ויקיפדיה

ג'יימס גררד

פוליטיקאי אמריקאי

ג'יימס גררד (באנגלית: James Garrard; 14 בינואר 1749 – 19 בינואר 1822) היה פוליטיקאי ובעל אדמות אמריקאי, שכיהן כמושלה השני של קנטקי בין השנים 1796–1804. בשל הגבלות הכהונה שנחקקו בחוקת קנטקי בשנת 1799, הוא היה מושל קנטקי האחרון שכיהן בתפקיד שתי קדנציות רצופות עד לתיקון החוקה בשנת 1992 שבו הוסרה ההגבלה.

ג'יימס גררד
James Garrard
דיוקן של ג'יימס גררד, 1818
דיוקן של ג'יימס גררד, 1818
דיוקן של ג'יימס גררד, 1818
לידה 14 בינואר 1749
מחוז סטפורד, קולוניית וירג'יניה
פטירה 19 בינואר 1822 (בגיל 73)
מחוז בורבון, קנטקי, ארצות הברית
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מפלגה המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית
מושל קנטקי ה־2
7 ביוני 1796 – 5 בספטמבר 1804
(8 שנים)
שירות צבאי
צאצאים Margaret Talbot עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות הכוחות המזוינים של ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
דרגה קולונל
פעולות ומבצעים
מלחמת העצמאות של ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בשנת 1795, לאחר מותו של מושלה הראשון של קנטקי, אייזק שלבי, התמודד גררד על התפקיד. לאחר ספירת הקולות הראשונה זכה יריבו בנג'מין לוגן במספר הקולות הרב ביותר. כיוון שחוקת קנטקי לא הגדירה במפורש האם לתפקיד המושל ייבחר המועמד שזכה במספר הקולות הרב ביותר או שנחוץ דווקא רוב מוחלט מבין כלל הקולות, נערכה הצבעה נוספת בין שני המועמדים הראשונים. בהצבעה השנייה זכה גררד, ולוגן החליט לערער על התוצאה לתובע הכללי המדינתי ג'ון ברקינרידג' ולסנאט של קנטקי. השניים דחו את הערעור, ובכך הייתה ידו של גררד על העליונה.

גררד, חבר במפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, התנגד בתוקף לחוקי הזרים וההסתה ותמך במאבק של מדינתו ושל וירג'יניה השכנה נגד חקיקות אלו. במהלך כהונתו הראשונה קידם חינוך ממלכתי במדינה, חוקק רפורמות חדשות במיליציה ובכלא האזרחי והציע חוקים לטובת המעמד הבינוני במדינה. בשנת 1798 הוקמה אחוזת מושל קנטקי הראשונה, והוא היה הראשון שהתגורר בה. בשנת 1799 נבחר בפעם השנייה לתפקידו. במרוצת כהונתו השנייה תמך ברכישת לואיזיאנה, וראה בה פרויקט אסטרטגי ובעל חשיבות רבה למעבר של סחורות בנמל הראשי של ניו אורלינס. עם סיום תפקידו כמושל המדינה עבר להתגורר באחוזתו הפרטית, ועסק בחקלאות ובמסחר עד למותו.

שנותיו הראשונות ומשפחתו

עריכה

גררד נולד במחוז סטנפורד שבקולוניית וירג'יניה, ב-14 בינואר 1749, לקולונל ויליאם ומרי גררד.[1] אמו, מרי, נפטרה במועד לא ידוע בין השנים 1755–1760. לאחר מותה התחתן אביו עם אליזבת מוס, ובמרוצת הזמן נולדו לזוג ארבעה ילדים נוספים. אביו של ג'יימס גררד, קולונל ויליאם גררד, עבד כסגן יושב ראש מחוז סטנפורד ובמסגרת תפקידו פיקד על המיליציות המקומיות. בתקופה זו הייתה משפחת גררד עשירה וידועת-שם במחוז; בית המשפט העליון המחוזי אף נבנה על קרקע בבעלותה.[2] בילדותו עסק גררד בחקלאות בחוותו של אביו. הוא התחנך במיטב בתי הספר הממלכתיים של המחוז, ורחש חיבה לקריאת ספרים. עוד בשלב מוקדם בחייו התקשר לכנסייה הבפטיסטית של הרטווד.[3]

