גיטרה אקוסטית

גיטרה אקוסטית
	גיטרה אקוסטית מטיפוס Dreadnought
סיווג	קורדופוניים
קבוצה	כלי פריטה, כלי מיתר
מנעד

גיטרה אקוסטית היא כלי נגינה שהומצא ופותח באמריקה בתחילת המאה ה-20. המאפיין המבדיל גיטרה זו מסוגי גיטרה אחרים הוא שימוש במיתרים עשויים מתכת, בניגוד למיתרי מעיים או ניילון, הנהוגים בגיטרה הקלאסית ובכלי מיתר רבים אחרים. חברת מרטין הייתה מחלוצי מפתחי הגיטרה הזו, והביאה אותה לפופולריות לה היא זוכה כיום.

צלילים אופייניים מגיטרה אקוסטית על מיתרי פלדה

שם וסיווג

המונח "גיטרה אקוסטית" מבלבל משום שגם הגיטרה הקלאסית, וגיטרות מסורתיות אחרות, הן בעלות צליל מוגבר אקוסטית, כלומר באמצעות תיבת תהודה ולא באמצעות פיק אפ ומגבר חשמליים. אך בעולם השתרש השימוש במונח "גיטרה אקוסטית" (Acoustic guitar) כמקביל למונח האמריקני "גיטרה בעלת מיתרי פלדה" (steel string guitar), וכניגוד לגיטרה הקלאסית (Classical guitar) אשר מכונה לעיתים בארצות הברית "גיטרה בעלת מיתרי ניילון" (nylon string guitar). גם המונחים האמריקנים עלולים לבלבל, משום שמיתרי מתכת של גיטרות אקוסטיות אינם עשויים בהכרח מפלדה בלבד, וגם המיתרים הנמוכים של גיטרות קלאסיות מצופים לרוב מתכת. למעשה, ההבדל החשוב ביותר אשר מגדיר את שני סוגי הגיטרות הוא במתיחות המיתרים, אשר ב"גיטרה אקוסטית" היא בערך כפולה ממתיחות המיתרים בגיטרה הקלאסית. מהבדל זה נגזרים ההבדלים בצליל האופייני, במבנה הגיטרה ובסגנון הנגינה.

בנוסף נפוצות כיום בשוק גיטרות "אקוסטיות" ו"קלאסיות" אשר מצוידות גם בהגברה חשמלית, על ידי התקנת פיק-אפ וקדם מגבר, ובכך מאפשרות לנגן לבחור באיזה אופן להגביר את הצליל. הן מכונות לעיתים "אקוסטיות מוגברות" ו"קלאסיות מוגברות" או במינוח האמריקני "אקוסטיות-חשמליות" (acoustic-electric).

צליל הגיטרה

הגיטרה האקוסטית נפוצה בעיקר בקרב נגני מוזיקה מערבית-מודרנית, כגון רוק, פולק, בלוז, קאנטרי וסווינג. השימוש במיתרי מתכת ובתיבת תהודה גדולה יותר מפיק צליל בהיר וחזק, שמאפשר מרחבים מוזיקליים חדשים. במהלך השנים פותחו סוגים שונים של גיטרות אקוסטיות, בין השאר בניסיון ליצור צליל שונה וייחודי שיוכל להשמע יחד עם שאר הלהקה ככלי מרכזי, ולא ייבלע ברקע.

היסטוריה

הגיטרה האקוסטית המודרנית פותחה בהדרגה מתוך הגיטרה של התקופה הרומנטית מן המאה ה-19. פיתוח זה נעשה בארצות הברית, במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20. בנוסף על פיתוח המיתרים השזורים ממתכת, ששימשו קודם לכן בכלי בנג'ו, הפיתוח כלל מספר שכלולים שנועדו לאפשר לגיטרה לעמוד במתיחות הגדולה בהרבה של מיתרים אלו:

השיפור העיקרי היה שינוי התצורה של התמוכות הפנימיות על לוח התהודה הקדמי, מתצורת מניפה או סולם, הנפוצים עם היום בגיטרה הקלאסית, לתצורת ה-X הכוללת שתי תמוכות אלכסוניות המצטלבות מתחת לפתח התהודה.
שינוי נוסף היה הגדלה הדרגתית של גוף התהודה, בכדי להפיק צלילים רמים, צלולים ומהדהדים יותר, בעיקר בטונים הנמוכים יותר של מנעד הגיטרה.
שינוי שלישי היה צוואר ארוך וצר יותר, שבדרך-כלל מתחבר לגוף התהודה בסריג ה-14 (בספירה מראש הגיטרה כלפי הגוף) ולא בסריג ה-12 כמקובל בגיטרות רומנטיות וקלאסיות. צוואר זה מקל על אצבוע ופריטה של אקורדים מלאים (strumming), ובכך תרם לשימוש בגיטרה ככלי הרמוניה ואף ככלי הקשה, המתאים במיוחד לליווי זמרה.

