ויקיפדיה

אוליבר טמבו

פעיל חברתי דרום אפריקאי ממתנגדי האפרטהייד, פוליטיקאי

אוליבר רג'ינלד קאיזנה טמבו (באנגלית: Oliver Reginald Kaizana Tambo; ‏ 27 באוקטובר 1917 – 24 באפריל 1993) היה פוליטיקאי ואקטיביסט דרום אפריקאי ממתנגדי האפרטהייד, שכיהן כנשיא הקונגרס הלאומי האפריקני (ANC) בין השנים 1967 ו-1991.[1] יחד עם מנדלה, הקים טמבו את משרד עורכי הדין הראשון בדרום אפריקה שנוהל על ידי אנשים שחורים.[2]

אוליבר טמבו
Oliver Reginald Tambo
לידה 27 באוקטובר 1917
Winnie Madikizela-Mandela Local Municipality, דרום אפריקה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 באפריל 1993 (בגיל 75)
יוהנסבורג, דרום אפריקה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה דרום אפריקה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
  • אוניברסיטת פורט הר
  • בית הספר של סנט. מרטין עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה הקונגרס הלאומי האפריקני עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג אדלייד טמבו עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • מסדר הידידות (27 ביולי 1987)
  • מסדר הפלטינה של מפונגובווה (2012)
  • עיטור הידידות בין העמים
  • מדליית איסיטוואלנדווה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה

עריכה

ילדות מוקדמת

עריכה

אוליבר טמבו נולד ב-27 באוקטובר 1917 בכפר נקנטולו בטרנסקאי באזור שכיום שייך לפרובינציית הכף המזרחי. הכפר היה מורכב ברובו מחקלאים בני שבט הפונדו, דוברי קוסה. אביו, מזימני טמבו, היה בנו של חקלאי ועוזר מכירות בחנות מסחר מקומית. לאביו היו ארבע נשים ועשרה ילדים, כולם יודעי קרוא וכתוב. אמו של אוליבר, ג'וליה, הייתה אשתו השלישית של מזימני.[1][3]

לימודים

עריכה

טמבו סיים את לימודיו ב-1938 כאחד מהתלמידים הטובים בשכבת גילו, ובתקופת הלימודים צבר מוניטין כשחקן קריקט וכשחקן כדורגל.[4]

לאחר סיום התיכון, רצה טמבו ללמוד רפואה, אך באותה התקופה בתי הספר לרפואה בדרום אפריקה לא קיבלו סטודנטים שחורים. טמבו בחר ללמוד מדעים באוניברסיטת פורט הייר (אנ'), שם פגש לראשונה את נלסון מנדלה, ושניהם הצטרפו כחברים לאגודת הסטודנטים הנוצרית (SCA). משנת הלימודים הראשונה שלו, לימד טמבו בבית ספר של יום ראשון. לאחר שלוש שנות לימודים, בשנת 1941, סיים טמבו תואר ראשון במתמטיקה ובפיזיקה. עם סיום התואר הראשון, רשם ללימודי תעודת הוראה.ב זמן הלימודים החל לסבול טמבו מאסתמה, שממנה המשיך לסבול לאורך כל חייו. בשנת 1942 נבחר פה אחד ליושב ראש ועד הסטודנטים.[1][5]

בשנת 1942 הוא סולק מהלימודים, יחד עם כמה אחרים, כולל נלסון מנדלה, בשל השתתפותם בשביתת סטודנטים נגד הרשויות עקב סירובן לאפשר לסטודנטים לשחק טניס בימי ראשון. לאחר סילוקו חזר טמבו לביתו וניסה להתקבל למשרת הוראה, אך נדחה לאחר שנודע למעסיקים על סילוקו מהאוניברסיטה. עם זאת, הוא קיבל משרת הוראה בבית הספר התיכון ביוהנסבורג והחל ללמד שם מדעים ומתמטיקה. במהלך התקופה שבה לימד בתיכון, הפך טמפו לחלק מהאליטה האפריקאית הצעירה ביוהנסבורג.[1][3][6]