ב-20 בדצמבר 1769 נישא גררד לאליזבת מאונטג'וי, שהייתה חברתו מילדותו.[4] במשך השנים נולדו לזוג חמישה בנים ושבע בנות. טרם הגיעם לגיל שנתיים נפטרו שלושה מילדיהם של הזוג.[5] כל ארבעת בניו נלחמו במלחמת 1812 ושירתו באספה הכללית של קנטקי,[6] וכמה מנכדיו אף שירתו במלחמת האזרחים האמריקנית.[7] בעת שירותו במיליציה בשנת 1779 נבחר לייצג את מחוז הולדתו בבית הנבחרים של וירג'יניה.[8] במהלך כהונתו כחבר בבית הנבחרים הוביל הצעת חוק לחופש דת למען כל אזרחי וירג'יניה, אשר סיכלה יוזמה לקבוע את הכנסייה האנגליקנית ככנסייה הרשמית של קנטקי.[9] לאחר כהונתו שב לקריירה הצבאית שלו במיליציה, ובשנת 1781 הועלה לדרגת קולונל.[10]

המעבר לקנטקי

עריכה
 
"מאונט לבנון", משכנם של גררד ומשפחתו

לאחר המהפכה האמריקנית התמודד גררד עם מספר קשיים בחייו האישיים; משפחתו גדלה והתרחבה, ובד בבד הצטמצם הונו.[10] בעקבות דיווחים של שכנו לשעבר ג'ון אדוארדס, הוא עבר למחוז קנטקי שבמדינת וירג'יניה. מחמת תפקידו במיליציה, רשאי היה לתבוע זכות על כל קרקע פנויה שמצא. בשנת 1783, לאחר שמחוז קנטקי פוצל למספר מחוזות נוספים, תבע זכות על שטח בגודל של כ-40,000 אקר (160 קמ"ר).[11] גררד רשם עצמו במנהל הקרקעות המחוזי, ועבר עם משפחתו לשטח שקיבל לבעלותו במחוז פאייט. שלוש שנים אחר כך העסיק את ג'ון מטקלף לבניית אחוזתו הקבועה, "מאונט לבנון", על גדות נהר ליקינג.[12] הוא עסק בחקלאות ופתח טחנת רוח ומזקקת ויסקי. בשנת 1784 התגייס למיליציית המחוז.

בשנת 1785 נבחר גררד לייצג את מחוז פאייט בבית המחוקקים של וירג'יניה.[13] בוועדת המחוקקים היה שותף להחלטה לחלוקה הנוספת של מחוז קנטקי, שהקימה שלושה מחוזות חדשים במדינה, מדיסון, מרסר ומחוז הבית של גררד, בורבון. לאחר החלטת הוועדה מונה למודד קרקעות ושופט של מחוז בורבון שזה עתה הוקם. בתקופות שונות אף שימש כקולונל וכשופט צבאי במיליציית המחוז. אחוזתו הוגדרה כמושב המחוז הזמני של בורבון. ב-15 במאי 1786 התכנס לראשונה בית המשפט המחוזי באחוזה.[4] בשנת 1789 הקים בית המחוקקים של וירג'יניה, בהצעתו של גררד, את מושב המחוז הרשמי של בורבון בעיר בשם הופוול. בשנת 1790 שונה בהמלצתו שם העיר לפריס (קנטקי), וזמן קצר אחר כך עזב את תפקידו המנהלי במחוז, בכדי להרחיב את מערך הגנתה של המיליציה.[14] על פי הוראתו הרחיב בית המשפט המחוזי את המיליציה האזרחית לשני גדודים עיקריים.

על אף שהיסטוריונים רבים החשיבו את גררד כחבר במועדון הפוליטי של דנוויל (Danville Political Club), שהיה ידוע ברצונו לפתח את קנטקי כמדינה עצמאית, לא נמצא שמו ברשומות המועדון. ה. א. אברמאן, הביוגרף של גררד, טען כי מטרת המועדון ומטרתו של גררד כאקטיביסט למען קנטקי היו דומות, ולכן פירשו היסטוריונים אלה את השתייכותו למועדון באופן שגוי. פוליטיקאים ידועי-שם אחרים שפעלו במועדון הם אייזק שלבי וכריסטופר גרינאפ, לימים מושלי קנטקי.[15]

הכנסייה הבפטיסטית

עריכה

עוד מ-25 ביוני 1785 השתתפו גררד וחברו אוגוסטין איסטין בפגישות האגודה הבפטיסטית אלקהורן.[16] בשנת 1787 אף סייע בייסוד הכנסייה הבפטיסטית על שם קופר רון בסמוך לאחוזתו. אחר כך נבחר לאחד מזקני הכנסייה ושירת את ציבור מחוזו במשך עשר שנים.[3] זמן קצר לאחר הקמתה הצטרפה הכנסייה לאלקהורן, ובשנת 1789 קיבל גררד רישיון להטפת הדת הבפטיסטית.[17]

