דוד וגוליית

סיפור דָּוִד וְגָלְיָת הוא סיפור מקראי על קרב אלופים המתרחש ברקע מלחמה בין ישראל לפלשתים בעמק האלה. דוד, נער רועה צאן, גובר על גוליית, ענק ממחנה הפלשתים שגידף את ישראל ואלוהיו. במערכה זו מתגלה דוד כגיבור בעל עוז רוח, וכמנהיג שאינו חושש ללחום בחזית בשם האל בחירוף נפש, כתגובה לפגיעה באמונות להם הוא קנא, תוך הבעת ביקורת על העם והמלך העומדים מנגד, סופגים קללות וגידופים, ולא עושים דבר. סיפור דוד וגָּלְיָת הפך לשם נרדף למצב שבו בעימות בין שני צדדים מנצח הצד הנראה חלש, בזכות צדקתו, חוכמתו או אמונתו. הסיפור מובא בספר שמואל א בפרקים י"ז וי"ח.

דוד וגוליית; ציור מעשה ידי פטר פאול רובנס מוצג במוזיאון נורטון סימון בפסדינה

דוד וגוליית; תבליטים בקיר החיצוני של כנסיית הצלב הקדוש הארמנית באי אחתמר שבימת ואן, מזרח טורקיה; מתוארכים למאה ה-10

הסיפור המקראי

רקע

ההתמודדות בין דוד לגולית מתרחשת בעמק האלה תוך כדי מלחמה שפתחו הפלשתים נגד בישראל, בתקופת מלכותו של שאול. הפלשתים אשר יושבים בשפלת החוף מצליחים לכבוש חלקים נרחבים מהארץ, ומגיעים לאזור עמק האלה בסמוך לאזור בית שמש. שני המחנות ניצבים על ההרים זה מול זה, כאשר רק העמק חוצץ ביניהם. ניכר כי הגעה לאזור זה אשר נמצא עמוק בממלכה הישראלית מעיד על היקף פגיעה משמעותית בישראל, ועל עליונותו צבאית של הצבא הפלשתי.

וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה וַיֵּאָסְפוּ שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּחֲנוּ בֵּין שׂוֹכֹה וּבֵין עֲזֵקָה בְּאֶפֶס דַּמִּים. וְשָׁאוּל וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים. וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם.

— ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוקים א'–ג'

העליונות הצבאית גורמת לענק הפלשתי גָּלְיָת לפתוח בהזמנה לקרב ראווה, שתוצאותיו יקבעו את עתיד שני העמים - עמו של המנצח בקרב ישעבד את עמו של המנוצח. יש הטוענים כי פעולה זו נועדה למנוע פגיעה מיותרת בחיי אדם באמצעות קרב ביניים מצומצם הקובע את המלחמה. יש הטוענים כי קרבות בעת העתיקה, מלבד ניצחון טריטוריאלי ביטאו גם ניצחון דתי בין האלים של המחנות הנלחמים, תוך הנחה שתוצאות הקרב בין שני העמים נקבעו בהתאם לתוצאות הקרב בין שני האלים. באמצעות קרב ביניים, בו כל לוחם מייצג את האל של העם שלו, והלוחם המנצח קובע את האל המנצח, ניתן לבדוק את הכרעת האלים לגבי המלחמה בלי לערוך אותה. בין כך ובין כך ניתן לראות אי סימטריה בניסוח הזמנת גוליית את ישראל לקרב הביניים, המתבטאת בהוספה המילים "ועבדתם אותנו" המעידה מראש על הגישה של גולית לגבי עליונות הפלשתים בקרב. גולית חוזר על קריאה זו בכל בוקר וערב במשך ארבעים ימים כנראה כדי לבזות את ישראל על פחדנותם.

וַיֵּצֵא אִישׁ-הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת: גָּבְהוֹ, שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת. [...] וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר לָהֶם: "לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה? הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל - בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי. אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי - וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים, וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו - וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ". וַיֹּאמֶר, הַפְּלִשְׁתִּי, אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת-מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה; תְּנוּ-לִי אִישׁ, וְנִלָּחֲמָה יָחַד. וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֶת-דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה; וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ, מְאֹד.

— ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוקים ד'–י"א

דוד לאחר הניצחון על גלית, באיור מאת גוסטב דורה

הגעת דוד לאזור המערכה

תיאור הרקע למערכה, פותח המקרא בסיפור על דוד בן ישי. דוד מתואר כרועה צאן, הנשלח על ידי אביו לשדה הקרב על מנת להביא ציוד לשלושת אחיו הגדולים שהיו חלק מהלוחמים הנמצאים בשדה הקרב.

וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וּשְׁמוֹ יִשַׁי וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים... וְדָוִד הוּא הַקָּטָן, וּשְׁלֹשָׁה הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל. וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו בֵּית לָחֶם.

— ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוקים י"ב–ט"ו

בהיות דוד במחנה בבואו לדרוש את שלום אחיו הוא שומע את גָּלְיָת מעלה הצעתו שוב, ובני ישראל בתגובה החלו לנוס מפניו. בין הקולות נשמע 'איש ישראל' אשר אומר כי מי שיהרוג את גלית יקבל ממון רב, את בת המלך לאישה, ופטור ממטלות המלוכה. יש המזהים איש זה כשר בכיר המביא את דבר המלך, או כאיש צבא אשר מדבר עם חבריו לנשק. שמועה זו פושטת בקרב העם. דוד שואל את האנשים במערכה במה יזכה מי שיהרוג את גלית, תוך הבעת זלזול בגוליית ופליאה על שהעז גוליית לדבר כך על אלוהי ישראל.

וַיִּטֹּשׁ דָּוִד אֶת הַכֵּלִים מֵעָלָיו עַל יַד שׁוֹמֵר הַכֵּלִים, וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה, וַיָּבֹא וַיִּשְׁאַל לְאֶחָיו לְשָׁלוֹם. וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם, וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה, גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ, מִגַּת (ממערות) מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים, וַיְדַבֵּר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּשְׁמַע דָּוִד. וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ, וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד. וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל: "הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה, כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל עֹלֶה. וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ - יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ, וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל".

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר: "מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל? כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים?". וַיֹּאמֶר לוֹ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה לֵאמֹר: "כֹּה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ".

— ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוקים כ"ב–כ"ח

אליאב אחי דוד רואה אותו במערכה ונוזף בו על שעזב את הצאן בשביל לצפות בקרבות. דוד עונה כי הוא לא רואה פסול במעשיו, ועצם זה שהוא ירד זה דבר גדול. יש המפרשים כי כבר בשעה זו דוד נמלך בדעתו להילחם בגלית.

הסכמת שאול לשליחת דוד

דברי דוד מגיעים לאוזני שאול המלך, אשר מבין כי דוד הוא איש בעל עוז רוח ומקנא לה'. שאול מזמן אליו את דוד ומתפתח דין ודברים בין דוד לשאול בנוגע ליכולתו של דוד להילחם עם איש צבא מנוסה כגולית. כדי להוכיח את יכולתו דוד מספר כי בעודו רועה צאן הוא נלחם בארי ודב אשר היו באים תדיר לטרוף את הכבשים והוא גבר עליהם וכך גם יגבר על גולית.

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר. וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו. גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדֹּב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים. וַיֹּאמֶר דָּוִד ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה - וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֵךְ, וַה' יִהְיֶה עִמָּךְ.

— ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוקים ל"ד–ל"ז

יש הרואים בעובדה שלאחר דברי דוד הראשונים מסתיימת הפרשה, ומתחילה פרשה חדשה במילים 'ויאמר דוד', כי דוד דיבר אל שאול אך זה לא ענה, ורק לאחר שהזכיר כי ההצלה הייתה מאת ה' נענה שאול ונתן את ברכתו לדוד.