הפעילות ב-ANC

עריכה
 
טמבו (במרכז) בהגיעו לנמל התעופה סכיפהול, הולנד, 1981

בשנת 1942 פגש טמבו את וולטר סיסולו (אנ'), סוכן נדל"ן שמשרדו שימש כמקום התכנסות קבוע של אינטלקטואלים צעירים. בהתכנסויות הללו פגש צעירים אחרים בעלי דעות דומות כמו אנטון למבדה (אנ') ונלסון מנדלה, שאותו כבר הכיר קודם לכן, בלימודים באוניברסיטה. טמבו, סיסולו ומנדלה ביקרו בקביעות בביתו של אלפרד זומה (אנ'), רופא במקצועו, שהיה גם נשיא הקונגרס הלאומי האפריקני (ANC) באותן השנים. טמבו החל להשתלב באופן לא רשמי בדיונים של חברי ANC.[1]

בדצמבר של 1943 הקימו טמבו, מנדלה ווולטר סיסולו את ליגת הנוער של ה-ANC ‏(ANCYL), וטמבו הפך למזכיר הלאומי הראשון שלה. ליגת הנוער הציעה שינוי בדרכי הפעולה נגד משטר האפרטהייד. בשנים המוקדמות לפעילותה, ה-ANC ביקשה לקדם את מטרותיה באמצעות פעולות כמו עצומות והפגנות. ליגת הנוער חשה שפעולות אלו אינן מספיקות כדי להשיג את יעדי הקבוצה והציעה תוכנית פעולה חדשה שדגלה בטקטיקות כמו חרמות, מרי אזרחי ושביתות.[1][2][5]

בוועידת ה-ANC ב-1948 הציגה ANCYL את הטקטיקה שלה. עם זאת, ד"ר זומה, נשיא ה-ANC, לא היה בעד מחאה עימותית. לכן החליטה ה-ANCYL שלא לתמוך בבחירתו המחודשת של זומה לנשיאות ה-ANC, אלא אם יאשר את תוכנית הפעולה שלה. בוועידה עצמה התקבלה תוכנית הפעולה, אך זומה דחה את השימוש בחרם שהוצע על ידי חברי ה-ANCYL. טמבו ונטסו מוקיישליי (אנ') (שלימים התמנה להיות ראש ממשלת לסוטו),[7] שכנעו אז את ג'יימס מורוקה (אנ') להתמודד לנשיאות ה-ANC. הוא נבחר כדין והוועידה אימצה רשמית את תוכנית הפעולה שהציעה ה-ANCYL.[1]

ב-1948 עלתה לשלטון בדרום אפריקה המפלגה הלאומית. עליית המפלגה לשלטון ביססה את משטר האפרטהייד, והחוקים המפלים נגד אפריקאים, הודים וצבעוניים התעצמו. בעקבות העברת חוקי אפליה הולכים ומחמירים של הממשלה נגד האוכלוסייה חסרת הזכויות, ה-ANCYL, עם טמבו בראשה, הכינה תוכנית פעולה שכללה קמפיין אי ציות אזרחי, שביתות של תנועת העבודה, פעולות המוניות של המפלגה הקומוניסטית של דרום אפריקה וכן קמפיינים עממיים.[1]

על מנת לאפשר לעצמו לפרסם מסמכים משפטיים בשם הארגונים שבהם היה חבר, נרשם טמבו ללימודי משפטים בהתכתבות, וב-24 ביולי 1951 הוסמך כעורך דין. נלסון מנדלה, שגם הוא היה עורך דין מוסמך, פנה אליו במטרה ליצור שותפות, ויחד הם הקימו משרד עורכי דין ביוהנסבורג, שעם הזמן נודע כמשרד מצליח. כאשר מנדלה נאסר ב-1951, טמבו המשיך לנהל את המשרד.[2]