במרוצת הזמן הקימו וטיפחו גררד וזקני הכנסייה קהילות בפטיסטיות רבות במדינה.[18] בשנת 1789, יחד עם קהילת הבפטיסטים הבדלנים–ליברלים, עמל לאיחוד הבפטיסטים האורתודוקסים ואלו הרגילים (Regular Baptists). קדם להשתייכותו לזרם בווירג'יניה, הגדיר עצמו כבפטיסט רגיל, התומך בסובלנות דתית ובדעות ליברליות. בשנים 1790, 1791 ו-1795 נבחר לפקח על הישיבות השנתיות של האגודה הבפטיסטית "אלקהורן", חרף כישלונו באיחוד הפלגים (האורתודוקסי והרגיל).[19] בשנת 1794 התאחדו הבפטיסטים–ליברלים כנגד הקהילה הפרסביטריאנית במטרה לפורר את שלטונה בסמינרים לכמורה.[20] לאחר הצלחתה בחרה הקהילה הבפטיסטית את נשיאה לסמינרים, הארי טולמן.[21] בתו של טולמן נישאה לאחד מבני גררד, דניאל.[22] בשל השתייכותו לזרם אוניטריאני השפיע טולמן על השקפתו הדתית של גררד במעט. הוא החל לאמץ כמה דוקטרינות אוניטריאניות, ולהנחיל את אופיו הדתי החדש במעמקי הקהילה הבפטיסטית.[23] אגודתו הבפטיסטית של אלקהורן גינתה אמונות אלו, אף שתיארה את גררד וטולמן ככופרים. היא הפסיקה את התקשרותה עם הצמד וגררד זנח את האמונה הבפטיסטית לגמרי.[8]

קריירה פוליטית

עריכה

באמצעות עשרה כינוסים שונים בדנוויל, קראו תושבי קנטקי להיפרדותה מווירג'יניה וכוננו את חוקתה העתידית של המדינה. בחמש הפגישות הראשונות שאירעו במאי ובאוגוסט 1785, 1787, 1788 ו-1792 נבחר גררד לאחראי עליהן.[24] בכינוס של אוגוסט 1785 אישרו הצירים בוועדה החוקתית בקשה טרומית לפיצולה של וירג'יניה ועצמאות קנטקי.[25] כחבר בבית המחוקקים של וירג'יניה נסע גררד לריצ'מונד, בירת המדינה, והצביע בעד ההפרדה.

טרם אחרית הכינוסים הציעה וועדה בראשות גררד בפני אגודת הכנסייה הבפטיסטית לתמוך באיסור על עבדות בחוקתה העתידית של המדינה. אל ההצעה הופנו תגובות מעורבות; מחד, היו אלה, דוגמת דייוויד רייס, שטענו כי מחובתם לגנות את העבדות המתמשכת בארצות הברית, ומאידך סברו אחרים, כמו ג'ורג' ניקולס, כי שעבוד בני אדם הכרחי לעיבוד אדמתה הפורה של קנטקי.[26] בהצבעה הקרובה בבית הנבחרים של וירג'יניה עבר סעיף 9 התומך בהשארת מעמד העבדות בקנטקי על כנו, ברוב של 26 קולות.[26] טרם ההצעה ניסה גררד לשכנע את חבריו לבית הנבחרים לתמוך בהסרת הסעיף המוצע לחוקה העתידית של קנטקי. חמישה בפטיסטים התריסו נגדו והגד הוראותיו, הצביעו לשימור סעיף 9 בחוק וסיפקו את הרוב הדרוש לאישורו.[19] מלבד התנגדותו לנרטיב התומך של החוקה בעבדות לא לקח גררד חלק פעיל בכתיבתה.

הבחירות למושלות קנטקי 1795

עריכה
 
תומאס טוד, אחד מיריביו של גררד בבחירות

בעקבות כישלונו בכינון חוקת קנטקי על פי עקרונותיו, סברו רבים כי הקריירה הפוליטית של גררד קרבה לסיומה.[27] הוא התפטר מכל משרדיו הן המחוזיים והן המדיניים, והתמקד בעבודתו החקלאית. בשנת 1793 נבחר בנו, ויליאם, לייצג את מחוז הולדתו בבית המחוקקים הממלכתי במדינה. בבחירות של 1795 הוא נבחר בשנית לייצוג מחוזו, יחד עם ארבעה פוליטיקאים שהיו מקורבים גם הם לגררד.[27]

בשלהי כהונתו של מושל קנטקי הראשון, אייזק שלבי, עודדו פוליטיקאים רבים את גררד להתמודד לתפקיד. בנוסף לגררד התמודדו לתפקיד המושל בנג'מין לוגן ותומאס טוד.[28] לוגן נחשב לזוכה הפוטנציאלי בבחירות בשל הישגיו הצבאיים ביישוב גבולות קנטקי במהפכה האמריקנית.[29] הציבור חשש מהיבחרו של לוגן לתפקיד המושל כיוון שנחשב לחסר כריזמה ואסרטיביות.[28] טוד, שכיהן כמזכיר עשרת הכינוסים בהם כוננו את חוקת המדינה, נחשב כבעל הניסיון הפוליטי הארוך ביותר מבין השלושה. בשל עבודתו בכנסייה הבפטיסטית רחשו מספר פוליטיקאים לגררד כבוד ואף סייעו לו במסע הבחירות.

