קנס (הלכה)
קנס הוא תשלום (בדרך כלל ממוני) שמוטל על האדם לשלם שלא כפיצוי ישיר לניזק על נזק אלא כעונש או כהרתעה למזיק. למרות גורם הענישה שבקנס, חיוב קנס אינו רק במזיד, אלא גם בשוגג ניתן להתחייב על קנס[1].
| מקרא | שמות, כ"א, י"ח–י"ט |
|---|---|
| משנה תורה | ספר נזיקין, הלכות חובל ומזיק |
| שולחן ערוך | חושן משפט, סימנים ת"כ-תכ"ד |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה רל"ו ספר החינוך, מצווה מ"ט |
  | |
הגדרת קנס
עריכההרמב"ם במשנה תורה כתב להגדיר מהו קנס:
"זה הכלל, כל המשלם מה שהזיק, הרי זה ממון (דהיינו פיצוי מלא על הקרן); וכל המשלם יתר או פחות כגון תשלומי כפל או חצי נזק, הרי היתר על הקרן או הפחות קנס".
דיני קנס
עריכהבהיות וקנס עיקרו הוא עונש קנס חל רק על ידי פסק בית דין ועל כן אין חובה לשלם את הקנס אלא אם כן חייבוהו בית דין לשלם, בשונה משאר דיני ממונות שבהם תפקיד בית הדין הוא רק בירור המציאות. ועל כן ישנם מספר הבדלים בין חיוב קנס לחיוב לממון.
- מודה בקנס פטור – ההוכחה הקבילה בבי"ד בדיני קנסות היא רק עדות של 2 עדים אבל הודאת הנאשם איננה עילה לחייבו, מקור ההלכה מהפסוק 'אשר ירשיעון אלוהים[2] ולא המרשיע את עצמו[3], אמנם אם באו העדים להעיד על המעשה אחרי הודאתו, נחלקו האמוראים רב ושמואל[4], ששמואל סבר חייב ולדעת רב פטור וכך נפסק להלכה[5].
- אין אדם מוריש קנס לבניו[6] – היות שהקנס איננו זכות ממונית לתובע אלא עונש לנתבע, ועונש איננו עובר לבנים.
- דיני קנסות בזמן הזה - בזמן הזה (או בחוץ לארץ ישראל שאין סומכים דיינים) אין דנים דיני קנסות, מאחר שהקנס הוא עונש, ובשביל לדון על עונשים יש צורך בבית דין סמוכים. אף שאין דנים דיני קנסות בזמן הזה, כדי שלא יהיו העם פרוצים בנזיקין נהגו חכמים לנדותם עד שיפייסו בדברים או בממון[7].
- תפיסה בזמן הזה - אף בזמן הזה שאין כוח לבית דין לחייב לשלם קנס, אם תפס התובע את הקנס מידי הנתבע, אין בית דין מוציאים אותו מידו כדי להחזירו לנתבע[8], נחלקו הראשונים בדיני תפיסה זו, דעת רבינו תם שמה שאין מוציאים הוא דווקא אם תפס את הדבר שהזיק, ואפילו אם הוא שווה יותר מהנזק. ודעת הרא"ש שאפילו אם תפס ממון אחר של המזיק, אחר שתפס דנים בבית דין אפילו שאינם סמוכים דיני קנסות. להלכה פסק השולחן ערוך כדעת הרא"ש[9].
מעשה באחד שהפיל שינו של חבירו ונידהו מר רב צדוק גאון, וא"ל לך ופייסו או בדברים או בממון. רב נטרונאי גאון השיב: כך המנהג בשתי הישיבות, שכל מי שחובל בחבירו מנדים אותו עד שיפייס אותו בין במועט בין בהרבה[10]. אם ראו בית דין כי לצורך שעה הוא, שהעם פרוצים בעבירות, היו מטילים עונשים שונים, ויש להם כוח להפקיר ממון כראות עיניהם, לקנוס עבריינים, לנדותם, להכותם ולאוסרם בבית האסורים. ודווקא גדול הדור או טובי העיר על פי בית דין[11].
