הרפובליקה העממית של בולגריה
הרפובליקה העממית של בולגריה (בבולגרית: Народна република България, בראשי תיבות: НРБ) היה שמה הרשמי של בולגריה בתקופתה כרפובליקה סוציאליסטית במהלך עידן המלחמה הקרה מ-1946 ועד 1990. בתקופה זו נשלטה המדינה על ידי המפלגה הקומוניסטית הבולגרית והייתה לחלק מהגוש המזרחי ובראשו ברית המועצות, לחלק מהקומקון, ולחלק מברית ורשה.
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | קומוניסטי | ||
| גאורגי דימיטרוב | |||
| שפה נפוצה | בולגרית | ||
| עיר בירה | סופיה | ||
| רשות מחוקקת |
האספה הלאומית הבולגרית  | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | משאל עם שנערך ב-15 בספטמבר 1946 ובו הוחלט על ביטול המלוכה. | ||
| תאריך | 1 בדצמבר 1946 | ||
| פירוק | סתיו העמים | ||
| תאריך | 15 בנובמבר 1990 | ||
| ישות קודמת |
 ממלכת בולגריה | ||
| ישות יורשת |
הרפובליקה של בולגריה | ||
  | |||
.svg)
.svg)
היסטוריה
עריכה
ערך מורחב – היסטוריה של בולגריה
יסוד הרפובליקה העממית
עריכהבמרבית שלבי מלחמת העולם השנייה הייתה ממלכת בולגריה בעלת בריתה של גרמניה הנאצית. אולם לאחר מותו של בוריס השלישי, מלך בולגריה והמפנה שחל בחזית המזרחית, החלה בולגריה לשנות את מדיניותה והבולגרים החלו לשאת ולתת עם בעלות הברית, אך התקדמותו המהירה של הצבא האדום מנעה את הבשלת המגעים. ב-9 בספטמבר 1944 התחוללה בבולגריה הפיכה שאותה הובילה חזית המולדת הבולגרית, בחסות הצבא האדום שכוחותיו הגיעו בו ביום לסופיה הבירה. קימון גאורגייב הפך לראש הממשלה ותיק ביטחון הפנים נמסר לאנטון יוגוב מהמפלגה הקומוניסטית. יוגוב ניצל את תפקידו בממשל החדש כדי להביא את המפלגה הקומוניסטית להגמוניה בבולגריה.
ב-15 בספטמבר 1946 נערך בבולגריה משאל עם ובמסגרתו הוחלט על ביטול המלוכה. המלך סימאון השני נמלט מבולגריה וב-1 בדצמבר 1946 הפכה בולגריה רשמית לרפובליקה העממית הבולגרית. הקומוניסטים פתחו במסע טיהורים בקרב חברי חזית המולדת והחל מאמצע 1948 נתונה הייתה בולגריה לשליטה קומוניסטית אבסולוטית והפכה לגרורה סובייטית.
עידן ז'יבקוב
עריכהבין 1946 ל-1949 כיהן גאורגי דימיטרוב כראש הממשלה ונקט במדיניות פאן בלקנית תוך יחסי קרבה עם יוסיפ ברוז טיטו שליט יוגוסלביה. לאחר מותו של דימיטרוב התחזקה האחיזה הסובייטית בבולגריה. לאחר מספר חודשים בהם כיהן וסיל קולארוב כראש הממשלה מונה וולקו צ'רבנקוב לתפקיד. צ'רבנקוב שהיה סטליניסט נוקשה, יישם בבולגריה את שיטת הסלאמי ובתקופתו הגיעה לשיאה רדיפת מתנגדי המשטר והכלכלה הפכה ריכוזית. קשיחותו של צ'רבנקוב הקימה עליו את חברי מפלגתו.[1]
העידן הקומוניסטי בבולגריה מזוהה עם טודור ז'יבקוב אשר שלט במפלגה ובמדינה ברוב שלביו. ב-1954 הפך ז'יבקוב למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, ב-1962 הצליח להביא להתפטרותו של אנטון יוגוב מכהונתו וממועד זה ועד להדחתו ב-1989 היה למעשה שליטה האבסולוטי של המדינה. באמצע שנות ה-60 ביצע ז'יבקוב רפורמה כלכלית בבולגריה וניתן חופש מסחר מסוים. ב-1968 נטל הצבא הבולגרי חלק בפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה. ב-1971 יצר ז'יבקוב לעצמו את תפקיד יושב ראש מועצת המדינה הבולגרית, מינה את סטאנקו טודורוב לראשות הממשלה והמשיך לשלוט במדינה. באמצע שנות ה-80 החל ממשלו לרדוף את המיעוט הטורקי במסגרת תהליך ה"בולגריזציה" וכ-300,000 מהם היגרו מבולגריה בעיקר לטורקיה.[2]
נפילת המשטר הקומוניסטי
עריכהבשלהי שנות ה-80 החלו אירועי סתיו העמים לחלחל גם לבולגריה. במפלגה הקומוניסטית בוצעה הפיכת פנים וב-10 בנובמבר 1989 הפך פטר מלאדנוב ליושב ראש מועצת המדינה. אף על פי שמלאדנוב הבטיח רפורמות נמשך אי השקט החברתי והפוליטי וב-11 בדצמבר הכריז מלאדנוב בטלוויזיה הלאומית על סיום דרכה של המפלגה הקומוניסטית. ב-15 בינואר 1990, ביטלה האספה הלאומית רשמית את תפקידה של המפלגה הקומוניסטית כמפלגת השלטון וביוני 1990, נערכו הבחירות החופשיות הראשונות מאז 1931. בכך נסללה דרכה של בולגריה להפוך לדמוקרטיה רב-מפלגתית.
