ויקיפדיה

אבן חג'ר אל-עסקלאני

שהאב א-דין אבו אל-פדל אחמד בן נור א-דין עלי בן מוחמד בן עלי בן מחמוד בן אחמד בן חג'ר בן אחמד אל-עסקלאני אל-כנאני (בערבית: شهاب الدين أبو الفضل أحمد بن نور الدين علي بن محمد بن علي بن محمود بن أحمد بن حجر بن أحمد العسقلاني الكناني, תעתיק מדויק: שהאב אלדין אבו אלפצ'ל אחמד בן נור אלדין עלי בן מחמד בן עלי בן מחמוד בן אחמד בן חג'ר בן אחמד אלעסקלאני אלכנאני; 1372–1449) היה מגדולי חכמי הדת האסלאמיים בימי הביניים, מומחה בתחום החדית', היסטוריון ומשורר, שכיהן כשופט הראשי (قاضي القضاة) של האסכולה השאפעית במצרים. מומחיותו בתחום החדית' הקנתה לו את הכינויים "שייח' האסלאם" (شيخ الإسلام) שמשמעותו "מנהיג האסלאם", וכן "אמיר המאמינים בחדית'" (أمير المؤمنين في الحديث) שמשמעותו "מנהיג אומת מאמיני (האסלאם) בתחום החדית'". בהיסטוריה של יהודי קהיר נודע בשל שני אירועים משפטיים בהם היה מעורב.

אבן חג'ר אל-עסקלאני
أحمد بن علي بن مُحمَّد بن مُحمَّد بن علي بن محمود بن أحمد بن أحمد الكناني العسقلاني المصري الشافعي
לידה 18 בפברואר 1372
קהיר, מצרים, הסולטנות הממלוכית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 2 בפברואר 1449 (בגיל 76)
קהיר, מצרים, הסולטנות הממלוכית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Anas Khatun עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
כתב ידו של אבן חג'ר
פירוש אבן חג'ר לאוסף החדית' של אל-בוח'ארי (البخاري)

קורות חייו

עריכה

אבן חג'ר אל-עסקלאני נולד ב-22 בשעבאן 773 לפי הלוח המוסלמי (28 בפברואר 1372) בקהיר למשפחת סוחרים אמידה משבט כינאנה (كنانة; ארד אל-כינאנה - أرض الكنانة - כינוי למצרים). משפחתו גרה בעברה באשקלון והיגרה למצרים קרוב למאתיים שנה לפני הולדתו, לאחר שאשקלון נכבשה בשנת 1187 מידי ממלכת ירושלים הצלבנית על ידי צלאח א-דין, שהרס אותה וגירש את אוכלוסייתה. השם "אל-עסקלאני" (האשקלוני) מעיד על מקום מוצאה של המשפחה. אביו, נור א-דין עלי, היה חכם דת שאפעי ומשורר. בגיל שש כבר היה יתום משני הוריו, ולפי עדותו, גידלה אותו אחותו, שהייתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים בלבד. האפוטרופוס העיקרי שלו היה א-זכי אל-ח'רובי. בהיות אבן חג'ר בן 11, לקח אותו אל-ח'רובי לחג' במכה, שם היה כבר פעם אחת קודם לכן עם אביו. הם חזרו למצרים כעבור שנתיים, ואל-ח'רובי נפטר זמן קצר לאחר מכן.

כמקובל אצל מעמדות הביניים העליונים בקרב המוסלמים באותה תקופה, בני משפחתו גילו עניין רב בלמדנות בתחום הדתי, גם אם לא עסקו בכך באופן מקצועי. אבן חג'ר החל את לימודיו כשהיה בן 5, גיל שנחשב למאוחר יחסית. ייתכן שיתמותו הייתה גורם שעיכב את התחלת לימודיו. הוא שינן את הקוראן בהיותו בן 9.

אבן חג'ר, שברבות הימים נודע כמלומד בתחום החדית', שופט והיסטוריון, החל את צעדיו הראשונים במחקר החדית' בגיל 20. שלוש שנים מאוחר יותר, הוא החליט להקדיש את עצמו לחלוטין לחקר החדית'. בסופו של דבר, עבודת חייו בתחום זה מהווה את הסיכום הסופי של מדע החדית' והופכת אותו לאחד הנציגים הגדולים ביותר של החוכמה הדתית המוסלמית. ניתן למצוא שבחים רבים לידענותו המופלגת בספרי ההיסטוריוגרפים של תקופתו.[1]

בהיותו כבן 25, נשא לאישה את בתו של המפקח על הצבא (נאט'ר אל-ג'יש) עבד אל-כרים בן אחמד. היו אלה נישואין למשפחה מכובדת מאוד, ובעקבותיהם הוא עבר לגור מהבית בו נולד לארמון של משפחת אשתו, בו חי עד סוף ימיו. מאוחר יותר נשא נשים נוספות, אך אף אחת מנשותיו האחרות לא הובאה לאותו ארמון לחיות במחיצתה של אשתו הראשונה. אישה זו ילדה לו רק חמש בנות, וכולן נפטרו לפניו. מבתו הבכירה נולד לו נכד, שעשה לעצמו במידה מסוימת שם של מלומד, אך לא הגשים את תקוותו של אבן חג'ר ליורש מתאים. אותו נכד עורר את כעסו של תלמידו של אבן חג'ר, א-סח'אוי, משום שהרשה לעצמו לתקן שגיאות, כביכול, בעבודה של סבו. מנשותיו המאוחרות יותר ילדה לו שפחה לשעבר של אשתו הראשונה בן. היה זה בנו היחיד שנשאר בחיים, אך הוא לא היה מוכשר למשרות הלמדניות אליהן ניסה אביו לדחוף אותו, וגם לא ידע לנהל היטב את ענייניו הכספיים. הבן הזה אף מתואר כמגרעת היחידה שהייתה לאבן חג'ר, בתוך דברי שבח והלל שהורעפו על אבן חג'ר עצמו.[2] ככלל ניתן לומר שחיי המשפחה של אבן חג'ר היו שרשרת של אכזבות גדולות. את החודשים שלאחר נישואיו הראשונים בילה באלכסנדריה, בלימודים ובמחקר. בשנה שלאחר מכן, בשוואל 799 (יולי 1397), הוא יצא לחג'אז ולתימן, למסע שנמשך עד 801 (1398). בשנה שלאחר מכן למד בארץ ישראל ובסוריה. בשנת 803 (1400) הוא חזר מסוריה, ובכך הסתיימו מסעות הלימודים שלו. מאוחר יותר יצא מספר פעמים לחג', ביקר שוב בתימן ב-806 (1483), וקיבל על עצמו מסע הטפה בסוריה ב-836/7 (1432/3) במסגרת הפמליה של הסולטאן ברסבאי.

בשנת 795 (1392/3) החל אבן חג'ר בעבודתו כסופר. הקריירה המקצועית שלו החלה בהוראה. מאוחר יותר החל בקריירה מקצועית של מורה במספר מדרסות, ובסופו של דבר נתמנה לראש מוסד בשם "אל-ח'אנקאה אל-ביברסיה" ולאחראי גם על ענייני ההוראה וגם על ענייני המנהלה. במשרה זו הוא החזיק, עם הפסקות קצרות, עד שנת 849 (1445). בסך הכול כיהן במשרה זו כ-31 שנה. בנוסף לכך שימש בתפקידים רבים אחרים, כגון מופתי, מטיף, ואפילו ספרן. את תהילת הנצח שלו בעולם המוסלמי הוא השיג בזכות עבודותיו הרבות, בעיקר בתחום מדע החדית', בהן הושקעו זמן ועבודה רבה.