על פי החוקה החדשה נשלח ציר מכל מחוז בקנטקי, והמנצח נבחר על ידם. לוגן וגררד נבחרו לצירים של מחוזותיהם, כך שיכלו להצביע לעצמם.[30] בהצבעה הראשונה קיבל לוגן את קולותיהם של 21 צירים, גררד קיבל 17 וטוד קיבל 14. ציר בודד הצביע עבור ג'ון בראון שכלל לא התמודד לתפקיד. היסטוריונים רבים העלו סברה כי אופיו המוסרי של גררד מנע ממנו להצביע לעצמו, אך דעותיו הפוליטיות עצרו ממנו לתת את קולו ליריביו, ולכן הצביע לבראון.[31]

לאחר ספירת הקולות הראשונה זכה בנג'מין לוגן למספר הקולות הרב ביותר. כיוון שחוקת קנטקי לא הגדירה במפורש אם כמושל ייבחר המועמד שזכה במספר הקולות הרב ביותר או זה שזכה ברוב מוחלט של כלל הקולות, נערכה הצבעה נוספת בין גררד ולוגן. רוב קולותיו של תומאס טוד תמכו בגררד והעניקו לו רוב בהצבעה השנייה.[31] ב-17 במאי 1796 אישר מזכיר המדינה של קנטקי ג'יימס בראון (James Brown (Louisiana politician)) את היבחרותו של גררד לתפקיד המושל. ב-27 במאי שלח שלבי, מושלה הקודם של קנטקי, מכתב ברכה לגררד.[32] על אף שבירך אותו על ניצחונו מחה לוגן על תוצאות הבחירות בפני התובע הכללי של קנטקי ג'ון ברקינרידג'. ברקינרידג' סירב להצהיר את דעתו על תוצאות הבחירות בפומבי, וטען כי חוקת קנטקי לא הסמיכה אותו לכך. אולם באופן פרטי הצהיר למעגל חבריו הקרוב כי הוא נבחר כדין ויש לפטר את גררד מן התפקיד. לוגן פנה לסנאט המדינה, שהואמן על בחירות שנויות במחלוקת. בנובמבר 1796 פרסם הסנאט מספר תגובות נייטרליות לעניין, עד שלוגן זנח את המסע לפיטוריו של גררד.[33]

קדנציה ראשונה

עריכה
 
אחוזת המושל הראשונה של קנטקי

בתקפות כהונתו הראשונה כמושל קנטקי הקיף עצמו גררד ביועצים משכילים הן בתחום הפוליטי והן בתחומיו הפרטיים: חקלאות, עבדות וצבא. ג'ון אדוארדס לצד בנו של גררד, ויליאם, היו חברי הסנאט המדינתי, ודאגו לעדכן את גררד בסוגיות הפוליטיות שעלו בוועדותיו.[34] בהנחייתו של המושל הקודם, אשרר גררד את מינויו של מזכיר המדינה ג'יימס בראון. עם זאת פרש בראון מהתפקיד באוקטובר 1796, בשל גילו המופלג. את מקומו תפס הארי טולמן, שהתפטר מתפקיד הנשיא של הסמינר לכמרים בקנטקי. ב-30 בנובמבר 1797 התפטר התובע הכללי של קנטקי ג'ון ברקינרידג' מתפקידו. חרף התפטרותו שמר גררד על קשר פוליטי רציף עם ברקינרידג', שכן לעיתים התייעץ עמו בקושיות משפטיות מורכבות.

במהלך כהונתו של אייזק שלבי חייב בית המחוקקים את המושל, הגזבר ומזכיר המדינה להתגורר בפרנקפורט ולשלם כמאה לירות להשכרת ביתם. זמן קצר לאחר השבעתו של גררד לתפקיד הציעו מספר נציבים בממשל לבית המחוקקים לבנות משכן קבוע למושל ולמשפחתו. ב-4 בדצמבר 1796 העבירו המחוקקים כ-1,200 לירות למען הפרויקט, ובשנת 1798 הושלמה בניית המשכן. גררד רצה להתגורר באחוזה בחלוף שנה ממועד סיום בנייתה, כשהזמין אומן מקומי לבניית פסנתר עבור בתו. במרוצת השנה הראשונה לכהונתו נוסדו שישה מחוזות חדשים ומספר עיירות, הוקמו בית המשפט הרשמי לענייני ערעורים בקנטקי ומערכת בתי משפט בדרג נמוך יותר מזה של הכללי.[35] בנוסף לחיזוק מערכת המשפט של קנטקי חייב ברישיון עריכת דין לכל הבאים לעסוק בנושא.[36]

