הפארק הלאומי גליישר ביי

הפארק הלאומי גליישר ביי
	קרחון ג'ון הופקינס
	קרחון ג'ון הופקינס
אתר מורשת עולמית
	קלואן, ראנגל-סנט אליאס, גליישר ביי, טאטשנשיני-אלסק
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי בשנת 1979, לפי קריטריונים 7, 8, 9, 10
שטח האתר	13,287 קמ"ר
חלק מתוך	קלואן, וראנגל-סנט אליאס, גליישר ביי, טאטשנשיני-אלסק
הערות	שטח האתר הורחב על ידי אונסק"ו ב-1992 וב-1994
מידע כללי
תאריך הקמה	2 בדצמבר 1980
מבקרים בשנה	547,057 (נכון ל־2017)
גוף מנהל	שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית
נתונים ומידות
שטח	13,044.57 קמ"ר
מיקום
מדינה	אלסקה בארצות הברית
מיקום	אלסקה
קואורדינטות	58°30′N 137°00′W / 58.500°N 137.000°W
	Glacier Bay National Park and Preserve
	(למפת אלסקה רגילה) ג'ונו אנקורג' פיירבנקס סיטקה קטצ'יקן אנאלסקה בארו נום קוצביו קנדה רוסיה האוקיינוס השקט ים ברינג ים צ'וקצ'י ים בופור הפארק הלאומי; גליישר ביי;

הפארק והשמורה הלאומיים גליישר ביי (אנגלית: Glacier Bay National Park and Preserve, מילולית "מפרץ הקרחון"), השוכנים מערבית לג'ונו, הוקמו ב-1980 מתוקף חוק שהתקבל באלסקה. קודם לכן, ב-25 בפברואר 1925, האזור שמסביב למפרץ גליישר הוכרז כמונומנט לאומי של ארצות הברית. הפארק הוכרז על ידי אונסק"ו כשמורה ביוספרית בינלאומית ב-1986, וכאתר מורשת עולמית ב-1992, כחלק מהאתר הכולל גם את שמורת הפארק הלאומית קלואן ופארק טאטשנשיני-אלסק שבקנדה, והפארק והשמורה הלאומיים ראנגל-סנט אליאס השוכנים גם כן באלסקה. הפארק משתרע על פני שטח של 13,287 קמ"ר. רוב אדמות הפארק (10,784 קמ"ר) הוכרזו כאזור טבע בראשיתי.

אין דרכים המובילות אל גליישר ביי, והאפשרות הפשוטה ביותר להגיע אליו היא באמצעות טיסה. בתקופות מסוימות בקיץ ניתן להשתמש במעבורת המגיעה אל היישוב הקטן גוסטאבוס או אל המזח בברטלט קוב.

הקרחונים היורדים מההרים מכוסי השלגים נכנסים לתוך המפרץ, ויוצרים נופי קרח מרשימים. אחד מהקרחונים המפורסמים ביותר במאה השנים האחרונות הוא קרחון מיור, שבשיאו הגיע לרוחב של שלושה קילומטרים וגובה של 80 מטרים, אך גודלו הולך ומצטמצם. הקרחונים הידועים מלבד קרחון מיור הם קרחון מרג'רי וקרחון למפלו, ובסך הכל יש תשעה קרחונים הקשורים למי הגאות והשפל, כאשר ארבעה מתוכם מאבדים חלקים שהופכים לקרחונים ימיים המגיעים אל המפרץ.

הפאונה של האזור כוללת מינים אחדים של עופות ושל יונקים. הפלורה כוללת בעיקר יערות אשוחית וסוככיים, יערות נשירים, וכן צמחייה אופיינית לטונדרה אלפינית.

גאולוגיה וגאוגרפיה

קרחון מרג'רי

תמונה של גליישר ביי שצולמה על ידי אחד מלווייני ספוט

הטופוגרפיה המוקצנת של אזור גליישר ביי עוצבה על ידי כוחות חזקים, הנובעים בעיקר ממיקומו של האזור משני צדדיו של קו הגבול בין שני לוחות טקטוניים הלוח הצפון-אמריקאי והלוח הפסיפי. במשך 100 מיליון שנים יבשת אמריקה הצפונית נדדה באלכסון לתוך הלוח הפסיפי, בקצב של מספר סנטימטרים בכל שנה. ברוב המקרים במהלך ההתנגשות הלוח הפסיפי נחת אל מתחת ללוח הצפון-אמריקאי, אך מדי פעם נשברו ממנו פיסות יבשה שהצטברו בשולי הלוח הצפון-אמריקאי. פיסות אלו נקראות פיסות קרום (Terranes), וארבע מהן הצטברו בעיקר בתבנית צפון-מערב דרום-מזרח ויצרו את אזור גליישר ביי.