תהפוכות כהונתו כשופט

עריכה

בשנת 827 (1423) נתמנה אבן חג'ר לראשונה לשופט. הוא כיהן בתפקיד זה תשע פעמים. שמונה פעמים הודח מהתפקיד ולאחר מכן מונה מחדש, עד לעזיבתו הסופית את התפקיד ב-25 בג'ומאדא אל-אאח'רה 852 (26 באוגוסט 1448), חודשים מועטים לפני שנפטר ב-28 בד'ו אל-חיג'ה 852 (22 בפברואר 1449).[3] אם מצרפים את כל תקופות כהונתו, הן מסתכמות ביחד בכ-21 שנים, בהן כיהן כשופט ראשי של האסכולה השאפעית במצרים ובסוריה,[4] מאחר שבתקופה זאת הוחל לראשונה במינוי ארבעה שופטים ראשיים על ידי הסולטאן, כלומר שופט ראשי אחד מכל אחת מאסכולות ההלכה של האסלאם הסוני.[5] ייתכן שזה נעשה על ידי הסולטאן כדי לחזק את שליטתו לפי העיקרון של "הפרד ומשול", וייתכן שזו גם הסיבה למינויים ולהדחות התדירים של השופטים. תלמידו של אבן חג'ר, א-סח'אוי, מתח ביקורת על אבן חג'ר משום שהשלים עם הקו הזה של הסולטאן.[6]

המינוי הראשון

עריכה

לאבן חג'ר הוצעה לראשונה משרת שופט בתימן בשנות צעירותו, אך הוא לא קיבל את ההצעה.[7] תלמידו של אבן חג'ר, א-סח'אוי, טוען שגם בשנים מאוחרות יותר היה אבן חג'ר נחוש בהחלטתו לא לקבל משרה של שופט, למרות שזו הוצעה לו. הוא גם לא נענה להפצרותיו של השופט ג'לאל א-דין אל-בלקיני לקבל עליו משרת שיפוט.[8] מאוחר יותר הטיל עליו הסולטאן אל-מואייד (المؤيد) לטפל במשפט מסוים,[9] ואז נוצר מצב שבו הוא כיהן, בניגוד לרצונו, כשופט מן המניין יחד עם ג'לאל א-דין אל-בלקיני.[7] הוא נכנס ממש למשרת שופט רק כשהוצע לו לכהן בה באופן עצמאי, כלומר כראש השופטים (משרת القضاء الأكبر),[8] כלומר כאשר נתמנה לשופט הראשי (قاضي القضاة) של האסכולה השאפעית. זה היה ב-27 במוחרם, 827 (31 בדצמבר 1423).[7] ההיסטוריוגרפים המוסלמיים שמזכירים את המינוי, כולל אבן חג'ר עצמו,[10] מזכירים אותו בדרך כלל במשפט קצר ותמציתי, מבלי לפרט את הרקע והסיבות למינוי. אל-מקריזי מציין שאבן חג'ר היה אז מופתי דאר אל-עדל ושהוא מונה במקום אל-בלקיני.[11] א-סח'אוי מתאר את המינוי בצורה מפורטת יותר, לאחר תקופה ארוכה שבה סירב אבן חג'ר להתמנות כשופט. גם הוא מציין שאבן חג'ר מונה במקום אל-בלקיני.[12] א-סח'אוי ממשיך וטוען שאבן חג'ר התחרט מאוד על כך שהסכים לקבל משרה של שופט, משום שראשי המדינה אינם מבחינים בין עולמא לבעלי משרות אחרים ומגזימים בטענות שיש להם על כך שמסרבים למלא את הוראותיהם, גם כאשר הוראות אלה סותרות את הצדק, ומשום שהיה צריך להתחנף גם לבכירים וגם לזוטרים מביניהם, שכן מבחינת הצדק לא יכול היה לעשות כל מה שרצה. אבן חג'ר אמר שהוא חטא כלפי עצמו כאשר ציית להם.[13]

ההדחה הראשונה והמינוי השני

עריכה

אבן חג'ר הודח לראשונה ממשרת השופט השאפעי הראשי ב-8 בד'ו אל-קעדה 827 (1 באוקטובר 1424), כ-11 חודשים מאז מינויו הראשון. להדחה זו מתייחסים ההיסטוריוגרפים המוסלמים,[14] כולל אבן חג'ר עצמו,[15] בצורה תמציתית יבשה, מבלי לפרט את הסיבות.

באותה שנה לפי הלוח המוסלמי, 827 (1423/4), נקט אבן חג'ר עמדות שאינן הולכות בתלם בעניינים שאינם שיפוטיים, כאשר מתח ביקורת חריפה על הכוונה להעלות את מס הזכאה ועל מצבה הכלכלי של מצרים בכלל. דעתו התקבלה, והסולטאן אל-אשרף סיף א-דין ברסבאי נמנע מהעלאת המס.[16] אבן חג'ר גם תקף בחריפות את שיטת המונופולין ואת ממציאה באותה תקופה, שר האוצר, האמיר ג'והר קנקבאי, שהיה חביבו של הסולטאן אל-אשרף סיף א-דין ברסבאי והייתה לו השפעה עליו.[17] א-סח'אוי מעיד שמורו, אבן חג'ר, מתח ביקורת על השלטון הממלוכי, שהתדרדרותו גרמה למעשי עוול רבים, אשר אבן חג'ר, בתור שופט, לא יכול היה להושיע נגדם.[18] הוא גם תקף בחריפות את המוחתסב והממונה על הווקף, עיני.[19] ייתכן שעל רקע עמדותיו הביקורתיות הודח אבן חג'ר ב-20 ברביע אל-אוול 827 (21 בפברואר 1424 למשך פחות משבועיים ממשרתו כמורה הלכה לפי האסכולה השאפעית במסגד אל-מאידי.[20] יחד עם זאת יש טענה שאבן חג'ר היה זהיר ביותר כאשר השמיע דברי ביקורת.[17]

אבן חג'ר מונה שנית לשופט השאפעי הראשי ב-2 ברג'ב 828 (20 במאי 1425), כלומר כשמונה חודשים לאחר הדחתו. הוא עצמו ציין שמונה במקום אל-הרוי. באופן כתיבתו על חילופים אלה יש משום קוריוז, שכן הוא רואה עצמו, כפי הנראה, מנוע מלחוות דעה חיובית על החילופים, ולפיכך הוא מצטט את השופט החנבלי מוחב א-דין שכתב כי היה זה יום של שמחה כפולה: שמחה אחת בשל מינויו של אבן חג'ר, משום שהיה אהוב על הבריות, ושמחה שנייה בשל הדחת אל-הרוי, שהיה ידוע כמושחת מאוד.[21] אל-מקריזי גם כן מזכיר את החילופים וגם הוא מציין שהסיבה הייתה שאל-הרוי היה מושחת מאוד.[22] א-סח'אוי מצטט גם הוא, כמו אבן חג'ר, את שבחיו של אותו שופט חנבלי.[23] המינוי השני, כמו המינוי הראשון, אינו מוזכר כלל אצל אבן תע'רי ברדי בספרו "א-נוג'ום א-זאהרה".

ההדחה השנייה והמינוי השלישי

עריכה

אבן חג'ר הודח בפעם השנייה ב-26 בצפר 833 (24 בנובמבר 1429), פחות מחמש שנים לאחר מינויו בשנית. אבן חג'ר מזכיר את ההדחה בתוך סדרה של מינויים והדחות, מבלי לציין את הסיבות.[24] כך נוהגים גם אל-מקריזי[25] ואבן תע'רי ברדי.[26] א-סח'אוי מזכיר את ההדחה במשפט קצר, מבלי לפרט סיבות, ומציין שהחליף אותו עלם א-דין אל-בלקיני.[23]

אבן חג'ר מונה בשלישית לשופט השאפעי הראשי ב-26 בג'ומאדא אל-אולא 834 (9 בפברואר 1431, כשנה ורבע לאחר הדחתו. אבן חג'ר מציין זאת ומזכיר שזאת הפעם השנייה שהוא הוחזר למשרה זו, אך לא מוסיף דבר על הרקע והסיבות.[27] אל-מקריזי מציין את החלפת בעל התפקיד מבלי להוסיף דבר.[28] אבן תע'רי ברדי אינו מזכיר כלל את המינוי. א-סח'אוי מזכיר את המינוי ותו לא.[29]

ההדחה השלישית והמינוי הרביעי

עריכה

ההדחה השלישית הייתה ב-5 בשוואל 840 (12 באפריל 1437), למעלה משש שנים מאז המינוי השלישי. זוהי ההדחה הראשונה אליה מתייחס אבן חג'ר בצורה מפורטת יותר, כשהוא מרמז לחילוקי דעות עם הסולטאן, אם כי הוא משאיר את הדברים סתומים. אבן חג'ר מספר שב-1 בשוואל 840 (8 באפריל 1437) שלח אליו הסולטאן שליח כדי שידבר איתו על כך שיעשה דבר-מה, אך הוא נמנע מלעשות זאת, וכעבור ארבעה ימים, ב-5 בשוואל 840 (12 באפריל 1437) הוא הודח, ועלם א-דין אל-בלקיני מונה במקומו.[30] אבן חג'ר אינו מפרט מה רצה הסולטאן שיעשה ואינו מפרט מדוע נמנע מלעשות זאת, אך ייתכן שיש בנסיבות ההדחה משום ראיה לכך שאבן חג'ר דחה כל ניסיון התערבות של השלטון בענייני השיפוט. אל-מקריזי, בניגוד לאבן חג'ר, מדווח שוב בצורה תמציתית וללא הסברים על הדחת אבן חג'ר ועל מינוי אלבלקיני במקומו.[31] כך גם אבן תע'רי ברדי.[32] גם א-סח'אוי מזכיר את ההדחה מבלי לפרט דבר נוסף כלשהו.[33]