בקונגרס ה-ANC שנערך ב-1954, טמבו נבחר לתפקיד המזכיר הכללי של הארגון. באותה השנה קיבל טמבו צו החרמה מהמדינה. צווים כאלו היו דרך של המשטר לדכא את מתנגדי האפרטהייד, והיו כרוכים בהגבלה של חירות האדם שהופנו כלפיו.[1] צו ההחרמה קבע היכן הנאשם יכול לגור ועם מי הוא יכול ליצור קשר, הוא חייב את הנאשם להתייצב מדי שבוע בתחנת משטרה, ואסר עליו לנסוע אל מחוץ למחוז מגוריו. כמו כן, נאסר על הנאשם להשתתף בפגישות מכל סוג שהוא, לדבר בפומבי, או לפרסם ולהפיץ כל חומר כתוב. עקב איסור ההשתתפות בפגישות, הנאשם לא היה מורשה להיות עם יותר מאדם אחד בזמן מסוים. נאסר על הנאשם כל מגע עם מוחרמים אחרים, ואסור היה לו לעסוק בפעילות פוליטית כלשהי. העונש על הפרת צו ההחרמה היה עד חמש שנות מאסר.[8] על אף ההחרמה, טמבו נשאר מעורב באופן פעיל בפעילות הארגון מאחורי הקלעים, והשתתף בוועדה שניסחה את אמנת החירות (אנ'), שאומצה בקונגרס העם (COP) (אנ') שהתכנס ביוני 1955. בעת כינוס ה-COP, טמבו לא היה מורשה להשתתף עקב צו ההחרמה, ונאלץ לצפות בהליכים ממקום מסתור שהשקיף על הכיכר שבה התקיים הקונגרס.[1]

ב-5 בדצמבר 1956 נעצר טמבו באשמת בגידה, ושוחרר בערבות. לאחר הדיונים בבית המשפט, זוכה טמבו. במשפט הואשמו בסך הכל 155 חברי ANC בבגידה.[5]

בשנת 1957 החליף דומא נוקווה (אנ') את טמבו כמזכיר הכללי של ה-ANC, וטמבו נבחר לסגן נשיא ה-ANC. טמבו מונה על ידי הוועד המנהל הלאומי (NEC) (אנ') לעמוד בראש ועידת ה-ANC שהתקיימה בדצמבר, והוא הצליח לשלוט בפגישה ומנע מקבוצה של חברי ANC לשעבר לשבש אותה, מה שאילץ אותם לעזוב בסופו של דבר. ב-1959 עמד טמבו בראש הוועדה החוקתית של ה-ANC. ועדת טמבו המליצה לתת יותר הכרה חוקתית לליגת הנשים של ANC ‏(ANCWL) ול-ANCYL, וקידמה מדיניות אנטי-גזענות ואת אמנת החירות. התיקון החוקתי של ה-ANC שנקבע בוועדה נודע בשם חוקת טמבו. במשך כל אותו הזמן המשיך לתפעל את משרד עורכי הדין שהקים עם מנדלה לבדו.[1][5]

בגלות

עריכה
 
אוליבר טמבו בביקורו במזרח גרמניה, 1978

בעקבות טבח שארפוויל שאירע ב-21 במרץ 1960, יצא טמבו אל מחוץ לגבולות דרום אפריקה על מנת לנסות להשיג תמיכה בינלאומית בתנועה לשחרור דרום אפריקה. ב-27 במרץ 1960 עבר טמבו את הגבול לבצ'ואנאלנד, שם שלח מברקים לאו"ם, אך אלו יורטו והועברו לשלטונות דרום אפריקה. שהותו של טמבו בבצ'ואנאלנד הפכה למסוכנת עקב הסיכוי לחטיפה בחזרה לדרום אפריקה.[3][9][10]

טמבו נמלט במטוס חכור לדאר א-סלאם, אז בירת טנגניקה, ולאחר מכן טס לניירובי, שם ממשלת הודו הנפיקה לו מסמכים להמשך המסע. למחרת עזב את ניירובי לתוניסיה, שם נשא את נאומו הראשון מחוץ לדרום אפריקה, ופגש את הנשיא חביב בורגיבה על מנת להתדיין איתו על עמדות ה-ANC. משם נסע לגאנה ונפגש עם הנשיא קוואמה נקרומה על מנת לדון במצב בדרום אפריקה.[11]

ב-1 במאי 1960 נסע טמבו לדנמרק בהזמנת ראש הממשלה ויגו קמפמן, נאם בכינוסים בקופנהגן ובאורהוס וקרא לאיגודים מקצועיים לעזור בהחרמת ממשלת האפרטהייד של דרום אפריקה. לאחר מכן, טס למצרים כדי לנסות לגייס את תמיכתו של גמאל עבד אל נאצר. בסוף אותה השנה נסע טמבו לניו יורק כדי לנאום במטה האומות המאוחדות. משם הוא טס לאתיופיה ונאם בוועידה הראשונה של ראשי מדינות אפריקה שהתקיימה במאי 1963.[11]