הדמיה בשלושה ממדים של גליישר ביי

מפרץ גליישר

כיוון שתנועת הלוחות נמשכת מתרחשות רעידות אדמה תכופות. כאשר שני הלוחות נדחקו זה כנגד זה הלחץ העצום גרם לחלק מהסלעים להתרומם וליצור את רכסי ההרים, ואילו סלעים אחרים נדחקים כלפי מטה ומותכים, ולאחר מכם הם זרמו דרך הקרקע המחוררת ויצרו את גליישר ביי.

אחד מהרכסים שנוצרו בתהליך זה הוא רכס פיירווד'ר (Mount Fairweather), המהווה את חלקו המערבי של הפארק. גובהן של חלק מפסגות הרכס הוא מעל 10,000 רגל, והנקודה הגבוהה ביותר היא פסגת הר פיירווד'ר שגובהה 4,700 מטרים. לכן, רכס זה הוא רכס החוף הגבוה ביותר בכדור הארץ.

האוויר הלח המגיע ממפרץ אלסקה מתנגש בפסגות הללו, וכאשר הוא מתרומם מעל להרים הוא מתקרר. כיוון שהאוויר הקר הוא פחות לח בהשוואה לאוויר החם הלחות יורדת בצורה של שלג וגשם. השלגים הללו הצטברו על פסגות ההרים במשך כשבעה מיליון שנים ובסופו של דבר הפכו לקרח קרחוני. כאשר האקלים התקרר הקרחונים היו מחליקים מההרים ו"פולשים" אל אזורי השפלה. בשיאו של עידן הקרח האחרון, לפני כ-20,000 שנים, היה אזור גליישר ביי כולו מכוסה בקרח, למעט האזורים הגבוהים ביותר.

הקרחונים הנמצאים כיום בגליישר ביי הם השרידים של מגמת גידול קרחונים כללית המכונה "עידן הקרח הקטן", שהחלה לפני כ-4,000 שנים. מגמה זו הייתה קטנה בהרבה בהשוואה לגידול הקרחונים בפליסטוקן, שכונה "עידן הקרח ויסקונסין (אנ')". עידן הקרח הקטן הגיע לשיאו בערך ב-1750, כאשר החל תהליך ההמסה. התקדמות או נסיגת שולי הקרחון משקפת מספר גורמים: קצב ירידת השלג, טופוגרפיה, ומגמות אקלים. נסיגת הקרחונים נמשכת בצד המזרחי ובצד הדרום-מערבי של המפרץ, אך בצד המערבי חלק מהקרחונים ממשיכים לגדול.

אקלים

האקלים בגליישר ביי הוא אקלים ימי, המושפע במידה רבה מזרמי האוקיינוס. בגובה פני הים עונת החורף היא מתונה וקרירה, ועונת הקיץ לחה. הטמפרטורה בקיץ היא בין 10 ל-5°C, ואילו בחורף הטמפרטורה הממוצעת בשעות הלילה היא בין 2- ל-5°C. כמות המשקעים הממוצעת לשנה היורדת בברטלט קוב היא כ-180 ס"מ. החודשים היבשים ביותר בשנה הם אפריל עד יוני, ואילו ספטמבר עד אוקטובר הם בדרך כלל הגשומים ביותר. לעומת זאת, תנאי מזג האוויר במעלה ההרים הם יותר קשים, ומאופיינים בטמפרטורה נמוכה יותר ומשקעים בצורת שלג. לאורך כל השנה יש סכנת היפותרמיה (תת-חום של גוף האדם) באזורים הללו.