קנסות בתורה
עריכהתשלומי כפל
עריכה
ערך מורחב – תשלומי כפל
תשלומי כפל הם תשלום קנס בו מחויב גנב. תשלומי כפל הם לגנב, ולא לגזלן (שודד שזהותו ידועה וגונב בגלוי) שמשלם רק את הקרן. תשלומי כפל חלים על כל סוגי הגנבה לעומת תשלומי ארבעה וחמישה שחלים רק בגנבת שור ושה וטביחתם או מכירתם.
תשלומי ארבעה וחמישה
עריכה- ערך מורחב – תשלומי ארבעה וחמישה
תשלומי ארבעה וחמישה הם תשלומי קנס המושתים על מי שגנב שור או שה, וטבח או מכר את הגנבה לפני שנתפס. כפי שכותב הרמב"ם (היד החזקה ספר נזקים, הלכות גניבה, פרק א', הלכה ו'): "תשלומי כפל נוהגין בכול, חוץ משה ושור: שהגונב את השה או את השור, וטבח או מכר--משלם על השה תשלומי ארבעה, ועל השור תשלומי חמישה". אם הגנבה עודה תחת יד הגנב, משלם הגנב תשלומי כפל. בחוקי חמורבי מופיע עונש דומה על גנבה שור, שה, חמור, חזיר או אניה. לפי המדרש, הקנס על גנבת השה נמוך יותר מזה של גנבת השור, משום שהתורה חסה על הגנב שנאלץ מן הסתם לשאת את השה על כתפיו, ולהתבזות בכך.
אונס
עריכה- ערך מורחב – אונס נערה (הלכה)
האונס נערה בתולה – מתחייב לשלם חמישים שקל כסף לאבי הנערה (זאת מלבד תשלומי צער ובושת כשאר המזיקים), בנוסף חייב לשאת אותה (בתנאי שהיא ואביה רוצים בכך), ואינו רשאי לגרשה לעולם - אלא לרצונה[12].
מפתה
עריכה- ערך מורחב – פיתוי (הלכה)
המפתה נערה בתולה – מתחייב לשלם חמישים שקל כסף לאבי הנערה (זאת מלבד תשלומי צער ובושת כשאר המזיקים) או לשאת אותה (בתנאי שהיא ואביה רוצים בכך) כמו כן, בעל המוציא שם רע על אשתו שזנתה בעודה נערה בתולה מאורסת – מתחייב מאה שקל כסף לאביה.
שלושים של עבד
עריכה- ערך מורחב – שלושים של עבד
אדם ששורו נגח עבד כנעני והרגו צריך לשלם שלושים שקלים לבעל העבד. מחיר זה הוא קבוע ואינו משתנה לפי שוויו של העבד.
כופר
עריכה- ערך מורחב – נזקי_בהמה#תשלום_הכופר
קנס מסוג מיוחד הוא הכופר המוטל על מי שהשור שלו נגח אדם אחר והרג אותו. הכופר נחשב לתחליף לעונש מיתה בידי שמים שראוי לחול על בעליו של השור אם לא ישלם את הכופר[13]. בתלמוד נחלקו התנאים האם כופר זה הוא תשלום בגובה שוויו של האדם שנהרג או תשלום בגובה שווי האדם בעל השור[14].
חצי נזק
עריכהישנם מספר מצבים שבהם אדם משלם חצי נזק:
- אדם שברשותו שור תם שהזיק, חייב לשלם חצי נזק ולא נזק שלם, בניגוד לשור מועד, שמשלם נזק שלם.
- כאשר בהמה מזיקה באופן עקיף, כגון שמתיזה צרורות שגורמים נזק. מכיוון שהנזק נגרם באופן עקיף ולא באופן ישיר מהבהמה, בעליה משלם חצי נזק. קנס זה הוא הלכה למשה מסיני[15].
- במקרה שהנזק נגרם על ידי התנהגות לא שגרתית של הבהמה, כגון בהמה שאכלה בגדים.