 
לוח זיכרון שמציין את מיקום ביתו של טמבו בלונדון, 2007

במקביל למסעותיו של טמבו, ב-15 בספטמבר 1960, עברו אשתו אדלייד וילדיהם ללונדון, שם התגוררה המשפחה עד לשנת 1990. אדלייד הצליחה למצוא עבודה כאחות בבית חולים, ולעיתים עבדה במשמרת לילה בזמן שהילדים נשארו לבד בדירה. בשנים הללו טמבו פגש את משפחתו מעט מאוד בשל הנסיעות התכופות שלו והפעילות למען ה-ANC. אדלייד נאלצה לעבוד בין 12 ל-20 שעות ביום כדי להרוויח כסף לרווחת המשפחה, ותמכה בקליטה של חברי ANC שהגיעו לבריטניה. לטמבו היה מעט כסף והוא חסך באדיקות את הכסף שקיבל מה-ANC על סך 2 פאונד לשבוע, כדי לקנות מתנות לילדיו.[1][9]

בשנת 1963 נאם טמבו מספר נאומים על המצב בדרום אפריקה ברחבי העולם. בין היתר, נאם בוועידה הראשונה של ראשי מדינות אפריקה שהתקיימה במאי 1963 באתיופיה. באוקטובר של אותה השנה נסע טמבו לניו יורק כדי לנאום במטה האומות המאוחדות, ובנאומו קרא לשחרור האסירים הפוליטיים בדרום אפריקה. הנאום היווה השראה להחלטת האו"ם מספר XVIII שעברה ב-11 באוקטובר 1963, שקראה לממשלת דרום אפריקה לשחרר את האסירים הפוליטיים. בביקורו התיידד עם אנוגה סריניווסולו רדי (אנ'), דיפלומט הודי שהוביל את המאמצים למאבק באפרטהייד מטעם האו"ם, ובהמשך הפכו השניים לבעלי ברית.[12][11]

 
ביתו של טמבו בלוסקה, זמביה

ב-8 בינואר 1965 כינס טמבו פגישה של נציגי ANC מרחבי העולם, בלוסקה, בירת זמביה. באותה השנה הוא ניהל משא ומתן עם ארגון אחדות אפריקה ועם ממשלת טנזניה להקצאת קרקע להקמת מחנה צבאי בדאר א-סלאם, ובהמשך הקים מחנה נוסף בזמביה. בשנים הללו היה שרוי טמבו בלחץ מתמיד שהשפיע על בריאותו.[1]

בשנת 1967 הפך טמבו לנשיא של ה-ANC בפועל, לאחר מותו של אלברט לוטולי. הוא פעל לשמירה על אחדות ה-ANC על אף שגלה מדרום אפריקה.[13]

בשנים הבאות הוביל טמבו קמפיינים ומחאות. ב-1968 הוביל התארגנות בשם קמפיין ואנקי, שכללה אנשים מצבא המהפכה העממית של זימבבואה (Zimbabwe People's Revolutionary Army) שהתכנסו יחדיו במטרה לחדור לרודזיה ולהילחם בצבא המקומי. הקבוצה כונתה "יחידת לוטולי" על שם אלברט ג'ון לוטולי שנהרג בתאונת רכבת שנה קודם לכן. טמבו ליווה את הקבוצה במספר הזדמנויות כשיצאו למסעות סיור לאורך נהר הזמבזי. על אף שהצליחו לנצח את כוחות הביטחון של רודזיה במספר הזדמנויות, נאלצה הקבוצה לסגת, מכיוון שלא היו להם המשאבים להתמודד עם העוצמה הצבאית של הכוחות הדרום אפריקאים והרודזיים המשולבים. בעקבות כישלון הקמפיין, נכלאה קבוצה בהובלת כריס האני בבצ'ואנלנד (אנ'). עם שחרורה של הקבוצה פורסם מזכר חריף המאשים את מנהיגי ה-ANC ובפרט את טמבו באי עמידה בעקרונות דמוקרטיים. טמבו הוטרד מהמזכר ומהמורל הנמוך של הקבוצה. כתוצאה מכך, הוא החליט לכנס ועידה של ה-ANC המטרתה לייעץ בנושא. הוא שלח מברק חשאי להנהגה ברובן איילנד על מנת ליידע אותה על הוועידה. לאחר חודשים של הכנות, ב-25 באפריל 1969, התכנסה הוועידה, שמנתה כ-700 חברי ANC, במורוגורו, טנזניה. בפגישה זו הגיש טמבו את התפטרותו מה-ANC בעקבות הביקורת שהופנתה נגדו. כתוצאה מכך נכנסה הוועידה לאי סדר וטמבו שוכנע לחזור. לאחר מכן הוחלט על קיום בחירות חדשות להנהלה, וטמבו נבחר שוב פה אחד לנשיא. מבנה ההנהגה עבר שינוי בראשות טמבו, ובראשה עמדו יוסוף דאדו, רג' ספטמבר וג'ו סלובו.[1][14]

