גן סיני

גן סיני (במנדרינית תקנית: 中國園林, בפין-יין: Zhōngguó yuánlín) הוא סגנון עיצוב גן נופי, שהתפתח בסין במהלך מעל לשלושת אלפי שנים. המונח מתייחס הן לגנים הנרחבים של הקיסרים הסיניים ובני משפחתם, שהוקמו להנאה ובמטרה להרשים, והן לגנים האינטימיים יותר שהוקמו על ידי מלומדים, משוררים, פקידי ממשל לשעבר, חיילים וסוחרים, לשם מפלט מהעולם החיצוני ושקיעה בשרעפים. הגנים יוצרים נוף אידיאלי מיניאטורי, שנועד לבטא את ההרמוניה שאמורה להתקיים בין האדם לטבע.

תמונה זו של גן יויואן בשאנגחאי (הוקם ב-1559) מדגימה את כל האלמנטים של גן סיני קלאסי – מים, מבנים, צמחייה וסלעים

גן סיני טיפוסי מוקף חומה וכולל בריכת מים אחת או יותר, מסלעות, עצים ופרחים, ומגוון היכלות וביתנים בתוך הגן המקושרים על ידי שבילים מתפתלים ומסדרונות מקורים הבנויים בזיגזג. במעבר ממבנה למבנה צופים המבקרים בסדרות של תפאורות שנבנו בקפידה, המתגלות בהדרגה כמו במגילה נפרשת של ציורי נוף.

היסטוריה

התחלות

התיעוד הראשון על גנים סיניים מספר על גנים שנשתלו בעמק הנהר הצהוב, בתקופת שושלת שאנג (1046-1600 לפנה"ס). גנים אלו היו פארקים גדולים מגודרים ששימשו מלכים ואצילים לשם ציד, או שגידלו בהם פירות וירקות.

כתובות מוקדמות מתקופה זו החקוקות על שריונות צבים השתמשו בשלושה סימני כתב סיני על מנת לתאר גן: "יוּאוּ", "פּוּ", ו"יְוֵּ'אן". "יוּאוּ" היה גן מלכותי שבו נשמרו עופות ובעלי חיים אחרים, בעוד ש"פּוּ" היה גן עבור צמחים. בתקופת שושלת צ'ין (206-221 לפנה"ס) הפך התו 園 (יְוֵּ'אן) לתו המייצג את כל סוגי הגנים. התו הוא ציור קטן של גן. הוא מוקף בריבוע היכול לייצג חומה, ובו סמלים היכולים לייצג את התוכנית של המבנה: ריבוע קטן שיכול לייצג בריכה, והסמל עבור מטע או עץ רימון מצוי.

גן מלכותי ידוע משלהי תקופת שושלת שאנג היה "טרסה, בריכה ופארק" של הנשמה (灵台, 灵沼, 灵囿 בפין-יין: Língtái, língzhǎo, língyòu) שנבנה על ידי וֶנְוָאנְג (周文王, בפין-יין: Zhōu Wén Wáng‏ מילולית "המלך ון של ג'ואו"; 1052-1156 לפנה"ס), אביו של מייסד שושלת ג'ואו, מערבית לעיר הבירה יין. הפארק מתואר בשיר לִינְגְטָאי מתוך"שְׁה גִ'ינְג" ("הקלאסיקה של השירים") באופן זה:

המלך היה בפארק הנהדר, היכן שהאיילות נחות, - האיילות, חלקלקות ושמנמנות; יחד עם עופות לבנים מבהיקים. המלך היה סמוך לבריכה הנהדרת; - כמה מלאה היא בדגים המקפצים!

王在靈囿 麀鹿攸伏 麀鹿濯濯 白鳥翯翯 王在靈沼 於牣魚躍

גן מלכותי מוקדם נוסף היה שָׁצְ'יוֹ או "דיונות של חול" (沙丘, בפין-יין: Shāqiū), שנבנה על ידי השליט האחרון בשושלת שאנג, המלך ג'ואו משושלת שאנג (紂王, בפין-יין: Zhòu Wáng, שלט 1046-1075 לפנה"ס). הוא היה בנוי מטרסה בנויה באדמה, או "טאי", ששימשה כבימת תצפית במרכז פארק ריבועי גדול. גן זה תואר באחת הקלאסיקות המוקדמות של הספרות הסינית, רשומות ההיסטוריון (שְׁה-גִ'י).

על פי רשומות ההיסטוריון, אחד מהמרכיבים המפורסמים ביותר של גן זה היה "בריכת היין ויער הבשר" (酒池肉林). בריכה גדולה, נבנתה בשטח הארמון, שדפנותיה צופו באבנים סגלגלות מלוטשות שלוקטו מחוף הים. הבריכה מולאה ביין. במרכז הבריכה נבנה אי קטן שבו נשתלו עצים שמענפיהם השתלשלו שיפודים של בשר צלוי. ג'ואו, חבריו ופילגשיהם נהגו לשוט אנה ואנה בסירות בבריכה, כשהם לוגמים מהיין אותו חפנו בידיהם, ואוכלים מהבשר הצלוי שנתלה מהעצים. היסטוריונים ופילוסופים סיניים מתקופות מאוחרות יותר הזכירו גן זה כדוגמה להתנוונות ולטעם רע.

בשנת 535 לפנה"ס, במהלך תקופת האביב והסתיו (מ-722 לפנה"ס ועד 481 לפנה"ס), נבנה בהוראת המלך לִינְגְוָאנְג הגן "הטרסה של שָׁאנְגְחְווָה", שכלל ארמונות מקושטים בפאר. ב-505 לפנה"ס החלה בניית גן משוכלל עוד יותר, "הטרסה של גוּסוּ". הגן שכן על מדרון ההר, וכלל סדרה של טרסות המקושרות באמצעות מסדרונות מקורים, יחד עם אגם שבו שייטו סירות בדמות דרקונים כחולים. מהטרסה הגבוהה ביותר ניתן היה לצפות למרחק עד אגם טאי.

"האגדה על האי של בני האלמוות"

גרסה ממוזערת של הר פנגלאי, ביתם המיתולוגי של שמונת בני האלמוות, נוצרה מחדש בגנים סינים קלאסיים רבים

אגדה סינית עתיקה מלאה תפקיד חשוב בתכנון הגנים הקדומים. בסיפור מהקלאסיקה של ההרים והימים, המתוארך למאה הרביעית לפני הספירה, מתוארת פסגת הר הקרוי הר פנגלאי השוכן על אחד משלושה איים בקצה המזרחי של ים בוהאי שבין סין לקוריאה, שהוא ביתם של שמונת בני האלמוות. על אי זה היו ארמונות מכסף וזהב, ואבני חן על העצים. באי לא היו מכאובים, לא היה חורף, כוסות היין וקערות האורז היו תמיד מלאות, ואכילת הפירות הבטיחה חיי נצח.

בשנת 221 לפנה"ס השלים יִינְג גֶ'נְג, מלך צ'ין את כיבוש סין, והיא אוחדה לראשונה תחתיו כקיסר סין הראשון צ'ין שה-חואנג (שלט עד 210 לפנה"ס). הוא שמע על אגדת האיים ושלח שליחים על מנת למצוא את האיים ולהביא מהם את שיקוי חיי הנצח, והם חזרו בידיים ריקות. בארמון בסמוך לבירתו שייניאנג (קרוב לשיאן של ימינו) הוא הורה ליצור גן שבו אגם גדול המכונה "אגם הסחלבים" (לָאנְצְ'ה גונְג). על אי באגם הוא הורה ליצור העתק של הר פנגלאי, המסמל את החיפוש אחר גן העדן. לאחר מותו, התמוטטה האימפריה בשנת 206, ובירתו והגן נהרסו לחלוטין, אבל האגדה המשיכה להוות השראה לעיצוב הגנים בסין. בגנים רבים יש קבוצת איים או אי בודד ובו הר מלאכותי המייצג את האי של שמונת בני האלמוות.

שושלת האן (206 לפנה"ס – 220 לספירה)

תחת שלטון שושלת האן (206 לפנה"ס – 220 לספירה) נבנתה עיר בירה חדשה בצ'אנגאן, והקיסר וו משושלת האן (87-141 לפנה"ס) הורה לבנות גן קיסרי חדש, שבו התמזגו המאפיינים של גנים בוטניים וזואולוגיים, כמו גם שדות ציד מסורתיים. בהשראת גרסה אחרת של קלאסיקה סינית על האיים של בני האלמוות, הקרויה ליה-דזה (列子, בפין-יין: Lièzĭ), הוא הורה ליצור אגם מלאכותי גדול, "האגם של המהות העילאית", שבו שלושה איים מלאכותיים במרכז המייצגים את שלושת האיים של בני האלמוות. הפארק נהרס, אבל זכרו המשיך להוות השראה לעיצוב גנים סינים במשך מאות שנים אחר כך.

גן ידוע נוסף מתקופת שושלת האן היה "הגן של המצביא לְיָאנְג-גִ'י", שנבנה בתקופת שלטונו של הקיסר שׁוּנְדִי (שלט 125–144 לספירה). תוך שימוש בהון שצבר במהלך עשרים שנות שירותו בחצר הקיסרות בנה המצביא לְיָאנְג-גִ'י גן נופי ענק. בגן היו הרים מלאכותיים, נקיקים ויערות, והוא שיכן בו ציפורים נדירות וחיות פרא מבויתות. היה זה אחד הגנים הראשונים שניסו ליצור העתק אידיאלי של הטבע.

גנים עבור משוררים ומלומדים (בין 221 ל-618 לספירה)

הקליגרף וָאנְג שִׂיגְ'ה בגנו "ביתן הסחלב"

לאחר נפילתה של שושלת האן, החלה תקופה ארוכה של אי-יציבות בסין. הבודהיזם הגיע לסין בעידודו של הקיסר מִינְגְדִי (漢明帝, בפין-יין: hàn míng dì‏; 75-57 לספירה), והתפשט במהירות. בהגיע שנת 495 היו בלוו-יאנג, עיר הבירה, 1,300 מקדשים בודהיסטיים, רובם במגורים לשעבר של המאמינים. לכל אחד מהמקדשים היה צמוד גן.