כהכנה לקרב נותן שאול את מדיו שלו: שריון, קובע נחושת וחרב; אשר התאימו לנער דוד אף על פי ששאול תואר כגבוה מכל העם משכמו ומעלה. דבר זה מרמז לפי התלמוד על ייעודו למלוכה או להיותו איש חשוב, אך יש פרשנים הנוטים לומר כי מדי המלך עוצבו כך שניתן יהיה להתאימם לממדי גופו של דוד. לאחר לבישת הבגדים דוד אומר לשאול כי לא יוכל ללכת עם לבוש זה, והסיר מעליו את המדים.

מן הפשט נראה כי דוד עשה זאת עקב חוסר הניסיון בשימוש בלבוש מלחמה כבד, ובטכניקת קרב בכלים שניתנו לו. או שהיה זה תירוץ להסרת בגדי המלחמה הכבדים, הואיל ודוד היה מעוניין להשתמש ביתרון הזריזות והקלילות שהיו לו על גולית. אחרים מפרשים כי דוד הבחין בצרות העין של שאול על שהתאימו הבגדים אליו והחליט להסירם בעקבות כך. ובניגוד לפרשני הפשט יש מפרשים הדורשים דבר זה, תוך התבססות על תרגום יונתן. תרגום יונתן מתרגם את תגובת דוד למילים "ארי לית בהון ניסה" כלומר "אין בהם נס", וניתן להסיק מכך כי דוד נקט בפעולה זו משום שנס הניצחון יהיה פחות ניכר בבגדי מלחמה מן המעולים.

וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ שִׁרְיוֹן. וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל לָלֶכֶת כִּי לֹא נִסָּה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו.

— ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוקים ל"ח–ל"ט

לבוש הלוחמים וטקטיקת הלחימה

לאחר סירובו של דוד ללבישת מדי שאול, הוא לוקח מקל רועים, חמש אבני נחל אשר שֹם אותן בכלי הרועים וקלע.

וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט וְקַלְעוֹ בְיָדוֹ, וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי

— ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק מ'

גלית מתואר כענק בגובה "שש אמות וזרת", יש הטוענים כי תיאור זה מופלג, ובא לפאר את ניצחון דוד, תוך התבססות על ממצאים ארכאולוגיים מאזור הקרב ועל התיאור הנמצא במגילת שמואל מקומראן בה גרסו "ארבע אמות וזרת", אחרים מייחסים לגוליית את הגובה המקורי ומסבירים כי הוא נבע מבעיות הורמונליות. בנוסף לגודלו העצום, גוליית משוריין מכף רגל ועד ראש. כליו ההתקפיים הם חנית מעובה, שמטרתה הטלה מקרוב באופן שיחדור שריון ברזל ואף את מגן הלוחם; חרב המיועדת לשיסוף והכאה המופיעה רק בסוף הקרב כאשר דוד משתמש בה לעריפת ראשו של גוליית, חרב זו נשארת בנדן במהלך הקרב כיוון ששימושה הוא רק לאחר הבסת היריב. בנוסף לחרב, בידי גוליית היה כידון אשר נשאר ביד הלוחם בעת הקרב, ואדם שנושא מגן שהולך לפניו. נושא המגן נעלם בתחילת הקרב שכן הקרב הוא בין שני לוחמים בלבד, ותפקידו היה להגן על גוליית בעת קריאותיו לישראל לשלוח נציג לקרב הביניים, מפני הקשתים והקלעים הישראלים.

וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת. וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת. וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו. וחץ (וְעֵץ) חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו.

— ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוקים ד'–ז'

משה דיין תיאר את עליונותו של דוד על גוליית בלחימה מכמה היבטים. ראשית, לגוליית לא היה נשק ארוך טווח כיוון שהתכונן לקרב לוחמים פנים אל פנים. שנית, גולית היה מסורבל בעקבות מערכת המיגון שנשא, ובנוסף לזאת המערכת ביטאה חרדה לגופו אשר השפיעה על תפקודו בקרב. דוד לעומת זאת לא נשא מערכת מיגון כלל, תקף מרחוק והיה חופשי ליזום את פעולותיו.