לאחר המהומות בסווטו ב-1976 נאלץ טמבו לחשוב מחדש על דרכים לניהול יעיל של הארגון. הוא פנה לממשלת טנזניה כדי לקבל פיסת אדמה להקמת בית ספר לגולים. בית הספר נקרא על שמו של סולומון מהלנגו (אנ'), חבר צבא ה-ANC‏ (uMkhonto weSizwe) שהוצא להורג על ידי הממשלה לאחר התקפה על מחסן ביוהנסבורג. בנוסף, יסד טמבו תחנת רדיו בלוסקה כדי לשדר תעמולה של ה-ANC. ב-1978 עמד טמבו בראש משלחת לווייטנאם שהשתתפה בהרצאות רבות ונפגשה עם פעילים במאבקים הווייטנאמיים. לאחר ביקור זה, הוא כינס ועדה אסטרטגית פוליטית-צבאית שהתכנסה כדי להניח את הבסיס לתמיכה המונית ולגיוס המונים. הוועדה המליצה על תוכנית שלפיה כל קבוצות האופוזיציה במדינה יאחדו כוחות סביב תוכנית רחבה של התנגדות לאפרטהייד. טמבו דגל בחשיבות של קשרים הן עם העולם האזרחי והן עם העולם הארגוני. בשנות ה-80 הוא נפגש עם חברות אמקיראיות בין-לאומיות והציג בפניהן את עמדת ה-ANC. בזמן שטמבו הרחיב את הקשרים של ה-ANC ברמה דיפלומטית, תאגידית, תרבותית וספורטיבית, הדיכוי של המשטר הדרום אפריקאי גבר. ב-8 בינואר 1985, נשא טמבו את נאומו המוכר ביותר שקרא לאנשים "להפוך את דרום אפריקה לבלתי ניתנת לשליטה". בעקבות מצב החירום שהוכרז בדרום אפריקה ביולי 1985, הוא פנה לכל תושבי דרום אפריקה - שחורים ולבנים - וניסה לשכנע אותם להתנגד לאפרטהייד ולהפוך את המדיניות לבלתי ניתן לביצוע. עם התגברות התסיסה החברתית והלחץ על ממשלת האפרטהייד, הצהיר טמבו שיש להתחיל לתכנן מבנים חברתיים חלופיים. באוקטובר 1985 התבקש טמבו למסור עדות לוועדת החוץ של בית הנבחרים בלונדון. התוצאה הייתה שבשנה שלאחר מכן, חבר העמים הבריטי שלח לדרום אפריקה משלחת שמטרתה הייתה לחקור את המצב במדינה. ב-1986 יזם טמבו קמפיין להקמת מערכת חינוך חלופית במדינה, וקרא לביטול הגדרתו של קונגרס הסטודנטים (COSAS) כלא חוקי.[1][14]

בשנת 1987 מינה טמבו ועדה משפטית שהורכבה מחברי ה-ANC שהתכנסה ליצירת הצעה לחוקה שתשקף את סוג המדינה שארגון ה-ANC שאף להקים. טמבו נכח בפגישות וניהל את חלקן. הוא תמך ברעיון של דמוקרטיה רב-מפלגתית כמשטר במדינה, ובמגילת זכויות רשמית שתהיה מעוגנת בחוק במדינה. לאחר דיונים ממושכים עם מנהיגי מדינות החזית של אפריקה הדרומית (אנ'), הוביל טמבו צוות של אנשי ANC שהיה אחראי לניסוח הצהרת הארארה. הוא ראה בכך הזדמנות למשא ומתן עם המשטר הדרום אפריקאי, במטרה להוביל לסיום האפרטהייד. הצוות פרט במסמך את העקרונות שהיו צריכים להתקיים לפני שניתן היה להתחיל במשא ומתן.[1]

שובו לדרום אפריקה והידרדרות מצבו הבריאותי

עריכה
 
טמבו בפגישתו עם ראש ממשלת הולנד, דריס ואן אכט, 1981

הלחץ והתשישות מהמאבק השפיעו על טמבו, ובשנת 1989 הוא לקה בשבץ מוחי קשה שפגע ביכולת הדיבור שלו. בעקבות השבץ, הוא הובהל מלוסקה לרחוב הארלי בלונדון, בהוראת נשיא זמביה קנת קאונדה. ההובלה התבצעה במטוסו הפרטי של איש העסקים טיני רולנד (אנ'), שגם שילם על הטיפול.[15] בניגוד לעצות הרופאים, המשיך טמבו לפעול בלוח הזמנים הצפוף, כשהוא נוסע לפגישות עסקים רשמיות מטעם ה-ANC. ב-1991, בזמן שעבר טיפול רפואי בשוודיה, הוא לקה בשבץ מוחי נוסף.[1]

ב-13 בדצמבר 1990 שב טמבו לדרום אפריקה לאחר למעלה מ-30 שנות גלות.[16][17] החזרה לדרום אפריקה התאפשרה בעקבות הלגליזציה של ארגון ה-ANC. בשובו לדרום זכה טמבו לתמיכה רבה, כאשר חלק מהתומכים היו יריביו בעבר.[18] בהגיעו לשדה התעופה, התקשה לברך את הקהל שקידם את פניו בעקבות אובדן הדיבור שנגרם לו מהשבץ. אובדן הדיבור גם הקשה עליו למלא את חובותיו כנשיא ה-ANC, ולכן בוועידה ה-48 של ה-ANC (אנ') נבחר נלסון מנדלה כנשיאו החדש של הארגון. עם פרישתו של טמבו מתפקיד הנשיא, נוצר בעבורו תפקיד מיוחד כיושב הראש הלאומי של הארגון.[19]

בפברואר 1993, נאם טמבו בכנס בינלאומי גדול שנערך ביוהנסבורג בראשות תבאו מבקי, לימים נשיא דרום אפריקה. נציגי תנועות שהתנגדו לאפרטהייד התכנסו באולם כדי להאזין לטמבו, שהודה להם על תרומתם לסיום האפרטהייד. למרות בריאותו הרעועה, הגיע טמבו למשרדי ה-ANC ביוהנסבורג מדי יום והמשיך לנאום בפגישות ובכנסים.[1]

מותו

עריכה

טמבו נפטר ב-24 באפריל 1993 מהתקף לב, בגיל 75, לאחר שסבל מסיבוכים בעקבות שבץ מוחי. מותו אירע 14 ימים לאחר רצח כריס האני ושנה אחת לפני הבחירות הכלליות ב-1994 שבהן נבחר נלסון מנדלה לנשיאות. מנדלה, תאבו מבקי, וולטר סיסולו ופוליטיקאים נוספים השתתפו בהלוויה. טמבו נקבר בבאנוני, חאוטנג.[1]

חיים אישיים

עריכה
 
פסל של טמבו באזור הנוחתים של נמל התעופה הבינלאומי של יוהנסבורג על שם או. אר. טאמבו

ב-1955 התארס טמבו עם אדלייד פרנסס צוקהודו, אחות במקצועה. חתונתם נקבעה ל-22 בדצמבר 1956, אך היא כמעט נדחתה מכיוון שטמבו נעצר באשמת בגידה ב-5 בדצמבר 1956. לאחר ששוחרר בערבות, החתונה התקיימה כמתוכנן. עד לשנת 1958 נולדו לבני הזוג שלושה ילדים.[1]

