי כלא, משרדי הצלב האדום, קונסוליות זרות ועוד. ביום ה-20 לשביתה התכנסה ועדת האתיקה של שירות בתי הסוהר והחליטה כי במקרה הצורך יואכלו השובתים בכפייה[44]. ב-14 במאי 2012, היום ה-28 לשביתת הרעב, הושג הסכם בתיווך מצרים ובמעורבות הנהגת החמאס והרשות הפלסטינית בין הנהגת השובתים למדינת ישראל[52]. ההסכם כלל התחייבות של האסירים להימנע "מכל פעילות אשר תהווה תמיכה מעשית בטרור" וישראל מצידה התחייבה להוציא אסירים מבידוד, לאפשר ביקורי משפחות ולהתחיל בדיונים על הקלת תנאי המאסר. בהתאם להסכמות הוצאו 18 אסירים מבידוד ונערכו מספר ביקורי משפחות מרצועת עזה בליווי הצלב האדום. ביקורים אלו הוגבלו להורים ובנות זוג, אף על פי שהסכם סיום השביתה כלל גם ביקורי אחים ובני אסירים. ההסכם לא כלל את נושא העצירים המנהליים ואלה המשיכו בשביתות רעב[44].

שביתת הרעב ב-2017
עריכה

ב-16 באפריל 2017 פתחו כ-1,100 אסירים ביטחוניים בבתי הכלא בשביתת רעב בתביעה לשיפור תנאי המאסר והחזרת זכויות שנשללו מהם. דרישות האסירים כללו בין היתר את שיפור הטיפולים הרפואיים של האסירים, שיפור תנאי הנסיעות והחופשות, הפסקת הבידודים, שוויון עם האסירים הפליליים באפשרות ללמוד לימודים אקדמיים ושיחות עם בני משפחה[53]:

עם פתיחת השביתה פרסם מרוואן ברגותי, ממארגני השביתה, מאמר בעיתון הניו יורק טיימס שבו הסביר את הרקע לשביתה[54]:

שביתת רעב היא הדרך הבלתי אלימה ביותר של התנגדות. היא גורמת סבל רק לשובתים עצמם ולקרוביהם בתקווה שקיבותיהם הריקות והקרבתם תסייע למסר להדהד אל מחוץ לתאיהם האפלים. עשורים של ניסיון הוכיחו כי המערכת הבלתי אנושית של כיבוש קולוניאלי וצבאי ישראלי מעוניינת לשבור את רוחם של האסירים ושל האומה לה הם שייכים. על ידי גרימת סבל גופני, הפרדה ממשפחותיהם וקהילותיהם ושימוש באמצעים משפילים כדי לכפות כניעה. למרות יחס זה לא ניכנע.

 
בני משפחות אסירים באוהל הזדהות עם שובתי הרעב בחברון, 20 במאי 2017

עם תחילת השביתה הועבר מרוואן ברגותי מכלא הדרים, לבית המעצר קישון בתנאי בידוד[55]. כחלק מהאמצעים המשמעתיים נגד שובתי הרעב, הוחרם מהאסירים מלח החיוני לשמירה על מאזן הנוזלים בגופו של שובת רעב[56], וב-7 במאי פרסם שירות בתי הסוהר סרטון ממצלמות אבטחה שבו נראה מרוואן ברגותי אוכל חטיף טורטית בסתר. השר גלעד ארדן הגיב לסרטון ”אנחנו מראים שהשביתה הזאת לא הייתה על תנאים של האסירים באמת, זאת הייתה שביתה של ברגותי שמתחפש לנלסון מנדלה שנבעה אך ורק ממניע פוליטי אישי שלו”[57]. לפרסום הסרטון לא הייתה השפעה על שובתי הרעב[58]. שביתת הרעב עוררה גל של פעולות מחאה והזדהות בשטחים[59], וב-22 במאי התקיימה שביתת הזדהות עם דרישות השובתים ביישובים הערבים בישראל[60]. השביתה הסתיימה ב-27 במאי בעקבות הסכמה בין נציגי השובתים ושירות בתי הסוהר בראשות נזים סביתי בדבר הגדלת תדירות ביקורי המשפחות[61].