במהלך תקופה זו עזבו פקידי ממשל רבים את חצר הקיסרות ובנו גנים שבהם יכלו להימלט מהעולם החיצוני ולהתרכז בהתבוננות בטבע ובעיסוק בספרות. דוגמה לגן כזה היה "גִ'ינְגוּ יְוֵּ'אן" (金谷園, בפין-יין: Jīngǔ yuán), או "גן העמק המוזהב". הגן נבנה עבור שְׁה צ'ונְג (石崇, בפין-יין: Shí chóng‏; 300-249), אריסטוקרט ומאנשי החצר לשעבר. הגן, ששכן כעשרה קילומטרים צפונית מזרחית ללוו-יאנג, הושלם בשנת 296. הוא הזמין שלושים משוררים מפורסמים לנשף בגן וכתב על האירוע בעצמו:

אני בעליו של בית כפרי בנחל של העמק המוזהב...שבו יש מעיין של מים זכים, יערות שופעים, עצי פרי, חזרן, ברוש וצמחי מרפא. יש בו שדות, מאתיים כבשים, תרנגולות, חזירים, אווזים וברווזים.. יש גם טחנת מים, בריכת דגים, מערות, וכל דבר נדרש על מנת להסיח את הדעת ולרצות את הלב... יחד עם חברי הסופרים, אנחנו מטיילים בגן יום ולילה, סועדים את ליבנו, מטפסים על ההר על מנת לצפות בנוף, ומתיישבים לצד הנחל

ביקור זה בגן הוליד את אוסף השירים הידוע "גִ'ינְגוּ שְׁה" (金谷詩, בפין-יין Jīngǔ shī), או "שירי העמק המוזהב", והחל מסורת ארוכה של כתיבת שירה בגנים וכתיבה עליהם.

המשורר והקליגרף ואנג שיג'ה (王羲之, בפין-יין: Wáng xīzhī‏; 361-303) כתב בקליגרפיה המעולה שלו את הקדמה לשירים שנכתבו בביתן הסחלב (蘭亭集序;, בפין-יין: Lántíngjí Xù), הקדמה לספר המתעד את אירוע מפגש ביתן הסחלב (兰亭集会, בפין-יין: Lántíng jíhuì), אתר מפגש משוררים מפורסם במפלט הכפרי המכונה "ביתן הסחלב". היה זה פארק שבו התפתל פלג מים. המשורר הניח כוסות יין בזרם, והניח להן לצוף. אם כוס נעצרה ליד אחד המשוררים, הוא היה מחויב לשתות אותה, ואז לחבר שיר. גן הכוס הצפה (לְיוֹבֵּיי טָאנְג), שבו ביתנים קטנים ופלגים מלאכותיים מתפתלים, נהיה פופולרי מאוד בגנים קיסריים כמו גם בגנים פרטיים.

ביתן הסחלב היה ההשראה לקיסר יאנגדי משושלת סווי (שלט 604–618), לבנות לעצמו גן קיסרי חדש, "גן המערב" (西苑, בפין-יין: Xī yuàn), בסמוך ללוו-יאנג. בגן היו פלגי מים מתפתלים עבור כוסות היין וביתנים עבור כתיבת שירה. הגן שימש גם להצגות. על הפלג הוא הורה להשיט סירות קטנות ובהן דמויות הממחישות את ההיסטוריה של סין.

שושלת טאנג (907-618), תור הזהב הראשון של הגן הקלאסי

תקופת שושלת טאנג (907-618) נחשבת לתור הזהב הראשון של הגן הסיני הקלאסי. הקיסר שואן-דזונג בנה גן קיסרי מרהיב, "הגן של האגם הצלול המלכותי", סמוך לשיאן וחי שם עם פילגשו הידועה יָאנְג גְווֵיְפֵיי (楊貴妃, בפין-יין: Yáng Guìfēi), ששלטה בארמון ובקיסר ביד רמה.

הציור והשירה הגיעו לרמה שטרם נראתה בעבר, וגנים חדשים, גדולים כקטנים, מילאו את עיר הבירה צ'אנג-אן. הגנים החדשים קיבלו השראה מאגדות קלאסיות ומשירים. היו גנים מהסוג "שָׁאנְצְ'ה יְוֵּ'אן" שבהם הרים מלאכותיים ובריכות, שקיבלו השראה מהאגדה על האיים של בני האלמוות, וגנים מהסוג "שָׁאנְטִינְג יְוֵּ'אן", שבהם היו העתקים של הרים וביתני תצפית קטנים. אפילו בבתי מגורים רגילים הוקמו גנים קטנים בתוך החצרות, עם הרי טרקוטה ובריכות קטנות.

גנים סינים קלאסיים אלו, או גני מלומדים ("וֶנְזֶ'ן יְוֵּ'אן"), הושפעו מהציור והשירה הסינית הקלאסיים, ובמקביל, הם השפיעו על הציור והשירה. דוגמה בולטת היה "ווָאנְג צְ'ווָאן", הגן של המשורר והצייר וָאנְג וֵיי (王維, בפין-יין: Wáng Wéi‏; 759-699). הוא רכש חווילה הרוסה של משורר, ששכנה סמוך לשפך של נהר לאגם. בתוך הגן הוא יצר עשרים סצנות נוף קטנות, וקרא להן בשמות דוגמת: "גן המגנוליות", "הערבות הנעות ברוח", "הקיוסק בלב עצי החזרן", "מעיין האבקה הזהובה" ו"בית התצפית שבסמוך לאגם". הוא חיבר שיר לכל סצנה בגן ושכר את שירותיו של צייר ידוע, לצייר את הסצנות שבגן על קירות החווילה שלו. לאחר שפרש לגמלאות משירותו בממשל טאנג, הוא העביר את זמנו במסעות שיט באגם, תוך שהוא מנגן בציתר ומחבר ומדקלם שירה.

בתקופת שושלת טאנג חלה התקדמות נכרת בטיפוח זני צמחים, שהתבטאה בגידול זנים רבים אותם השיגו בייבוא, בביות, בהשתלות ובהרכבה. הדגש הושם על התכונות האסתטיות של הצמחים, והוצאה לאור של מספר רב של ספרים בנושא סיווג צמחים וטיפוחם. הבירה צ'אנג אן, הייתה עיר קוסמופוליטית מאוד, ושכנו בה דיפלומטים, סוחרים, עולים לרגל, נזירים וסטודנטים, שהפיצו לכל רחבי אסיה את תיאור הגנים. השגשוג הכלכלי של שושלת טאנג הוביל לבנייה מואצת של גנים קלאסיים בכל רחבי סין.

הגן הגדול האחרון הידוע מתקופת שושלת טאנג היה "כפר קטן של ההר של המעיין הרוגע" (פִּינְגְצְ'וֵ'אן שָׁאנְגְ'וָאנְג), שנבנה מזרחית לעיר לוו-יאנג על ידי לִי דֶיוּ, ראש הממשלה של האימפריה. הגן היה נרחב, ובו למעלה ממאה ביתנים ומבנים אחרים, אבל הוא היה ידוע בעיקר בשל אוסף הסלעים והצמחים בעלי צורה אקזוטית, שאותם אסף לִי בכל רחבי סין. סלעים בצורות בלתי רגילות, הידועים כסלעי המלומדים הסיניים, נבחרו לעיתים קרובות, כמייצגים חלק מהר או מרכס הרים בסצנה בגן, ובהדרגה הפכו למרכיב הכרחי של הגן הסיני.

שושלת סונג (1279-960)

אגם צלילות הזהב, אגם מלאכותי וגן תענוגות שנבנה עבור הקיסר חְווֵיְדְזונְג משושלת סונג בבירתו קאיפנג

ביתן הגל הכחול בסוג'ואו (1044), הגן העתיק ביותר שעדיין קיים מתקופת שושלת סונג

גן אומן הרשתות בסוג'ואו (1141) שימש מודל לגנים של משכילים מתקופה מאוחרת יותר.

היו שתי תקופות במהלך שלטונה של שושלת סונג, שכונו סונג הצפונית וסונג הדרומית, ובשתיהן נבנו גנים מפורסמים. הקיסר חְווֵיְדְזונְג (徽宗, בפין-יין: Huīzōng שלט 1100–1126) היה צייר מוכשר שהתמחה בציור ציפורים ופרחים. הקיסר, שהיה משכיל, שילב אלמנטים של גן המלומדים בגן הקיסרי הגדול שלו. הגן הראשון שלו, הקרוי "האגן של צלילות הזהב" היה אגם מלאכותי מוקף מרפסות תצפית וביתנים. הציבור הוזמן לגן באביב להשתתף בתחרות סירות ולצפות במופעים על האגם. ב-1117 הוא פיקח אישית על בניית גן חדש. הוא הורה להביא לגן צמחים אקזוטיים וסלעים בעלי צורה מיוחדת מכל רחבי האימפריה, בייחוד הסלעים הנחשקים מאגם טאי. כמה מהסלעים היו כה גדולים ששינועם באמצעות התעלה הגדולה, חייב הריסת גשרים בין האנגג'ואו לבין האזור שבו תוקם אחר-כך בייג'ינג. במרכז הגן הוא הורה לבנות הר מלאכותי שגובהו כמאה מטרים, שבו צוקים ונקיקים, אותו כינה "גֶן-יְוֵּ'ה" (艮 岳, בפין-יין: Gěnyuè), או "הר היציבות". הגן הושלם ב-1122. ב-1127 נאלץ חְווֵיְדְזונְג להימלט על נפשו כאשר צבאות שושלת ג'ין תקפו את עיר הבירה. כשהוא שב הוא מצא שהגן נחרב לחלוטין, כל הביתנים נשרפו ועבודות האומנות נבזזו. רק ההר נשאר.

אומנם הגנים הקיסרים היו הגנים המפורסמים ביותר, אבל גנים קטנים רבים שלא היו פחות ציוריים הוקמו בערים בסין דוגמת לוו-יאנג. "גן המנזר של השליטים השמימיים" בלוו-יאנג היה מפורסם בשל פרחי האדמוניות שגדלו בו. כל תושבי העיר באו לבקר כשהאדמוניות פרחו. "גן של אביבים רבים" היה ידוע בשל התצפית ממנו על ההרים. הגן המפורסם ביותר בלוו-יאנג היה "גן התענוג שבהתבודדות" (דוּלֶה יְוֵּ'אן), שנבנה על ידי המשורר וההיסטוריון סְה-מָה גוָאנְג (司馬光, בפין-יין: Sīmǎ Guāng‏; 1086-1019). שטח הגן היה כ-15 דונם. במרכז היה ביתן הלימודים, והספרייה שלו, שהכילה 5,000 כרכים. מצפון היה אגם מלאכותי, שבו אי קטן ועליו בקתת דייג ציורית. במזרח היה גן של צמחי מרפא, ובמערב היה הר מלאכותי, שבפסגתו בלוודרה לשם תצפית על השטחים מסביב. כל אחד היה יכול לבקר בגן תמורת תשלום סמלי.

לאחר שהקיסר חְווֵיְדְזונְג הובס הועברה בירת הקיסרות ללינ'אן שמדרום ליאנגצה. תוך זמן קצר היו בעיר לינ'אן יותר מחמישים גנים שנבנו על חופו של האגם המערבי. עיר נוספת במחוז שהתפרסמה בשל הגנים שבה הייתה פִּינְגְגְ'יָאנְג (כיום סוג'ואו), שבה נבנו בנו בתי מגורים יחד עם גנים, בידי משכילים רבים, פקידי ממשל וסוחרים. חלק מגנים אלו קיים גם כיום, אם כי הם עברו שינויים רבים במהלך מאות השנים מאז הקמתם.