כחודש לפני מועד התפוגה של חוק תביעות המקרקעין אצל הרשם פרסם גררד ב-3 בנובמבר קול הקורא לכינוס בית המחוקקים להתדיין בנושא.[37] ב-28 בנובמבר התכנס בית המחוקקים, וגררד, בהסתמך על ניסיונו כמודד, הציע לחוקק תקנה חדשה לשינוי תהליך תביעת הקרקעות בקנטקי. באמצעות התקנה החדשה הגן על מעמד הביניים במדינה מפני עיקול אדמותיהם.[38] הוא תמך בכריעת קרקעות במדינה, ואף חוקק תקנה האוסרת על גביית מיסים מפולשים על רווחיהם מעבודת האדמה. בנוסף חייב גררד כל בעל אדמה לשלם לפולשים על כל עבודתם על אדמתו.[39]

כחבר במפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית הסכים גררד עם התרסותיו של מייסד המפלגה תומאס ג'פרסון כלפי חוקי הזרים וההסתה. ב-7 בנובמבר 1798, בעת נאומו על דוכן בית המחוקקים של קנטקי, הביע גררד את התנגדותו הנחרצת לחוק, ואף טען כי הוא מרתיע הגירה רצויה שתשרת את כלכלת ארצות הברית. לטענתו, פורר חוק ההסתה את חופש הביטוי ואת זכויות העבדים – הוא ציין – שהוא ושאר חיילי מלחמת העצמאות האמריקנית נלחמו עבורם. הוא פעל למען ביטול החוקים ואף דרש מהמחוקק לאשרר את השבעתו לממשל הפדרלי של קנטקי, ולחוקה האמריקנית.[40] באותה השנה החלה האספה הכללית באימוץ רפורמות בעונשין ובבתי הכלא. הרפורמות, שכללו ביטול עונש מוות לפושעים (למעט רוצחים), זכו לתמיכתו של גררד, שרצה בכל מאודו לחינוך האסירים בבית הסוהר. בנוסף, תמך ברפורמה לביטול חובת השירות במיליציה לסוהרים, מורים, שופטים ושרים בממשלה, וברפורמה להטלת עונשים נגד בוגדיה של המיליציה. גררד התנגד להורשת המיסים, ובמקום זאת דגל בהוצאתם על תחום החינוך ובסובסידיה עסקית.

חוקת קנטקי החדשה

עריכה
 
ויליאם, בנו של גררד, אחד מהוגי חוקת קנטקי החדשה

בעקבות מאורעות הבחירות למושלות קנטקי של 1795 כתבו מספר סופרים ומשוררים שירי מחאה על החוקה הראשונה של המדינה. הם מחו על אופן בחירת המושל והסנאטורים המייצגים את המדינה בסנאט של ארצות הברית. רבים מתושבי המדינה תיארו את החוקה כבעלת נרטיב אנטי-דמוקרטי ואף הציגו למחוקקים את פערי רמת החיים בינם לבין תפקידי האליטה, דוגמת שופטים, מושלים ואנשי צבא.[31] בניגוד להחלטות הקודמות של בית המחוקקים, התקבלה הקריאה הטרומית לשינוי החוקה פה אחד.[17] לאחר ניסיונו הכושל לאשרר את החוקה עם מספר שינויים בה, החליט גררד לכונן חוקה חדשה.

כדי לכונן חוקה חדשה דרוש רוב של שני משאלים עוקבים באספה הכללית או רוב של שני שלישים הן בבית המחוקקים והן בסנאט המדינתי. בפברואר 1797 התדיינה האספה הכללית על מתן זכות ההצבעה לכלל אזרחי קנטקי בבחירות לתפקיד המושל. מתוך 9,814 תושבים בעלי זכות הצבעה, נתנו 5,446 אזרחים את קולם בעד ההצעה ו-440 התנגדו לה. 3,928 מן האזרחים בחרו שלא להצביע.[41] בעקבות תוצאות ההצבעות הטילו מספר מחוקקים ספק על כינון החוקה מחדש, שכן האמינו כי מחצית מהאזרחים כלל לא רצו להשפיע בנידון. מכיוון שרבים מהאזרחים לא מימשו את זכותם להצבעה כאקט מחאה נגד כינון חוקה חדשה, טענו מתנגדיה כי יש להכלילם כמתנגדים.[42] לבסוף דחתה האספה הכללית את ההצעה לכינון חוקה חדשה.