שביתת הרעב ב-2019
עריכה

באפריל 2019 פרצה שביתת רעב של אסירים ביטחוניים בעקבות הפעלת מיסוך שמנע מהם תקשורת סלולרית. שביתת הרעב הסתיימה לאחר שבוע בעקבות הסכמה על הצבת טלפונים ציבוריים לשימוש האסירים[62].

שביתות רעב של עצירים מנהליים

עריכה
  • ח'דר עדנאן, עציר מנהלי שנעצר בדצמבר 2011 מהכפר עראבה, שבת רעב במשך 66 ימים ואיבד כ-30 ק"ג ממשקלו. כ-30 אסירים שבתו רעב בהזדהות עם מאבקו בתקופת שביתתו[44]. שביתת הרעב הופסקה בפברואר 2012 כשהפרקליטות הודיעה לבית המשפט כי צו המעצר נגדו לא יוארך[63]. עדנאן נעצר שוב במעצר מנהלי במהלך מבצע שובו אחים ושוחרר לאחר שביתת רעב מוחלטת – ללא קבלת מלח ומינרלים וסירוב לכל בדיקה רפואית שנמשכה 55 ימים[64]. בפברואר 2023 נעצר שוב במעצר מנהלי ופתח בשביתת רעב שנמשכה 86 ימים עד מותו ב-2 מאי 2023[65]. חמישה ימים לפני מותו סירב שופט צבאי לשחררו בנימוק שהעציר "הוא אדון על גופו, ועליו לקבל את התוצאות האפשריות ממעשיו"[66].
  • בשנת 2012 פתח סאמר עיסאווי, ממשוחררי עסקת שליט שנעצר עקב יציאה מהתחום המוניציפלי של ירושלים בניגוד לתנאי שחרורו בשביתת רעב שנמשכה, לסירוגין, 210 ימים – עד אפריל 2013. בסיומה הגיע העציר שמצבו הידרדר עד סכנת חיים מיידית לפשרה עם ממשלת ישראל שלפיה יפסיק את שביתת הרעב וישוחרר ממעצרו 8 חודשים אחר כך[67].
  • איימן שרואנה שאף הוא נעצר במעצר מנהלי לאחר שחרורו בעסקת שליט הפסיק שביתת רעב ארוכה בחודש מרץ 2013 בהסכם על פיו הוגלה לרצועת עזה[68]
  • מחמוד אל-סרסק, כדורגלן מעזה שנעצר ב-2009 בדרכו למשחק בג'נין שבת רעב במשך כשלושה חודשים עד ששוחרר ביוני 2012[69]. לטובת שובת הרעב התערב אריק קנטונה ומזכ"ל פיפ"א, ג'וזף בלאטר שפנה בעניינו לאבי לוזון, מזכ"ל ההתאחדות לכדורגל בישראל[70].
  • הנא שלבי, משוחררת עסקת שליט שנעצרה מחדש במעצר מנהלי, שבתה רעב 44 ימים עד להסכם על פיו גורשה לעזה לתקופה של 3 שנים[71].
  • חסן ספדי, תושב שכם, נעצר ביוני 2011 ומעצרו המנהלי חודש פעמיים. בית המשפט הצבאי ובית המשפט העליון דחו את ערעוריו. חסן החל בשביתת רעב פתוחה ב-5 במרץ 2012 במחאה על מעצרו המנהלי וסיים את שביתת הרעב לאחר 71 ימים, בעקבות ההסכם לפיו הוא וארבעה שובתים נוספים ישוחררו בתום תקופת הצו המנהלי שבתוקף. ביוני 2012 חודש צו המעצר המנהלי נגדו בניגוד להסכם. עם חידוש מעצרו המנהלי, חידש ספדי את שביתת הרעב, שלושה שבועות לאחר סיום שביתת הרעב הקודמת ושבת רעב במשך 93 ימים נוספים, עד לשחרורו המובטח ב-30 באוקטובר 2012[44].