מהלך הקרב ותוצאותיו

גולית מביט בדוד ומבחין שהוא נער אדמוני ויפה, מה שמביא אותו לחשוב כי הוא רך ומפונק. הוא נפגע מהזלזול, ומקלל את דוד. לפני הקרב מתפתח דין ודברים בהם גם דוד וגם גולית מתארים את השחתת גופת היריב. גולית מלגלג על דוד על אופן לבושו וכלי הלחימה שלו, ואומר כי אלוהי פלשתים יהרוג אותו, לעומתו דוד עונה כי ה' יהיה בעזרו משום תפקידו כשליחו של אלוהים, ובאמצעות הקרב יראו כולם את גדולת ה', כי לא בכוחו הוא מנצח אלא בכח ה'.

וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה. וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו. וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד לְכָה אֵלַי וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה.     וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ. הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל. וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה' כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ.

— ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוקים מ"ב–מ"ז

דבריו של דוד מרתיחים את גָּלְיָת והוא צועד לעבר דוד באיטיות מכובד הכלים אותם נושא, בעוד דוד רץ לעברו. דוד קולע אבן אחת לעבר מצחו של גוליית, בנקודה שאותה כובע הנחושת לא כיסה. נראה כי האבן חדרה דרך מערת המצח הגדולה תוך שבירת עצם הגולגולת, וגרמה לשטף דם תוך מוחי לגוליית. פגיעה חזיתית זו ברקמת המח גרמה להתמוטטות מיידית של גוליית. יש אומרים שלאחר מכן דוד לקח אבן-יד ובעזרתה הרג את גוליית השרוע על הרצפה. הפסוקים מדגישים כי לדוד לא הייתה חרב לכל אורך הקרב, ורק לאחר שהרג את גוליית, שלף דוד את חרבו של האחרון מנדנה וערף את ראשו.

וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה. וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד. וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ

— ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוקים מ"ט–נ"א

התפרצות המערכה לאחר סיום הקרב

כאשר גוליית נפל, הפלשתים החלו לנוס מפני בני ישראל, בין אם מפני שלא רצו לקיים את ההסכם ובין אם מפני שהכירו בהכרעת האלים והאמינו שהם ינחלו תבוסה אם ייכנסו למלחמה חזיתית. בני ישראל דולקים אחרי פלשתים ומפילים להם חללים במנוסה, ובנוסף לכך הם בוזזים את מחנות פלשתים הנותרים מאחור. דוד לוקח את ראש גוליית לירושלים ואת כליו של גוליית לביתו. מכיוון שירושלים בתקופה ההיא לא הייתה בידי ישראל, יש הטוענים כי ראשו של גוליית הובא לירושלים הפרוזה הצמודה לירושלים המוקפת חומה, אחרים שוללים זאת בטענה כי ירושלים המפורזת לא הייתה עיר חשובה באותה התקופה, ולדידם ייתכן והראש הוענק כמתנה ליבוסים אשר שלטו בירושלים על שיתוף הפעולה במלחמה, או שהראש הובא לירושלים בתקופה מאוחרת יותר לאחר הכיבוש, ובינתיים היה מוצג בעיר חשובה כלשהי.

... וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ. וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים עַד בּוֹאֲךָ גַיְא וְעַד שַׁעֲרֵי עֶקְרוֹן וַיִּפְּלוּ חַלְלֵי פְלִשְׁתִּים בְּדֶרֶךְ שַׁעֲרַיִם וְעַד גַּת וְעַד עֶקְרוֹן. וַיָּשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִדְּלֹק אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים וַיָּשֹׁסּוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם. וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ.

— ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוקים נ"א–נ"ד

בתרגום השבעים

בכתב היד B של תרגום השבעים, הנחשב לקרוב ביותר לגרסתו הראשונה של התרגום, מופיע סיפור דוד וגלית בגרסה קצרה בהרבה מגרסת המסורה. בגרסה זו לא קיימים פסוקים רבים שמהווים כפילויות, אי התאמות ואף סתירות המצויות בנוסח המקובל. החוסרים העיקריים הם: הצגתו של דוד כנער אשר נשלח אל המלחמה להביא מזון לאחיו הגדולים, ומתעניין בדבר הפרס שהבטיח המלך למי שיהרוג את גלית (פרק י"ז מפסוק י"ב עד ל"א); תמיהתם של שאול ואבנר מיהו דוד, ולקיחתו של דוד לבית שאול (מפרק י"ז פסוק נ"ה עד פרק י"ח פסוק ה'); הצעתו של שאול לדוד לשאת את בתו מרב לאישה, וסירובו של דוד לעשות זאת (פרק י"ח פסוקים י"ז - י"ט).

בין חוקרי המקרא יש הגורסים כי מגרסת השבעים הושמטו הקטעים שעוררו קשיים, ויש הגורסים כי הגרסה הקצרה היא הנוסח המקורי של סיפור דוד וגלית, אשר בתקופה מאוחרת יותר שולב לתוכו נוסח אחר ועצמאי של הסיפור.

סוגיית אלחנן בן יערי

ערך מורחב – אלחנן בן יערי

מלבד הפסוקים בספר שמואל א המתארים את המלחמה עם גוליית ישנם פסוקים מקבילים בספר שמואל ב' וכן בספר דברי הימים.

שמואל א' פרק י"ז ד'-ו'	שמואל ב' פרק כ"א, פסוק י"ט	דברי הימים א', פרק כ' פסוק ה'
גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת ... וחץ (וְעֵץ) חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו.	וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים.	וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יעור (יָעִיר) אֶת לַחְמִי אֲחִי גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים.

ישנם חוקרים הטוענים כי הפסוקים מדברים על אותן שתי דמויות. לדעתם אלחנן היה שמו של דוד לפני שעלה למלוכה, כיוון שהשם אלחנן נפוץ, בעוד שהשם דוד יחידאי. טענה זו מתמודדת עם ההבדלים בשם האב ישי תוך שימוש בכלים מתחום ביקורת המקרא ומתרצות את ההבדלים מכוח טעויות מעתיק אשר הפריד את האות 'ש' לאותיות 'ע' ו-'ר' או 'י', וכן שיבש את המילים בית לחם, מוצאו של אלחנן, לביטוי 'אחי גולית' או מכוח מניעים שהיו לסופר מאוחר להסמיך לסיפור גבורה קדום את שם המלך דוד.

אחרים טוענים כי מדובר במקרים שונים שהתבצעו על ידי אנשים שונים, כיוון שכנגד המשותף מרובים השינויים בין המעשים. בתוך כך, יש המייחסים את הרג גוליית לאלחנן, בנימוק שהמסורות של דוד, בהיותו דמות מרכזית, נוטות "לשאוב" אליהן מסורות אחרות ולייחס אף אותן לדוד. לדעת חוקרי מקרא כדוגמת יאיר זקוביץ, סיפור על דמות שולית זו מאוגד ומסופח לדמותו של דוד, שהיא הדמות המרכזית. לשיטתם, סיפורו של אלחנן הוא המסורת הקדומה ואילו סיפור דוד וגָּלְיָת הוא סיפור מעובד הבא להאדיר את שמו של דוד. בגרסת ספר דברי הימים לפיה הפלשתי היה אחיו של גָּלְיָת הם רואים כניסיון של המחבר ליישב את הסתירה שבספר שמואל.

יש הלומדים מעיון בפסוקים כי מקרה דוד מתרחש בהיותו נער ואילו מקרה אלחנן בן יערי מתרחש בימי מלכות דוד. בנוסף לכך מיקום המלחמה התחלף מעמק האלה לגב, וכן תיאור המערכה הכולל קרב ביניים וגידופים נעלם. בבסיס טענה זו עומדת ההנחה כי גלית היה שם כללי הניתן לכל גיבור פלשתי.