הגן העתיק ביותר בסוג'ואו שניתן לראות כיום הוא ביתן הגל הכחול, שנבנה ב-1044 על ידי סוּ שׁוּנְצִ'ינְג (苏舜钦, בפין-יין: Sū shùnqīn‏; 1048-1008), משורר מתקופת שושלת סונג. בתקופת שושלת סונג הגן הכיל ביתן הצופה מפסגת גבעה. ביתנים נוספים נוספו לשפת האגם, כולל היכל יראת הכבוד, היכל הדיקלום, וביתן מיוחד לצפייה בדגים. במשך מאות השנים שעברו הגן עבר שינויים רבים, אבל הוא שמר על התוכנית המהותית.

גן נוסף מתקופת שושלת סונג שעדיין קיים הוא גן אומן הרשתות בסוג'ואו. הוא הוקם ב-1141 על ידי שְׁה גֶ'נְגְגְ'ה שהיה סגן שר השירות האזרחי של ממשל שושלת סונג הדרומית. הייתה בו ספרייה – "היכל עשרת אלפי הכרכים", וגן סמוך המכונה מפלט הדייג. בשנים 1736 ו-1796 עוצב הגן מחדש בצורה נרחבת, אבל הוא נשאר עדיין אחת הדוגמאות הטובות ביותר של גן משכילים מתקופת שושלת סונג.

בעיר וושי, בקצה אגם טאי, ולמרגלות שני הרים, היו שלושים וארבעה גנים שתועדו על ידי ג'וֹאוּ מִי (周密, פין-יין: Zhōu mì‏; 1308-1232), היסטוריון מתקופת שושלת סונג. שני הגנים המפורסמים ביותר היו "גן הצפון" (בֵּייְוֵּ'אן) ו"גן הדרום" (נָאן-יְוֵּ'אן), שניהם היו שייכים לשֶׁן דֶחֶה, ראש הממשלה של הקיסר גָאודְזונְג (高宗, בפין-יין: Gāozōng; שלט 1127–1162). גן הדרום היה גן קלאסי של הר ואגם (שָׁאנְשְׁווֵי). בגן היה אי דמוי הר פנגלאי של בני האלמוות, שעליו היו שלושה סלעים גדולים מאגם טאי. ממרפסת תצפית יכלו המבקרים לצפות בנוף האגם וההרים.

שושלת יואן (1368-1279)

גן פרדס האריה בסוג'ואו (1342), הידוע בשל הסלעים הפנטסטיים והגרוטסקיים שבו

גן גִ'יצָ'אנְג בוושי (1521-1506)

ב-1271 הכריז קובלאי חאן המונגולי על עצמו כקיסר סין. בהגיע שנת 1279 הוא הכריע את מוקדי ההתנגדות האחרונים של קיסרי סונג, ואיחד את סין לאימפריה גדולה בשם שושלת יואן. הוא יסד בירה חדשה באתר שכיום שוכנת בו בייג'ינג, שכונתה חאנבליק או גם דאדו, "הבירה הגדולה".

הגן הידוע ביותר משושלת יואן היה בארמון הקיץ של קובלאי חאן בזאנאדו. על פי זיכרונותיו ביקר הנוסע הוונציאני מרקו פולו בזאנאדו סביב שנת 1275, ותיאר את הגן באופן זה:

סביב ארמון זה נבנתה חומה הסוגרת תחום של 25 קילומטרים, ובתוך הפארק יש מזרקות ונהרות ופלגים, וכרי דשא יפהפיים, עם כל מיני חיות פרא (למעט אלו בעלי אופי אכזרי), שאותם רכש הקיסר כמקור למזון עבור הבזים והנצים, אותם הוא שומר בכלובים. מאלו יש 200 בזים ארקטיים בלבד, מבלי לספור את הנצים האחרים. החאן עצמו בא כל שבוע לראות את העופות שלו בכלוביהם, ולעתים הוא רוכב בפארק כשנמר מאחוריו על הסוס, ואז אם הוא רואה חיה כלשהי שמוצאת חן בעיניו הוא משסה בה את הנמר, וכאשר הנמר צד את החיה הוא לוקח אותה על מנת להאכיל את הנצים בכלובים. הוא עושה זאת לשם שעשוע.

— The Travels of Marco Polo, Book 1/Chapter 61, Of the City of Chandu, and the Kaan's Palace There. from Wikisource, translated by Henry Yule

תיאור קצר זה שימש השראה לכתיבת הפואמה קובלא חאן מאת המשורר האנגלי הרומנטי סמואל טיילור קולרידג'.

כאשר קבע קובלאי חאן את בירתו החדשה בדאדו, הוא הרחיב את האגמים המלאכותיים שנוצרו מאה שנים קודם לכן על ידי שושלת ג'ין ששלטה במקום קודם לכן, בנה את האי אוינגחווה, ויצר ניגוד בולט בין גדות האגם והגן לבין הגאומטריה המוקפדת של מה שיהפוך אחר-כך להיות העיר האסורה של בייג'ינג. הניגוד בולט גם בימינו.

למרות הפלישה והכיבוש המונגולי המשיך גן המשכילים הסיני לשגשג בחלקים אחרים בסין. דוגמה מצוינת לכך הוא גן פרדס האריה בסוג'ואו. הוא הוקם ב-1342, ומקור שמו באוסף הסלעים הפנטסטיים והגרוטסקיים, שמקורם באגם טאי. בחלק מהם ראו הצופים דמיון לראש אריה. מאות שנים אחרי הקמתו ביקרו בו הקיסרים קאנגשי וצ'יינלונג משושלת צ'ינג כמה פעמים, והשתמשו בו כמודל ל"גן התפארת המושלמת" בארמון הקיץ שלהם באתר הנופש ההררי בצ'נגדה.

שושלת יואן לא החזיקה מעמד שנים רבות. ב-1368 הצעיד ג'וּ יְוֵּ'אנְגָ'אנְג, שעתיד לעלות לשלטון בסין כקיסר הראשון משושלת מינג, את צבאו לדאדו. הקיסר האחרון משושלת יואן נמלט וג'וּ יְוֵּ'אנְגָ'אנְג החריב את הארמונות של קיסר יואן עד היסוד.

שושלת מינג (1644-1368)

הגן הידוע ביותר ששרד עד ימינו מתקופת שושלת מינג הוא גן המנהלן העניו בסוג'ואו. הוא הוקם בתקופת שלטונו של הקיסר גֶ'נְגְדֶה (שלט 1506–1521) על ידי וָאנְג שְׂייֵנְצֶ'ן (王獻臣, בפין-יין: Wáng xiànchén), פקיד ממשל זוטר שפרש מהשירות הממשלתי והקדיש את שארית חייו להקמה וטיפוח של הגן. הגן עבר שינויים רבים מאז הוקם, אבל חלקו המרכזי שרד. בריכה גדולה ובה פרחי לוטוס רבים המוקפת מבנים וביתנים שתוכננו לשמש כנקודות תצפית על האגם והגנים. בפארק יש אי המכונה האי המבושם, המעוצב בדמות סירה. בתכנון הגן נעשה שימוש רב במוטיב "הנוף המושאל" ("גְ'יֵה-גִ'ינְג"), נקודות תצפית המשקפות כמו מבעד למסגרת תמונה את ההרים מסביב ואת התצפית על פגודה רחוקה.

גן נוסף מתקופת שושלת מינג הוא הגן המשתהה, גם הוא בסוג'ואו. הגן נבנה בתקופת שלטונו של הקיסר ואן-לי (1620-1573). בתקופת שושלת צ'ינג נוספו לגן 12 סלעי אבן גיר גבוהים, המסמלים הרים. הסלע הידוע ביותר הוא סלע ציורי המכונה "פסגה מבשרת טובות המכוסה בעננים", שהפך לאלמנט המרכזי ביותר בגן.

גן שלישי ידוע נוסף מתקופת שושלת מינג בסוג'ואו הוא גן הטיפוח, שנבנה בתקופת שלטון הקיסר טְייֵנְצִ'י (שלט 1621–1627) על ידי נכדו של וֶן גֶ'נְגְמִינְג (文徵明, בפין-יין: Wén Zhēngmíng‏; 1559-1470), צייר וקליגרף ידוע מתקופת שושלת מינג. הגן בנוי סביב הבריכה, כשמצדה הצפוני ביתן אריכות הימים, ביתן הדגיג בצדה המזרחי, גן סלעים דרמטי מצד דרום, וסדנת היוצר, הבית העניו, ממערב.

• 
  גן הטיפוח (1541)
• 
  גן המנהלן העניו בסוג'ואו (1521-1506)
• 
  הגן המשתהה בסוג'ואו (1593), כגנים רבים אחרים מתקופת שושלת מינג, הוא מכיל סלעים דרמטיים רבים.
• 
  גן יויואן בשאנגחאי (הוקם ב-1559)

שושלת צ'ינג (1912-1644)

ביתן ספינת השיש בגן ארמון הקיץ בבייג'ינג (1755). בעקבות הרס הגן על ידי חיל המשלוח האנגלי-צרפתי ב-1860, העבירה הקיסרית האלמנה צה שי כספים שנועדו לבניית הצי הסיני לשיפוץ הגן ובין היתר לשיפוץ מבנה דמוי ספינה זה

שושלת צ'ינג (1912-1644) הייתה שושלת הקיסרים האחרונה בסין. שני הגנים המפורסמים ביותר בסין מתקופה זו היו הגנים של שני הארמונות הקיסריים, ארמון הקיץ בבייג'ינג וארמון הקיץ הישן, כשמונה קילומטרים צפונית לבייג'ינג. שני הגנים הפכו סמלים לפאר ועידון ותוארו בפרוטרוט על ידי תיירים מהמערב.

האב ז'אן-דני אטירה (Jean-Denis Attiret), כומר ישועי צרפתי שהפך לצייר החצר של הקיסר בין 1739 ל-1768, תיאר את מרפסת הירקן שעל אי חיי הנצח באגם של ארמון הקיץ במילים אלו:

ומה שהוא אבן חן אמתית הוא סלע או אי... שהוא בלב אגם זה, שעליו נבנה ארמון קטן, הכולל כמאה חדרים וחדרי הסבה...ביופי ובטוב טעם שאינני מסוגל לבטא במילים. הנוף ראוי להערצה.