המינוי הרביעי של אבן חג'ר לשופט השאפעי הראשי היה ב-6 בשוואל 841 (2 באפריל 1438), שנה לאחר הדחתו השלישית. אבן חג'ר עצמו חוזר הפעם לשיטה הקודמת של דיווח תמציתי ביותר, ללא רקע וללא סיבות.[34] אל-מקריזי מדווח על מינויו של אבן חג'ר במקום אל-בלקיני, ומוסיף שאבן חג'ר היה צריך לשלם מכספו הוא לאל-בלקיני עבור החילופים האלה, שכן הסולטאן אסר על הוצאת כספים מאוצר המדינה לצורך זה, כמקובל, משום שהאמין שהדבר הוא בבחינת חטא הגורם למקרי מוות רבים בממלכתו.[35] גם אבן תע'רי ברדי מספר אותם דברים.[36]

א-סח'אוי מזכיר את המינוי מחדש מבלי להוסיף דבר בקשר לכך, אך הוא מספר שמספר חודשים לאחר מכן, ב-9 ברביע א-ת'אני 842 (אוקטובר 1438), היו בארמון חילופי דברים בקשר לשופטים, ואז אמר אבן חג'ר: "הדחתי את עצמי". הסולטאן השיב לו: "החזרתי אותך", ואבן חג'ר הסכים לכך.[33] אל-מקריזי מספר דבר דומה. לדבריו היו באותה שנה דין ודברים בין אבן חג'ר, בהיותו השופט השאפעי הראשי, לבין השופט החנפי הראשי, סעד א-דין סעד א-דירי. בעקבות אותם דין ודברים התפטר אבן חג'ר, אך הסולטאן החזיר אותו למשרת השופט, ועוד הוסיף לו תפקידי פיקוח על הקדשים.[37]

אל-מקריזי מספר גם על אירוע נוסף שקרה בשנת 843 1439/40, כאשר הסולטאן זימן את האמירים ואת ארבעת השופטים הראשיים של ארבע האסכולות לישיבת חירום על רקע גילויים של מרי בדמשק. שניים מהשופטים הראשיים הגיעו לישיבה, אך אבן חג'ר והשופט הראשי החנבלי איחרו, והסולטאן כעס על כך והחל את הישיבה בלעדיהם. כאשר הגיעו שני המאחרים וביקשו רשות להיכנס, הם לא הורשו, והסולטאן נתן ביטוי לכעסו על כך שאיחרו.[38]

ההדחה הרביעית והמינוי החמישי

עריכה

כעבור למעלה משנתיים, במוחרם 844 (יוני 1440), הודח אבן חג'ר שוב. הפעם הייתה ההדחה למשך כחודש בלבד, והוא נתמנה שוב ב-26 בצפר 844 (27 ביולי 1440).[4] אבן חג'ר עצמו אינו מזכיר את ההדחה הרביעית ואת המינוי מחדש בפעם החמישית. כך גם אבן תע'רי ברדי. לעומת זאת אל-מקריזי מספר את הדברים בפרוטרוט, אם כי התאריכים אצלו קצת שונים. לדבריו, ביום האחרון של מוחרם 844 (1 ביולי 1440), נצטווה אבן חג'ר להישאר בביתו, כלומר הושם במעין מעצר בית. כעבור שלושה ימים, ב-3 בצפר 844 (4 ביולי 1440), הוא הוחזר למשרתו. אל-מקריזי מודה על כך לאל, משום שלדבריו אף אחד אינו יכול להשתוות בידע שלו לאבן חג'ר. הסיבה לאירועים אלה הייתה שאחד מסגניו, בהאא א-דין אבו אל-ברכאת אל-היתמי, הוציא פסק דין בקשר לקיום צוואה ומינוי אפוטרופוס. הוגש ערעור לסולטאן על פסק הדין, ואכן הסתבר שהפסיקה הייתה לא לרוחו של הסולטאן, עד כדי כך שהוא הכניס אותו למאסר. על רקע זה היו רינונים על אבן חג'ר, והדבר הביא אותו למעצר בית, שהיה סימן להדחה. בסופו של דבר הטיל הסולטאן על אחד האמירים לבדוק את הפרשייה. הבדיקה העלתה שלא היה פגם בפסק הדין, ובעקבות זאת שוחרר אל-היתמי, ואבן חג'ר הוחזר לתפקידו.[39]

אבן איאס מספר רק שאבן חג'ר הודח בשנת 844 (1440), ושהתגובה על כך מצד אבן חג'ר (שכאמור היה גם משורר) הייתה באומרו:

מקור תרגום
يا أيها السّلطان لا تستمع
في أمر قاضيك كلام الوشاة
والله لم نسمع بأن أمرًا
أهدي له قطّ ولا قدر شاة

הוי הסולטאן, אל תאזין לדברי המלעיזים בעניין השופט שלך. באלוהים, לא שמענו שאיש קיבל במתנה חתול, בעוד שלא יכול היה [להשתלט על] שה.

נראה שיש בדברים אלה משום ביקורת מצדו של אבן חג'ר על החלטה פזיזה של הסולטאן להביא להחלפתו, החלטה שהתבססה על דברי לעז וגרמה למינוי מישהו שאינו מתאים למשרה, אליבא דאבן חג'ר. אבו איאס מוסיף שההדחה הייתה לזמן קצר, ושאבן חג'ר הוחזר לתפקידו. הוא אינו מפרט את הסיבות.[40]

א-סח'אוי מספר על ההדחה ועל המינוי מבלי לפרט את הסיבות. הוא מציין רק שאבן חג'ר מונה מחדש עקב שתדלנותו של תלמידו, א-נאצר בן מוחמד בן א-סולטאן, ושיום מינויו של אבן חג'ר מחדש היה יום גדול.[41]

ההדחה החמישית והמינוי השישי

עריכה

ההדחה החמישית הייתה ב-15 בד'ו אל-קעדה 846 (17 במרץ 1443), למשך שלושה ימים. על כך ועל הסיבות לכך מספרים רק אבן חג'ר עצמו ותלמידו א-סח'אוי, אך כל אחד מביא גרסה שונה לחלוטין.

גרסת אבן חג'ר
עריכה

אבן חג'ר הביא בפרוטרוט את הסיבות ואת שרשרת האירועים מההדחה עד מינויו מחדש. הוא מספר שסכסוך פרץ בין שתי אחיות מסוריה בעניין הפיקוח על הקדש של אביהן. השופט השאפעי של דמשק פסק ששתיהן גם יחד תפקחנה על ההקדש, אך זמן קצר לאחר מכן פסק שופט אחר שהבכורה תפקח על ההקדש והצעירה לא. התקיים דיון בעניין אצל הסולטאן, שנוכח בסתירה שבין שתי הפסיקות, ולפיכך הטיל על אבן חג'ר לבדוק את העניין ולבטל את פסיקתו של השופט השני. אבן חג'ר בדק, ונוכח לדעת שאין סיבה לבטל את הפסיקה הזאת. התוצאה הייתה שהסולטאן החליט להדיח את שני השופטים. כאשר נודע הדבר לאבן חג'ר, ישב בביתו ולא נפגש עם איש. משמעות הדבר הייתה, כפי הנראה, התפטרות. כעבור שלושה ימים שלח אליו הסולטאן שליח עם הודעה שעליו להיפגש איתו. אבן חג'ר נפגש עם הסולטאן וסיפר לו את כל הסיפור. הסולטאן סלח לו, התנצל בפניו והחזירו לתפקידו. תחילה היה אבן חג'ר נחוש בדעתו לא לקבל חזרה את התפקיד, אך נכנע לאחר איומים חריפים על רכושו, משפחתו וכבודו. לאחר מכן לחצו עליו לחדש את הפסיקה של השופט הראשון, כלומר, בעצם לבטל את הפסיקה של השופט השני, שהוא הדבר בו רצה הסולטאן. בסופו של דבר הוא מצא צידוק להיענות לכך.[42]

גרסת א-סח'אוי
עריכה

א-סח'אוי סיפר, לעומת זאת, שהוא לא בטוח שההתרחשויות היו במצרים ולא בוולאיה אחרת, שהסולטאן החליט לתת לאחד האמירים את הפיקוח על הקדש כלשהו, לאחר שאבן חג'ר החזיר לעצמו את הפיקוח עליו. הגיע אליו שליח מטעם הסולטאן, שאיים עליו כי עליו להיענות לכך, ולא... השליח השתתק ולא סיים את המשפט. אבן חג'ר החליט לא להמתין והדיח את עצמו באומרו: "מעידת החמור הייתה בגלל חמדנותו של הנוהג בו." הסולטאן אישר את הדחת אבן חג'ר ושלח אליו שליח כדי שיבוא להיפגש איתו. הוא נפגש איתו כעבור יומיים, ואבן חג'ר הביא את נימוקיו בפני הסולטאן, שמחל לו והחזיר אותו למשרת השופט הראשי של המד'הב השאפעי. קודם לכן החליט אבן חג'ר לא להסכים לחזור לתפקיד, אך השופט של המד'הב המאלכי, שהיה אחד מתלמידיו, יעץ לו לא לסרב, כדי שרכושו, משפחתו וכבודו לא ייפגעו. אבן חג'ר קיבל את העצה והסכים להתמנות מחדש.[43]