היסטוריה

קרחון מיור בשנת 1893, כאשר הוא כיסה את הזרוע המזרחית של המפרץ

תחריט אינדיאני בעץ

הבקתה של הנזיר באק הרבסון (2003)

אוניית הוד מלכותה דיסקברי, בפיקודו של הקפטן ג'ורג' ונקובר, עגנה בפורט אלת'ורפ וממנה יצאה משלחת הסקר של לוטננט ג'וזף וידבי. במפות המדויקות למדי שהוכנו על ידי המשלחת ניתן לראות את קו החוף הכמעט רציף הסמוך לאזור שבו נמצא גליישר ביי. הקרחון הגדול שבאותה תקופה מילא את המפרץ היה גם בתהליך נסיגה מהירה, והיה המקור לקשיי הניידות של משלחת וידבי. לאחר עשרות שנים הפעילות הקרחונית הגיעה לשיא, ולשון הקרחון בלטה אל מחוץ למפרץ הקרח לכיוון האי למסורייר.

וידבי לא היה האדם הראשון שהגיע לאזור גליישר ביי. בתיעודים שהוא הותיר אחריו יש אזכור לאינדיאנים ששטו בסירות קאנו מהאזור שבו נמצאת כיום פורט קארולוס, ופגשו את הסירות שלו למטרות מסחר. המשלחת גילתה עדויות לכך שהאזור היה מיושב עד לתקופה של 300 שנים לפני הגעתם, וכאשר הפעילות הקרחונית הגיעה לשיא התושבים נאלצו לנדוד למקום אחר.

בני אדם התגוררו באזור מפרץ גראונדהוג הסמוך לגליישר ביי במשך כ-9,000 שנים עד להגעת המשלחת, אך לא ברור כמה זמן גליישר ביי עצמו היה מיושב. על סמך אתר ארכאולוגי שהתגלה באי ברנוף נטען כי התגוררה בו אוכלוסיית בני אדם עם תרבות חוף צפון-מערבי במשך 3,000 שנים לכל הפחות.

תושבי האזור המשיכו את פעילויותיהם גם כאשר גליישר ביי עצמו היה מכוסה בקרח. האתר העתיק ביותר בפארק הלאומי נמצא במפרץ דאנדאס, וגילו מוערך בכ-800 שנים. האינדיאנים היו באזור מפרץ ליטויה, השוכן בחוף החיצוני של הפארק, על מנת לקבל את ז'אן-פרנסואה לה פרוז בשנת 1786. רצף של רעידות אדמה, שהאחרונה שבהן התרחשה ב-1959, גרם להרס רב בקו החוף של מפרץ ליטויה, אך למרות זאת נותר יער קטן שבו משתמרות עדויות ארכאולוגיות לדרך חייהם של התושבים המקומיים.

ב-1879 ביקר ג'ון מיור לראשונה בגליישר ביי במסגרת מסעות המחקר שלו. מיור היה הראשון בשורה של מדענים ואנשי רוח שביקרו בפארק והפכו אותו למקום מוכר ולאתר תיירות ידוע בעשרים השנים האחרונות של המאה ה-19. מיור התעניין במיוחד בתחום חקר הקרחונים, והאמין שעמק יוסמיטי נחצב על ידי קרח לפני זמן רב. אחת מהסיבות שהניעו אותו להגיע לאלסקה הייתה לצפות בקרחונים בפעולה, כדי שיוכל לבסס את התאוריה שלו. ב-1899 ביקר מיור בגליישר ביי בפעם האחרונה, וזאת כחלק מהמשלחת של איש הרכבות אדוארד הרימן.

בספטמבר 1899 התרחשה בגליישר ביי רעידת אדמה חזקה שגרמה לסדקים בקרחון מיור, והביאה לקיצה של תקופת התיירות והמחקר באזור. גושי קרח גדולים שצפו במים מנעו במשך עשר שנים את התקרבות הספינות לקרחון, וחברות אניות הקיטור הסירו את גליישר ביי מתוכניות המסע שלהם. במהלך העשורים הבאים גליישר ביי היה בבעלותם של מספר מדענים, יזמים הרפתקנים, ציידים של כלבי ים, דייגים וכדומה.

בנוסף ליחידים שפעלו באזור היה גם תאגיד אחד שעסק בהכנת שימורי סלמון, שהיה מבוסס על כוח עבודה מקומי וזר, ושגשג בין 1900 ל-1931. התאגיד נסגר בעקבות ירידת המחירים והצריכה שנגרמו כתוצאה מהשפל הגדול. בתחילת שנות ה-40 פורקו רוב המבנים הקשורים לתאגיד, כיוון שהקרקע שעליה הם נבנו נכללה בשטחו של המונומנט הלאומי שהוקם.