במשך הזמן הומצאו עיצובים חדשים ושונים, וכך נוצר מגוון סוגים של גיטרות אקוסטיות. כל חברה פיתחה עיצוב ייחודי, כשהנפוצים שבהם הם ה- Dreadnought וה-Orchestra Model של מרטין, ה-Jumbo של גיבסון וגיטרות העץ הקמור (Arch Top), גם הן של חברת גיבסון. בסוף שנות השבעים פיתחה חברת Ovation דגמי גיטרה מחומרים מרוכבים הלקוחים מתעשיית התעופה במקום עץ והציגה עיצוב מיוחד הכולל בטן מעוגלת ומספר פתחי תהודה קטנים במקום פתח תהודה מרכזי יחיד.

סוגי גיטרות אקוסטיות

גיטרות אקוסטיות-מוגברות: מאפשרות הגברה חשמלית של הצליל המופק תוך שימוש בפיקאפ, בדומה לגיטרות חשמליות, אשר בדרך-כלל מנותב לקדם מגבר המותקן בצד הגיטרה, המתחבר כמו גיטרה חשמלית באמצעות כבל למגבר או מערכת הגברה. בניגוד לגיטרות חשמליות, גיטרות אקוסטיות מוגברות מתפקדות כגיטרות אקוסטיות לכל דבר כשאינן מחוברות למגבר.

גיטרות 12 מיתרים: גיטרות אקוסטיות עם מיתרים כפולים, כלומר שישה זוגות מיתרים - סה"כ 12 מיתרים, ומכאן שמה - twelve string guitar. בדרך-כלל ארבעת המיתרים הנמוכים מוכפלים כל אחד על-ידי מיתר הגבוה באוקטבה, ושני המיתרים הגבוהים מוכפלים על ידי מיתרים בגובה צליל זהה. ככלל, גיטרות 12 מיתרים מאתגרות יותר לנגינה מגיטרות 6 מיתרים, מאחר שיש לאצבע ולפרוט על כל זוג מיתרים כמיתר אחד, אך בתמורה הן מצטיינות בצליל חודר ועשיר במיוחד, בדומה למנדולינה או בוזוקי. הצליל הייחודי בהקלטות המקוריות של כמה להיטי רוק מן המפורסמים ביותר, כגון Stairway to Heaven, Hotel California, ו-Wish You Were Here מתבסס על השימוש בגיטרות 12 מיתרים. תת-סוג נדיר המהווה מעין פשרה הוא גיטרת 8-מיתרים למשל, שבה רק שניים מתוך ששת המיתרים מוכפלים.

גיטרות בריטון: גיטרות שבהן כל המיתרים מכוונים נמוך יותר בטון אחד, ולעיתים אף נמוך ביותר מטון אחד. כהתאמה לכך גיטרות בריטון הן בדרך-כלל בעלות תבת תהודה מעט גדולה יותר וצוואר מעט ארוך יותר. הנגינה בגיטרות בריטון זהה לנגינה בגיטרה רגילה, כך שהגיטריסט אינו נדרש ללמוד כישורים חדשים כלשהם, אך הן מפיקות צליל נמוך ומלא יותר, וסולמות ואקורדים שיהיו קשים לביצוע בגיטרה אקוסטית רגילה.

מפרץ (cutaway): שקע בגוף התהודה מתחת לחיבור לצוואר, בדומה לזה האופייני לגיטרות חשמליות, מאפשר לגיטריסט לאצבע בנוחות סריגים גבוהים יותר. המפרץ מפחית את נפח תיבת התהודה, ובכך עלול להפחית את רמת הצליל המופק, בייחוד בתדירויות הנמוכות.

גיטרות 12 סריגים: גיטרות אקוסטיות שבהן הצוואר מתחבר לגוף בסריג ה-12, כמקובל בגיטרות קלאסיות, ולא בסריג ה-14 כמקובל ברוב הגדול של הגיטרות האקוסטיות. כתוצאה מכך המיתרים מתחברים ללוח התהודה קרוב יותר למרכזו, מה שעשוי לשפר את הצליל, במחיר של קושי לאצבע סריגים גבוהים.