ההדחה השישית והמינוי השביעי

עריכה

ההדחה הזאת נמשכה כשעה אחת בלבד. היא הייתה ב-3 ברביע א-ת'אני 848 (20 ביולי 1444). על הדחה זו מספר רק אבן חג'ר עצמו, והוא מספר זאת בפרוטרוט. התופעה החריגה בסיפור זה היא שאבן חג'ר מספר אותו בגוף ראשון. בשאר המקרים הוא השתמש, לפחות חלקית, בגוף שלישי, כאילו שהוא מספר את הדברים על מישהו אחר, כשהוא מכנה את עצמו كاتبه (מילולית: "כותבו") דהיינו: "כותב ספר זה". ייתכן שיש בכך משום סימן ליחס רגשי מיוחד אל האירועים הפעם. וכך הוא מספר:

אחד מפקידי הסולטאן בא לאבן חג'ר וציווה עליו להישאר בביתו. אבן חג'ר מציין שזהו רמז להדחה. כעבור שעה או פחות הגיע שליח אחר של הסולטאן ואמר שהסולטאן התחרט ואינו רוצה להדיחו. הסיבה לכך הייתה שאחד מסגניו של אבן חג'ר פסק דבר-מה שהסולטאן פקפק בנכונותו, ולכן זימן אותו עם מספר עדים. הסולטאן מצא סתירות בדברי העדים. הוא כעס, ציווה לאסור את הסגן והדיח את השופט הבכיר, דהיינו את אבן חג'ר. לאחר מכן חזר בו והורה לשחרר את הסגן. אבן חג'ר כעס ולא הסכים להחזיר את הסגן לתפקידו כל עוד הסולטאן לא יכריז על כך בפניו. בסופו של דבר אכן החזיר הסולטאן אותו סגן לתפקידו.[44]

ההדחה השביעית והמינוי השמיני

עריכה

אבן חג'ר הודח בפעם השביעית ב-11 במוחרם 849 (19 באפריל 1445), פחות משנה לאחר המינוי השביעי. גם על ההדחה הזאת מספר אבן חג'ר בפרוטרוט:

המינרט של אל-מדרסה אל-פח'ריה התמוטט. המבנה היה ישן מאוד. לפני ההתמוטטות נטה המינרט מעט, ותושבי האזור הוזהרו שהוא עלול להתמוטט, אך לא שעו לאזהרה. כאשר התמוטט המינרט, היו נפגעים רבים, הרוגים ופצועים, ונגרם גם נזק לרכוש. הדבר נודע לסולטאן, שכעס מאוד. הוא ביקש שיביאו אליו את האחראי על המדרסה וכעס עליו מאוד. האחראי על המדרסה היה גם אחד מסגניו של השופט הראשי של המד'הב השאפעי, דהיינו אבן חג'ר. הסולטאן חשב שאבן חג'ר ממונה עליו גם כאחראי על המדרסה, ולכן תקף את אבן חג'ר בדברים על רשלנותו. לאחר מכן נודע לסולטאן שאבן חג'ר אינו נושא באחריות למדרסה. אחר כך הסית מישהו את הסולטאן נגד אבן חג'ר וייחס לאבן חג'ר דברים בגנותו של הסולטאן. הסולטאן כעס מאוד ושלח אליו שליח שיודיע לו כי הוא מודח וכי עליו לשלם כופר עבור האנשים שנהרגו בהתמוטטות המינרט.[45]

גם א-סח'אוי מספר על השתלשלות האירועים הזאת בפרוטרוט. הוא מוסיף ומספר שלאחר ההדחה המשיך הסולטאן להתנכל לאבן חג'ר, והוציא מידיו גם את משרותיו ב"אל-ח'אנקאה אל-ביברסיה".[46]

אבן תע'רי ברדי, לעומת זאת, מזכיר את ההדחה ללא פירוט.[47] אבו איאס מזכיר את ההדחה ואת מינוי מוחמד אל-קאיאתי, ומצטט שיר שנכתב בגנות אל-קאיאתי, מתוך הערצה לאבן חג'ר.[48]

המינוי השמיני היה ב-5 בצפר 850 (2 במאי 1446), כלומר כשנה מההדחה השביעית. אבן חג'ר, א-סח'אוי ואבן תע'רי ברדי מזכירים את המינוי במשפט אחד ומציינים שהוא בא בעקבות פטירתו של השופט השאפעי הראשי הקודם.[49]

בהערת שוליים ארוכה בספרו של אבן חג'ר, מספר אבראהים אל-בקאעי על שתדלנותו ופעולתו הערמומית למען מינויו של אבן חג'ר מחדש. הוא מספר שהסולטאן סירב באותו הזמן לשמוע על אבן חג'ר, ודיבר בו סרה. אל-בקאעי הציע לאבן חג'ר להביא לידיעת הסולטאן שהוא אינו רוצה להתמנות שוב למשרת שופט. אבן חג'ר החליט מספר פעמים לעשות זאת, אך בכל פעם הפריע לו בנו אל-בדר מוחמד, היות שרצה שאביו בכל זאת יתמנה. ב-2 בצפר 850 (30 באפריל 1446) הפציר אל-בקאעי באבן חג'ר לעשות זאת, ואז אמר אבן חג'ר: "מחר אכתוב פתק ואשלח אותו אתך אל הסולטאן." אל-בקאעי אומר שלא הייתה לו ברירה, כי הרי הוא שיעץ לאבן חג'ר. למחרת הלך אל-בקאעי עם הפתק ופגש באבו אל-ח'יר, ששכנע את הסולטאן למנות את עלם א-דין אל-בלקיני. אבו אל-ח'יר השתדל למנוע מאל-בקאעי להיפגש עם הסולטאן, מחשש שאל-בקאעי בא כדי להשתדל למען מינויו של אבן חג'ר, אך הפגישה עם הסולטאן התאפשרה כאשר הסולטאן יצא החוצה לתפילת הצהריים. לסולטאן נמסר כי אל-בקאעי מבקש לדבר איתו. הסולטאן שאל את אל-בקאעי מה יש לו לומר, ואל-בקאעי השיב שהמקום אינו מתאים לשיחה ביניהם, אך הסולטאן עמד על כך שאל-בקאעי יאמר מה שיש לו להגיד. ברגע שאל-בקאעי הזכיר את אבן חג'ר, כעס הסולטאן מאוד. הוא נכנס בכעס לאולם ונפגש עם האנשים שהיו שם. אלה שאלו את אל-בקאעי: "מדוע הסולטאן כועס? נראה כאילו שאלת אותו על אבן חג'ר." אל-בקאעי השיב כי רק אמר שאבן חג'ר אינו רוצה במשרה של שופט, והסולטאן כעס ואמר: "מה יש לו שהוא אינו רוצה לקבל ממני [את המשרה]?! האם הוא ראה אותי שופט שלא בצדק?!" לאחר שהמשיכו עוד בחילופי דברים, אמר הסולטאן לאל-בקאעי: "לך לאבן חג'ר ואמור לו: לך מחר ותלבש את בגד השרד של השופט." כאשר בא אל-בקאעי לאבן חג'ר, שאל אותו אל-בקאעי מה הסיבה לכך שהסולטאן שינה את דעתו, ואבן חג'ר השיב: "דבריך." אל-בקאעי שאל: "ולא שום דבר אחר?" ואבן חג'ר השיב: "שום דבר אחר!" התוצאה של פעולתו הערמומית של אל-בקאעי הייתה שאבן חג'ר מונה מחדש ב-4 או ב-5 בצפר 850 (1 או 2 במאי 1446), ולדברי אל-בקאעי היה זה יום גדול.[50]

ההדחה השמינית והמינוי התשיעי והאחרון

עריכה

ההדחה השמינית הייתה בסוף חודש ד'ו אל-חיג'ה 850 (מרץ 1447), קרוב לשנתיים לאחר המינוי השמיני. אבן חג'ר אינו מזכיר אותה ואינו מתייחס אליה. א-סח'אוי מזכיר הדחה זו בצורה מתומצתת ביותר, מבלי להוסיף פרטים כלשהם.[51] אבן תע'רי ברדי מזכיר רק שב-1 במוחרם 851 (19 במרץ 1447) מונה עלם א-דין צאלח אל-בלקיני במקום אבן חג'ר, לאחר הדחתו.[52]

אבן חג'ר מוּנה בפעם התשיעית והאחרונה ב-8 ברביע א-ת'אני 852 (11 ביוני 1448), פחות משנתיים וחצי לאחר ההדחה השמינית. על המינוי הזה מספרים אבן תע'רי ברדי וא-סח'אוי בקצרה ואומרים שהוא בא לאחר הדחת קודמו בתפקיד, א-ספטי.[53]

ההדחה התשיעית או התפטרותו ופטירתו

עריכה

גרסאות שונות מציגות את פרישתו התשיעית כהדחה או כהתפטרות ב-25 בג'ומאדא א-ת'אניה 852 (26 באוגוסט 1448), כחודשיים לאחר המינוי התשיעי.

