דוד רובינגר

צלם עיתונות ישראלי

דוִד רוּבִּינגֶר (29 ביוני 19242 במרץ 2017) היה צלם עיתונות ישראלי, חתן פרס ישראל לתקשורת לשנת תשנ"ז.

דוִד רוּבִּינגֶר
לידה 29 ביוני 1924
וינה, הרפובליקה האוסטרית הראשונה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1 במרץ 2017 (בגיל 92)
ירושלים, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך עלייה 1939
לאום ישראלי
תקופת הפעילות 19462017 (כ־71 שנים)
תחום יצירה צילום
יצירות ידועות תצלום הצנחנים בכותל המערבי עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
צאצאים אמי רובינגר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
דוד רובינגר, 2014
יוני 1967: הצנחנים בכותל המערבי

ביוגרפיה

עריכה

דוד (דיטריך) רובינגר (Rubinger) נולד בשנת 1924 בווינה בירת אוסטריה. לאחר האנשלוס ב-1938 סולק מבית הספר התיכון בשל יהדותו. אביו נכלא במחנה הריכוז דכאו והוא עבר עם אמו להתגורר ברובע היהודי. בסתיו 1939 הצליח לעלות לארץ ישראל כחבר תנועת "השומר הצעיר"[1] בסיוע עליית הנוער והתגורר בקיבוץ בית זרע. עם הגיעו לגיל 18 התגייס לצבא הבריטי ובשנים 19421945 שירת בצפון אפריקה ובאירופה[2]. שם הכיר עם תום המלחמה את אנני, ניצולת השואה, נשא אותה לאישה על מנת לאפשר לה לקבל אשרה וחזר איתה ארצה. הם מעולם לא התגרשו[1].

את מצלמתו הראשונה, מסוג 'ארגוס', קיבל ב-1945 כמתנת פרידה מחברה בפריז[3], והחליט להיות צלם עיתונות. הוא החל לצלם בשנת 1946 וכעבור שנים אחדות, בהן התפרנס בדוחק ובסיוע רעייתו, "גילה" אותו אורי אבנרי והפכו לצלם מערכת השבועון "העולם הזה" ושל ידיעות אחרונות, שלימים רכשו את הארכיון שלו[4]. משימות אקראיות לעיתוני TIME/LIFE בשנות ה-50, התפתחו לקשר קבוע ובשנת 1970 הפך לחבר מערכת TIME. בשנת 2010, בגיל 86, הסתיים החוזה של רובינגר עם המגזין ולא הוארך.

רובינגר צילם בחייו כחצי מיליון תמונות[2] ואלכס ליבק כתב עליו ש"הוא נעשה ל"צלם של המדינה""[5]. במובן מסוים הוא היה "צלם הבית" של דוד בן-גוריון[2]. רובינגר חזר פעמים רבות על המשפט, שכאשר הוא היה בראשית דרכו כצלם - הוא חלם להיות צלם גדול כמו פאול גולדמן, ממנו שאב השראה.

לאחר מות רעייתו אנני ב-2000[6], היה רובינגר חברה לחיים של ציונה ספיבק, עובדת סוציאלית לשעבר, אשר נרצחה ב-2004 על ידי גבר פלסטיני שעבד אצלה כגנן[7]. רובינגר היה אב לשני ילדים מנישואיו לאנני, סופר הילדים והמאייר אמי רובינגר, ותמי. התגורר ברחוב בוסתנאי בשכונת קטמון בירושלים.

רובינגר נפטר ב-1 במרץ 2017 ונקבר בהר המנוחות בירושלים.[8]

מצילומיו המפורסמים

עריכה
 
ספטמבר 1955: נפט פורץ בשדה חלץ
 
יפה ירקוני עם האלוף אברהם אדן

רובינגר תיעד רגעים מכוננים בהיסטוריה של מדינת ישראל, אולם לא היה "צלם מטעם". כשצילם אישים הוא בחר לצלם אותם בזויות כאילו אישיות שנתנו תחושה של הכרות ואינטימיות בין הצלם למצולמים[4] והסביר ש"אין פוליטיקאי שלא אוהב להצטלם"[9].