מימון בניית הארמונות והגנים ושיפורם דרש סכום כסף שהיווה חלק גדול מתקציב הקופ של הקיסרות. באחד המקרים הידועים לשמצה העבירה הקיסרית האלמנה צה שי לשיפוץ הגן כספים שנועדו לבניית הצי הסיני שהיה זקוק בדחיפות למודרניזציה, ובין היתר לשיפוץ מבנה משיש דמוי ספינה על אגם קונמינג. שני הגנים נהרסו פעמיים כפעולת ענישה על ידי חילות משלוח אירופאים. הפעם הראשונה ב-1860, בעקבות הוצאה להורג של השגרירים שנשלחו לקיסר, ובפעם השנייה ב-1900 בעקבות מרד הבוקסרים. שני הגנים עוברים שיפוץ בהדרגה.

בנוסף לארמון הקיץ הישן ולארמון הקיץ בבייג'ינג בנו הקיסרים משושלת צ'ינג בין 1703 ל-1792, מכלול חדש של גנים וארמונות בהרים כמאתיים קילומטרים צפונית מזרחית לבייג'ינג, על מנת להימלט מחום הקיץ בבירה. המכלול קרוי אתר הנופש ההררי בצ'נגדה, והוא השתרע על 5,600 דונם, ובו שבעים ושתיים נקודות תצפית נפרדות לנוף שהיה שחזור מיניאטורי של נופים מאזורים רבים בסין. גן ענק זה שרד כמעט בשלמותו.

גני משכילים ידועים שעדיין קיימים מתקופה זו כוללים את מפלט גן הזוג (1736-1726) וגן הנסיגה וההגות (1885), שניהם בסוג'ואו.

• 
  ארמון הקיץ הישן, כשמונה קילומטרים צפונית לבייג'ינג נהרס כמעט לחלוטין כפעולת ענישה של חיל המשלוח האנגלי-צרפתי ב-1860
• 
  ארמון הקיץ בבייג'ינג כיום
• 
  אורכו של המסדרון הארוך בארמון הקיץ בבייג'ינג הוא 728 מטרים. הוא נבנה על מנת שהקיסר יכול לטייל בגן כשהוא מוגן מפגעי מזג האוויר.
• 
  אתר הנופש ההררי בצ'נגדה, חווילה קיסרית בהרים (1792-1703)
• 
  "הביתן האהוב שלי" מתוך מפלט גן הזוג (1736-1726)
• 
  גן קֶיְוֵּ'אן במחוז גואנגדונג (1850)
• 
  גן חֶה ביאנגצו במחוז ג'יאנגסו (1880), גן מגורים פרטי קלאסי מתקופת שושלת צ'ינג

עיצוב הגן הקלאסי

הגן הסיני תוכנן כך שלא ניתן יהיה לראות את כולו בבת אחת. הגן הסיני הקלאסי מציג בפני המבקר סדרה של מבטים חטופים על הנוף הבנויים היטב כמו במסגרת של תמונה: מבט על בריכה, על סלע, חורשת חזרן, עץ בפריחה, או מבט על פסגת הר רחוק או פגודה. הסופר והפילוסוף הסיני גִ'י צֶ'נְג (计成, בפין-יין: Jì chéng) בן המאה ה-16 שחיבר ספר על אומנות הגנים כתב: "יש להחביא את הוולגרי ואת ההמוני ככל הניתן, ולכלול את המצוין והנפלא".

מפה מצוירת של גן אומן הרשתות בסוג'ואו שנבנה ב-1140 ושופץ בשנים 1736–1796

כמה תיירים מערביים מוקדמים שביקרו בגנים הקיסרים הסיניים חשו שהגנים כאוטיים, עמוסים בבניינים בסגנונות שונים, ובנויים ללא כל סדר נראה לעין, אבל האב הישועי ז'אן-דני אטירה, שחי בסין מ-1739, והיה צייר החצר עבור קיסר סין, ציין שיש בגן הסיני "אי סדר יפהפה, אנטי-סימטריה". "יש להעריך את האומנות שבו אורגן אי סדר זה. הכול נעשה בטוב טעם, ומאורגן היטב כל כך, שאין שום מקום שממנו ניתן לצפות בכל היופי, אתה חייב לראות את המקום פינה אחר פינה".

גנים סינים קלאסיים קיימים בגדלים שונים. שטחו של הגן הגדול ביותר בסוג'ואו, גן המנהלן העניו, הוא קצת יותר מ-100 דונם, כשהבריכה תופסת כחמישית משטח הגן. אבל הגן לא היה חייב להיות גדול. גִ'י צֶ'נְג הקים גן עבור ווּ יוּאוּיוּ', הגזבר של מחוז ג'ינלינג, ששטחו היה פחות מעשרה דונם, והסיור בגן ארך ארבע מאות צעדים מהכניסה לנקודת התצפית האחרונה, אבל ווּ יוּאוּיוּ' אמר כי הגן הכיל את כל הפלאים של המחוז במקום אחד.

הגן הקלאסי היה מוקף חומה שנצבעה בדרך כלל בלבן ששימש רקע טהור לפרחים ולעצים. בדרך כלל שכנה בריכת מים במרכז הגן. מבנים רבים, קטנים כגדולים, היו מסודרים סביב הבריכה. בגן שהקים גִ'י צֶ'נְג שתואר לעיל, המבנים השתרעו על שני שלישים מהשטח, בעוד שהגן עצמו השתרע על השליש הנותר. בגן המשכילים היה המבנה המרכזי בדרך כלל ספרייה או חדר עבודה, המקושר באמצעות מעברים מקורים לביתנים אחרים שסייעו לחלק את הגן לסצנות אינדיבידואליות או לתמונות נוף. האלמנטים המהותיים האחרים של גן המשכילים היו צמחים, עצים וסלעים, שכולם סודרו על מנת לעצב נופים מושלמים קטנים. גני משכילים השתמשו לעיתים קרובות במוטיב "הנוף המושאל" (借景, בפין-יין: Jièjǐng - "גְ'יֵה-גִ'ינְג"), נקודות תצפית בלתי צפויות המשקפות כמו מבעד למסגרת תמונה את הנוף שמחוץ לגן, כמו פסגות ההרים מסביב, והופכות את הנוף החיצוני להרחבה של הגן.

אדריכלות

ביתן לצפייה בגן הסלעים באחוזת הנסיך גונג בבייג'ינג (1777)

שער הסהר ממפלט גן הזוג בסוג'ואו

מסגרת חלון מעוטרת לצפייה בגן, גן יויואן, שאנגחאי

בגנים סינים יש מבנים רבים: היכלות, ביתנים, מקדשים, מעברים מקורים, גשרים, קיוסקים ומגדלים, המשתרעים על חלק גדול משטח הגן. בגן המנהלן העניו בסוג'ואו יש ארבעים ושמונה מבנים, כולל בית המגורים, כמה היכלות שנועדו למפגשים משפחתיים ולבידור, שמונה עשר ביתנים שנועדו לצפות מהם על חלקים שונים של הגן, ומגוון של מגדלים, מעברים מקורים וגשרים, שכולם נועדו לצפות בחלקים שונים של הגנים מזוויות צפייה שונות. המבנים בגן לא תוכננו להשתלט על הגן, אלא להתמזג עמו בהרמוניה.

גנים קלאסיים כללו מסורתית מבנים אלו:

• היכל הטקס ("טינג" או "טאנג"). בניין ששימש לחגיגות של המשפחה או לטקסים, המבנה כלל בדרך כלל חצר פנימית, לא רחוק משער הכניסה.
• ההיכל המרכזי ("דאטינג"), ששימש לקבלת אורחים, לנשפים ולחגוג חגים, כדוגמת ראש השנה הסינית ופסטיבל הפנסים. לעיתים קרובות הייתה סביב הבניין מרפסת קרקע המאפשרת צל וקרירות.
• ביתן הפרחים ("חוּטינג"). בבניין זה, ששכן בסמוך לבית המגורים, הייתה חצר אחורית שבה פרחים, צמחים וגן סלעים קטן.
• הביתן הצופה לארבע רוחות השמים ("סה-מיאן טינג"). למבנה זה היו קירות מתקפלים או נעים, על מנת לפתוח תצפית פנורמית אל הגן.
• ביתן הלוטוס ("חחואה טינג"). מבנה זה, שהוקם בסמוך לבריכת פרחי הלוטוס, נועד לצפות בפריחה וליהנות מריח הפרחים.
• ביתן המנדרין הסיני ("יואניאנג טינג"). מבנה זה נחלק לשניים. בחלק הפונה צפונה אל חורשת עצי אורן ובריכת הלוטוס, שהיוו מקור לאוויר קריר, השתמשו בקיץ, ובחלק הדרומי בחורף. למבנה הייתה חצר ובה עצי אורן ירוקי עד ועצי שזיף, שפריחתם בישרה את האביב.

בנוסף להיכלות וביתנים גדולים אלו היה הגן מלא בביתנים קטנים יותר (אף הם מכונים "טינג"), שנועדו לתת מחסה מהשמש או מהגשם, להרהר בנוף, לדקלם שיר, ליהנות מהרוח הקלה או לנוח. הביתנים שוכנו במקומות שבהם ניתן היה לצפות בזריחה, שבהם אור הירח בוהק על פני המים, שבהם ניתן לצפות בלבלוב בסתיו, במקום שבו ניתן היה לשמוע את הגשם הדופק על עלי הבננה, או במקום שבו הרוח שרקה בינות לגבעולי החזרן. לעיתים הביתנים נסמכו לקיר של מבנה אחר ולעיתים הם היו מבנים בודדים בנקודות תצפית בגן, ליד הבריכה או בפסגת גבעה. לעיתים קרובות היו ביתנים אלו פתוחים משלושה צדדים.

שמות הביתנים בגנים הסיניים מבטאים את הנוף או החוויה שהם מציעים למבקר:

• ביתן הערצת הפסגה (הגן המשתהה)
• היכל של ניחוחות רחוקים (גן המנהלן העניו)
• מגדל הצפייה בהר (גן המנהלן העניו)
• ביתן הירח והר (גן אומן הרשתות)
• ביתן ברוח הלוטוס הקלה (גן המנהלן העניו)
• ביתן האזנה לגשם (גן המנהלן העניו)
• היכל הצפייה באורנים והערכת הציורים (גן המנהלן העניו)
• נקודה לשוב לשם קריאה (הגן המשתהה)
• ביתן בין הרים למים (מפלט גן הזוג)
• ביתן נסמך על הירקן (גן המנהלן העניו)
• מרפסת גשם רך מביא קרירות (גן הנסיגה וההגות)
• מגדל הצפייה באביב הנמשך ובירח (גן הנסיגה וההגות)

מבנה אופייני נוסף לגנים הסיניים הוא מגדל בן שתי קומות (לוֹאוּ או גֶה), בדרך כלל בקצה הגן, שבו קומת הקרקע עשויה אבן, והקומה העליונה, שגובהה כשני שלישים מגובה קומת הקרקע, צבועה בלבן. ממגדל זה יש תצפית על חלקים בגן או על נוף מרוחק.