אבן תע'רי ברדי מספר שאבן חג'ר הפעם התפטר, כלומר הדיח את עצמו מהתפקיד, ולא חזר אליו עד שנפטר, אך הוא אינו מציין את הסיבות לכך.[54]

א-סח'אוי מזכיר את עזיבתו את התפקיד בקצרה בספרו "א-ד'יל עלא רפע אל-אצר בע'ית אל-עלמאא' וא-רואה" ומציין שם שאל-בלקיני החליף אותו, ושלאחר מכן אבן חג'ר ניתק לחלוטין כל מגע עם משרת השופט, בגלל התסכול והסבל הרבים שהמשרה גרמה לו במשך 21 שנות כהונתו, בהן בכל פעם הודח והוחזר, עד שפרש סופית. א-סח'אוי מצטט את אבן חג'ר שאמר כי לא נותרה בגופו אף שערה שמסכימה לעיסוק הזה.[55] לעומת זאת בספרו "א-תבר אלמסבוכ פי ד'יל א-סלוכ" מספר א-סח'אוי בפרוטרוט על הפרישה האחרונה, אך גרסתו שונה מגרסת אבן תע'רי ברדי, שלפיה אבן חג'ר התפטר. לפי א-סח'אוי, אבן חג'ר הודח כאשר אחד המשפטים הובא לפני הסולטאן, והסולטאן אמר לאבן חג'ר שיפעל בעניין זה לפי השריעה. אבן חג'ר כעס על כך ואמר לסולטאן: "איך אתה מצווה זאת עלי, בשעה שאתה מוציא מידי את משרתי באל-ביברסיה כדי לתת אותה למי שאינו בקי באסלאם?!" הוא התכוון בכך לאחד מפקידי הסולטאן, שהיה נוכח. הסולטאן כעס מאוד והדיח את אבן חג'ר. א-סחאוי מציין שאבן חג'ר לא היה אומר דברים אלה אלמלא הגיעו מים עד נפש, שכן אילו לא היה כך, הוא היה נוהג בתבונה ובסובלנות. אבן חג'ר אמר לאחר מכן, שלו היה מבין מראש את מה שהבין לאחר מעשה, היה מתפטר ממשרתו כשופט, לאחר שהוצאה מידו משרתו באל-ביברסיה. יחד עם זאת, בהרהור שני, אבן חג'ר חשב שאולי עדיף כך, כי לו היה מתפטר, ייתכן שהסולטאן היה שולח אותו לגלות, וגם אם מכובד יותר היה להתפטר, קשה לאדם לעשות מעשה כזה. א-סח'אוי מציין שעלם א-דין אל-בלקיני מונה במקום אבן חג'ר, ואבן חג'ר בירך אותו והבהיר לו, כדי להרגיע אותו, שאינו רוצה לחזור עוד למשרת שופט.[56]

חודשים מועטים לאחר מכן, ב-28 בד'ו אל-חיג'ה 852 (22 בפברואר 1449), נפטר אבן חג'ר.

התנהגותו באירועים משפטיים הקשורים ליהודי קהיר

עריכה
 
חתימת אבן חג'ר בתחתית מסמך

המשבר סביב חומת בית הכנסת בשכונת זוילה

עריכה

על האירוע הזה ועל העמדה שנקט אבן חג'ר במקרה זה כותב רק אבן חג'ר עצמו. הוא מספר שבחודש צפר (נובמבר/דצמבר 1427) ניתנה הוראה להרוס דרך חדשה שסללו היהודים לבית כנסת על הריסות של בתי מוסלמים וגם חומה שבנו סביבו.

היהודים סללו את הדרך ובנו את החומה בשנת 823 (1420–1421) ללא אישור. שהאב א-דין א-נעמאני הקים קול צעקה על כך, והיהודים פנו לאחד מעוזריו של השופט החנבלי, ובעזרתו השיגו אישור, בחתימת השופט החנבלי דווקא, שהסלילה והבנייה נעשו כחוק, וזאת למרות שהאסכולה החנבלית נחשבת למחמירה ביותר מבין ארבע אסכולות ההלכה של האסלאם הסוני.

שוב הקים א-נעמאני קול צעקה נגד השופט החנבלי, ובעקבות זאת פסק השופט החנבלי בשנת 824 (1421–1422) שיש להרוס את החומה. בתגובה לכך פנו היהודים לשופט החנפי, והלה הסמיך את אחד מסגניו, עבד אללה אל-ברלסי, לטפל בעניין. אל-ברלסי היה קודם לכן שופט שאפעי מאנשי אל-הרוי, שהיה ידוע כמושחת.[57] אל-ברלסי פוטר אז ממשרתו כשופט שאפעי והתחנן בפני השופט החנפי שיקבלו כאחד מסגניו, והלה אכן קיבל אותו והסמיך אותו לטפל באותה פרשייה. אל-ברלסי פסק שהיהודים לא פגעו ברכוש מוסלמי ולא עברו כל עבירה בעניין הבנייה, ושטפלו עליהם האשמות שוא, ולפיכך התיר להם לבנות מחדש את מה שהשופט החנבלי פסק להרוס, והם אכן מיהרו לעשות זאת.

שוב הקים א-נעמאני קול צעקה ותקף את השופט החנפי, שביטל את הפסיקה של אל-ברלסי והורה לבצע את פסיקתו של השופט החנבלי להרוס את החומה. א-נעמאני המשיך לתקוף את אל-ברלסי, עד שהדברים הגיעו לאוזני הסולטאן, וזה הסמיך את השופט השאפעי, אבן חג'ר, את השופט החנבלי החדש (שמונה לאחר שקודמו, השופט החנבלי שכבר טיפל בפרשה, נפטר) ואת הממונה על ההקדשים לצאת למקום, לחקור את העניין ולפסוק בו.

השלושה יצאו למקום ביום שישי, 22 בצפר 831 (22 בדצמבר 1422). כפי שאבן חג'ר ממשיך ומספר, הוא נוכח מיד לדעת שא-נעמאני צודק, כלומר יש להרוס את החומה. אולם הוא ראה את אנשי האספסוף המוסלמי שנאסף, כשבידיהם קרדומים ומעדרים, והבין שאם ירשה להרוס דבר-מה, הם יהרסו את בית הכנסת כולו וישדדו את מה שבתוכו. הוא רצה למנוע זאת, ולפיכך הציע לבדוק קודם את הכנסייה הנוצרית, כדי שאם יש גם בה משהו חדש שנבנה בניגוד לחוק ושיש להרוס אותו, תבוצע פעולת ההריסה בבית הכנסת ובכנסייה ביחד. הצעתו נתקבלה. הייתה זאת שעת ערב, והבודקים הלכו כל אחד לדרכו מתוך כוונה לשוב למחרת בבוקר. לאחר מכן הוציאו אבן חג'ר והשופט החנבלי את פסיקתם שיש להרוס את מה שנבנה ולבטל את הפסיקה של אל-ברלסי, אשר עוד קודם לכן חשש לעורו וחזר בו ממנה. אבן חג'ר הורה למושל להרוס את מה שצריך להרוס סביב בית הכנסת בלילה, ועל ידי כך הבטיח שייהרס רק מה שאמור להיהרס לפי הפסיקה, ושהאספסוף לא ינצל את ההזדמנות להרוס את כל בית הכנסת ולשדוד את מה שבתוכו.[58] בניגוד למנהגו של אבן חג'ר להתייחס לעצמו בגוף שלישי כאשר הוא כותב על עצמו בספרו, בסיפור המקרה הזה הוא עבר, תוך כדי סיפור הדברים, מגוף שלישי לגוף ראשון. אולי יש בכך משום נימה אישית יותר מצדו במקרה זה, מתוך תחושה שבמקרה זה חרג מהנורמות המקובלות ופעל בצורה ייחודית.

הסיפור אינו מופיע אצל ההיסטוריוגרפים המוסלמיים המקומיים האחרים של התקופה, למרות שאלה נהגו לתאר את ההתרחשויות בפרטי-פרטים.