  • ב-2 במאי 2013 הורה בית המשפט הצבאי לערעורים על שחרור מוקדם של שני עצירים מנהליים: ג'עפר עז א-דין וטארק קעדאן מג'נין ששבתו רעב במשך 90 יום[72].
  • ב-24 באפריל 2014 פתחו כ-80 עצירים מנהליים (מתוך כ-190) בשביתת רעב במחאה על מעצרם[73]. ב-8 במאי 2014 הצטרפו לשביתה כ-25 עצירים מנהליים נוספים וכן וכמה אסירים, בתאריך 11 במאי 2014 נמנו כ-130 שובתים. שירות בתי הסוהר העביר עצירים שובתי רעב מכלא עופר לכלא רמלה שם נכלאו בבידוד, שובתי הרעב בכלא קציעות הועברו לבידוד באוהלים[74]. ב-1 ביוני היו 70 עצורים שובתי רעב מאושפזים בבתי חולים וכ-200 אסירים נוספים שבתו בבתי הסוהר[75]. שביתת הרעב הסתיימה ב-25 ביוני 2014 לאחר ששירות בתי הסוהר הסכים לבטל את הקנסות שהטיל על השובתים ולהחזיר אותם לאגפים שמהם הוצאו[76].
  • ב-18 ביוני 2015 פתח מוחמד עלאן בשביתת רעב. כעבור חודשיים התדרדר מצבו הרפואי ובג"ץ הורה להקפיא את מעצרו. כעבור חודש שוחרר מבית החולים, נעצר בצו מנהלי חדש, וחידש את שביתת הרעב.
  • העיתונאי מוחמד אל-קיק, תושב הכפר אבו קש שבמחוז רמאללה, נעצר לחקירה ב-21 בנובמבר 2015. כחודש לאחר מכן הוצא נגדו צו מעצר מנהלי. אל-קיק פתח בשביתת רעב שנמשכה 94 ימים ובמהלכה אושפז אל-קיק בבית החולים העמק בעפולה, מעצרו המנהלי הושעה בעקבות האשפוז אך תביעתו לעבור לבית חולים ברמאללה נדחתה בבג"ץ[77]. השביתה הופסקה בעקבות השגת הסכם עם השב"כ שלפיו ישוחרר ב-21 מאי 2016[78].
  • בנובמבר 2020 הפסיק מאהר אל-אח'רס מהכפר סילת א-דאהר 103 ימי שביתת רעב בעקבות הסכמה עם השב"כ על שחרורו ממעצר מנהלי בתוך שבועיים. במהלך שביתת הרעב אושפז אל-אח'רס בבית החולים קפלן ברחובות שם קיבל ביקורי הזדהות עם מאבקו ונגד מעצרים מנהליים מחברי כנסת של הרשימה המשותפת[79].
  • בינואר 2022 הושג הסכמה לשחרורו של העציר המנהלי הישאם אבו הוואש מהעיירה דורא לאחר 141 ימי שביתת רעב במהלכם נזקק לאשפוז במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים קפלן. ההסכם הושג באמצעות מגעים בין ישראל לרשות הפלסטינית ובתיווך מצרי לאחר איום של הג'יהאד האיסלאמי להגיב אם ימות העציר[80].