ב-10 בפברואר 1798 קרא בנו של גררד, ויליאם, שכיהן בסנאט של קנטקי, לקיום הצבעה נוספת על אותה הצעה.[43] מתוך 16,388 בעלי זכות הצבעה, 9,188 הצביעו בעדה וכמעט 5,000 מצביעים בחרו שלא לממש את זכותם להצביע. ב-21 בנובמבר 1798 התקיימה ההצבעה בבית הנבחרים, שהשיגה רוב של 70.5 אחוזים להצעה. כמה ימים אחר כך הושג רוב גם בסנאט שאפשר את כינון החוקה החדשה. החוקה הראשונה נחתמה ב-22 ביולי 1799 על ידי נציגים אמריקנים שנבחרו במאי. בשל התנגדותם לעבדות נעדרו גררד ובנו ויליאם מטקס החתימה.[44] לפני כינון החוקה הייתה לגררד הזכות להטיל וטו בהחלטותיהם של בית המחוקקים. בחוקה החדשה נבחר המושל בבחירות ישירות, וכוחו של הווטו הונמך בהרבה. המושל לא יוכל להטיל וטו על החלטה שהתקבלה באספה הכללית ברוב של שני שלישים מהמחוקקים,[45] וכהונתו הוקצבה לקדנציה אחת בלבד. המושל יכול לחזור לתפקידו רק לאחר שבע שנים ממועד היבחרותו הראשון. במרוצת השנים הועלו פרשניות רבות להקצבת כהונתו של המושל. מחד טען לואל האריסון, ממצבת הביוגרפים של גררד, כי המהלך להקצבת כהונת המושל עבר כדי לא לאפשר לגררד להתמודד בשלישית לתפקיד. מאידך טען ביוגרף נוסף, ה. א. אוורמן, כי ההצעה כלל לא כוונה כלפי גררד מלכתחילה, אלא למושליה העתידיים של קנטקי.

הבחירות למושלות קנטקי 1799

עריכה

בתחושת ביטחון שתוצאות הבחירות של 1795 לא יחזרו בשנית, הגיש בנג'מין לוגן ראשון את מועמדותו לבחירות. גררד ותומאס טוד הגישו את מועמדותם זמן קצר לאחר מכן. אליהם הצטרף חבר בית הנבחרים של ארצות הברית כריסטופר גרינאפ, לימים מושל קנטקי השלישי. על אף שהמועמדים נמנעו מלהצהיר הבלים על יריביהם לבחירות נהגו תומכיהם להציף באופן עצמאי את חולשותיו של כל מועמד. ג'ון ברקינרידג' הציע לגררד לפרסם תמיכה פומבית באמנציפציה של קהילת העבדים, שהייתה עמדת מיעוט במדינה. אולם מחמת דעות המצביעים בבחירות של 1795 החליט גררד שלא לפרסם אף הצהרה התומכת בזכויותם.[46]

בזכות הפופולריות שלו זכה גררד ברוב ההצבעות של המחוזות המערביים של המדינה, דוגמת מחוז ג'פרסון (Jefferson County, Kentucky) ובלוגראס. באופן מפתיע תמכו רבים ממצביעיו של לוגן בבחירות 1795 בגררד בבחירות האלו. לאחר ספירת הקולות קיבל גררד 8,390 קולות. אל המקום השני של בחירות 1799 הגיע גרינאפ, שקיבל 6,746 הצבעות. לוגן זכה ב-3,996 קולות ואילו טוד קיבל 2,166.[29] בשל מגבלות הכהונה החדשות היה גררד מושל קנטקי האחרון שכיהן שתי קדנציות רצופות. בשנת 1992, עם תיקון לחוקת המדינה, בוטלו המגבלות ופול פאטון נבחר לקדנציה שנייה ברציפות. בשנת 1801 מינה גררד את טוד לעובד בכיר בבית המשפט לערעורים בקנטקי, ובשנת 1782 מינה את גרינאפ לתפקיד דומה בבית המשפט לערעורים בפרנקפורט.[47]

קדנציה שנייה

עריכה
 
תומאס ג'פרסון, ממקימי פרויקט "רכישת לואיזיאנה". הפרויקט זכה לתמיכה נרחבת של גררד

בשנתיים הראשונות לכהונתו השנייה כמושל קנטקי נעלם גררד מהחיים הציבוריים. בשנת 1802 אישרו המחוקקים שתי רפורמות במערכת המשפט של קנטקי; הרפורמה הראשונה הרחיבה את מערכת המשפט במדינה, וקבעה כי אזרחים חסרי השכלה משפטית יוכלו לשפוט בבתי המשפט לערעורים, והשנייה איפשרה לעורכי דין ולשופטים להתגורר מחוץ לתחום שיפוטיהם. גררד התנגד בתוקף לאישורן באספה הכללית ואף טען כי הדבר יהרוס את מערכת המשפט שבנה במרוצת השנים. גררד הטיל וטו על הצבעה, אך זה נדחה מכיוון ששתי הרפורמות עברו ברוב של שני שלישים מבית המחוקקים. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריית המדינה בה נדחה וטו המושל.[40]