המשבר סביב דוכן הדרשן בבית הכנסת בפוסטאט

עריכה

אבן חג'ר עצמו מספר על המקרה מבלי להתייחס לחלוטין לעמדה הייחודית שנקט במקרה זה. הוא מספר שב-14 בד'ו אל-חיג'ה 845 (15 באפריל 1442) יצאו השופט העליון החנפי והוא, כשופט העליון השאפעי, וכן המוחתסב וקבוצת אנשים, לבית הכנסת בקסר א-שמע (قصر الشمع) שבאזור פוסטאט (الفسطاط) בקהיר, כדי לבדוק אם אין בו בנייה חדשה בניגוד לחוק המוסלמי. הם מצאו שם דוכן דרשות עם 13 מדרגות, שנראה שאכן חודש, וקיימו התייעצות ביניהם. תוך כדי כך נתגלתה על המדרגה שעליה עומד או יושב הדרשן כתובת מטושטשת שנרמסת על ידי הדרשן. אבן חג'ר קרא להם להתבונן בכתובת, ואז התברר להם שכתוב שם "מוחמד" בצורה יותר ברורה, ו"אחמד" בצורה פחות ברורה. הם החליטו שיש להסיר את הדוכן.[59]

א-סח'אוי מספר אותם דברים, אך מוסיף שהשופט החנפי התכוון גם לכרות את רגליו של מי שנהג לעמוד על אותה המדרגה ואת ידיהם של אחרים, בטענה שלאבו בכר נודע על נשים ממכה שצבעו את ידיהן לאות שמחה כאשר נודע להן על מות הנביא מוחמד, והוא כרת את ידיהן. אולם אבן חג'ר לא הסכים לכך, בפרט מאחר שהיהודים עמדו על כך שלא ידעו על כתיבת הכתובת והכחישו שיש להם קשר לכך.[60] בסופו של דבר העניש השופט החנפי שלושה יהודים שהוכח שהיו עולים על דוכן הדרשות. אחד מהם מת, השני התאסלם והשלישי חלה ומת.[61]

יחסו ליהודים באופן כללי

עריכה

בפסיקות רבות אחרות של אבן חג'ר לא ניכר יחס מיוחד כלשהו כלפי יהודים או בכלל כלפי אהל א-ד'מה (יהודים ונוצרים). מסמך קראי שנשתמר בארכיון העדה הקראית בקהיר מספר, למשל, על הגבלות שהטיל אבן חג'ר על מנהיגי אהל א-ד'מה, ובכללם ראש העדה היהודית.[62] אך את גישתו העניינית הנדירה לדת היהודית ניתן אולי לראות בהשוואה בין שני טקסטים כמעט זהים, האחד של אבן חג'ר והשני של א-סח'אוי, המתארים אירוע הקשור ביהודים: אבן חג'ר כתב את הדברים בצורה עניינית, בעוד א-סח'אוי הרגיש הכרח להסיף את התואר "מתועבת" (خبيث) לדת היהודית.[63]

יחד עם זאת, כאשר אליהו אשתור מספר על המשבר סביב חומת בית הכנסת בשכונת זוילה, הוא מוסיף: "אבן חג'ר הראה מתינות כלפי היהודים כמה וכמה פעמים והציל אותם מחמת המציקים, וכן עשה גם הפעם".[64] כמו כן כותב אשתור שלאחר פטירתו של אבן חג'ר "גם היהודים בכו על פטירתו ושפכו דמעות".[65]

בין כתביו

עריכה

מספר כתביו של אבן חג'ר עולה על 150. כמה מהבולטים ביניהם:

  • فتح الباري شرح صحيح البخاري (פתח אל-בארי שרח צחיח אלבח'ארי) - ספר מרובה כרכים (ראו תצלום למעלה) שאבן חג'ר כתב במשך כ-20 שנה. ספר זה נחשב לפירוש המעמיק והמקיף ביותר של صحيح البخاري (צחיח אלבח'ארי), שהוא אוסף החדית'ים החשוב ביותר של האסלאם הסוני.
  • المطالب العالية بزوائد المسانيد الثمانية (אלמטאלב אלעאליה בזואאד אלמסאניד אלת'מאניה) - ספר המכיל חדית'ים שלא נכללו באוספים אחרים.
  • تهذيب التهذيب (תהד'יב אלתהד'יב) וקיצורו تقريب التهذيب (תקריב אלתהד'יב) - ספר אנציקלופדי העוסק בחקר המוסרים של החדית'ים.
  • لسان الميزان (לסאן אלמיזאן) - ספר משלים העוסק במוסרי החדית' שלא נכללו בספר הקודם.
  • القول المسدد في الذب عن المسند (אלקול אלמסדד פי אלד'ב ען אלמסנד) - דיון באותנטיות השנויה במחלוקת של קובץ החדית'ים مسند أحمد (מסנד אחמד) של אחמד אבן חנבל.
  • نخبة الفكر في مصطلح أهل الأثر (נח'בת אלפכר פי מצטלח אהל אלאת'ר) - עוסק במינוח החדית'.
  • الدراية في تخريج أحاديث الهداية (אלדראיה פי תח'ריג' אחאדית' אלהדאיה) - אחד מכתביו הנחשבים למקור הלכתי חשוב.
  • الإصابة في تمييز الصحابة (אלאצאבה פי תמייז צחאבה) - המקור החשוב ביותר למידע על הצחאבה (الصحابة), בני לווייתו של הנביא מוחמד.
  • الدرر الكامنة في أعيان المائة الثامنة (אלדרר אלכאמנה פי אעיאן אלמאאה אלת'אמנה) - לקסיקון ביוגרפי של האישים החשובים והבולטים ביותר במאה השמינית לפי הלוח המוסלמי (ספטמבר 1300-ספטמבר 1397) בארצות האסלאם.
  • إنباء الغمر بأنباء العمر (אנבאא אלע'מר באנבאא אלעמר) - חיבור היסטורי רחב היקף של כאלף עמודים גדולים, הסוקר את האירועים במצרים ובסוריה בין השנים 773 - 850 לפי הלוח המוסלמי
    (1371–1446). (זהו אחד המקורות עליהם מתבסס הערך הזה).
  • رفع الإصر عن قضاة مصر (רפע אלאצר ען קצ'אה מצר) - לקסיקון של שופטי מצרים מאז הכיבוש המוסלמי עד סוף המאה השמינית לפי הלוח המוסלמי (ספטמבר 1397).
  • ديوان ابن حجر (דיואן אבן חג'ר) - קובץ שירה.