מסתננים

עריכה

ביוני 2013 פתחו 350 מסתננים מאפריקה הכלואים בבית הסוהר סהרונים בשביתת רעב בדרישה לקבל מעמד פליט בישראל. שלושה מהשובתים נזקקו לאשפוז ושלטונות הכלא מנעו תקשורת בין אגפים במתקן כדי למנוע מהשביתה להתפשט[81].

שביתת רעב של ראשי רשויות ביהודה ושומרון

עריכה

במרץ 1980 פתחו חמישה ראשי רשויות ביהודה ושומרון – שילה גל ראש מועצת גוש עציון, פנחס ולרשטיין ראש מועצת בנימין, זאב פרידמן (זמביש) ראש המנהלה בקריית ארבע, אינה ויניארסקי מזכירת תקוע, וראובן רוזנבלט ראש מועצת חוף עזה – בשביתת רעב מול הכנסת, בדרישה להסדיר את מעמדן המשפטי של הקרקעות ביישובים ומסביב להם, כדי לאפשר ליישובים עתודות קרקע להתפתח ולגדול. כמו כן מחו ראשי הרשויות על התחייבותו של ראש הממשלה מנחם בגין לנשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר להקפיא את הבנייה ביישובים, בזמן שיחות הסכמי קמפ-דייוויד. השביתה נמשכה 45 ימים. במהלך השביתה הגיעו אלפים לתמוך בשובתים. מעת לעת הצטרפו אנשים נוספים לשביתה, וכן התקיימו עצרות תמיכה[82]. שר החוץ יצחק שמיר ניסה לשדל את השובתים להפסיק את שביתתם, אך הללו סירבו בטענה שאינו מביא עימו בשורות חדשות. השביתה הסתיימה כאשר הובטח לשובתים כי תוקם ועדה בראשות השר יצחק מודעי, שתבצע סקר קרקעות מקיף בכל יהודה ושומרון, תאתר אדמות מדינה ועליהן ייבנו במשך הזמן יישובים חדשים. עורכת הדין פליאה אלבק, שעמדה בראש האגף האזרחי במשרד המשפטים, הייתה למרכזת המקצועית של הוועדה, וזו אכן איתרה שטחים נרחבים של אדמות מדינה ביהודה ושומרון, אשר שינו את מפת ההתיישבות[83].

שביתת הרעב של אייבי נתן

עריכה

בשנת 1978, אייבי נתן שבת רעב במשך 45 ימים, שבמהלכם איבד כ־20 ק"ג ממשקל גופו, בדרישה להפסקת התנחלויות בתקופת המשא ומתן לשלום. השביתה הופסקה בעקבות דיון מיוחד במליאת הכנסת שבמהלכו פנו אליו חברי כנסת בקריאה שלא לסכן את חייו. ח"כ אריה אליאב אמר באותו דיון כי באמצעות שביתת הרעב הארוכה אייבי נתן ”הצליח למקד תשומת לב האומה והעולם למאבק לשלום ונגד ההתנחלויות המכשילות את יוזמת סאדאת”[84].

שביתת הרופאים בישראל

עריכה

במרץ 1983 פרצה שביתת רופאים בדרישה לשיפור שכרם ותנאי ההעסקה[85]. בחודש יוני, לאחר שהוצאו צווי ריתוק נגד השובתים, פתחו 12 רופאים בשביתת רעב ובתוך 10 ימים הצטרפו כ-3,000 רופאים לשביתה, שנמשך עד להשגת הסכם עבודה חדש[86].

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ערך מילוני בוויקימילון: שביתת רעב
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שביתת רעב