לעומתם חז"ל מזהים את הפסוקים הן בשמואל א' והן בשמואל ב' כמקרה אחד, אך טוענים כי דוד היה זה שהרג את גוליית, ואלחנן היה רק שמו הצעיר. זיהוי זה נסמך על זיהוי נוסף של חז"ל המתבסס על הכתוב בדברי הימים בו מתוארת הריגתו של אחי גוליית בן 'הרפה'. לדידם השם 'הרפה' הוא בעצם ערפה, גיסתה של רות המואביה, והפסוקים בדברי הימים מתארים את דוד בהתמודדותו עם ישבי, אחיו של גלית, ובה נכללה גם הריגתה של הרפה/ערפה.

דוד וגוליית, ציור של קאראווג'ו, בערך 1599

מיקום הקרב

תל עזקה

על פי הפסוקים, הקרב נערך סמוך לשוכה, עזקה ועמק האלה והמלחמה נסובה על השליטה בדרכי הרוחב (מערב-מזרח) ועל מבואות השפלה וההר בארץ ישראל המקראית. הפלשתים הגיעו מהערים הראשיות, גת ועקרון. "גת" מזוהה בשנות האלפיים עם תל צפית, ולמרגלותיה זורם נחל האלה, החובר לנחל לכיש. ו"עקרון" מזוהה עם תל מקנה, שליד קיבוץ רבדים. את "עזקה" מוסכם לזהות עם תל זכריה, ואילו את שוכה מזהים בח'רבת עבאד, הנמצאת בגבעות המקיפות את עמק האלה מדרום.

החל משנת 2007 נחפר אתר חורבת קייאפה בעמק האלה המתוארך למאה העשירית לפני הספירה. באתר נתגלו שני שערים, וייתכן כי זהו מקור שם העיר "שעריים" (ומקומה), המוזכרת לאחר הקרב בשמואל א', י"ז, נ"ב.

סממנים משותפים מתרבויות קדם

• כליו של גלית הם: כובע נחושת על ראשו ושריון קשקשים הוא לבוש ... ומצחת נחושת על רגליו, וכידון נחושת בין כתפיו, וחץ (קרי, עץ) חניתו כמנור אורגים, ולהבת חניתו שש מאות שקלים ברזל. מכאן ניתן להווכח כי תיאוריו החיצוניים של גוליית טיפוסיים הם לאיש המלחמה האגיאי, ודומים הם לכלי הזין של הקטור מטרויה, חנית של אחת עשרה אמה כידון ושריון . אף נזכרים אצל הומרוס כובע של נחושת, ומצחת נחושת מכך נובע שלכל פריט ברשימת הציוד של גוליית יש סימוכין ארכיאולוגיים ומקבילה ברורה בנשק ובשריון המתוארכים לתקופה המיקנית ועד התקופה הקלאסית. ובעיקר עם הופעת ההופליטים היוונים על חימושם במאות השביעית עד החמישית לפסה"נ .
• אירוע מקביל לקרב דוד מצוי במגילת שאנהת, מימי הממלכה התיכונה במצרים, שם מתואר קרב בין שאנהת והגיבור מ-רת'נו. גיבור זה בא למקום חנייתו של שאנהת מחרפו ומזמינו לקרב. שאנהת יוצא לקרב נגד הגיבור המהולל. שאנהת יוצא לקרב נגד הגיבור המהולל אנשיו של שאנהת חרדים לגורלו ולגורלם שלהם. הגיבור יורה את חציו בשאנהת, ומחטיא את המטרה או אז יורה בו שאנהת חץ ופוגע בצווארו. הגיבור נופל, ושאנהת הורגו בחרב. כשמת הגיבור זועקים אנשיו על מותו, ואילו שאנהת נותן שבח והודיה לאלוהיו ובוזז את בקרם ורכושם של אויביו.

קרב דוד וגוליית באמנות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

מלחמת דוד וגלית בבית הכנסת אור תורה בעכו

דמותו של דוד כגיבור קרב אשר ניצח את גָּלְיָת מוזכרת ביצירות אמנות רבות.