ב-16 באוקטובר 1802 הכריז האינטנדנט הספרדי דון חואן ונטורה על סיום המכרז האמריקאי על הנמל של ניו אורלינס. סגירת הנמל לייצוא ולייבוא סחורות היוותה מכשול משמעותי בחזונו של גררד להקים מרחב שגשוג כלכלי משותף עם המדינות השכנות לאורך נהר המיסיסיפי. הוא דרש מנשיא ארצות הברית תומאס ג'פרסון לאיים על הכוחות הספרדיים בכיבוש הנמל על ידי המיליציה של קנטקי, שמנתה כ-26,000 חיילים.[48] בזמנו לא עודכן ג'פרסון על ההסכם הסודי "סן אילדפונסו", שמסר את השליטה הספרדית על לואיזיאנה למצביא הצרפתי נפוליאון בונפרטה. לאחר האיום על שלטונות ספרד הציע נפוליאון לג'פרסון לקנות את שטח לואיזיאנה תמורת 15 מיליון דולר. רוברט לווינגסטון, שליחו של ג'פרסון בצרפת, נענה להצעה, והרכישה העלתה את מצב רוחם של הסוחרים מקנטקי, שכן הנמל של ניו אורלינס יישאר כפוף לריבונות אמריקנית. גררד תיאר את הרכישה כהישג ענק לנשיא ולארצות הברית כולה. לאחר ההסכם עם צרפת טען השלטון הספרדי כי הם לא ביצעו את התחייבותם בחוזה, ולואיזיאנה עדיין שייכת לה. ג'פרסון התעלם מהמחאה הספרדית והתכונן לכבוש את השטח בכוח. הוא הורה לגררד לאמן כ-4,000 אנשי מיליציה ללחימה בניו אורלינס ב-20 בדצמבר 1803. האספה הכללית עודדה שירות במיליציה והעניקה שטח בגודל 150 דונמים לכל המתגייסים. גררד הצליח להשיג את מספר החיילים הדרוש ללחימה, אך לבסוף נכנע השלטון הספרדי ווויתר על תביעותיו ללואיזיאנה. בחלוף חודשיים עבר השטח לשלטונות ארצות הברית.[49]

החודשים האחרונים לכהונתו השנייה בתפקיד המושל שולבו בסכסוכים פנימיים בעניין מינויו של רשם קנטקי החדש. בתחילה מינה גררד לתפקיד את הארי טולמן, מזכיר המדינה של קנטקי לשעבר. אולם ב-7 בדצמבר 1803 נדחתה מועמדות זו על ידי הסנאט.[50] לאחר כישלונו הציע גררד את התפקיד לכריסטופר גרינאפ, אך הוא דחה את ההצעה. המועמד הבא של גררד, ג'ון קוברון נדחה גם הוא על ידי הסנאט. תומאס ג'ונס, שהיה ממועמדיו של גררד לתפקיד, כונה על ידי הסנאט כ"נוכל" שאם יצליח להיבחר לתפקיד הוא יהרוס את מערכת המקרקעין של קנטקי.[44] לאחר שהסנאט דחה את המועמד ויליאם טריג התעוררה ביקורת ענפה על הסנאט מצד כלי התקשורת במדינה. הם טענו כי לסנאט יש מועמד מועדף משלו ולא ימנה אף אדם אחר לתפקיד. כשהסנאט דחה את ויליס גרין הצהיר גררד בינואר 1804 כי אין בכוונתו להציע מועמד נוסף לתפקיד. לאחר חילופי התרסות בין גררד לסנאטורים מינה גררד את ג'ון אדייר לתפקיד, שהתקבל גם בסנאט.[51]

בערוב ימיו ומותו

עריכה

בתום מחלוקתו עם הסנאט המדיני סביב מינויו של רשם המקרקעין פרש גררד מהחיים הפוליטיים.[36] כאזרח פרטי תמך גררד במועמדותו של כריסטופר גרינאפ למושלות.[52] על אף שבנו של גררד, ויליאם, המשיך להתמודד על תפקידים ציבוריים, מעולם לא הביע גררד את רצונו לחזור לפוליטיקה.[53]

גררד חזר למשכנו, מאונט לבנון, ושם פיתח מוניטין חקלאי ענף. בנו ג'יימס פיקח על הפעילות השוטפת של החווה, ולעיתים אף זכה בפרסים על תרומתו לחקלאות המקומית מגופים לאומיים שונים בקנטקי.[54] בשנת 1811 נפגעה קשות אחוזת מאונט לבנון כתוצאה מרעידת אדמה. גררד התעקש לשפץ ולתקן את המשכן מיסודו, כדי שיוכל לשמש כמקום מגורים למשך שארית חייו. הוא ייבא סוסים, צאן ובקר לחוותו, והשקיע במפעלים מסחריים שירשו בניו לאחר מותו. הוא נפטר ב-19 בינואר 1822, לאחר שנים אחדות בהן נאבק במצבו הבריאותי הרעוע.[55] גופתו נטמנה בשטח מאונט לבנון, ובמרוצת השנים הוקמה אנדרטה לזכרו באתר קברו.