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Stephen J. Scanlan, Laurie Cooper Stoll, Kimberly Lumm, (2008) "Starving for change: The hunger strike and nonviolent action, 1906–2004", Vol. Iss: 28, pp.275 - 323
  2. ^ Fayeulle, S., Renou, F., Protais, E., Hedouin, V., Wartel, G., & Yvin, J. L. (2010). Management of the hunger strike in prison. Presse medicale (Paris, France: 1983), 39(10), e217
  3. ^ A hunger striker is a mentally competent person who has indicated that he has decided to embark on a hunger strike and has refused to take food and/or fluids for a significant interval
  4. ^ Hernán Reyes, Medical and Ethical Aspects of Hunger Strikes in Custodyand the Issue of Torture
  5. ^ 1 2 3 N Y Oguz and S H Miles, The physician and prison hunger strikes: reflecting on the experience in Turkey, J Med Ethics 2005;31:169–172
  6. ^ WMA Declaration of Malta on Hunger Strikers
  7. ^ שביתת רעב מנקודת מבטו של האסיר, ההסתדרות הרפואית בישראל
  8. ^ 1 2 ?GEORGE J ANNAS, Hunger Strikes: Can the Dutch teach us anything
  9. ^ D M T Fessler, The implications of starvation induced psychological changes for the ethical treatment of hunger strikers, J Med Ethics 2003;29:243–247
  10. ^ 1 2 3 4 5 Mara Silver, TESTING CRUZAN:PRISONERS AND THE CONSTITUTIONAL QUESTION OF SELFSTARVATION, Stanford Law Review
  11. ^ Leonard S Rubenstein and George J Annas, Medical ethics at Guantanamo Bay detention centre and in the US military: a time for reform, Lancet 2009; 374: 353–55
  12. ^ SINGLETARY v. COSTELLO, 1996
  13. ^ Dept. of Public Welfare v. Kallinger 1990
  14. ^ State of North Dakota ex rel. Timothy Schuetzle, Warden North Dakota State Penitentiary Vs. August T. Vogel, 1995
  15. ^ UNITED STATES DISTRICT COURT FOR THE DISTRICT OF COLUMBIA MOHAMMED AL-ADAHI vs. BARACK H. OBAMA, Civil Action No. 05-280
  16. ^ George J. Annas, Hunger Strikes at Guantanamo — Medical Ethics and Human Rights in a “Legal Black Hole”, n engl j med 355;13
  17. ^ Center for Constitutional Rights, REPORT ON TORTURE AND CRUEL, INHUMAN, ANDDEGRADING TREATMENT OF PRISONERS AT GUANTÁNAMO BAY, CUBA
  18. ^ Ben Ferguson, Maggie O'Kane, and Ed Pilkington, Obama urged to halt Ramadan force-feeding at Guantánamo, The Guardian, Monday 8 July 2013
  19. ^ Sondra S. Crosby, Hunger Strikes, Force-feeding and Physicians’ Responsibilities; JAMA, August 1, 2007—Vol 298, No. 5
  20. ^ Vivienne Harpwood, Law of Torts, page 274
  21. ^ Gesetz über den Vollzug der Freiheitsstrafe und der freiheitsentziehenden Maßregeln der Besserung und Sicherung 101 Zwangsmaßnahmen auf dem Gebiet der Gesundheitsfürsorge חוק ביצוע מאסר ושלילת חירות, סעיף 101- אמצעי כפייה בתחום הבריאות (גרמנית)
  22. ^ מרקוס רדיקר, ספינת העבדים, בבל, 2007
  23. ^ 1 2 3 תוכן=[1],[2]
  24. ^ Marion Wallace-Dunlop, באתר "Spartacus Educational"
  25. ^ ג'וּן פרוויס, Suffragette Hunger Strikes, 100 Years On, באתר הגארדיאן, 6 ביולי 2009
  26. ^ Hunger Strikes, באתר "Spartacus Educational"
  27. ^ Alice Paul באתר "Women in History"