ויליאם קופר, אחד מהמדענים שפעלו באזור, הצליח לשכנע את החברה האקולוגית של אמריקה לפעול למען שימורו של האזור. המאמצים הצליחו ב-1925 כאשר הנשיא קלווין קולידג' חתם על החוק להקמת המונומנט הלאומי גליישר ביי, שגודלו היה כמחצית משטח הפארק והשמורה הנוכחיים. נימוקי ההכרזה כללו את הערכים הטבעיים של האזור: הקרחונים, היערות המתפתחים, אפשרויות המחקר המדעי, חשיבות היסטורית ונגישות.

המשמעות העיקרית של הקמת המונומנט הייתה האיסור על צורה כלשהי של פעילות מסחרית, שהוביל לעימותים שונים. לאחר ההכרזה הוטל איסור על כרייה, אך הוא בוטל ב-1936 על ידי הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. מבצעי כרייה ספורים נערכו עד לכניסתו לתוקף של חוק הכרייה בפארקים ב-1976.

העימותים סביב הפעילויות השונות בגליישר ביי התעצמו לאחר הרחבת גבולותיו ב-1939. הגדלת השטח בוצעה בעיקר בשל הצורך שהתעורר להגן ולשמר בתי גידול נוספים, ובכך גליישר ביי הפך ליחידה המנהלית הגדולה ביותר במערכת הפארקים הלאומיים - מעמד שהוא איבד לטובת ראנגל-סנט אליאס. אולם, שטחו של הפארק גדול יותר מכל אחד מהפארקים הנמצאים מחוץ לגבולות אלסקה.

הדיג היה מותר לאחר הרחבת שטחו של המונומנט, אך לא היה לכך בסיס חוקי. בשנת 1974 נאסר באופן סופי ציד כלבי הים באזור. בשטח שהתווסף נכללו גם מספר חוות שועלים שהוקמו בעשרים השנים הראשונות של המאה ה-20. הניסיונות לפתור את הבעיות השונות שהתעוררו הושהו כיוון שאלסקה הפכה למעורבת במלחמת העולם השנייה, לאחר שב-1941 נבנו באזור שדה תעופה ומתקנים צבאיים נוספים.

שדה התעופה הצבאי הפך לאזרחי לאחר המלחמה, והיה אחד מהגורמים העיקריים בתוכניות הפיתוח של שירות הפארקים. לאור בקשות רבות מצד התושבים המקומיים, והתמיכה שהתקבלה מארגוני השימור הלאומיים, הוחלט שלא לכלול בשטחו של המונומנט למעלה מ-14,000 אקרים של אדמה הכוללים גם את נמל התעופה.

בשנת 1956 הכריז קונרד וירת' (מנהל שירות הפארקים) על משימה 66, שהייתה תוכנית לתכנון ופיתוח הפארקים הלאומיים שתסתיים בשנת היובל להקמת שירות הפארקים. גליישר ביי זכה לתוספות תקציב במסגרת התוכנית, ובתקציב זה נבנו אכסניה שנפתחה כמתוכנן ב-1966, מזח, מגורי עובדים, בניין להנהלת הפארק ומתקנים נוספים בעיירה ברטלט קוב.

סוגיית הכרזתו של גליישר ביי כפארק לאומי נדונה במשך שנים רבות. בעקבות חקיקתו של חוק שימור הקרקעות הלאומיות באלסקה בשנת 1980 גליישר ביי הפך לפארק לאומי באופן רשמי, וגבולותיו הורחבו לאזור נהר אלסק ודריי ביי (המפרץ היבש) שבכיוון צפון-מערב. ארגון האומות המאוחדות הכריז על הקמתה של השמורה הביוספרית גליישר ביי-אי האדמירליות ב-1986. גליישר ביי הפך ב-1992 לאתר מורשת עולמית, ביחד עם הפארק הלאומי ראנגל-סנט אליאס הסמוך אליו והפארק והשמורה הלאומיים קלואן שבקנדה.