בחלק מהגנים יש ביתן אבן ציורי בדמות ספינה, השוכן בבריכה (מכונה "שְׂיֵה", "פָאנְג", או "שְׁפָאנְג"). לביתנים אלו יש בדרך כלל שלושה חלקים, קיוסק עם גמלונים מכונפים בחזית, אולם אינטימי יותר במרכז, ומבנה בן שתי קומות מאחור שבו תצפית על הבריכה.

• חצרות (יואן). הגנים כוללים חצרות קטנות מוקפות חומה, שבהן יכולים המבקרים ליהנות משקט והתבודדות, לעסוק במדיטציה, בציור, בשתיית תה או בניגון על ציתר.

מעברים מקורים (לָאנְג) הם פרוזדורים צרים מקורים המקשרים בין בניינים, מגינים על המבקר מהגשם ומהשמש, ואף עוזרים לחלק את הגן לחלקים שונים. מעברים מקורים אלו בנויים לעיתים רחוקות בקו ישר, הם בצורת זיגזג או בצורת עקלתון, עוקבים אחרי קיר הגן, גדת הבריכה, או מטפסים על הגבעה של גן הסלעים. במעברים אלו יש חלונות קטנים, לעיתים עגולים או בצורות גאומטריות משונות, כדי לאפשר לעוברים דרכם לראות במבט חטוף את הגן או הנוף.

חלונות ודלתות הם אלמנט אדריכלי חשוב בגן הסיני. לעיתים הם עגולים (חלונות ירח או שער סהר) או סגלגלים, משושים, מתומנים או בצורת עציץ או פלח של פרי. לעיתים עשויה מסגרת החלון מקרמיקה מעוטרת בפרטים רבים. החלון יכול לשמש כמסגרת תמונה מתוכננת בקפידה של ענף של עץ אורן, עץ שזיף בפריחה, או פינת חמד אחרת בגן.

גשרים הם מאפיין נפוץ נוסף של הגן הסיני. כמו המעברים המקורים, הם ישרים לעיתים רחוקות, בדרך כלל בצורת זיגזג או שהם מתקמרים מעל לבריכות, תוך רמז לגשרים בסין הכפרית, והם גם משמשים נקודות תצפית על הגן. גשרים עשויים מעץ בלתי מעובד או מסוללות מורמות של גושי אבן. בחלק מהגנים יש גשרים צבועים בצבעים בהירים או בצבעי לכה, והגן מקבל עקב כך אופי עליז.

לעיתים קרובות מכילים הגנים בתים קטנים חמורי סבר להתבודדות ומדיטציה, לעיתים בצורת בקתת דיג כפרית, ומבנים מבודדים המשמשים כספריות או כחדרי עבודה (שׁוּפָאנְג).

• 
  היכל בן שלושה חדרים עם גמלון ומזחילות שטוחות בגן ההגות והנסיגה
• 
  גשר הקשת בענן המעופף בגן המנהלן העניו. הגשר נועד ליצור השתקפות של קשת בענן בבריכה.
• 
  ההיכל הראשי בגן הנסיגה וההגות
• 
  ביתן עם חלון צפייה בצורת מניפה בבריכה בגן המנהלן העניו בסוג'ואו
• 
  ביתן בגן קֶיְוֵּ'אן
• 
  מעבר מקורה ארוך לצפייה בבריכת הלוטוס באחוזת הנסיך גונג בבייג'ינג
• 
  שער הכניסה לגן באחוזת הנסיך גונג בבייג'ינג

הרים מלאכותיים וגני סלעים

סלע משכילים מאגם טאי בגן הבוטני של בייג'ינג

גן הסלעים באחוזת הנסיך גונג בבייג'ינג, כולל מערה

ההר המלאכותי (גְ'יָאשָׁאן) או גן הסלעים הוא אלמנט בלתי נפרד בגנים הסינים הקלאסיים. פסגת ההר הייתה סמל לסגולה, יציבות וכוח סבל בפילוסופיה של קונפוציוס ובאי צ'ינג. פסגת הר על גבי אי הייתה גם החלק המרכזי באגדה על האיים של בני האלמוות, ולכן הפכה לאלמנט מרכזי בגנים קלאסיים רבים.

גן הסלעים הראשון שהופיע בהיסטוריה של הגן הסיני היה ב"גן הארנבת" (兔園, פין-יין: Tù yuán), שנבנה במהלך תקופת שושלת האן המערבית (206 לפנה"ס – 9 לספירה). בתקופת שושלת טאנג הועלה הסלע לדרגת חפץ אומנתי, שנבחן על פי צורתו (שִׂינְג), החומר שממנו היה עשוי (גְ'ה), צבעו (סֶה) ומרקמו (וֶן), כמו גם על ידי קשיותו, שקיפותו, וגורמים נוספים. המשורר בָּאי ג'וּ'יִי (白居易, בפין-יין: Bai Juyi‏; 846-772) חיבר קטלוג של הסלעים המפורסמים של אגם טאי, המכונה "טָאיְחוּ שְׁגִ'י". סלעים אלו מאבן גיר שגולפה בעזרת סחיפה, הפכו לסלעים המבוקשים ביותר עבור גנים.

בתקופת שושלת סונג היו ההרים המלאכותיים עשויים בעיקר מאדמה. אבל הקיסר חְווֵיְדְזונְג (徽宗, בפין-יין: Huīzōng שלט 1100–1126) פגע קשה בכלכלת האימפריה כשהורה להרוס גשרים מעל לתעלה הגדולה על מנת לשנע סלעים גדולים בדוברות לגן הקיסרי. בתקופת שושלת מינג הגיעה האופנה של השימוש בערימת סלעים על מנת ליצור הרים מלאכותיים ומערות לשיאה. במהלך שושלת צ'ינג נחשבו גני הסלעים של תקופת מינג למלאכותיים מדי וההרים שנבנו היו עשויים מסלעים ואדמה.

על פסגות ההרים המלאכותיים בגנים הסיניים כיום יש כיום ביתן צפייה קטן. בגנים קלאסיים קטנים, ייצג סלע משכילים (供石, בפין-יין: Gōng shí) בודד את ההר, או שורה של סלעים ייצגה רכס הרים.

• 
  סלע המשכילים "פסגה מבשרת טובות המכוסה בעננים" בגן המשתהה בסוג'ואו
• 
  גן הסלעים בחווילה הררית אפופת יופי בסוג'ואו
• 
  פסגת תשעת האריות מגן פרדס האריה

מים

בריכה או אגם הם האלמנט המרכזי בגן סיני. בתמונה זו הבריכה בגן המנהלן העניו

הבריכה באחוזת הנסיך גונג בבייג'ינג

בריכה או אגם הם האלמנט המרכזי בגן סיני. המבנים העיקריים בגן שוכנים בדרך כלל לצד הבריכה, וביתנים מקיפים את האגם על מנת לצפות בו מזוויות שונות. בגן יש בדרך כלל בריכה לפרחי לוטוס, שלצידה ביתן מיוחד לצפייה בפרחים. בדרך כלל יש דגי זהב בבריכה, וביתנים מעל למים על מנת לצפות בהם.

לאגם ולבריכה יש תפקיד סמלי חשוב בגן. ב"ספר התמורות" (אי צ'ינג) מייצגים המים קלילות ותקשורת, והם נושאים את מזון החיים במסעו דרך העמקים והמישורים. הם גם המשלים להר, האלמנט המרכזי הנוסף בגן, ומייצגים את החלומות ואת האינסוף של החללים. צורת הבריכה בגן מסתירה לעיתים קרובות לצופים מגדה אחת את הגדות האחרות, תוך יצירת האשליה שהבריכה נמשכת לאינסוף. הרכות של המים עומדת בניגוד למוצקות של הסלעים. המים משקפים את השמים, ולכן הם משתנים כל הזמן, אבל אפילו רוח קלה יכולה לרכך או למחוק את ההשתקפויות.

האגמים והביתנים על גדותיהם בגנים הסיניים הושפעו גם מיצירה קלאסית סינית נוספת של הספרות הסינית: "שְׁשְׁווֹ שִׂין-יוּ'" (世說新語, בפין-יין: Shìshuō xīnyǔ) או "תיאור חדש של סיפורי העולם" מאת הסופר לְיוֹ יִיצִ'ינְג (劉義慶, בפין-יין: Liú yìqìng‏; 444-403), שתיאר את הטיולים שנהג לערוך הקיסר גְ'ייֵנְוֶן (晋简文帝, בפין-יין: Jìn jiǎnwéndì, שלט 372) משושלת ג'ין (265–420) לאורך גדות הנהרות הָאוֹ ופּוּ, ב"גן היער הנפלא" (חְווָאלִין יְוֵּ'אן). בגנים רבים, בייחוד בגנים שמדרום ליאנגצה ובגנים הקיסריים שבצפון סין, יש אלמנטים ושמות שנלקחו מיצירה זו.

בגנים קטנים יש אגם אחד המוקף בגן סלעים, צמחים ומבנים. בגנים בגודל בינוני יש אגם אחד שאליו זורם פלג אחד או יותר, כשגשרים חוצים את הפלגים, או אגם אחד ארוך המחולק לשני גופי מים על ידי תעלה צרה כשמעליה עובר גשר. בגנים גדולים מאוד כדוגמת גן המנהלן העניו, האלמנט העיקרי בגן הוא אגם גדול ובו איים סמליים, המסמלים את האיים של בני האלמוות. פלגים זורמים לתוך האגם, ויוצרים פינות נוף נוספות. מבנים רבים מאפשרים לצפות במים מזוויות שונות, כולל ספינת אבן, גשר מקורה, ומספר ביתנים לצד המים או עליהם.

כמה גנים יוצרים אשליה של אגמים באמצעות שטחים של חול לבן הגובלים בשורת סלעים בתוך חצרות פנימיות. באור הירח נראים שטחים אלו כאגמים אמתיים. סגנון "גן יבש" זה יובא אחר כך ליפן והפך שם לגן זן.

הנתיב של פלגי המים בגנים הסיניים הוא תמיד מתפתל, ומדי פעם הם נחבאים מתחת לסלעים או צמחייה. האב הישועי הצרפתי ז'או-דני אטירה, שהיה צייר בשירות הקיסר הסיני מ-1738 ועד 1768 תיאר אחד הגנים שראה:

שוליי התעלות אינן כפי שהם בארצנו בנויים מאבנים מסותתות היטב, אלא הם טבעיים ולאורכם מונחים גושי סלע, חלקם נוטים קדימה, חלקם אחורה. הם מונחים בצורה אומנותית כזו שהיית חושב כי נוצרו על ידי הטבע.