ממשל ופוליטיקה
עריכההמערכת הפוליטית הבולגרית הייתה חד מפלגתית ובראשה עמדה המפלגה הקומוניסטית. המפלגה הקומוניסטית הבולגרית ביססה נומנקלטורה נרחבת בכל שדירות השלטון בבולגריה. חוקת בולגריה שונתה פעמיים. בדצמבר 1947 הונהגה חוקת דימיטרוב וב-1971 חוקת ז'יבקוב שנועדה בעיקר לצורך עיגון תפקידו החדש של ז'יבקוב כיושב ראש מועצת המדינה. בסעיף 1 בחוקת ז'יבקוב נכתב: "הרפובליקה העממית של בולגריה היא מדינה סוציאליסטית, בראשות פועלי הכפר והעיר. הכוח המוביל בחברה ובפוליטיקה היא המפלגה הקומוניסטית הבולגרית". ב-12 ביולי 1991 בוטלה חוקת ז'יבקוב. בשיאה, בשנות ה-80 המאוחרות, מנתה המפלגה הקומוניסטית כמיליון חברים, שהיוו כ-12% מאוכלוסיית המדינה בעת ההיא.
צבא
עריכהבמהלך תקופת הרפובליקה העממית, אימץ צבא בולגריה את הדוקטרינה הצבאית של ברית המועצות. הסובייטים סיפקו לבולגרים ציוד צבאי רב והוקמה תעשייה צבאית מקומית. עד 1988, מנה הצבא העממי הבולגרי (Българска народна армия) 152,000 חיילים, וחולק לארבע זרועות עיקריות - כוחות היבשה, חיל הים, חיל האוויר והנ"מ, וכוחות הטילים. הכוחות מנו 3,000 טנקים, 2,000 נושאי גייסות משוריינים, 2,500 קני ארטילריה, כ-500 מטוסי קרב, 33 ספינות מלחמה. לבולגרים היו 67 משגרי טילי סקאד, 24 סוללות טילי קרקע קרקע מסוג SS-23 ועשרות משגרי רקטות מסוג פרוג-7. בין 1988 ל-1991 צומצם היקף הצבא לכדי 107,000 חיילים.[3]
כלכלה
עריכהבבולגריה הונהגה כלכלה מתוכננת ריכוזית בדומה לשאר חברות הגוש המזרחי. מתום מלחמת העולם השנייה ועד לראשית שנות ה-60 לא נרשם שיפור משמעותי ברמת החיים בבולגריה. המדינה הייתה ברובה מדינה חקלאית ותנופת התיעוש במדינה החלה במהלך שלטונו של צ'רבנקוב. בתקופה זו הוחל בפיתוח מגזר האנרגיה, נבנו עשרות סכרים להפקת אנרגיה הידרו אלקטרית ונבנו תחנות כוח. שירותי הבריאות והחינוך הוענקו בחינם ותלושי המזון מתקופת מלחמת העולם השנייה בוטלו. התוצר המקומי הגולמי עדיין היה נמוך וכך גם ההוצאה הפרטית לנפש.