בגמרא יש מחלוקת האם חצי נזק נחשב קנס או תשלום ממון רגיל. רב פפא סבר כי חצי נזק הוא תשלום ממון, רב הונא סבר שהוא נחשב כקנס, ונפסק כמותו להלכה[16]
עדים זוממים
עריכה- ערך מורחב – עדים זוממים
עדים שעדותם התגלתה כעדות שקר, בעקבות עדות אחרת המעידה עליהם שהיו במקום אחר בזמן האירוע שהעידו עליו, וממילא לא יכלו להיות שם, נגזר עליהם אותו גזר הדין שאמור היה להגזר על מי שניסו להפליל.
בגמרא במסכת מכות ישנה מחלוקת תנאים, האם תשלומי עדים זוממים נחשב קנס או תשלום רגיל[17]. לפי רבי עקיבא תשלום זה הוא קנס ואילו לפי ר' יהודה התשלום הוא תשלום ממון רגיל. להלכה נפסק כר' עקיבא, שחיוב עדים זוממים הוא קנס.[18]
קנסות בדברי חז"ל
עריכהקנסות באיסור והיתר
עריכה- ערך מורחב – איסור והיתר
בהלכה ישנם מקרים בהם חז"ל אסרו דברים עקב פעולה אסורה שנעשית בהם. הקנס במקרה זה אינו קנס כספי ישיר, אלא איסור הדבר בו נעשית העברה, ובעקבות כך הפסד כספי עקיף. דוגמה לדבר זה היא תערובת איסור אותה ניסו לבטל באמצעות הוספת מרכיב היתר לתערובת על מנת להביא לביטול ברוב, תוך עבירה על הכלל אין מבטלים איסור לכתחילה. במקרה ונעשה ניסיון כזה, חז"ל אסרו את כל התערובת באופן גורף, ללא תלות ביחס בין מרכיב האיסור למרכיב ההיתר.
חמץ שעבר עליו הפסח
עריכה- ערך מורחב – חמץ שעבר עליו הפסח
ישראל שהשהה חמץ בביתו באחד מימי הפסח, קנסו חכמים שחמץ זה אסור באכילה והנאה, מאחר שעבר על איסור של בל יראה ובל ימצא[19].
מעשה שבת
עריכה- ערך מורחב – מעשה שבת
מעשה שבת הוא מאכל או מעשה אחר שנוצר במהלך השבת תוך כדי חילול שבת. ההלכה אוסרת בעיקרון על יהודי ליהנות מתוצר של חילול שבת, אולם בתנאים מסוימים ניתן ליהנות מן האיסור באופן מלא או חלקי. איסור זה הוא מדברי חכמים וענינו קנס על האדם שלא יהנה ממעשה עבירה שעשה הוא או אחר[20].
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- עמיחי רדזינגר, דיני קנסות: מחקר במשפט התלמוד, ירושלים, 2014, עמ' 25–80.
- רועי מרום, דיני הפגיעה בגוף ובנפש בעת העתיקה ובאסלאם הקדום, עבודת תיזה, אוניברסיטת תל אביב, 2017, עמ' 26–29.
הערות שוליים
עריכה- ^ הרב שמואל גדליה ניימן, ספר גידולי שמואל, בבא קמא, תחילת פרק מרובה. ובספר שערי זיו בבא קמא חלק ב עמוד תד בהערה
- ^ ספר שמות, פרק כ"ב.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס"ד, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ע"ה, עמוד א'
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף מ"ב, עמוד ב'
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן א', סעיף ה'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ט"ו, עמוד ב'.
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן א', סעיף ה'
- ^ הרא"ש פ' החובל
- ^ ש"ע חו"מ הל' דיינים סימן א
- ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קע"ז, סעיף ג'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות נזקי ממון, פרק י', הלכה ד'.
- ^ ראו מסכת מכות, דף ב', עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף י"ז, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ט"ו, עמוד א'
- ^ שיטת ר' עקיבא מובאת בדף ב' ושיטת ר' יהודה מופיעה בדף ד'
- ^ רמבם עדות יח ח
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תמ"ח, סעיף ג'.
- ^ ראו מסכת גיטין, דף נ"ג, עמוד ב' והלאה