הסביבה האקולוגית

פלורה

עצי Aegiros (תת סוג של צפצפה), הנקראים גם Cottonwood

גליישר ביי הוא אתר שממנו ניתן ללמוד כיצד צמחייה משגשגת מחדש לאחר נסיגת קרחונים. בקרבת פתח המפרץ גדלים יערות אשוחית וסוככיים עשירים. תחילת תהליך הנסיגה של הקרח מהאדמות הללו הייתה לפני כ-300 שנים. ככל שנעים לכיוון פנים הפארק מגיעים לאזורים שבהם הקרח הפשיר לפני פחות מ-300 שנים. יערות האשוחית והסוככיים מתחלפים ביערות נשירים של אלמון והצפצפה Aegiros, המתחלפים בשיחים באזור הטונדרה, כאשר בקרבת הקרחונים עצמם כבר אין צמחייה. הצמחייה הבוגרת של אזור גליישר ביי מתחלקת לשמונה קבוצות:

ביצה מלוחה: בקרבת החוף יוצרים מספר מינים עמידים בפני מליחות את הביצה המלוחה, והם נחשבים לאחת מקהילות הצמחים הימיים העשירות ביותר. באזור זה משגשגים צמחים כגון דגניים, גמאיים ופרחי בר. רצועת החוף באזור זה מוצפת לעיתים כתוצאה מהגאות ושפל.
ערבת החוף נמצאת מעל ובגובה הגאות ושפל. הערבה מאופיינת בדגניים, פרחי בר וסוככיים. ערבה זו ייחודית לאזור גליישר ביי, היכן שהאדמה מתרוממת מתוך הים לאחר נסיגת הקרחונים, ולאחר מכן נשלטת על ידי הצמחים הללו. מאחורי הערבות הללו יש רצועה צרה של עצי אלמון, ולאחר מכן מתחיל היער.
יער שפלה: יערות השפלה מאופיינים באשוחית סיטקה (Picea sitchensis) ובצוגה מערבית (Tsuga heterophylla) ממשפחת האורניים, בנוסף לעצי ארז הגדלים באזור החוף הדרומי-חיצוני. האדמה מכוסה בשכבה של צמחים כגון טחבים, שרכים, עשבים ירוקי-עד ושיחים. האור החודר דרך העצים מאפשר את שפע הצמחים באזור זה. עם זאת, באזורים שבהם העצים הם באותו הגיל הם יוצרים אזורים שבהם חודר מעט מדי אור ולפיכך צמחיית הקרקע לא משגשגת.
יער רמה: היערות הגדלים באזורים הגבוהים יותר מאופיינים בעצי אשוחית מהמין צוגה הררית (Tsuga mertensiana), הידוע כבעל עמידות בתנאי שלג ורוח לא נוחים. קרקעות היערות הללו מכוסות בדרך כלל בצמחיית קרקע, אלא אם ישנה הפרעה כלשהי כגון שיטפונות או מפולות שלגים. המגוון הביולוגי באזורים אלה מוגדל באמצעות עצים בגילאים שונים, דבר המאפשר לכמות אור גדולה יותר להגיע לפני הקרקע.
שיחים: כאשר גורם כלשהו מפריע לצמיחת העצים לוקח להם זמן רב עד שהם משתקמים באופן מלא, כך שבמקרה וההפרעה חזקה מדי או רצופה הם "יוחלפו" בשיחים, שהם עמידים יותר בפני ההפרעות השונות. שיחים אחדים, כגון האלמון ופטל אדום מערבי (Rubus spectabilis), עמידים בפני השלג התת-אלפיני, ובמדרונות שבהם יש מפולות שלגים הם גדלים בעיקר באזורים הנמוכים. בעמקי הנהרות גדלים שבהם יש הצפות גדלים בעיקר ערבות ואלמון.
ביצה: לאורך השנים הלחות המתגברת באזורים אחדים מנעה את התבססותן של אוכלוסיות עצים יציבות. צמחיית הביצות התפתחה בעיקר באזורים בעלי טופוגרפיה מישורית, היכן שיש מעט נגר מים, או באזורים השוכנים מעל משקעים בלתי חדירים כגון שחופת של משקעי קרחונים או מרבצים ימיים שנדחפו כלפי מעלה. הקרקע אטומה וחומצית, והכבול והטחבים מונעים את ניקוז המים התקין. ככל שהכבול עבה יותר כך הוא מונע מהצמחים את היכולת לנצל את המינרלים בסלעים התת-קרקעיים. באזורים אחדים הנמצאים בשולי אדמת הכבול (אך גם באזורי קרקע לחה) מתפתחות ביצות של גמאיים, כיוון שהמים התת-קרקעיים נמצאים במגע עם מצע הגידול של הצמחים.
ערבה תת-אלפינית: באזורים הגבוהים יותר יש עיכוב חזק של גדילת עצים, בעיקר כתוצאה מטמפרטורות קיץ נמוכות, רוח, ונזק ממפולות שלגים. אזור של שממה מסמן בדרך כלל את המעבר בין היער ובין הערבה התת-אלפינית, בדומה לאזורים הנמצאים מעל גובה הגאות ושפל.
טונדרה אלפינית: באזורים הגבוהים של גליישר ביי, היכן שהקיץ קצר מאוד ורוחות החורף מפזרות את שכבות השלג, התפתחה טונדרה המאופיינת בשיחים קטנים, עשבים זעירים, טחבים וחזזיות. באזורים הגבוהים ביותר אין כלל צמחייה, והמראה הדומיננטי בהם הוא של סלעים חשופים ושל קרח.