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אבן חג'ר אל-עסקלאני

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ למשל אצל תקי אלדין אחמד בן עלי אלמקריזי, כתאב אלסלוכ למערפת דול אלמלוכ, מטבעת דאר אלכתב, 1972, כרך ד', חלק 2, עמ' 992, 1203.
  2. ^ ג'מאל אלדין אבו אלמחאסן יוסף אבן תע'רי ברדי אלאתאבכי, אלנג'ום אלזאהרה, Berkeley: University of California Press, 1926, כרך ז', חלק 1, עמ' 327.
  3. ^ שמס אלדין מחמד בן עבד אלרחמן אלסח'אוי, אלצ'וא אללאמע לאהל אלקרן אלתאסע, קהיר: מכתבת אלקדסי, 1354, עמ' 40.
  4. ^ 1 2 "C. van Arendonk, "IBN HADJAR al-'ASKALANI, האנציקלופדיה של האסלאם, מהדורה שנייה, 1960, כרך ג', עמ' 777.
  5. ^ ג'מאל אלדין אבו אלמחאסן יוסף אבן תע'רי ברדי אלאתאבכי, אלנג'ום אלזאהרה, Berkeley: University of California Press, 1926, כרך ז', חלק 1, עמ' 243.
  6. ^ Ahmad Darrag, "L'Egypte sous le regne de Barsbay (Damas: Institut Francais de Damas, 1961) p. 115.
  7. ^ 1 2 3 "C. van Arendonk, "IBN HADJAR al-'ASKALANI, האנציקלופדיה של האסלאם, מהדורה שנייה, 1960, כרך ג', עמ' 777.
  8. ^ 1 2 אלאמאם עבד אלרחמן אלסח'אוי, אלד'יל עלא רפע אלאצר בע'ית אלעלמאא' ואלרואה, קהיר: אלדאר אלמצריה ללתאליף ואלתרג'מה, עמ' 80.
  9. ^ שמס אלדין מחמד בן עבד אלרחמן אלסח'אוי, אלצ'וא אללאמע לאהל אלקרן אלתאסע, קהיר: מכתבת אלקדסי, 1354, עמ' 38.
  10. ^ שהאב אלדין אבו אלפצ'ל אחמד בן עלי בן חג'ר אלעסקלאני, אנבאא' אלע'מר באבנאא' אלעמר פי אלתאריח', חידראבאד: דאא'רת אלמעארף אלעת'מאניה 1970/1390, כרך ח', עמ' 39. התאריך שאבן חג'ר נוקב בו הוא 22 במוחרם 827 (26 בדצמבר 1423).
  11. ^ תקי אלדין אחמד בן עלי אלמקריזי, כתאב אלסלוכ למערפת דול אלמלוכ, מטבעת דאר אלכתב, 1972, כרך ד', חלק 2, עמ' 656. התאריך שאל-מקריזי נוקב בו הוא 28 במוחרם 827 (1 בינואר 1424).
  12. ^ אלאמאם עבד אלרחמן אלסח'אוי, אלד'יל עלא רפע אלאצר בע'ית אלעלמאא' ואלרואה, קהיר: אלדאר אלמצריה ללתאליף ואלתרג'מה, עמ' 80.
  13. ^ אלאמאם עבד אלרחמן אלסח'אוי, אלד'יל עלא רפע אלאצר בע'ית אלעלמאא' ואלרואה, קהיר: אלדאר אלמצריה ללתאליף ואלתרג'מה, עמ' 81; שמס אלדין מחמד בן עבד אלרחמן אלסח'אוי, אלצ'וא אללאמע לאהל אלקרן אלתאסע, קהיר: מכתבת אלקדסי, 1354, עמ' 38.
  14. ^ ג'מאל אלדין אבו אלמחאסן יוסף אבן תע'רי ברדי אלאתאבכי, אלנג'ום אלזאהרה, Berkeley: University of California Press, 1926, כרך ו', חלק 2, עמ' 581; אלאמאם עבד אלרחמן אלסח'אוי, אלד'יל עלא רפע אלאצר בע'ית אלעלמאא' ואלרואה, קהיר: אלדאר אלמצריה ללתאליף ואלתרג'מה, עמ' 81; תקי אלדין אחמד בן עלי אלמקריזי, כתאב אלסלוכ למערפת דול אלמלוכ, מטבעת דאר אלכתב, 1972, כרך ד', חלק 2, עמ' 670. א-סח'אוי אומר שייתכן שזה היה ב-7 באותו חודש מוסלמי. הוא גם מציין שבמקומו מונה אל-הרוי.
  15. ^ שהאב אלדין אבו אלפצ'ל אחמד בן עלי בן חג'ר אלעסקלאני, אנבאא' אלע'מר באבנאא' אלעמר פי אלתאריח', חידראבאד: דאא'רת אלמעארף אלעת'מאניה 1970/1390, כרך ח', עמ' 48.
  16. ^ Ahmad Darrag, "L'Egypte sous le regne de Barsbay (Damas: Institut Francais de Damas, 1961) p. 109.
  17. ^ 1 2 Ahmad Darrag, "L'Egypte sous le regne de Barsbay (Damas: Institut Francais de Damas, 1961) p. 433.
  18. ^ Ahmad Darrag, "L'Egypte sous le regne de Barsbay (Damas: Institut Francais de Damas, 1961) p. 140.
  19. ^ Ahmad Darrag, "L'Egypte sous le regne de Barsbay (Damas: Institut Francais de Damas, 1961) pp. 78-80.
  20. ^ תקי אלדין אחמד בן עלי אלמקריזי, כתאב אלסלוכ למערפת דול אלמלוכ, מטבעת דאר אלכתב, 1972, כרך ד', חלק 2, עמ' 660.
  21. ^ שהאב אלדין אבו אלפצ'ל אחמד בן עלי בן חג'ר אלעסקלאני, אנבאא' אלע'מר באבנאא' אלעמר פי אלתאריח', חידראבאד: דאא'רת אלמעארף אלעת'מאניה 1970/1390, כרך ח', עמ' 69.
  22. ^ תקי אלדין אחמד בן עלי אלמקריזי, כתאב אלסלוכ למערפת דול אלמלוכ, מטבעת דאר אלכתב, 1972, כרך ד', חלק 2, עמ' 687. לפי אל-מקריזי המינוי היה ב-3 ברג'ב, 828 (21 במאי 1425).
  23. ^ 1 2 אלאמאם עבד אלרחמן אלסח'אוי, אלד'יל עלא רפע אלאצר בע'ית אלעלמאא' ואלרואה, קהיר: אלדאר אלמצריה ללתאליף ואלתרג'מה, עמ' 81.
  24. ^ שהאב אלדין אבו אלפצ'ל אחמד בן עלי בן חג'ר אלעסקלאני, אנבאא' אלע'מר באבנאא' אלעמר פי אלתאריח', חידראבאד: דאא'רת אלמעארף אלעת'מאניה 1970/1390, כרך ח', עמ' 197.
  25. ^ תקי אלדין אחמד בן עלי אלמקריזי, כתאב אלסלוכ למערפת דול אלמלוכ, מטבעת דאר אלכתב, 1972, כרך ד', חלק 2, עמ' 819.
  26. ^ ג'מאל אלדין אבו אלמחאסן יוסף אבן תע'רי ברדי אלאתאבכי, אלנג'ום אלזאהרה, Berkeley: University of California Press, 1926, כרך ו', חלק 2, עמ' 651.
  27. ^ שהאב אלדין אבו אלפצ'ל אחמד בן עלי בן חג'ר אלעסקלאני, אנבאא' אלע'מר באבנאא' אלעמר פי אלתאריח', חידראבאד: דאא'רת אלמעארף אלעת'מאניה 1970/1390, כרך ח', עמ' 229.
  28. ^ תקי אלדין אחמד בן עלי אלמקריזי, כתאב אלסלוכ למערפת דול אלמלוכ, מטבעת דאר אלכתב, 1972, כרך ד', חלק 2, עמ' 854. לפי אל-מקריזי המינוי היה ב-24 בג'ומאדא אל-אולא, 834 (7 בפברואר 1431).
  29. ^ אלאמאם עבד אלרחמן אלסח'אוי, אלד'יל עלא רפע אלאצר בע'ית אלעלמאא' ואלרואה, קהיר: אלדאר אלמצריה ללתאליף ואלתרג'מה, עמ' 81.
  30. ^ שהאב אלדין אבו אלפצ'ל אחמד בן עלי בן חג'ר אלעסקלאני, אנבאא' אלע'מר באבנאא' אלעמר פי אלתאריח', חידראבאד: דאא'רת אלמעארף אלעת'מאניה 1970/1390, כרך ח', עמ' 427.
  31. ^ תקי אלדין אחמד בן עלי אלמקריזי, כתאב אלסלוכ למערפת דול אלמלוכ, מטבעת דאר אלכתב, 1972, כרך ד', חלק 2, עמ' 1009.
  32. ^ ג'מאל אלדין אבו אלמחאסן יוסף אבן תע'רי ברדי אלאתאבכי, אלנג'ום אלזאהרה, Berkeley: University of California Press, 1926, כרך ו', חלק 2, עמ' 751.
  33. ^ 1 2 אלאמאם עבד אלרחמן אלסח'אוי, אלד'יל עלא רפע אלאצר בע'ית אלעלמאא' ואלרואה, קהיר: אלדאר אלמצריה ללתאליף ואלתרג'מה, עמ' 82.
  34. ^ שהאב אלדין אבו אלפצ'ל אחמד בן עלי בן חג'ר אלעסקלאני, אנבאא' אלע'מר באבנאא' אלעמר פי אלתאריח', חידראבאד: דאא'רת אלמעארף אלעת'מאניה 1970/1390, כרך ט', עמ' 9.
  35. ^ תקי אלדין אחמד בן עלי אלמקריזי, כתאב אלסלוכ למערפת דול אלמלוכ, מטבעת דאר אלכתב, 1972, כרך ד', חלק 2, עמ' 1036-1037.
  36. ^ ג'מאל אלדין אבו אלמחאסן יוסף אבן תע'רי ברדי אלאתאבכי, אלנג'ום אלזאהרה, Berkeley: University of California Press, 1926, כרך ו', חלק 2, עמ' 763.
  37. ^ תקי אלדין אחמד בן עלי אלמקריזי, כתאב אלסלוכ למערפת דול אלמלוכ, מטבעת דאר אלכתב, 1972, כרך ד', חלק 2, עמ' 1096-1097.
  38. ^ תקי אלדין אחמד בן עלי אלמקריזי, כתאב אלסלוכ למערפת דול אלמלוכ, מטבעת דאר אלכתב, 1972, כרך ד', חלק 2, עמ' 1182 - 1183.
  39. ^ תקי אלדין אחמד בן עלי אלמקריזי, כתאב אלסלוכ למערפת דול אלמלוכ, מטבעת דאר אלכתב, 1972, כרך ד', חלק 3, עמ' 1202 - 1204.