• 
  הבריכה בגן המשתהה
• 
  אגם עם נופרים בגן לִייְוֵּ'אן בוושי
• 
  דגי זהב בגן יוּ'יְוֵּ'אן בשאנגחאי
• 
  בריכה וביתני צפייה בגן המנהלן העניו

פרחים ועצים

עץ פורח ליד האגם באחוזת הנסיך גונג בבייג'ינג

בגן המשתהה בסוג'ואו מספקים הפרחים את הניגודיות לסלע המשכילים שנבחר לייצג את הר טְייֵנְטָאי, אחד המרכזים שבהם נולד הבודהיזם הסיני

חזרן בגן בארמון הקיץ

יחד עם מים, סלעים ואדריכלות מהווים פרחים ועצים את האלמנט הרביעי המהותי בגן סיני. הם מייצגים את הטבע בצורה החיה ביותר, ויוצרים ניגודיות בינם לבין הקווים הישרים של המבנים ובינם לבין הקביעות, הקווים החדים וחוסר התנועה של הסלעים. הם משתנים כל הזמן יחד עם עונות השנה, ומהווים מקור הן לקולות (רעש הגשם על עלי הבננה, או הרוח השורקת בינות לגבעולי החזרן) והן לניחוחות נעימים המנעימים את זמנו של המבקר בגן.

לכל פרח ולכל עץ בגן יש משמעות סמלית:

• האורן, החזרן והשזיף הסיני (Prunus mume) נחשבים על ידי המלומדים שיצרו את הגן הקלאסי ל"שלושת החברים של החורף" (歲寒三友, בפין-יין: Suì hán sānyǒu, "סְווֵיְהָאן סָאן-יוּאוּ"), משום שהוא נשארים ירוקים או פורחים בחורף. לעיתים קרובות נהגו אמנים לציירם ביחד כדוגמת הצייר בן המאה ה-13 גָ'או מֶנְגְגְ'ייֵן (趙孟堅;, בפין-יין: Zhào mèngjiān‏; 1264-1199). עבור המלומדים היה האורן סמל לאריכות ימים ודבקות במטרה, כמו גם התמדה בחברות. החזרן, קנה חלול, מייצג איש חכם, צנוע, השוחר לידע, וגם ידוע ביכולתו להתכופף בסערה מבלי להישבר. את עצי השזיף הוקירו כסמל ללידה מחדש לאחר החורף ובוא האביב. בתקופת שושלת סונג היה עץ השזיף העץ המועדף של תקופת החורף, מוערך בגלל פריחתו המוקדמת הלבנה ורודה וריחו המתוק.
• עץ האפרסק סימל בגן הסיני אריכות ימים וחיי נצח. אפרסקים מקושרים אצל הסינים לסיפור הקלאסי על המטע של "המלכה האם של המערב" או "שִׂי וָאנְגְמוּ" (西王母, בפין-יין: Xī Wángmǔ). על פי סיפור זה פרחו עצי האפרסק במטע המיתולוגי של שִׂי וָאנְגְמוּ רק אחרי שלושת אלפי שנים, הניבו פירות שלושת אלפי שנים אחר-כך, והפירות הבשילו רק לאחר שלושת אלפי שנים נוספות. אלו שאכלו מהאפרסקים זכו לחיי נצח. אפרסקים מעניקי חיי נצח אלו קרויים במיתולוגיה הסינית שְׂייֵנְטָאו (仙桃, בפין-יין Xiāntáo). המטע המיתולוגי מופיע בציורים סיניים רבים, ושימש השראה לפינות גן רבות.
• עצי האגס היו סמל לצדק וחוכמה. המילה "אגס" בסינית נשמעת דומה למילה "עוזב" או "נפרד", וחיתוך אגס נחשב מזל רע, כי הוא עלול להוביל להפריד בין ידידים או בין אוהבים. עץ האגס יכול גם היה לסמל ידיות ארוכה או סיפור אהבה ארוך, כיוון שהעץ חי שנים ארוכות.
• עץ המשמש סימל את דרכו של המנדרין, או פקיד הממשל. בתקופת שושלת טאנג, זכו אלו שעברו את הבחינות הקיסריות לפרס בדמות נשף בגן של עצי משמש, או "שִׂינְגְיְוֵּ'אן".
• פריו של עץ הרימון הוצע לזוגות צעירים כסגולה לבנים זכרים וצאצאים מרובים.
• עץ הערבה בוכייה ייצג את הידידות ותענוגות החיים. לאורחים הוצעו ענפי ערבה כסמל לידידות.

מבין הפרחים בגן הסיני הפרחים הנחשבים ביותר היו הסחלב, האדמונית והלוטוס (Nelumbo nucifera – נלומבו נאכל).

• בתקופת שושלת טאנג הייתה האדמונית סמל לשפע ופרח שהפיץ ריח עדין, והייתה הפרח החשוב בגן.
• את הלוטוס העריצו בשל היותו טהור, ובשל מאמציו לבקוע מהמים על מנת לפרוח באוויר שהפך אותו לסמל החיפוש אחר הידע. המשורר ג'וֹאוּ דוּן-יִי (周敦颐, בפין-יין: Zhōu dūnyí‏; 1073-1017) כתב אלגיה מפורסמת ללוטוס והשווה אותו ל"ג'וּ'נְדְזְה", אדם שניחן ביושרה ובמזג מאוזן.
• הסחלב היה סמל האצילות והאהבה שלא מתממשת, כבביטוי הסיני "סחלב רחוק בעמק בודד".
• המשורר טָאו יְוֵּ'אנְמִינְג (陶渊明, בפין-יין: Táo yuānmíng‏; 427-365) קונן על החרצית והקיף את בקתת המתבודד שלו בפרחי חרצית ומתוך השיר "שתיית יין" (飲酒詩)" שכתב ידועות השורות הבאות:

קטפתי חרציות מתחת לגדר המזרחית
ואני צופה בשלווה בהרים שבדרום

המקור בסינית

採菊東籬下
悠然見南山

— a poem to cross a desert with

המעצבים של הגן הסיני השתדלו לשמר את המראה הטבעי של הנוף. גיזום וקיצוץ שורשים, אם נעשו בכלל, ניסו לשמר את הצורה הטבעית. עצים ננסיים שהיו מסוקסים ועתיקים למראה היו מבוקשים במיוחד בנופים המיניאטוריים של הגנים הסינים.

• 
  האדמונית Paeonia lactiflora
• 
  פריחת השזיף (Prunus mume) בגן השזיף בג'יאנגסו
• 
  פריחת הלוטוס (Nelumbo nucifera)
• 
  בריכת הלוטוס בגן המנהלן העניו

"נוף מושאל", מועד ועונות השנה

"נוף מושאל" (借景, בפין-יין:Jièjǐng - גְ'יֵה-גִ'ינְג) היה על פי "אומנות הגנים", ספרו של גִ'י צֶ'נְג מהמאה ה-16, האלמנט החשוב ביותר בגן. מוטיב זה ניצל נופים מחוץ לגן, כדוגמת מבט על הרים רחוקים או עצים בגן סמוך, על מנת לייצר אשליה שהגן גדול ממידותיו. הדוגמה הידועה ביותר הייתה התצפית בערפל על הפגודה של המקדש הצפוני בסוג'ואו, כפי שנראית במרחק מעבר לבריכה בגן המנהלן העניו.

אבל, כפי שכתב גִ'י צֶ'נְג, זה יכול להיות גם "הסרט הנקי של פלג מים, חיות, עופות, דגים, או אלמנטים טבעיים אחרים (גשם, רוח, שלג), או משהו מוחשי פחות כדוגמת אלומת אור הירח, השתקפות באגם, הערפל בבוקר, או השמים האדומים בשעת שקיעה", או פרחים ריחניים השתולים בסמוך לשבילים וביתנים, כדי שהמבקרים יעריכו את ניחוחם. זה יכול היה להיות גם קול: הוא המליץ לשכן ביתן בסמוך למקדש, כדי שהתפילות המושרות תשמענה, לשתול. שיוכנו מוטות שיעודדו ציפורים לבוא ולשיר בגן, שהפלגים יתוכננו כדי שישמיעו קולות פכפוך ערבים, ושיישתלו עצי בננה בחצרות כדי שהגשם יקיש על עליהם. "להשאלה מתוך שיקול דעת אין סיבה" כתב גִ'י צֶ'נְג, "היא נולדת בפשטות מתוך ההרגשה שנוצרה מיופי הנוף".

העונה והשעה ביום היו אלמנטים חשובים אף הם. מתכנני הגן לקחו בחשבון פינות נוף שיראו בצורה המיטבית בחורף, בקיץ, בסתיו ובאביב, ואלו שיראו בצורה הטובה ביותר בלילה, בבוקר או אחר הצהריים. גִ'י צֶ'נְג כתב: "בלב ההמולה של העיר, אתה אמור לבחור מראות שלווים ומזוככים: מקרחת יער מורמת, אתה מביט אל האופק הרחוק, מוקף בהרים כמו מסך; בביתן פתוח, רוח קלה ומתונה פולשת לחדר, מהדלת הקדמית, מי המעיין זורמים אל הביצה".

הסתרה והפתעות

אלמנט חשוב נוסף בגן היה הסתרה והפתעה. הגן תוכנן כך שלא יראה בשלמותו בבת אחת, הוא עוצב כסדרה של פינות נוף. מבקרים עברו מפינת נוף אחת לשנייה או בתוך מעברים מקורים סגורים או בשבילים מתפתלים שהסתירו את פינות הנוף עד הרגע האחרון. פינת הנוף הופיעה לפתע בפניה בשביל, דרך חלון, או שהוסתרה מאחורי מסך של צמחי חזרן. פינות הנוף יכלו להתגלות מבעד ל"דלת הסהר" העגולות או דרך חלונות בעלי צורות יוצאות דופן, או דרך חלונות מכוסים בסורגים מורכבים שפיצלו את הנוף לחלקים.

באמנות ובספרות

"נשף ערב אביבי בגן פריחת האפרסק והאגס, מאת לֶנְג מֵיי (冷枚, בפין-יין: Lěng Méi) ממחיש שיר גן מפורסם של לי באי

הגן משחק תפקיד חשוב בספרות ובאמנות הסינית, ולהפך, האמנות והספרות נתנו השראה לגנים רבים. אסכולת הציור המכונה "שָׁאן שְׁווֵי (山水, בפין-יין: Shānshuǐ, מילולית "הרים ומים" שפירושה "נוף"), שהחלה במאה החמישית, קבעה את העקרונות של ציור הנוף הסיני, שהיו דומים לאלו של הגינון הסיני. ציורים אלו לא התיימרו להיות ריאליים. מטרתם הייתה להביע בציור את מה שהאמן חש, ולא את מה שראה.