פאונה

אריה ים שטלר בצילום תת-ימי

מושבה של שחף אפרפר

לווייתן גדול-סנפיר מחפש מזון בקרבת החוף

להקת ריסות שחורות-רגל

אזורי האוקיינוס והקרקע בגליישר ביי נמצאים בסמיכות רבה, וחמישית משטחו של הפארק היא המים שבאוקיינוס, והמרחק המרבי מהחוף הוא כ-50 קילומטרים. בעלי החיים בפארק תלויים במים הימיים או בסביבת החוף העשירה מבחינה ביולוגית. בעלי החיים בגליישר ביי מתחלקים לארבע קבוצות.

יונקים ימיים ויבשתיים

בעונת הקיץ הלווייתנאים חוזרים למפרץ ממקומות השהייה החורפיים שלהם באזור הוואי, על מנת לאכול את הדגים הקטנים הרבים השורצים באזור. לווייתן מינקי וקטלן, ביחד עם פוקנת המפרץ ופוקנת דאל, ניזונים גם כן מהמים שבקרבת החוף. אריות ים שטלר מתאספים על האיים הסלעיים על מנת להזדווג או לנוח. אלפי פרטים של פוקת המפרץ מתרבים ומטפלים בצאצאיהם על הקרח הצף שבמפרץ ג'ונס הופקינס, וכן על השוניות הסלעיות שבאיי בירדסלי. לוטרת הים מאכלסת במהירות את אזור גליישר ביי, כמו גם בקרוס סאונד שבארכיפלג אלכסנדר ובמיצר הקרח.

יונקים יבשתיים רבים מנצלים את הסביבה הימית לצרכיהם השונים. אייל קורא ודובים (שהיו הראשונים להגיע לאחר נסיגת הקרחונים) נצפים במקרים רבים בזמן שהם חוצים את המפרץ, ובזמן השפל הם שוהים בחופים על מנת לחפש מזון. הדוב השחור האמריקני שוכן בעיקר באזורים המיוערים הנמוכים בקרבת המפרץ, ומדי פעם ניתן לצפות בדוב הקרחון, שהוא זן נדיר של הדוב השחור האמריקני. זאבים מצויים וזאבי ערבות (שהגיעו לאחר האייל הקורא והדובים) נעים בעיקר באזור דשא החוף הגבוה, וזאת במקום לנסות ולנוע דרך עצי האלמון הצפופים. בתקופות מסוימות מגיעים אל קרבת החוף מהאזורים הגבוהים בעלי חיים כגון המרמיטה וצפיר הקורדילרים (סוג ומין יחיד בתת-משפחת היעלים), על מנת ללחך את האצות או ללקק רסיסי מלח מסלעי החוף.

בעלי חיים נפוצים נוספים הם הלוטרה הקנדית, דלק, חורפן אמריקאי וסמור, ואילו הגרגרן נדיר יותר ונצפה לעיתים רחוקות בלבד. הדלתה של הנהר אלסק היא בית גידול עבור השונר, ארנבת השלג והבונה, שהגיעו אל אזור החוף לאחר שנעו לאורך נתיב הנהר.