  28. ^ Vladimir Tismăneanu, Stalinism for All Seasons: A Political History of Romanian Communism, עמוד 62
  29. ^ ג'ייסון פרלמן, Terence MacSwiney: The Triumph and Tragedy of the Hunger Strike, באתר The New York State Historical Association.
  30. ^ רות לוביץ', בחרתי לחיות במאבק, הוצאת שחר, 1985, עמ' 136
  31. ^ תמר גוז'נסקי, כח הרצון מול התעמרות השלטון, 80 שנה לשביתת הרעב הגדולה של האסירים הקומוניסטים בפלשתינה.
  32. ^ פון וייזל, תשעים־ושנים ימי מעצר וצום: יומן אסיר־ציון, נ. טברסקי, 1946, עמ' 275-276
  33. ^ טל משגב, ימי לטרון: סיפורם של מחנות המעצר בלטרון בתקופת המנדט הבריטי 1941–1948, הוצאת אריאב, עמ' 95
  34. ^ Hussey, Meghan M., "The IRA's Hunger Game: Game Theory, Political Bargaining and the Management of the 1980-1981 Hunger Strikes in Northern Ireland" 01 April 2012. CUREJ: College Undergraduate Research Electronic Journal, University of Pennsylvania
  35. ^ What happened in the hunger strike? ‎, באתר ה-BBC,‏ 5 במאי 2006
  36. ^ Andrei Sakharov: a brief biographical outline
  37. ^ The KGB File of Andrei Sakharov
  38. ^ Statement on the Andrei Sakharov's Hunger Strike, 4 בדצמבר 1981
  39. ^ Andrei Sakharov and Human Rights, עמוד 27
  40. ^ Andrei Sakharov: Facets of a Life, עמוד 160
  41. ^ Helena Flam and Debra King, Emotions and Social Movements, עמוד 89
  42. ^ 刘晓波（Liu Xiaobo), 周舵（Zhou Duo), 侯德健（Hou Derchien), 高新（Gao Xin）, Hunger Strike Declaration, 2 June 1989,
  43. ^ Scott Anderson, The Hunger Warriors, The New York Times, October 21, 2001
  44. ^ 1 2 3 4 5 6 רופאים לזכויות אדם, שביתות הרעב של אסירים פלסטינים בבתי הכלא בישראל, מרץ 2013
  45. ^ ההסתדרות הרפואית בישראל, נאמנויות כפולות וייעוץ כוזב
  46. ^ בג"ץ 7837/04 לילא בורגאל נ' שרות בתי הסוהר
  47. ^ אתר הכנסת, המליאה אישרה סופית את החוק למניעת נזקי שביתת רעב, ‏30 ביולי 2015
  48. ^ לניתוח התיקון לפקודה והצעות לשינויים, ראו, נתנאל ר. בושרי ורון בן-ארי (2015), טיפול רפואי כפוי בעידן ההסכמה מדעת, 280-301.
  49. ^ US Department of State, country reports on human rights practices, עמוד 1003. ועדת חקירה של משרד הפנים קבעה כי המוות נגרם מחדירת מזון לריאות כנראה עקב החדרת צינור ההאכלה לקנה הנשימה במקום לושט
  50. ^ טל ימין-וולבוביץ', מצדי שישבתו רעב עד מוות, באתר nrg‏, 13 באוגוסט 2004
  51. ^ רן בנימיני, גם השב"ס מנצח, באתר העין השביעית, 1 בנובמבר 2004
  52. ^ נוסח ההסכם (אנגלית)
  53. ^ לימודים, טלפונים ומשפט הוגן: דרישות האסירים הפוליטיים עם פתיחת שביתת הרעב, באתר שיחה מקומית, ‏17.4.2017
  54. ^ Stephen J. Scanlan, Laurie Cooper Stoll, Kimberly Lumm, (2008) "Starving for change: The hunger strike and nonviolent action, 1906–2004", Vol. Iss: 28, pp.275 - 323
  55. ^ מרואן ברגותי, מוביל שביתת הרעב, הועבר מכלא הדרים לבית מעצר, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 17 באפריל 2017
  56. ^ מאור צור, שביתת הרעב בבתי הסוהר: 100 אסירים הפסיקו השביתה בשל מחלוקת עם ברגותי, באתר נענע10, ‏20.4.2017
  57. ^ מאור צור, שביתת רעב? שב"ס מציג: מרואן ברגותי אוכל בסתר בתאו עוגיות וחטיף "טורטית", באתר נענע10 (הקישור אינו פעיל, 9.5.2022)
  58. ^ הטורטית שברה את ברגותי. לא את שאר המחבלים