צייר הנוף שְׁטָאו (石涛, בפין-יין: Shí Tāo‏; 1720-1641) כתב כי הוא רצה "ליצור נוף שאיננו מושחת על ידי הבנליות הגסה..." הוא רצה ליצור תחושה של ורטיגו אצל הצופה: "לבטא יקום שאינו בר-גישה לאדם, מבלי שתהיה דרך שתוביל לשם, כמו האיים של בוהאי, פנגלאי ופאנגחו, שרק בני האלמוות יכולים לחיות בהם, ושאותם האדם אינו יכול לדמיין. זהו הוורטיגו הקיים ביקום הטבעי. לבטא זאת בציור, אתה חייב להראות פסגות משוננות, מצוקים תלולים, גשרים תלויים, תהומות עמוקים. על מנת שהאפקט יהיה נפלא באמת, הוא חייב להיעשות באמצעות כוחה של המברשת לבדה". זה היה הרגש שמתכנני גנים רצו לייצר באמצעות סלעי המשכילים ורכסי ההרים המיניאטוריים.

ב"אומנות הגנים", ספרו של גִ'י צֶ'נְג מהמאה ה-16, הוא כתב "יש לחקור לעומק את רוחם וקסמם של ההרים והיערות ; ... רק הידע של הממשי מאפשרת ליצור את המלאכותי; לכן העבודה שנוצרה רכשה את הרוח של הממשי, בחלקו בשל השראה שמימית, אבל בעיקר בשל המאמץ האנושי". הוא תיאר את האפקט שהוא רצה לייצר בתכנון סצנת נוף סתווית בגן: "הרגשות נמצאים בהרמוניה עם הטוהר, עם תחושת ההשתחררות. הנפש שמחה בהרים ובנקיקים. לפתע פתאום הנפש, מנותקת מעולם הדברים הקטנים, משולהבת ונראה כאילו היא רוצה לחדור לתוך תוכו של הציור, ולפסוע בו".

בספרות היו הגנים לעיתים קרובות הנושא לסוגה של שירה המכונה "טְייֵן-יְוֵּ'אן", מילולית "שדות וגנים", שהגיעה לשיאה בתקופת שושלת טאנג (907-618) עם משוררים דוגמת וָאנְג וֵיי (王維, בפין-יין: Wáng Wéi‏; 759-699). שמם של גן הגלים הגועשים וגן המדיטציה בסוג'ואו נלקח ישירות משורות בשירה הסינית. בתוך הגנים, ביתנים מסוימים ונקודות תצפית היו מוקדשים לעיתים קרובות לבתים מתוך שיר, שנחקקו על סלעים או לוחות אבן. בביתן הירח בא עם רוח קלה במפלט גן הזוג, ששימש לצפייה בירח, חקוקות שתי השורות הבאות של המשורר הָאן יוּ' (韓愈, בפין-יין: Hán Yù‏; 824-768):

"הדמדומים מביאים את הסתיו

והרוח מביאה את הירח לכאן."

והיכל האדמונית במפלט גן הזוג מוקדש לבית בשיר שכתב לי באי:

"רוח האביב הקלילה מגפפת בעדינות את המעקה

והאדמונית רטובה מטל."

וָאנְג וֵיי (761-701) היה משורר ונזיר בודהיסטי, שעבד תחילה כפקיד ממשל לפני שפרש לגמלאות בלָאנְטְייֵן, שם בנה את אחד הגנים הראשונים מהסוג המכונה "וֶנְזֶ'ן יְוֵּ'אן" או גן המשכילים, המכונה "ווָאנְג צְ'ווָאן". בגן זה, נפרשו לפני המבקר כעשרים סצנות נוף, כמו ציור על מגילת קלף, וכל אחד הומחש על יד בית של שיר. לדוגמה, פינת נוף אחת המחישה את השיר הבא:

"הסלע הלבן צץ מן הזרם

"השמים קרים עם עלים אדמדמים מתפזרים

על נתיב הפסגה, הגשם נמלט

כחול הריק מלחלח את בגדינו."

גן "ווָאנְג צְ'ווָאן" נעלם, אבל זכרו, שהשתמר בציורים ובשירים, היה מקור להשראה לגני משכילים אחרים.

החשיבות החברתית והתרבותית של הגן מומחשת ברומן הקלאסי חלום החדר האדום, אחד מארבעת הרומנים הקלאסיים הסיניים מאת צָאו שׂוֵּ'צִ'ין המתרחש כמעט כולו בגן.

פילוסופיה

גשר הזיג-זג בגן המנהלן העניו ממחיש את הפתגם "במעקפים, הדרך לסודות"

אף שכל דבר [בתוך הגן] הוא מעשי ידי בן אנוש, הוא חייב להיראות כאילו השמים יצרו אותו

גִ'י צֶ'נְג, "אומנות הגנים"

לגן הסיני הקלאסי היו כמה שימושים. אפשר היה להשתמש בו לעריכת מסיבות, חגיגות, מפגשים משפחתיים, או רומנים. אפשר היה לנצל אותו לצורך התבודדות או הרהורים. היה זה מקום רגוע שאפשר לצייר, לכתוב שירה, לעסוק בקליגרפיה, לחבר מוזיקה או לנגן אותה ולהתעמק בכתבים הקלאסיים. היה זה מקום לשתיית תה ולמשוררים להשתכר מיין. הגן היה סוג של חלון ראווה להציג את הטעם האסתטי של הבעלים. אבל לגן היה גם מסר פילוסופי.

הטאואיזם השפיע מאוד על הגן הקלאסי. לאחר שושלת האן (מ-206 לפנה"ס ועד 220 לספירה) נבנו גנים לעיתים קרובות כמקומות מפלט לפקידי ממשל שאיבדו את משרותיהם או שרצו להימלט מהלחצים והשחיתות של חיי חצר הקיסרות בבירה. הם בחרו לשאוף ליישם את הרעיונות הנשגבים של הטאואיזם של התנתקות מדאגות העולם הזה.

חסידי הטאואיזם יכולים להגיע להארה על ידי התבוננות מעמיקה באחדות הבריאה, שבה הסדר וההרמוניה אינהרנטיים לעולם הטבע. הגנים נועדו לעורר את התחושה השלווה של שוטטות בנוף הטבעי, לחוש קרוב יותר לאורח החיים הקדמוני, ולהעריך את ההרמוניה בין האדם לטבע.

בטאואיזם סלעים ומים הם הפכים, יין-יאנג, אבל הם משלימים האחד את השני והופכים עקב כך לשלמים. סלעים הם מוצקים, אבל מים יכולים לשחוק סלעים. הסלעים שעברו סחיפה עמוקה מאגם טאי המצויים בגנים קלאסיים רבים ממחישים עיקרון זה.

גם לשבילים המתפתלים, למעברים המקורים ולגשרים בצורת זיג-זג המובילים מבקרים מפינת נוף אחת לאחרת יש מסר. הם ממחישים את הפתגם הסיני: "במעקפים, הדרך לסודות".

על פי היסטוריון הנוף והאדריכל צֶ'ה בִּינְג צ'יו, כל גן היה "מסע לחיפוש גן העדן. של עולם אבוד, של יקום אוטופי. גן המשכיל היה שותף במסע חיפוש זה. מצד אחד החיפוש אחרי ביתם של בני האלמוות, מצד אחד החיפוש אחר העולם של תור הזהב שהוא כה יקר לליבו של המשכיל".

נקודת השקפה עדכנית יותר של הפילוסופיה של הגן הובעה על ידי ג'וֹאוּ גָאנְגְ'ה, נשיא החברה הסינית לאדריכלות נוף, וחבר האקדמיה הסינית למדעים והאקדמיה הסינית להנדסה. ב-2007 אמר ג'וֹאוּ: "הגנים הסינים הקלאסיים הם שילוב מושלם של הטבע ומעשי ידי אדם. הם חיקוי של הטבע, ומוכיחים את יופיו של הטבע. ניתן גם לראות בהם שיפור של הטבע. כזה שממנו זורח האור של הגאונות האמנותית האנושית."

השפעה

ההשפעה של הגן הסיני על הגן היפני

לגן הסיני הקלאסי היה השפעה מוחשית על הגן היפני המוקדם. ההשפעה הסינית הגיעה ליפן דרך קוריאה לפני שנת 600 לספירה. שלח יורש העצר של יפן הנסיך שוטוקו (聖徳太‏, Shōtoku Taishi‏; 622-572) משלחת דיפלומטית לחצר הקיסרות, שהחלה חילופי תרבות שנמשכו מאות שנים. מאות מלומדים יפנים נשלחו לסין על מנת ללמוד את השפה הסינית, מערכת הממשל, והתרבות. השגריר היפני לסין, אונו נו אימוקו (小野 妹子‏, Ono no Imoko), תיאר את גני הנוף הנרחבים של הקיסר הסיני בחצר הקיסרות היפנית. לדיווחיו הייתה השפעה עמוקה על התפתחות תכנון הנוף ביפן.

במהלך תקופת נארה (794-710), כאשר הבירה היפנית שכנה בנארה, ואחר-כך בהייאנקיו, יצרו הקיסרים היפנים גני נוף גדולים ובהם אגמים וביתנים על בסיס המודל הסיני עבור האצילים על מנת שיוכלו לשוטט ולהיסחף ללא מטרה בסירות קטנות, וגנים אינטמיים יותר לשם הרהורים ומדיטציה דתית.

נזיר יפני בשם איסאי (明菴栄西‏, Eisai‏; 1215-1141) ייבא את אסכולת רינזאי של הזן בודהיזם מסין ליפן, מהלך שהוביל ליצירת סגנון גינון יפני ייחודי ומפורסם, גן זן, המומחש בגן הזן במקדש ריואן־ג'י. הוא גם הביא את תה הירוק מסין ליפן, במקור כאמצעי לשמור שהנזירים יישארו ערים במהלך מדיטציה ארוכה, ששימש בסיס לטקס התה היפני, שהפך לפולחן חשוב בגנים היפניים.

מתכנן הגנים היפני מוסו סוסקי (夢窓 疎石‏, Musō Soseki‏; 1351-1275) יצר את גן האזוב (קוקדרה) המפורסם בקיוטו, שכלל שחזור של האי פנגלאי (ביפנית הוראי, Hōrai) של שמונת בני האלמוות, שהיה מאפיין חשוב בגנים סינים רבים. בתקופת קמקורה (1333-1185), ובמיוחד בתקופת אשיקאגה (1573-1336) הפך הגן היפני לחמור סבר בהשוואה לגן הסיני, בהתאם לערכים האסתטיים שהתפתחו ביפן.