רבים מסוגי הגיטרות האקוסטיות הן למעשה תכונות או מאפייני עיצוב שניתן לשלבם באותה הגיטרה. ניתן למשל לבנות גיטרת בריטון 12-מיתרים מוגברת. כל תכונה נוספת עלולה להוסיף למורכבות העיצוב, עלויות הייצור, המחיר ללקוח ודרישות האחזקה, ולהצריך מיומנות נגינה גבוהה יותר.

סגנונות נגינה אופייניים

נגינה בגיטרה אקוסטית

עד סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים הייתה הגיטרה האקוסטית בעיקר כלי ליווי במוזיקה הפופולרית, ומספר קטן של מוזיקאים אמריקאים מתחום הבלוז החלו לשלב בשיריהם גם נגינה של קטעי סולו. הבולטים ביניהם היו רוברט ג'ונסון (Robert Johnson) וביג ביל ברונזי (Big Bill Broonzy) שהניחו את היסודות לנגינת קטעי סולו בגיטרה אקוסטית.

בשנות השישים החלו מוזיקאים אמריקאים (לבנים) מתחום הקאנטרי לפתח סגנונות נגינת קטעי סולו על גיטרה אקוסטית תוך אימוץ טכניקות נגינה של בנג'ו, וכך התפתחו מספר טכניקות נגינה ייחודיות לגיטרה אקוסטית כשהבולטת בהן היא פינגר סטייל (Finger Style) - פריטה בעזרת האצבעות (נקרא בעבר גם Finger Picking) שפותחה על ידי מרל טראוויס (Merle Travis) ושוכללה על ידי גיטריסטים כמו דוק ווטסון (Doc Watson) וג'ון פאהי (John Fahey).

סגנונות המוזיקה בהם נעשה שימוש בטכניקת נגינה זו בקטעי סולו עדיין היו סביב הקאנטרי והבלוז אך החל משנות השבעים גיטריסטים כמו ליאו קוטקה (Leo Kottke) האמריקאי ששכלל את הסגנון לגיטרה אקוסטית בת 12 מיתרים ומרסל דאדי הצרפתי (ממוצא יהודי) ששילב בנגינתו אלמנטים של פולק אירופאי ומוזיקה קלאסית - הפכו את הגיטרה האקוסטית לכלי סולו מתוחכם ומאתגר לא פחות מגיטרה קלאסית.

מרסל דאדי גם פרץ את הדרך למוזיקאים רבים מחוץ לארצות הברית ואכן כיום בין הגיטריסטים המובילים בנגינת סולו על גיטרה אקוסטית בולטים לורנס ג'ובר (Laurence Juber) הבריטי וטומי עמנואל (Tommy Emmanuel) האוסטרלי.

מבנה, הרכב וחומרים

תיבת התהודה

חלקי הגיטרה האקוסטית

מיתרי הגיטרה מחוברים בקצותיהם האחד ללוח ה"חזית" (באנגלית top) של תיבת התהודה ומעבירים אליו את תנודות הפריטה. תנודות החזית הן שיוצרות את צליל הגיטרה האקוסטית, ולכן החזית היא החלק החשוב ביותר בגיטרה ונקראת לעיתים גם "לוח התהודה" (באנגלית sound board). תפקיד התחתית והצדדים של תיבת התהודה הוא בעיקר להחזיר את תנודות האוויר בתוך התיבה אל לוח התהודה, ולכן הן לרוב בנויות באופן שונה ומעץ שונה. במרכז לוח התהודה יש לרוב פתח תהודה עגול שתפקידו להקרין את תנודות האוויר בתוך הגיטרה לכיוון המאזין. עם זאת קיימים גם עיצובים של שני פתחי תהודה בצורת האות f בדומה לפתחי התהודה של כינור, וכיום אף מגוון עיצובים חדשניים של פתח או מספר פתחים בצורות שונות, סימטרים או אסימטריים, שמטרתם גם אסתטית וגם השגת איכויות צליל שונות, למשל הדגשת צלילים נמוכים יותר או גבוהים יותר.