יחסים בינלאומיים

עריכה

הובלת המאבק נגד האפרטהייד הביאה את טמבו ליצור שורה של מערכות יחסים בינלאומיות אינטנסיביות. ב-1977 חתם טמבו על הסכם הסולידריות הראשון בין ה-ANC לבין עיירה, עם העיירה האיטלקית רג'ו אמיליה שהייתה היישוב הראשון בעולם שחתם על הסכם סולידריות שכזה.[20] זו הייתה תחילתה של שרשרת אירועים שהביאה את איטליה להשקיע מאמצים בפעולות קונקרטיות לתמיכה בזכות ההגדרה העצמית של העם הדרום אפריקאי. אחת מהפעולות הללו הייתה ארגון משטים של ספינות סולידריות. הספינה הראשונה נקראה "אמנדה", והיא יצא מג'נובה ב-1980.[21][22] לבקשתו של טמבו, רג'יו אמיליה הטביעה את מדליות איסיטוואלנדווה (אנ'), מדליית הכבוד של ה-ANC.[23][24]

הוקרה והנצחה

עריכה
 
שלט הכניסה לבית המורשת של אוליבר טמבו בלוסקה, זמביה

ב-6 בדצמבר 2002 הוענק לראשונה פרס מסדר ידידי אוליבר טמבו, אות כבוד דרום אפריקאי שנקרא על שמו. הפרס מוענק על ידי נשיא דרום אפריקה לאזרחים זרים אשר קידמו את האינטרסים והשאיפות של דרום אפריקה באמצעות שיתוף פעולה, סולידריות ותמיכה.[25]

בשנת 2004 צוין טמבו במקום ה-31 ברשימת Great South Africans (אנ') של תאגיד השידור הדרום אפריקני, ציון נמוך יותר מזה של הנדריק פרוורד שהיה מבולטי מנהיגי ממשל האפרטהייד. תאגיד השידור החליט לבטל את סבבי ההצבעה האחרונים מכיוון שרוב השחורים בדרום אפריקה לא השתתפו בהצבעה, שכן תאגיד השידור פונה בעיקר לדוברי אנגלית.[26]

בסוף 2005 הכריזו פוליטיקאים ממפלגת ה-ANC על תוכניות לשנות את שמו של נמל התעופה הבינלאומי של יוהנסבורג כך שיקרא על שם אוליבר טמבו. הנשיא ששלט בדרום אפריקה בתקופה ההיא, תאבו מבקי, התנגד לרעיון, מכיוון שהממשלה בראשות ה-ANC כבר שינתה בעבר, בשנת 1994, את שמו של נמל התעופה הבינלאומי של יוהנסבורג, שקודם לכן נקרא על שם יאן סמאסט, בטענה שאסור לקרוא לשדות תעופה בדרום אפריקה על שם דמויות פוליטיות. הנשיא הציע לקרוא לרחוב ביוהנסבורג על שם טמבו במקום. ההצעה התקבלה ברוב קולות בהצבעה שהתקיימה בנושא, וטקס שינוי השם התקיים ב-27 באוקטובר 2006, לציון 89 שנים להולדתו.[27][28]

בסמוך לבית שבו התגורר טמבו בלונדון מוצב פסל בדמותו. בפברואר 2021 שם הפארק שבו מוצב הפסל שונה ל"מגרש הבילויים של או. אר. טמבו" (אנ').[29] ביוני 2013, העיר רג'ו אמיליה באיטליה הקימה פארק המוקדש לטמבו, נשיא הקונגרס הלאומי האפריקאי. בשנת 2010 נקנה ביתו ברחוב אלכסנדרה פארק 51 בלונדון על ידי ממשלת דרום אפריקה, והיום הוא משמש כאנדרטה היסטורית ושלט מוצב במקום.[30][31]

זמן קצר לאחר מותו של טמבו הוכרז קברו כאתר מורשת לאומית בדרום אפריקה, אך הקבר איבד את המעמד כאשר אשתו, אדלייד טמבו, נפטרה ונקברה לצדו. באוקטובר 2012 קברו הוכרז מחדש כאתר מורשת לאומית.[32]