באירופה

מבט בדיוני על גן סיני מאת הצייר הצרפתי פרנסואה בושה (1742)

האירופאי הראשון שתיאר את הגן הסיני היה הסוחר והנוסע הוונציאני מרקו פולו, שביקר בארמון הקיץ של השליט המונגולי של סין, ומייסד שושלת יואן, קובלאי חאן, בזאנאדו. לגן של קובלאי חאן הייתה השפעה מאוחרת על התרבות האירופאית. ב-1797 הוא שימש השראה לפואמה הרומנטית קובלא חאן מאת המשורר האנגלי הרומנטי סמואל טיילור קולרידג'.

מרקו פולו תיאר גם את הגנים בארמון הקיסרי בקמבלוק (חאנבליק), השם המונגולי לעיר שבסופו של דבר תהפוך לבייג'ינג. הוא תיאר סוללות, מעקות וביתנים המקיפים אגם עמוק מלא בדגים וברבורים ועופות ימיים אחרים, שהסממן המרכזי בהם היה גבעה מלאכותית בגובה מאה צעדים ובהיקף של כאלף צעדים, מכוסה בעצים ירוקי עד ומקושטת באבני אזוריט ירוקות.

המיסיונר הישועי הראשון שניסה להגיע לסין היה פרנסיסקו חאווייר שמת ב-1552 כשהמתין לאישור כניסה לסין. ב-1601 קיבל המיסיונר הישועי האיטלקי מטאו ריצ'י אישור להתיישב בבייג'ינג. מיסיונרים ישועים החלו לשלוח דיווחים על התרבות והגנים בסין לאירופה. המיסיונר והמתמטיקאי הצרפתי לואי לה קומט (Louis Le Comte‏; 1728-1655), הגיע לסין ב-1687. הוא תיאר כיצד בגנים הסינים יש מערות מלאכותיות, גבעות מלאכותיות וסלעים שנערמו על מנת לחקות את הטבע, ושהגנים שלהם לא אורגנו בצורה גאומטרית.

במאה ה-18 כשכדים סיניים וחפצי קישוט אחרים החלו להגיע לאירופה, החל התעניינות גדולה בתרבות הסינית והפופולריות של השינואזרי גאתה. הציירים אנטואן ואטו ופרנסואה בושה ציירו נופים סיניים כפי שדמיונו אותם, ויקטרינה הגדולה קישטה חדר בארמונה בסגנון סיני. ההתעניינות הגדולה בכל דבר מסין, כללה גם גנים.

ב-1738 נסע המיסיונר הישועי והצייר הצרפתי ז'אן דני אטירה (Jean Denis Attiret‏; 1768-1702) לסין, שם מונה לצייר החצר לקיסר סין. הוא תיאר בפרוטרוט רב את מה שראה בגנים הקיסריים סמוך לבייג'ינג:

אתה יוצא מעמק, לא עמק ישר ורחב כמו באירופה, אלא בזיג-זג, ובשבילים מתפתלים, כל אחד מקושט בביתנים קטנים ובמערות, ואז כשאתה יוצא מעמק אחד, אתה מוצא את עצמך בעמק אחר, שונה מהראשון בצורת הנוף או בסגנון המבנים. כל ההרים והגבעות מכוסים בעצים פורחים, שנפוצים כאן מאוד. זהו גן עדן עלי אדמות אמתי. התעלות אינן כלל כמו התעלות שלנו שגדותיהן מרוצפות באבנים מסותתות – הן טבעיות, עם שברי סלעים, חלקם נוטה קדימה, חלקם נוטה אחורה, מונחים בכישרון כה רב עד שאתה נוטה להאמין כי הם טבעיים. לעתים התעלה רחבה, לעתים צרה. פה הן פונות באופן חד, שם הן מתעקלות, כאילו שהן נוצרו על ידי ההרים והסלעים. על הגדות שתולים פרחים בתוך גני סלע, שנראים כאילו נוצרו על ידי הטבע. לכל עונה יש את הפרחים שלה. מלבד התעלות, בכל מקום יש שבילים המרוצפים באבנים קטנות, המובילים מעמק אחד למשנהו. גם שבילים אלו מתעקלים ופונים בפינות חדות, לעתים מתקרבים לתעלות, לעתים מתרחקים מהן.

— A particular account of the Emperor of China's gardens near Pekin

אטירה גם כתב:

הכל נפלא ויפה באמת, הן התכנון והן הביצוע: ו[הגנים] יותר מהכל, משום שלא ראיתי דבר המתקרב להם בכל חלק אחר בעולם שהייתי בו לפני כן.

— Elizabeth Chang, Britain's Chinese eye: Literature, empire, and aesthetics in nineteenth-century Britain Page 23

קיסר סין צ'יינלונג (1799-1711) התעניין במידה שווה בנעשה באירופה. הוא הסמיך את האב הישועי ג'וזפה קסטליונה (Giuseppe Castiglione‏; 1766-1688), שלמד הנדסה, לבנות מזרקות עבור גנו, דומות לאלו ששמע עליהן שפעלו בגני ורסאי.

הפגודה בגני קיו בלונדון (1761)

לאדריכלות ולאסתטיקה הסינית הייתה השפעה על הגן האנגלי. ב-1685 חיבר הדיפלומט והסופר האנגלי ויליאם טמפל (Sir William Temple‏; 1699-1628) מסה "על הגן של אפיקורוס" (Upon the garden of Epicurus) שבו עימת בין התאוריות האירופאיות של גנים סימטריים כנגד ההרכבים הבלתי סימטריים של סין. טמפל מעולם לא ביקר בסין, אך קרא את העבודות של נוסעים אירופאים שהגיעו לסין. הוא ציין שהגנים הסינים נמנעו משורות מסודרות של עצים ומערוגות פרחים, ובמקום זאת הציבו את העצים, הצמחים ומאפיינים אחרים של הגן בדרכים בלתי סדורות שנועדות למשוך את העין וליצור יצירות יפהפיות. האבחנות של טמפל בנוגע לגן הסיני צוטטו על ידי המסאי ג'וזף אדיסון (Joseph Addison‏; 1719-1672) במסה מ-1712, שהשתמש בהן על מנת לנגח את מתכנני הגנים האנגלים שבמקום לחקות את הטבע, ניסו לחקות בגנים שיצרו את הסגנון הצרפתי, רחוק מהטבע ככל האפשר.

גן הנוף האנגלי כבר היה מושרש היטב באנגליה בתחילת המאה ה-18, כשהשראה לצורתו הגיעה ממסעותיהם של בני המעמד הגבוה הבריטי לאיטליה ושאיפתם ליצור סגנון גנים חדש שווה ערך לסגנון האדריכלות הפלדיאנית שהם בחרו לבתי האחוזה שלהם, ולנופים הרומנטיים בציוריו של קלוד לורן וציירים רומנטיים אחרים, אבל ההשפעה של החידוש והאקזוטיות של האמנות והאדריכלות הסינית באירופה הובילה ב-1738 לבניית הבית הסיני הראשון בגן אנגלי בבית סטואו (Stowe House), לצד מקדשים רומאים, חורבות גותיות וסגנונות אדריכלות נוספים.

במבט הראשון על חוף סין יגיע זר למסקנה כי התושבים הם עם של גננים

Main, James. Gardener's Magazine, 1827

הסגנון נעשה פופולרי יותר הודות לאדריכל הסקוטי ויליאם צ'יימברס (1796-1723) שחי בסין מ-1745 עד 1747, וכתב ספר, "השרטוטים, המבנים, הריהוט, המנהגים, המכונות וכלי העבודה של הסינים" (The Drawings, buildings, furniture, habits, machines and utensils of the Chinese) שיצא לאור ב-1757. הוא דרבן את מתכנני הגן המערביים להשתמש במוסכמות הסגנוניות הסיניות, דוגמת הסתרה, אי סימטריה, וטבעיות. מאוחר יותר, ב-1772 פרסם צ'יימברס את ה"דיסרטציה על גינון אוריינטאלי" (Dissertation on Oriental Gardening), תיאור מפורט, בדיוני משהו, על הרעיונות בני זמנו של סגנון הגינון הטבעי בסין.

צ'יימברס היה מבקר חריף של קפביליטי בראון (Lancelot Brown, הידוע בכינויו Capability Brown‏; 1783-1716), מתכנן הגנים האנגלים המוביל, שאת עבודותיו החשיב צ'יימברס כמשעממות. צ'יימברס האמין שגנים צריכים להיות מלאי הפתעות. ב-1761 הוא בנה פגודה סינית, בית וגן בגני קיו בלונדון, יחד עם מסגד, מקדש השמש, קשת הרוסה, וגשר פלדיאני. הודות לצ'יימברס החלו להופיע מבנים סיניים בגנים אנגליים אחרים, ואז בצרפת ובמקומות אחרים ביבשת. קרמונטל (Louis Carrogis Carmontelle‏ 1806-1717) הוסיף ביתן סיני לגן שלו בפארק מונסו בפריז (1772), הדוכס דה שואזל (Duc de Choiseul) בנה פגודה בגן שלו בשנטלו (Chanteloup) בין 1775 ל-1778. קיסרית רוסיה, יקטרינה הגדולה בנתה פגודה בגן של ארמונה בצארסקויה סלו, סמוך לסנקט פטרבורג, בין 1778 ל-1786. מבקרים רבים מהיבשת שלא אהבו את המונח גן אנגלי, והחלו לכנות אותו "אנגלו-סיני" על מנת לתאר את הסגנון. לקראת סוף המאה ה-19 היו בפארקים בכל רחבי אירופה פגודות, ביתנים או גשרים סיניים ציוריים, אבל היו מעט גנים שביטאו את האסתטיקה העמוקה והמעודנת של גן סיני אמיתי.

לקריאה נוספת

• Chaoxiong, Feng (2007). The Classical Gardens of Suzhou., New World Press, Beijing (ISBN 978-7-80228-508-8)
• Chiu, Che Bing (2010). Jardins de Chine, ou la quête du paradis., Éditions de la Martinière, Paris (ISBN 978-2-7324-4038-5)
• Clunas, Craig (1996). Fruitful sites: garden culture in Ming dynasty China. Durham: Duke University Press.
• Baridon, Michel (1998). Les Jardins- Paysagistes, Jardiniers, Poetes., Éditions Robert Lafont, Paris, (ISBN 2-221-06707-X)
• Keswick, Maggie (2003). The Chinese garden: history, art, and architecture. 3rd Ed. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press.
• Sirén, Osvald (1949). Gardens of China.New York: Ronald Press.
• Sirén, Osvald (1950). China and Gardens of Europe of the Eighteenth Century.
• Song, Z.-S. (2005). Jardins classiques français et chinois: comparaison de deux modalités paysagères. Paris: Ed. You Feng.
• Tong, Jun. Gazetteer of Jingnan Gardens (Jingnan Yuanlin Zhi).
• Tan, Rémi (2009). Le Jardin Chinois par l'image., Editions You Feng, Paris (ISBN 978-2-84279-142-1)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא גן סיני בוויקישיתוף

• Suzhou Classical Gardens