ז'יבקוב המשיך בקו הכלכלי הריכוזי, אם כי הנהיג רפורמות מסוימות, פיתח גם את התעשייה קלה, התיירות, ופעל לשיקום מיזר החקלאות. נוצר שוק חופשי מוגבל במכירת עודפי תוצרת חקלאית ומחירי התוצרת הוזלו. ב-1965 הפכה בולגריה למדינת הגוש המזרחי הראשונה שרכשה רישיון מקוקה-קולה. המוצר הוצג עם הלוגו והסימן המסחרי באותיות קיריליות. הכלכלה הבולגרית נשענה על הסובייטית (יותר מ-60% של היקף סחר) ובמסגרת התכנון הכלכלי לא נבדקה לעומק נחיצותם של מוצרים מסוימים והאם היו שווקים עבור חלק מהסחורות שיוצרו. כך נוצרו עודפים של מוצרים מסוימים, בעוד שבמוצרים אחרים נוצר מחסור. בולגריה סחרה עם גרמניה המזרחית וצ'כוסלובקיה והתקיימו קשרי מסחר מסוימים גם עם גרמניה המערבית ואיטליה. בנוסף, יוצאה תוצרת בולגרית למונגוליה ומדינות אפריקה השונות.
בולגריה נחשבה ליצרנית גדולה של מחשבים וציוד אלקטרוניקה והומשלה בשעתו לעמק הסיליקון של הגוש המזרחי. בין 1979 ל-1989 עמד שיעור האינפלציה השנתי הממוצע בבולגריה על 8.7 אחוזים.[4][5][6]
תרבות
עריכהתרבות הרפובליקה העממית של בולגריה נשלטה לחלוטין על ידי המפלגה הקומוניסטית. התפטרותו של וולקו צ'רבנקוב והפריחה הספרותית והתרבותית בברית המועצות בעידן חרושצ'וב יצרו ציפיות לפריחה וליברליזציה תרבותית גם בבולגריה, אך המרד ההונגרי ב-1956 הביא לרתיעה בקרב ההנהגה הבולגרית אשר חששה מהתגובה הסובייטית והגבילה את חופש התרבות.
בתגובה לאירועים בהונגריה מונה ב-1957 וולקו צ'רבנקוב לשר החינוך והתרבות והוא "טיהר" את הנהגת איגוד הסופרים הבולגרית ופיטר עיתונאים ועורכים שנחשבו ליברלים ממשרותיהם. בהמשך, חנן המשטר הבולגרי סופרים ואמנים עצמאיים.[7] בתקופת שלטונו של ז'יבקוב הצליח השלטון הבולגרי לבלום את כל ניצני ההתנגדות למשטר בקרב האליטה האינטלקטואלית הבולגרית וזאת על ידי העדפה חברתית וכלכלית משמעותית של חברי האליטה המקורבים למשטר ובאופן זה צירוף הדרגתי של חברים נוספים למעגל תומכי השלטון בבולגריה. במקביל, רדף השירות החשאי הבולגרי את מתנגדי המשטר הקיצונים מקרב חברי האליטה וב-1978 נרצח בלונדון גאורגי מרקוב אחד ממבקריו החריפים של ז'יבקוב.[8]
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- מרשל לי מילר, "בולגריה במלחמת העולם השנייה", אוניברסיטת סטנפורד, קליפורניה, ארצות הברית, 1975, באתר גוגל ספרים (באנגלית)
- בולגריה בשנות ה-80, באתר ספריית הקונגרס (באנגלית)
בולגריה, היסטוריה, 1944-1990, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ עידן צ'רבנקוב בבולגריה, באתר ספריית הקונגרס (באנגלית).
- ^ עידן ז'יבקוב בבולגריה, באתר ספריית הקונגרס (באנגלית).
- ^ צבא הרפובליקה העממית הבולגרית, באתר ספריית הקונגרס (באנגלית).
- ^ רמת החיים בבולגריה בתקופת השלטון הקומוניסטי, באתר ספריית הקונגרס (באנגלית).
- ^ Bulgarian Trade with Developed Non-Communist Countries, באתר osaarchivum.org (באנגלית).
- ^ Bulgaria: Soviet Silicon Valley Revived, באתר novinite.com (באנגלית).
- ^ החיים האינטלקטואליים בבולגריה בשנות ה-50, באתר ספריית הקונגרס (באנגלית).
- ^ ז'יבקוב והאליטה האינטלקטואלית הבולגרית, באתר ספריית הקונגרס (באנגלית).