  40. ^ מחמד בן אחמד אבן איאס, אלמח'תאר מן בדאאע אלזהור פי וקאאע אלדהור, מטאבע אלשעב, 1960, כרך א', עמ' 335.
  41. ^ אלאמאם עבד אלרחמן אלסח'אוי, אלד'יל עלא רפע אלאצר בע'ית אלעלמאא' ואלרואה, קהיר: אלדאר אלמצריה ללתאליף ואלתרג'מה, עמ' 82-83.
  42. ^ שהאב אלדין אבו אלפצ'ל אחמד בן עלי בן חג'ר אלעסקלאני, אנבאא' אלע'מר באבנאא' אלעמר פי אלתאריח', חידראבאד: דאא'רת אלמעארף אלעת'מאניה 1970/1390, כרך ט', עמ' 187-189.
  43. ^ אלאמאם עבד אלרחמן אלסח'אוי, אלד'יל עלא רפע אלאצר בע'ית אלעלמאא' ואלרואה, קהיר: אלדאר אלמצריה ללתאליף ואלתרג'מה, עמ' 83.
  44. ^ שהאב אלדין אבו אלפצ'ל אחמד בן עלי בן חג'ר אלעסקלאני, אנבאא' אלע'מר באבנאא' אלעמר פי אלתאריח', חידראבאד: דאא'רת אלמעארף אלעת'מאניה 1970/1390, כרך ט', עמ' 221 - 222.
  45. ^ שהאב אלדין אבו אלפצ'ל אחמד בן עלי בן חג'ר אלעסקלאני, אנבאא' אלע'מר באבנאא' אלעמר פי אלתאריח', חידראבאד: דאא'רת אלמעארף אלעת'מאניה 1970/1390, כרך ט', עמ' 232 - 233.
  46. ^ אלאמאם עבד אלרחמן אלסח'אוי, אלד'יל עלא רפע אלאצר בע'ית אלעלמאא' ואלרואה, קהיר: אלדאר אלמצריה ללתאליף ואלתרג'מה, עמ' 83 - 84; מחמד בן עבד אלרחמן בן מחמד בן אבי בכר בן עת'מאן אלסח'אוי, אלתבר אלמסבוכ פי ד'יל אלסלוכ, קהיר: מכתבת אלכליאת אלאזהריה, עמ' 114 - 115.
  47. ^ ג'מאל אלדין אבו אלמחאסן יוסף אבן תע'רי ברדי אלאתאבכי, אלנג'ום אלזאהרה, Berkeley: University of California Press, 1926, כרך ז', חלק 1, עמ' 141. התאריך שהוא מציין הוא 14 במוחרם 849 (22 באפריל 1445).
  48. ^ מחמד בן אחמד אבן איאס, אלמח'תאר מן בדאאע אלזהור פי וקאאע אלדהור, מטאבע אלשעב, 1960, כרך א', עמ' 337.
  49. ^ שהאב אלדין אבו אלפצ'ל אחמד בן עלי בן חג'ר אלעסקלאני, אנבאא' אלע'מר באבנאא' אלעמר פי אלתאריח', חידראבאד: דאא'רת אלמעארף אלעת'מאניה 1970/1390, כרך ט', עמ' 249; אלאמאם עבד אלרחמן אלסח'אוי, אלד'יל עלא רפע אלאצר בע'ית אלעלמאא' ואלרואה, קהיר: אלדאר אלמצריה ללתאליף ואלתרג'מה, עמ' 84; מחמד בן עבד אלרחמן בן מחמד בן אבי בכר בן עת'מאן אלסח'אוי, אלתבר אלמסבוכ פי ד'יל אלסלוכ, קהיר: מכתבת אלכליאת אלאזהריה, עמ' 142; ג'מאל אלדין אבו אלמחאסן יוסף אבן תע'רי ברדי אלאתאבכי, אלנג'ום אלזאהרה, Berkeley: University of California Press, 1926, כרך ז', חלק 1, עמ' 145. לפי אבן חג'ר, המינוי היה ב-25 בצפר 850 (22 במאי 1446).
  50. ^ שהאב אלדין אבו אלפצ'ל אחמד בן עלי בן חג'ר אלעסקלאני, אנבאא' אלע'מר באבנאא' אלעמר פי אלתאריח', חידראבאד: דאא'רת אלמעארף אלעת'מאניה 1970/1390, כרך ט', עמ' 248 - 249.
  51. ^ אלאמאם עבד אלרחמן אלסח'אוי, אלד'יל עלא רפע אלאצר בע'ית אלעלמאא' ואלרואה, קהיר: אלדאר אלמצריה ללתאליף ואלתרג'מה, עמ' 84.
  52. ^ ג'מאל אלדין אבו אלמחאסן יוסף אבן תע'רי ברדי אלאתאבכי, אלנג'ום אלזאהרה, Berkeley: University of California Press, 1926, כרך ז', חלק 1, עמ' 147.
  53. ^ ג'מאל אלדין אבו אלמחאסן יוסף אבן תע'רי ברדי אלאתאבכי, אלנג'ום אלזאהרה, Berkeley: University of California Press, 1926, כרך ז', חלק 1, עמ' 157; אלאמאם עבד אלרחמן אלסח'אוי, אלד'יל עלא רפע אלאצר בע'ית אלעלמאא' ואלרואה, קהיר: אלדאר אלמצריה ללתאליף ואלתרג'מה, עמ' 84; מחמד בן עבד אלרחמן בן מחמד בן אבי בכר בן עת'מאן אלסח'אוי, אלתבר אלמסבוכ פי ד'יל אלסלוכ, קהיר: מכתבת אלכליאת אלאזהריה, עמ' 207.
  54. ^ ג'מאל אלדין אבו אלמחאסן יוסף אבן תע'רי ברדי אלאתאבכי, אלנג'ום אלזאהרה, Berkeley: University of California Press, 1926, כרך ז', חלק 1, עמ' 159.
  55. ^ אלאמאם עבד אלרחמן אלסח'אוי, אלד'יל עלא רפע אלאצר בע'ית אלעלמאא' ואלרואה, קהיר: אלדאר אלמצריה ללתאליף ואלתרג'מה, עמ' 84-85. תאריך ההדחה המופיע במקור זה הוא 15 בג'ומאדא א-ת'אניה 852 (16 באוגוסט 1448), כשבעים יום לאחר המינוי התשיעי.
  56. ^ מחמד בן עבד אלרחמן בן מחמד בן אבי בכר בן עת'מאן אלסח'אוי, אלתבר אלמסבוכ פי ד'יל אלסלוכ, קהיר: מכתבת אלכליאת אלאזהריה, עמ' 213. התאריך שמציין א-סח'אוי בספר זה הוא 25 בג'ומאדא א-ת'אניה 852 (26 באוגוסט 1448), כלומר כ-80 יום לאחר המינוי התשיעי. א-סח'אוי מציין גם שהדחה זו באה לאחר התקופה הקצרה ביותר מבין התקופות בהן היה אבן חג'ר השופט השאפעי הראשי.
  57. ^ ראו לעיל: 1.1.2 ההדחה הראשונה והמינוי השני.
  58. ^ שהאב אלדין אבו אלפצ'ל אחמד בן עלי בן חג'ר אלעסקלאני, אנבאא' אלע'מר באבנאא' אלעמר פי אלתאריח', חידראבאד: דאא'רת אלמעארף אלעת'מאניה 1970/1390, כרך ח', עמ' 137 - 139; הסיפור מובא בפרוטרוט גם בספרו של אליהו אשתור (שטראוס) "תולדות היהודים במצרים וסוריה תחת שלטון הממלוכים" (ירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק שעל יד המזרחי העולמי, תשי"א) עמ' 99 - 100.
  59. ^ שהאב אלדין אבו אלפצ'ל אחמד בן עלי בן חג'ר אלעסקלאני, אנבאא' אלע'מר באבנאא' אלעמר פי אלתאריח', חידראבאד: דאא'רת אלמעארף אלעת'מאניה 1970/1390, כרך ט', עמ' 169.
  60. ^ מחמד בן עבד אלרחמן בן מחמד בן אבי בכר בן עת'מאן אלסח'אוי, אלתבר אלמסבוכ פי ד'יל אלסלוכ, קהיר: מכתבת אלכליאת אלאזהריה, עמ' 20.
  61. ^ שהאב אלדין אבו אלפצ'ל אחמד בן עלי בן חג'ר אלעסקלאני, אנבאא' אלע'מר באבנאא' אלעמר פי אלתאריח', חידראבאד: דאא'רת אלמעארף אלעת'מאניה 1970/1390, כרך ט', עמ' 182 - 183; הסיפור כולו מובא גם בספרו של אליהו אשתור (שטראוס) "תולדות היהודים במצרים וסוריה תחת שלטון הממלוכים" (ירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק שעל יד המזרחי העולמי, תשי"א) עמ' 100 - 101, וכן במאמר Mark R. Cohen, "Jews in the Mamluk Environment: The Crisis of 1442 (A Geniza Study", Bulletin of the School of Oriental and African Studies (BSOAS) vol. 47 (1984), pp. 425-448; באותו מאמר מציין המחבר שהסיפור מופיע גם בספר Antoine Fattal, "Le statut legal des non-Musulmans en pays d'Islam (Beirut, 1958), p. 123.
  62. ^ Mark R. Cohen, "Jews in the Mamluk Environment: The Crisis of 1442 (A Geniza Study", Bulletin of the School of Oriental and African Studies (BSOAS) vol. 47 (1984), pp. 430.
  63. ^ Mark R. Cohen, "Jews in the Mamluk Environment: The Crisis of 1442 (A Geniza Study", Bulletin of the School of Oriental and African Studies (BSOAS) vol. 47 (1984), pp. 428.
  64. ^ אליהו אשתור (שטראוס) "תולדות היהודים במצרים וסוריה תחת שלטון הממלוכים" (ירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק שעל יד המזרחי העולמי, תשי"א) עמ' 100.
  65. ^ אליהו אשתור (שטראוס) "תולדות היהודים במצרים וסוריה תחת שלטון הממלוכים" (ירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק שעל יד המזרחי העולמי, תשי"א) עמ' 105.


אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=אבן_חג%27ר_אל-עסקלאני&oldid=39011998"