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא אוליבר טמבו בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 Oliver Tambo | South African History Online, www.sahistory.org.za (ארכיון)
  2. ^ 1 2 3 Oliver Tambo - Achievements, Quotes & Apartheid, Biography, ‏2020-07-15 (באנגלית אמריקאית)
  3. ^ 1 2 3 Oliver Tambo | South African Anti-Apartheid Activist & ANC Leader | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  4. ^ Oliver Tambo playing football | South African History Online, www.sahistory.org.za
  5. ^ 1 2 3 4 Oliver Reginald Kaizana “OR” Tambo (Posthumous) | The Presidency, www.thepresidency.gov.za
  6. ^ The History of Education: 1658 to present | South African History Online, www.sahistory.org.za
  7. ^ "Ntsu Mokhehle, 80; Fractious Land's Premier (Published 1999)" (באנגלית). 1999-01-10. נבדק ב-2023-07-28.
  8. ^ Banning | History, Laws & Impact | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  9. ^ 1 2 O. R. Tambo leaves South Africa for exile | South African History Online, www.sahistory.org.za
  10. ^ ADF, Oliver Tambo: From Exile to Exalted, Africa Defense Forum, ‏2018-07-10 (באנגלית אמריקאית)
  11. ^ 1 2 3 More archive sources related to Oliver Tambo | South African History Online, www.sahistory.org.za
  12. ^ ORGANIZATION OF AFRICAN UNITY, RESOLUTIONS ADOPTED BY THE FIRST CONFERENCE OF INDEPENDENT AFRICAN HEADS OF STATE AND GOVERNMENT, ADDIS ABABA, ETHIOPIA, ‏22 TO 25 MAY 1963
  13. ^ Oliver Reginald Kaizana “OR” Tambo (Posthumous) | The Presidency, www.thepresidency.gov.za
  14. ^ 1 2 OATF, Remember the legacy of Tambo, Tambo Foundation, ‏2017-06-14 (באנגלית אמריקאית)
  15. ^ Luli Callinicos, Oliver Tambo: Beyond the Engeli Mountains, New Africa Books, 2004, ISBN 978-0-86486-666-0. (באנגלית)
  16. ^ Oliver Tambo returns from exile | South African History Online, www.sahistory.org.za
  17. ^ Speech by Oliver Tambo at an ANC rally after the close of the National Consultative Conference, web.archive.org, ‏2013-08-14
  18. ^ Preview unavailable - ProQuest, www.proquest.com (באנגלית)
  19. ^ Nelson Mandela is elected Deputy President of the ANC | South African History Online, www.sahistory.org.za
  20. ^ Città di Reggio Emilia, WCADP (באנגלית אמריקאית)
  21. ^ Thomas G. Karis, Revolution in the Making: Black Politics in South Africa, Foreign Affairs 62, 1983, עמ' 378–406 doi: 10.2307/20041823
  22. ^ MOZAMBIQUE: THE ITALIAN, British Pathé (באנגלית בריטית)
  23. ^ ANC Gauteng Centenary Month to celebrate Oliver Tambo, 18 October 2012 | South African History Online, www.sahistory.org.za
  24. ^ Italy Pledges Greater Solidarity, Sechaba: official organ of the ANC, ‏May 1982
  25. ^ The Order of the Companions of OR Tambo | South African Government, www.gov.za
  26. ^ The 10 Greatest South Africans of all time, Bizcommunity (באנגלית)
  27. ^ The Johannesburg International Airport is officially renamed OR Tambo International Airport by President Mbeki. | South African History Online, www.sahistory.org.za
  28. ^ Carroll, Rory (2003-10-09). "Plan to rename Johannesburg airport stirs colonialism row". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2023-07-29.
  29. ^ O R Tambo Recreation Ground | London Borough of Haringey, new.haringey.gov.uk
  30. ^   Sebastien Berger, ‏South African government buys ANC leader's Muswell Hill home, The Telegraph, 12 March 2010
  31. ^ "Memorials to South African leader" (באנגלית בריטית). 2007-10-17. נבדק ב-2023-07-29.
  32. ^ Shain Germaner, Tambo gravesite re-declared heritage site, ewn.co.za (באנגלית)
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=אוליבר_טמבו&oldid=39859769"