אין מקרא יוצא מידי פשוטו
אין מקרא יוצא מידי פשוטו הוא כלל תלמודי הקובע שבמקרים בהם דרשו חז"ל פסוק מסוים שלא על פי פשוטו, אין מתעלמים לחלוטין מהבנתו הפשוטה וניתן ללמוד ממנו גם את מה שנראה מפשוטו.
עיקרו של כלל זה בא להורות שניתן ללמוד ולהוציא דינים הלכתיים מפשט הכתוב, גם במקרים בהם חז"ל דרשו את הפסוק והסבו אותו ממשמעותו הפשוטה. כיום מקובל להשתמש בביטוי זה במשמעות שונה, הגורסת שאף לאחר הדרש, אין להתעלם מפשוטו של מקרא וניתן עדין להבין ולפרש את הפסוק גם בהבנתו המילולית הפשוטה.[1]
מקור הכלל
עריכהבגמרא מצינו כלל זה במספר מקומות. אחד מהם הוא על דברי רבי אליעזר במשנה שקובע שכלי מלחמה ("כלי זיין") נחשבים תכשיטים לאדם הלובש אותם, ולפיכך מותר לצאת בהם לרשות הרבים בשבת. האמורא אביי מוצא את מקור דברי רבי אליעזר בפסוק (ספר תהלים, פרק מ"ה, פסוק ד') "חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ", שממנו ניתן להבין שהפסוק מתייחס לכלי מלחמה ככלים המקשטים ומפארים את הנושאם. על פרשנות זו מקשה רב כהנא שהלא כלי המלחמה שבפסוק הם משל לדברי תורה[2] ולא לכלי מלחמה כפשוטו. ועל כך משיב לו מר בריה דרב הונא: ”אין מקרא יוצא מידי פשוטו.” לאחר ששמע את תשובתו ציין רב כהנא: ”כד הוינא בר תמני סרי שנין הוה גמירנא ליה לכוליה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא (=כאשר הייתי בן שמונה עשרה שנה כבר למדתי את כל התלמוד, אך לא ידעתי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד עתה).”[3]
דוגמה נוספת היא הפסוק (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ח) "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם", שאף על פי שחז"ל דורשים מן המילה "לנפש" הלכה נוספת, עדיין אין מקרא יוצא מידי פשוטו שחייב רק אם שרט את גופו ל"נפש" (דהיינו על אדם שמת) אך לא על צער אחר כמו ביתו שנפל או ספינתו שטבעה בים.[4]
יוצא מכלל זה הוא האמור בתורה לגבי מצוות יבום (ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק ו') "וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת", שפשט הכתוב מורה לכאורה שיש לקרוא לשם הבן הראשון שיוולד למייבם כשמו של האח המת. אך חז"ל פירשו (על פי גזירה שוה) שהפסוק מתייחס לאח הבכור של המת, והכתוב מורה ש"גדול האחים מייבם".[5] בהקשר זה קובע רבא שאף על פי שבכל התורה כולה אומרים אין מקרא יוצא מידי פשוטו, כאן באה הגזירה שוה והוציאה את הפסוק ממשמעותו הפשוטה לחלוטין, ואין צורך לקרוא לבן הבכור על שם המת.[6] לפי רש"י רבא למד חריג זה מרבותיו.[7]
מחלוקת הראשונים בפשט ודרש
עריכההשלכה חשובה מכלל זה לומד הרמב"ם. לפי שיטתו,[8] כל מצווה שהוציאו אותה חכמים בדרך דרשה, כגון על פי שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, אם פשט הכתוב אינו מכריח כן, אין היא נמנית במנין התרי"ג מצוות והיא קרויה "דברי סופרים", זאת משום שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. לפי הבנת הרמב"ם, אף שדרשות חז"ל הן אמת, עיקר לימודן אינו מדרש הכתוב אלא שכך קיבלו חז"ל מרבותיהם עד משה רבינו שקיבל מפי הגבורה.[9] אך מקרא לא יוצא מידי פשוטו והכתוב אינו מורה בהכרח על דרשות אלו, ולפיכך אין למנותן כמצווה ממנין המצוות.