כדי להשיג צליל רם וצלול יותר, לוח התהודה צריך להיות דק וקל ככל האפשר, בדומה לעור של תוף. אך מצד שני הלוח חייב לעמוד במתח תמידי של כמה עשרות קילוגרם שמפעילים עליו המיתרים, ולכן עליו להיות קשיח וחזק יחסית לעוביו. מסיבה זו הלוח מחוזק מצידו הפנימי בתמוכות, אשר התצורה המיוחדת שלהן אופיינית לכל יצרן ובונה גיטרות, ומכתיבה במידה רבה את איכות הצליל של גיטרות טובות במיוחד. תמוכות קיימות גם בגיטרות קלאסיות, אך חשיבותן רבה יותר בגיטרות האקוסטיות הנדרשות לעמוד במתח מיתרים כפול כמעט. ברוב המכריע של גיטרות אקוסטיות כיום, תצורת התמוכות היא גרסה כלשהי של תצורת X שמרכזו מתחת לפתח התהודה, תצורה שחודשה על-ידי חברת מרטין בסוף המאה ה-19, ומאפשרת מבנה חזק יותר מאשר התצורה דמוית הסולם האופיינית עד היום לגיטרות קלאסיות.

בגיטרות זולות למתחילים תיבת התהודה עשויה לרוב מעץ לבוד על מנת לחסוך בעלות. אך בגיטרות איכותיות, צליל טוב מושג על ידי בניית לוח התהודה, לכל הפחות, מעץ "מלא" (solid), כלומר מגולף מחתיכת עץ יחידה. בפועל, לוח תהודה מלא בנוי למעשה משני חצאים המגולפים לרוב מפרוסות עץ סמוכות, ומחוברים בתפר באמצע הגיטרה כך שמתקבל דגם עץ סימטרי (באנגלית book matching). בגיטרות טובות ויוקרתיות אף יותר, לא רק לוח התהודה אלא גם שאר חלקי תיבת התהודה בדרך-כלל עשויים עץ מלא. העץ הנפוץ ביותר כיום לייצור לוח התהודה של גיטרות אקוסטיות הוא מינים שונים של אשוחית, בעיקר אשוחית סיטקה, וכן משתמשים בעצי ארז, מהגוני ולעיתים סוגים אחרים של עץ חזק וקל. הצד האחורי והצדדים של גוף התהודה נבנים בדרך-כלל מעץ צפוף יותר, כגון סיסם הודי, סיסם ברזילאי, מהגוני, אדר ועוד. בשנים האחרונות יש גיטרות אקוסטיות הנבנות מסיב פחמן לצורך עמידות לפגיעות חיצוניות ויציבות בתנאי מזג-אוויר שונים.

צוואר

זהו חלק צר של הגיטרה המחבר את תיבת התהודה עם ראש הגיטרה (headstock) ועליו עובר שחיף המיתרים (fretboard) המחולק לסריגים. חיבור צוואר הגיטרה לגוף הוא השלב הקריטי ביותר בייצור גיטרות, כיוון שכל הבדל זעיר בזווית הצוואר משפיע על גובה המיתרים מעל לשחיף (גובה זה מכונה action אצל גיטריסטים), ולפיכך על נוחות האיצבוע בגיטרה, ובפרט בגיטרה אקוסטית שבה מתיחות המיתרים גבוהה ממילא ומקשה על האיצבוע שלהם. אם יהיו המיתרים נמוכים מדי מעל השחיף הם ייתקלו בסריגים בעת שהם מתנודדים, וישמיעו קול זמזום בלתי נעים. החל משנות ה-40 מקובל לצייד את צוואר הגיטרה אקוסטית במוט מתיחה (stress rod) מתכתי העובר בתוכו, ומאפשר כיוון שינויים עדינים בכיפוף הצוואר באמצעות מפתח אלן. כיוון עדין של מוט המתיחה יכול להעשות על-ידי הגיטריסט, תכופות בתגובה לשינויים כמו הבדלים בלחות האוויר המשפיעים על עץ הצוואר, או החלפה למיתרים בעלי מתיחות שונה. אך כיוון נכון של הצוואר (setup) לנוחות הנגינה המיטבית תכופות מצריך טכנאי גיטרות ייעודי עם ציוד מיוחד.

מכיוון שהצוואר צריך להיות יציב ככל האפשר, דווקא בגיטרות איכותיות הוא לפעמים בנוי מלביד של עצים שונים עם כיוון שונה של הסיבים, בשונה מתיבת ולוח התהודה, שבהן עץ לביד הוא בדרך-כלל מאפיין של גיטרות זולות. שחיף האצבעות כמעט תמיד בנוי מעץ שונה מן הצוואר עצמו, בדרך כלל עץ קשה מאוד ובעל צפיפות גבוהה, כמו הובנה או סיסם הודי, ולעיתים גם חומרים סינתטים קשים וצפופים, למשל קוריאן.