  59. ^ שבתי בנדט, אבי יששכרוף‏, ברקע מגעים לסיום שביתת האסירים: עשרות פצועים בעימותים בגדה, באתר וואלה, 19 במאי 2017
  60. ^ מחר: שביתה ביישובים הערביים להזדהות עם האסירים הביטחוניים, באתר ynet, 21 במאי 2017
  61. ^ [www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4967885,00.html הסתיימה שביתת הרעב של האסירים הפלסטינים], באתר Ynet, ‏27/5/2017
  62. ^ אליאור לוי, איתי בלומנטל ורענן בן צור, הסכמות עם שב"ס: שביתת הרעב של אסירי חמאס הסתיימה, באתר ynet, 15 באפריל 2019
  63. ^ ח'דר עדנאן הפסיק את שביתת הרעב לאחר שהמדינה הבטיחה לא להאריך את מעצרו, 23/2/2012, אתר בצלם
  64. ^ אמיר בוחבוט‏, לאחר 55 ימים של שביתת רעב: חאדר עדנאן ישוחרר ממעצר מנהלי, באתר וואלה, 29 ביוני 2015
  65. ^ דניאל סלאמה, בכיר הג'יהאד האיסלאמי מת בכלא אחרי ששבת רעב 86 יום, 3 רקטות נורו מעזה, באתר ynet, 2 במאי 2023
  66. ^ יואב זיתון, לפני מות שובת הרעב בתאו, קבע השופט: הוא אדון על גופו, לא נהיה בני ערובה שלו, באתר ynet, 2 במאי 2023
  67. ^ ברק רביד, נתניהו אישר את שחרורו של סאמר עיסאווי כדי למנוע התלקחות בגדה, באתר הארץ, 23 באפריל 2013
  68. ^ עמירה הס וגילי כהן, משוחרר שליט שנעצר מחדש יגורש לעזה בהסכמתו, באתר הארץ, 17 במרץ 2013
  69. ^ אבי יששכרוף וג'קי חורי, הכדורגלן הפלסטיני ששובת רעב שלושה חודשים ישוחרר, באתר הארץ, 19 ביוני 2012
  70. ^ מערכת אתר ערוץ הספורט, ‏הלחץ הבינלאומי עבד: מחמוד סרסק שוחרר, באתר ‏מאקו‏, 10 ביולי 2012
  71. ^ ג'קי חורי, העצירה המנהלית מפסיקה לשבות רעב: תגורש לעזה, באתר הארץ, 29 במרץ 2012
  72. ^ אסף גבור, בית המשפט שחרר מהכלא שני עצירים שובתי רעב, אתר nrg, 2 במאי 2013
  73. ^ 80 עצירים מנהליים בבתי כלא ברחבי הארץ הכריזו על שביתת רעב, באתר ynet, 24 באפריל 2014
  74. ^ העצירים המנהליים פתחו בשביתת רעב - אתר בצלם
  75. ^ רענן בן צור ואליאור לוי, שביתת רעב המונית; שב"כ חשף "פקודות מהכלא" יחד עם 70 עצירים מנהליים שאושפזו בבתי חולים, כ-200 אסירים ביטחוניים שובתים רעב להזדהות עם המחאה על מעצרים בלי משפט, באתר ynet, 1 ביוני 2014
  76. ^ הפלסטינים: הסתיימה שביתת הרעב של העצירים המנהליים, באתר ynet, 25 ביוני 2014
  77. ^ ג'קי חורי, בג"ץ דחה את בקשת העציר המינהלי שובת הרעב לעבור לבית חולים ברמאללה, באתר הארץ, 16 בפברואר 2016
  78. ^ אילן זלאיט, [news.walla.co.il/item/2938485 אחרי 94 יום: העציר הפלסטיני אל-קיק יסיים את שביתת הרעב], ‏26.2.2016
  79. ^ אליאור לוי, חסן שעלאן, פעיל הג'יהאד האיסלאמי ששבת רעב ישוחרר ממעצר מינהלי, באתר ynet, 7 בנובמבר 2020
  80. ^   ג'קי חורי, מועדון האסיר הפלסטיני: העציר המינהלי יפסיק את שביתת הרעב ומעצרו לא יחודש, באתר הארץ, 4 בינואר 2022
  81. ^ מעל 350 פליטים שובתים רעב בכלא סהרונים, אתר nrg, יוני 2013
  82. ^ ⁨Page 5 Advertisements Column 1⁩ | ⁨מעריב⁩ | 28 מרץ 1980 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
  83. ^ Meydata Advanced Internet Technologies, מכתב גלוי לשר הביטחון עזר ויצמן, באתר ארכיון אלון שבות (בעברית)
  84. ^ טל לוי, אייבי נתן הפסיק לשבות רעב בשל "כבוד הכנסת", באתר הארץ, 28 ביוני 1978
  85. ^ ההסתדרות הרפואית בישראל, שביתות רופאים בישראל, 1976-2000
  86. ^ I Grosskopf, Ethical dilemmas ofthe doctors' strike in Israel, Med Ethics. 1985 June; 11(2): 70–71.
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=שביתת_רעב&oldid=39725489"