עופות

העופות הימיים מנצלים את עיקר שהותם בגליישר ביי לחיפוש אחר מזון במים של האוקיינוס, והם מתקרבים לחוף כדי לנוח או להתרבות. אלפי פרטים מקננים על הצוקים והחופים הסלעיים שבתוך המפרץ, או בחוף החיצוני של הפארק. אווזים וברווזיים מנצלים את זרועות המפרץ כמקלט. אוכלוסיית העיטם לבן-ראש מקננת על עצי צפצפה גבוהים או על הצוקים שלאורך החוף.

מורדות הגבעות הם בית גידול לציפורי שיר רבות. המים הרדודים והחופים המשופעים של איי בירדסלי הם אתר חשוב לשיחור מזון ורבייה עבור עופות חוף ועופות ימיים. שחפית הקוטב והחמסניים נוטים לקנן באזורים הקרובים לקרחונים, אזור שהולך ונעלם כיוון שהצמחייה משגשגת מחדש באזור הגבוה של המפרץ.

דגים

לפי שירות הפארקים הלאומיים מאגרי המים השונים בגליישר ביי הם בית גידול עבור כ-200 מינים של דגים. מינים רבים תועדו, כולל חמישה מינים של Oncorhynchus (סוג במשפחת הסלמוניים), אך מינים אחרים טרם תועדו. דגים רבים קשורים למים העמוקים, וחלקם מזוהים עם תעשיית הדיג.

נחילי הדגים הקטנים במים הפתוחים כוללים בעיקר את הטרוטנית (Mallotus villosus), דגים ממשפחת הצלופחוליים, מליחים וזהבונים צעירים. לווייתן גדול-סנפיר אחד מסוגל לאכול עד כדי טון אחד של הדגים הללו בכל אחד מימות הקיץ. עופות ויונקים ימיים אחרים מתרכזים בעיקר במקומות שבהם נמצאים פרטים רבים של הדגים הללו, המהווים חוליה חשובה במארג המזון הימי כיוון שהם מעבירים את האנרגיה בין יצרנים ראשוניים ושניוניים, כגון פלנקטון, אל הטורפים העיליים כגון תוכיי ים ולווייתנאים.

השוליים של אזור גליישר ביי הם בית גידול עבור שני מינים בלבד של דגים שאינם קשורים למים מלוחים – Prosopium cylindraceum ליד היינס והדג הטורף זאב נהרות צפוני (Esox lucius). מרבית הדגים במים המתוקים הם סלמון וטרוטה, השוהים במים מלוחים לאורך חלק ממחזור החיים שלהם, כך שתפוצתם לא מוגבלת כמו דגים שיכולים להתקיים אך ורק במים מתוקים. רוב הנחלים והנהרות באזור, כולל אלו הנתונים להשפעה ישירה של הקרחונים, הם בית גידול לדגי סלמון משריצים ומתפתחים. במים הימיים של האזור עוברים יותר דגי סלמון מאשר בנחלים ובנהרות, אך למרות זאת לחלק מהנהרות, כגון סיטוק ואלסק, יש חשיבות רבה בהתפתחות דגי הסלמון.

תיירות

גליישר ביי הוא אזור מתוייר מאוד, וחביב על אוהבי טבע רבים, המגיעים אליו למרות הקושי היחסי שבהגעה למקום. הפיורדים המרכזיים בו מותרים לשייט עבור כל כלי השייט, ואכן ניתן לצפות באוניות נוסעים גדולות המגיעות אליו עמוסות תיירים.

האזורים הצפוניים יותר והצרים יותר אסורים לשייט בכלים מנועיים, וניתן להגיע אליהם רק בשייט בקייקים. בנוסף, משיקולי שמירת הטבע, ניתנים אישורי כניסה רק לכ-800 מטיילים חותרי קייקים בעונה, וזאת על מנת שלא להעמיס על הטבע בבני אדם רבים אשר עשויים להפריע לבעלי החיים באזור.

בנוסף, קיים במקום אורחן המארח חובבי טבע רבים. הללו לרוב מגיעים לתקופה של כמה ימים עד שבועות ולרוב מטיילים בשולי השמורה, חוקרים ומצלמים את הטבע הבראשיתי שהשמורה מציעה.