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא ג'יימס גררד בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Des Cognets, Anna Russell (1898). Governor Garrard, of Kentucky: His Descendants and Relatives, p. 1
  2. ^ Billings, Dwight B.; Kathleen M. Blee (2000). The Road to Poverty, p. 58
  3. ^ 1 2 Des Cognets, Anna Russell (1898). Governor Garrard, of Kentucky: His Descendants and Relatives, p. 9
  4. ^ 1 2 Johnson, E. Polk (1912). A History of Kentucky and Kentuckians: The Leaders and Representative Men in Commerce, Industry and Modern Activities, p. 721
  5. ^ Des Cognets, Anna Russell (1898). Governor Garrard, of Kentucky: His Descendants and Relatives, p. 15
  6. ^ Des Cognets, Anna Russell (1898). Governor Garrard, of Kentucky: His Descendants and Relatives, p. 14
  7. ^ Des Cognets, Anna Russell (1898). Governor Garrard, of Kentucky: His Descendants and Relatives, pp. 31, 62
  8. ^ 1 2 "James Garrard". Dictionary of American Biography
  9. ^ Johnson, E. Polk (1912). A History of Kentucky and Kentuckians: The Leaders and Representative Men in Commerce, Industry and Modern Activities, p. 702
  10. ^ 1 2 Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 2
  11. ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 3
  12. ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 5
  13. ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 4
  14. ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 18
  15. ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, pp. 19–20
  16. ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 9
  17. ^ 1 2 Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 8
  18. ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 10
  19. ^ 1 2 Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 11
  20. ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 13
  21. ^ Billings, Dwight B.; Kathleen M. Blee (2000). The Road to Poverty, p. 59
  22. ^ Des Cognets, Anna Russell (1898). Governor Garrard, of Kentucky: His Descendants and Relatives, p. 60
  23. ^ Collins, Lewis (1850). Historical Sketches of Kentucky, p. 110
  24. ^ Des Cognets, Anna Russell (1898). Governor Garrard, of Kentucky: His Descendants and Relatives, p. 8
  25. ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 22
  26. ^ 1 2 Harrison, Lowell H. (1992). John E. Kleber (ed.). The Kentucky Encyclopedia, p. 63
  27. ^ 1 2 Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 31
  28. ^ 1 2 Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 33
  29. ^ 1 2 Everman, H.E. (2004). "James Garrard". In Lowell H. Harrison (ed.). Kentucky's Governors, p. 8
  30. ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 34
  31. ^ 1 2 3 Harrison, Lowell H.; James C. Klotter (1997). A New History of Kentucky, p. 75
  32. ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 35
  33. ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 36
  34. ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 39
  35. ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 44
  36. ^ 1 2 Everman, H. E.(2004). "James Garrard". In Lowell H. Harrison (ed.). Kentucky's Governors, p. 12
  37. ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 52
  38. ^ Everman, H.E. (2004). "James Garrard". In Lowell H. Harrison (ed.). Kentucky's Governors, p. 9
  39. ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 50
  40. ^ 1 2 Everman, H.E. (2004). "James Garrard". In Lowell H. Harrison (ed.). Kentucky's Governors, p. 10
  41. ^ Harrison, Lowell H. (1992). John E. Kleber (ed.). The Kentucky Encyclopedia, p. 76
  42. ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 47
  43. ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 51
  44. ^ 1 2 Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 76
  45. ^ Harrison, Lowell H. (1992). John E. Kleber (ed.). The Kentucky Encyclopedia, p. 78
  46. ^ Everman, H.E. (2004). "James Garrard". In Lowell H. Harrison (ed.). Kentucky's Governors, p. 64
  47. ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 65
  48. ^ Everman, H.E. (2004). "James Garrard". In Lowell H. Harrison (ed.). Kentucky's Governors, p. 11
  49. ^ Harrison, Lowell H.; James C. Klotter (1997). A New History of Kentucky, p. 84
  50. ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 77
  51. ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 78
  52. ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard,p. 79
  53. ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 81
  54. ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 80
  55. ^ Des Cognets, Anna Russell (1898). Governor Garrard, of Kentucky: His Descendants and Relatives, p. 13



אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=ג%27יימס_גררד&oldid=39204656"