הערכה

עריכה

קשה לנסות לבטא במילים את התחושה שאתה חווה נוכח צילומיו של דודו רובינגר, שכן אם יש הרגשה אחת שאינה מרפה ממך נוכח מילים, הריהי אי-מספיקותן. לסיפור סיפורה של ישראל כפי שעושים הצלמים הללו יידרשו כרכים שלמים, ואפילו הם יחטיאו את המטרה. סיפורה של ישראל הוא סיפורם של אנשים מכל רקע שרק יכול אדם להעלות בדמיונו. זהו סיפור של ירושלמים בני דור שמיני ושל עולים חדשים שאך זה יצאו מפתח מטוס או ירדו מכביש אניה. זהו סיפור של צעירים וזקנים, של חזקים וחלשים, של שופעי מרץ ושל מותשים. זהו סיפור של יהודים, נוצרים ומוסלמים, שכל אחד מהם הולך בדרכי אבותיו, צועד בנתיב משלו, ועם זאת קשורים כולם בקשרים משותפים. זהו סיפור התפתחותה של אומה צעירה, סיפור הישגיה ובעיות אין-קץ שלה. זהו סיפור ירושלים היפהפה, המגלמת מורשת דורות. אפשר שמקור העוצמה האמיתית של כשרונו של דודו היא עינו, היא יכולתו להמחיש מציאות הנושאת את בשורתה-היא. דוד ומצלמתו הם חזיון מוכר בירושלים. לא אחד מצילומיו היה לסמל היסטורי. ובמיוחד אמורים דברים בצילום שלושת החיילים, שעמדו מול הכותל המערבי ב-7 ביוני 1967. לאנשים רבים ברחבי העולם קרנו עיניהם של השלושה בשורת על תקוה לשלום לכל ובכל.

ארנולד מ' דרפקין, עורך תצלומים של שבועון טיים, אמר עליו:

אם אמנם עיתונאות היא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה, כי אז דמויותיו של דודו רובינגר יעניקו את תמציתה של תקופתנו לדורות הבאים במלוא הבירות, שכן הוא באמת תיעד רגעי-חטף רבי-משמעות ושימר אותם למען יהיו נחלת הכל.

ספריו

עריכה
  • עד לתקופה (הקדמה: יורם קניוק), תל אביב: נהר וידיעות אחרונות, תשמ"ח 1988.
  • כנסת נכבדה (כתיבה: לימור גריזים; עריכה ועיצוב: יוסי ג’יברי), תל אביב: משכל, 1998. (צילומים "מאולם המליאה וממזנון הכנסת, מהדקות ההיסטוריות בחיי האומה ומהרגעים הקטנים של מנהיגים וח"כים")
  • דוד רובינגר, רות קורמן, ישראל מבעד לעדשה: 60 שנה כצלם עיתונות (מאנגלית: כרמית גיא), ירושלים: כתר, 2008. ("סיפורו של איש אחד עם מצלמה ובה בעת תיעוד ויזואלי של לידתה והתפתחותה של מדינה".)

לקריאה נוספת

עריכה
  • "Rubinger, David (Dietrich)", in Handbuch österreichischer Autorinnen und Autoren jüdischer Herkunft 18. bis 20. Jahrhundert / herausgegeben von der Österreichischen Nationalbibliothek ; Redaktion, Susanne Blumesberger, Michael Doppelhofer, Gabriele Mauthe, München: K.G. Saur, 2002., Bd. 2, p. 1160. (בגרמנית)

קישורים חיצוניים

עריכה

Story of a Nation by David Rubinger - The Digital Journalist אוסף צילומים ומידע נוסף מאת דוד רובינגר (באנגלית)

בעקבות מותו:

הערות שוליים

עריכה