על שיטתו זו חלק הרמב"ן בחריפות,[10] ולדעתו כל דרשה שהוציאו אותה חכמים מן הכתוב – היא חלק נוסף בכוונת הכתוב, לבד מהפשט,
ולא אמרו אין מקרא אלא כפשוטו, אבל יש לנו מדרשו עם פשוטו ואינו יוצא מידי כל אחד מהם, אבל יסבול הכתוב את הכל ויהיו שניהם אמת
ומשכך יש להחשיב את דרשות חז"ל במנין המצוות. גם לגישתו של המלבי"ם, בהקדמתו לספר ויקרא, דרשות חז"ל הן פירוש לכתוב, ולשיטתו אף הפירוש המדויק יותר מן הפשט:
כי כל דברי תורה שבע"פ מוכרחים ומוטבעים בפשט הכתוב ובעומק הלשון. וכי הדרוש הוא לבדו הוא הפשט הפשוט המיוסד כפי חוקי הלשון האמיתיים והברורים.
פשוטו של מקרא
עריכההביטוי אין מקרא יוצא מידי פשוטו החל לשמש החל מתקופת הראשונים לשם העברת המסר בדבר האפשרות לפרש את המקראות גם לפי הבנתם המילולית הפשוטה, המכוּנַה בדבריהם: פשוטו של מקרא. עיקרון זה אינו מנסה להוציא דינים חדשים מפשוטו של מקרא אלא רק לבאר אותו. לרוב, פירושים אלו אינם עומדים בניגוד לדרשות חז"ל, אלא מתקיימים במקביל להם, כאשר פשוטו של מקרא מתייחס אל הרובד החיצוני והפשוט יותר של הכתוב, ואילו דברי חז"ל באים לגלות את הרובד העמוק יותר (על דרך: פשט, רמז, דרש וסוד). גדול הפרשנים רש"י, שהרבה לפרש את המקראות על פי מדרשי חז"ל השונים, שילב בדבריו פעמים רבות גם את הפרשנות הפשטנית של הכתוב תוך ציון היחס של כל אחת מהפרשנויות:
על הפסוק (ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ב') "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" מפרש רש"י: ”הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי”.
מלבד רש"י, פרשנים רבים אחרים (כמו הרמב"ן,[11] אבן עזרא[12] ורבנו בחיי[13]) עשו שימוש בכלל אין מקרא יוצא מידי פשוטו כהסבר למה סטו מן הפירוש הדרשני המקובל. הרשב"ם, בפירושו לפרשת וישב מייחד את הדיבור אודות עיקרון זה, ואף מספר על ויכוח שהתחולל בינו לבין סבו רש"י באשר לצורך בכתיבת פירוש לתורה על פי פשוטו של מקרא:
אלה תולדות יעקב - ישכילו ויבינו אוהבי שכל מה שלימדונו רבותינו כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אף כי עיקרה של תורה באת ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט ההגדות וההלכות והדינין על ידי אריכות הלשון ועל ידי שלשים ושתים מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ועל ידי שלש עשרה מידות של ר' ישמעאל. והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא... וכדאמרו במסכת שבת: "הוינא בר תמני סרי שנין וגריסנא כולה תלמודא ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו". וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום...
— רשב"ם בראשית פרק לז פסוק ב
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכהדוד הלבני, מי היה הראשון שהשתמש במימרה "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", בתוך: סידרא, ג תשמ"ז, עמודים 51-43.
קישורים חיצוניים
עריכה- הערך "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- הערך "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", באתר ויקישיבה
- אין מקרא יוצא מידי פשוטו - מקורות
הערות שוליים
עריכה- ^ הרב עדין שטיינזלץ, פשוטו של מקרא, באתר דעת
- ^ הערה: "הוי זהיר לחזר על משנתך שתהא מזומנת לך בשעת הדין, להביא ראיה, כחרב על ירך גבור לנצח במלחמה, והוא הודך והדרך". רש"י.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס"ג, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ', עמוד ב' ורש"י ד"ה הא אפיקתיה.
- ^ רש"י דברים שם
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף כ"ד, עמוד א'
- ^ יצוין שאף על פי כן, פרשני הפשט הקלאסיים, כדוגמת רשב"ם וראב"ע פירשו פסוק זה כפשוטו שמורה שיש לקרוא לבן היילוד כשם האח המת.
- ^ הקדמה לספר המצוות להרמב"ם, שורש ב.
- ^ ראו גם בדבריו בהקדמתו לפירוש המשנה ד"ה וכן קיבל ירמיה ועד למילים "ופלוני מחזיק טענה פלונית וכדומה לו"
- ^ השגות הרמב"ן על ספר המצוות, שורש ב
- ^ בפירושו לבראשית פרק לז פסוק יז; משפט החרם ד"ה ואני אומר.
- ^ בהקדמתו לתורה
- ^ בראשית פרק ג פסוק כא