בפיסול:

• "דוד" של מיכלאנג'לו – מתאר את דוד אוחז בידו את הקלע.
• "דוד" של דונטלו ו"דוד" של ורוקיו – מתארים את דוד לאחר הניצחון, כשראשו של גָּלְיָת מוטל לרגליו.
• "דוד" של ברניני – מתאר את דוד מתכונן להטיל את הקלע על גָּלְיָת.

בציור:

• גוסטב דורה צייר את דוד מניף את ראשו של גָּלְיָת לאחר הניצחון, במסגרת ציורי התנ"ך שלו.
• קאראווג'ו צייר את דוד עם ראשו של גוליית, בו הדגיש את מבטו הנוגה של דוד אל עבר ראשו של גָּלְיָת הנמצא בידו.

במוזיקה:

• להקת פיקוד הצפון שרה בתוכניתה ה-15, על הרמה, את השיר וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָוִד. השיר הוא לחן של דרורה חבקין למילים מתוך ספר שמואל א'
• להקת כוורת שרה את השיר גוליית, אשר מתאר באופן היתולי את דמותו של גָּלְיָת, את יחס עם ישראל אליו ואת הקרב.
• אחד השירים הראשונים שהקליט הזמר שלמה ארצי הוא השיר גוליית, אותו הלחין בעצמו למילותיו של אהוד מנור.
• בשירה של דתיה בן-דור "טובים השניים" מחליטים שני דוברי השיר לשחק בדוד וגוליית בהצגה שהם ממצאים, על סמך האביזרים שהם יביאו להצגה שלהם (האחד יביא חנית והשני יביא שרביט).

דוד וגלית, רישום מהמאה ה-13

בספרות:

• הסופרת יוכי ברנדס נותנת פרשנות מחודשת על הקרב המפורסם, בספרה "מלכים ג".
• בעלילות "פינאטס" צ'ארלי בראון וחבריו יורדים על ליינוס וזורקים עליו כדורי שלג. כתגובה ליינוס משתמש בשמיכה שלו כבקלע וצ'ארלי בראון מסיק לגבי אותו האופן שבו הרגיש גוליית שהאבן של דוד פגעה בו.

דוד וגוליית – ציור קיר ברחוב גוליית, העיר העתיקה של רגנסבורג, גרמניה

לקריאה נוספת

• יאיר זקוביץ, דוד: מרועה למשיח (יד יצחק בן-צבי, ירושלים ה'תשנ"ו).
• משה גרסיאל, "היסטוריה וריאליה בתיאור המערכה בעמק האלה וקרב דוד וגלית, בספר: אריה שמואלביץ' (עורך), זירת קרב - קרבות הכרעה בארץ ישראל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2007.
• דורון לוריא, מלכים בשר ודם: התנ"ך באמנות המאות ה־16 עד ה־19, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2005, וחרב אין ביד דוד, עמ' 104-96
• יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך. תל אביב: משכל, 2004.
• דניאל פרידמן, הרצחת וגם ירשת - משפט, מוסר וחברה בסיפורי המקרא, הוצאת דביר, 2000, הפרק "דוד וגוליית - הכרעה משפטית באמצעות קרב", עמ' 59-48.
• הרב אברהם רקנטי, למלחמת דוד וגוליית, בתוך: "ממגד גבעות עולם", קובץ ד', הוצאת ישיבת ברכת יוסף, אלון מורה, ה'תשס"ב, 2002. עמ' 274–281.

קישורים חיצוניים

• רוני רייך, מי הרג את גולית?, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• אלישע פרוינד, מלחמת דוד וגולית, באתר "דעת"
• אביתר מרינברג,"מלחמת דוד וגולית", בית מקרא ק"ל, תשנ"ב
• אלי עמר, דוד וגוליית (הרצאת וידאו), באתר "הידברות"
• פרק 46 – דבר היום: שש אמות וזרת – מי הרג את גליית? בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס