הרגימנט הארץ-ישראלי
רגימנט פלשתינה (Palestine Regiment), או כפי שהוא מוכר הרגימנט הארץ-ישראלי, היה רגימנט חיל רגלים של הצבא הבריטי אשר פעל במהלך מלחמת העולם השנייה והורכב ממתנדבים תושבי ארץ ישראל המנדטורית. השאיפה המקורית הייתה שהרגימנט יתחלק עם מחצית מהחיילים יהודים ומחצית ערבים, אך בפועל מספר המתנדבים היהודים היה גדול בהרבה, ישנן הערכות שאפילו עד כדי פי שלושה יותר.
 | |
| פרטים | |
|---|---|
| מדינה |
 הממלכה המאוחדת |
| שיוך |
 צבא יבשה |
| סוג | חיל רגלים |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות | 1942–1944 (כשנתיים) |
| נתוני היחידה | |
| כוח אדם |
3,800 מתנדבים 3 גדודים עבריים גדוד ערבי |
הקמה
עריכההרגימנט הארץ-ישראלי הוקם באוגוסט 1942, בשיא תקופת מאתיים ימי החרדה, כאשר צבאו של רומל התקדם בצפון אפריקה והתקרב אל עבר מצרים ותעלת סואץ. הנהגת היישוב לא חדלה מאז ראשית המלחמה לדרוש את הקמתה של עוצבה עברית של בני היישוב ואת הצבתם כלוחמים בחזית, במקום תעסוקתם כחיל עזר בבאפס. בעת הצורך המבצעי הנובע מהתקדמות צבאו של רומל הגיעו גם הבריטים להכרה בצורך להקמת יחידות עבריות לוחמות. ההחלטה על כך נפלה בישיבת קבינט המלחמה בלונדון ב-5 באוגוסט 1942. הוחלט לאפשר ליהודי ארץ ישראל לקחת חלק במלחמה במסגרת עוצבה על-גדודית חטיבתית, ברגימנט. גרם להחלטה זו גם לחצם של ידידי הציונים בלונדון, הצורך למנוע תעמולה אנטי בריטית בעניין זה בארצות הברית וצרכים מבצעיים ומינהלתיים.
ביישוב הייתה שמחה על ההחלטה, אך היו גם הסתייגויות, כיוון שרגימנט אינו עוצבה לוחמת וברגימנט הארץ-ישראלי אמורים היו גם להיכלל, כמצוות השוויון הבריטי, גדודים ערביים, כך שלא יובלט ייחודו היהודי על סמליו ודגליו. מפקדת הצבא הבריטי במזרח התיכון בקהיר ניסתה לעוות את החלטת הקבינט ולהועיד לרגימנט הארץ ישראלי תפקיד הדומה לזה שהוטל על פלוגות הבאפס - שמירה, אבטחה וליווי שיירות וגם להגביל את חימושו.
במטרה להבליע את ייחודו היהודי של הרגימנט קבעו שלטונות המנדט הבריטי לרגימנט סמל נייטרלי במתכונת של מטבע 100 מיל ארץ-ישראליים. במרכז הסמל העגול הוטבע ענף עץ זית ובטבעת שמסביבו שמה של הארץ באנגלית, ערבית ועברית. השם בעברית היה: "פלשתינה (א"י)", כך שגם השם "ארץ ישראל" הובלע. חיילי הרגימנט סירבו לענוד את הסמל אך נעתרו להוראת הנהגת היישוב לחדול מן ההתנגדות. רק כ-70 חיילים אנשי בית"ר ואצ"ל המשיכו לסרב לעונדו והועמדו לדין בפני בית דין צבאי בריטי בצריפין בדצמבר 1943 ונדונו לחודשיים מאסר. עם שחרורם חזרו ליחידותיהם ולפי הוראת מוסדות ארגוניהם החלו לענוד את הסמל.
הרגימנט כלל את 15 פלוגות הבאפס שהתאגדו ל-3 גדודים עבריים וכן גדוד ערבי אחד. תקוות המתנדבים כי הקמת הרגימנט תביא להשתתפותם כלוחמים בחזית נכזבה גם הפעם. במשך שנה הועסקו חיילי הרגימנט בתפקידי עזר הרחק משדות הקרב. רק בסוף יוני 1943 הודיעה ממשלת המנדט על כך שהגדוד השני של הרגימנט יועבר לשרת מחוץ לארץ ישראל. הפיקוד העליון של ההגנה ראה בהרחקתם של החיילים העבריים מן הארץ, עתה לאחר הניצחון הבריטי בקרב אל עלמיין השני כאשר לא נשקפה כבר פלישה נאצית לארץ, משום פגיעה בהגנתו של היישוב. התעורר חשש שממשלת המנדט חורשת מזימה להרחיק מן הארץ אלפי צעירים מאומנים ומחומשים, כדי לחזק את משטר הספר הלבן ולהחליש את כח עמידתו של היישוב נגד הערבים. גם רבים מן חיילי הגדוד מחו על הכוונה להרחיקם מן הארץ. אך בסופו של דבר ההנהגה המדינית של היישוב הכריעה כי יש לקבל את הדין, ומפקדת ההגנה הורתה לחיילים לא להפר את הפקודה ולציית לפקודת היציאה.
הרכב הרגימנט
עריכההגדוד השני
עריכה
הגדוד העברי השני היה אחד משלושת גדודי הרגימנט הארץ-ישראלי. הגדוד הוקם בספטמבר 1942 ממתנדבים ארץ-ישראליים שהיו מוצבים בסביבות חיפה. מתחילה נועד הגדוד לביצוע משימות הגנה ושמירה על מתקנים צבאיים במפרץ חיפה, בעיקר הנמל ובית הזיקוק. ביולי 1943 יצא הגדוד השני, הרגימנט הארץ-ישראלי, ללוב, למשימות שמירה והגנה, לאחר שהמערכה במדבר המערבי כבר הגיעה לסיומה.
יציאה לפעילות קרבית
עריכה
הגדוד ששהה בתפקידי שמירה על מחסני אספקה ושלל היה מתוסכל מאי-שיתופו בפעילות המלחמתית, שנמשכה באותה עת באירופה. הוא החל בפעילות לאומית ציונית על-מנת לעורר את תשומת לב מפקדת הצבא הבריטי בקהיר. הגדוד החליט להניף בפומבי את הדגל הכחול - לבן בחדר האוכל ובתחום מגורי הגדוד, בחגים היהודים. שלטונות הצבא הגיבו בחומרה: הגדוד פורק מנשקו והגדוד הושם במעצר.
לאחר משא ומתן, הוחלט של שינוי תפקודו של הגדוד. הנשק האישי הוחזר לגדוד. משתתפיו פסקו מעיסוק בשמירה. המפקדה הבריטית בקהיר החליטה כי הגדוד יחל באימונים צבאיים על מנת להכשירו לתפקוד קרבי. בתום תקופת אימונים אינטנסיבית הייתה לגדוד מפקדת גדוד מאומנת ומתורגלת ותשתית של פקודות ונוהלי קרב. הגדוד היה מוכן לפעילות קרבית.
ב-20 בספטמבר 1944 פורסם דבר הקמתה של הבריגדה היהודית, אשר הגדוד השני נכלל בה. בנובמבר 1944 הפליג הגדוד יחד עם שאר גדודי הבריגדה - הראשון והשלישי- לאיטליה ויצא לשטח אימונים ליד פיוגי. בתחילת מרץ 1945, חודשיים לפני סיום מלחמת העולם השנייה, נע הגדוד במסגרת הבריגדה היהודית שהייתה חלק מהארמייה השמינית הבריטית לקו החזית נגד הפולש הגרמני לאדמת איטליה. היה זה לאחר שממשלת איטליה כרתה בספטמבר 1943 הסכם שביתת הנשק עם בעלות הברית.
בחזית האיטלקית
עריכה
למרות התקרבות חיילות בעלות הברית לגבולה הצפוני של איטליה ומיגור הפולש הגרמני מדרום ומרכז איטליה, עדיין המשיך הצבא הגרמני בקרבות הבלימה. תפקידה הנוכחי של חזית בעלות הברית בצפון איטליה היה למנוע מהגרמנים העברת כוחות מאיטליה לחזית המערבית בין צרפת לבין מערב גרמניה ובחזית המזרחית בין ברית המועצות לבין מזרח גרמניה. בשתי החזיתות טרם הסתיימה המערכה.
ביום 4 במרץ יצא הגדוד השני דרך רוונה לכפר וילאנטבה. שם החליף גדוד ולשי. אזור המערכה היה מישורי. שטח ההפקר בין שני הצבאות היה תעלת מים בשם פוסו וטרו. לכל גדוד נקבע תקופת שהות של 12 יום בחזית. לגדוד היו נפגעים ראשונים. הטווח בין עמדות האויב והעמדות של הצבא הבריטי התקצרו. בינתיים יצא הגדוד לאימונים ובסיומם השתתף בשני ימי קרב אינטנסיביים, שהסתיימו ללא הכרעה.
גדודי הבריגדה עברו לחזית חדשה, הררית גזרת אלפונסינה. הגזרה החדשה הייתה ממוקשת ובין עמדות חיילי הבריגדה לבין עמדות הצבא הגרמני זרם נהר סניו. בצד הגרמני הייתה דיוויזיית צנחנים של צעירים גרמניים בעלי מוטיבציה גבוהה. בצד הבריטי היו שלושת גדודי הבריגדה היהודית. האחרונים זכו לציונים לשבח על עמידתם בלחימה.
באפריל 1945 החלה המתקפה האחרונה של בעלות הברית. משימת הבריגדה היה לצלוח הסניו ולבצע פעולת הסחה. הגדוד השני ביסס ראש גשר מצפון לסניו. ביום 14 אפריל נתק הגדוד מגע עם האויב וחזר לבסיסו מדרום לנהר סניו במרכז הבריגדה בבריזיגלה.
סיום הלחימה
עריכהבמאי 1945 עבר הגדוד לאזור טרוויזיו. ימים אלה היו ראשית המפגש בין אנשי הבריגדה לבין ניצולי השואה. חזית, אשר הסתברה כי הייתה בעלת חשיבות היסטורית גדולה יותר מאשר המפגש עם הצבא הגרמני בחזית.
ביולי 1945 יצא הגדוד לבלגיה והולנד שם עסק בפיקוח על שבויים גרמניים אשר עסקו בסילוק מוקשים ובשיקום תשתיות. במרוצת הזמן הגדודים שוחררו מתפקידם זה אשר עבר לידי הצבא הבלגי וההולנדי המשוקם. ביולי הגדוד היה בדרכו לארץ ישראל. במאי 1946 הגיע מועד שחרור הגדוד. הגדוד הפליג מנמל קנה לנמל אלכסנדריה, הגיע לארץ ישראל ובכך סיים את תפקידו.
היסטוריית שירות
עריכה
ביולי 1943 עמד הגדוד השני של הרגימנט לצאת את הארץ בדרכו ללוב בעצרת הפרידה נאם בפני החיילים משה שרתוק (לימים משה שרת), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית והבטיח לחיילים כי הסוכנות היהודית לא תרפה מן המאבק להפיכתם ליחידות לוחמות בחזית. בתום העצרת קמו החיילים לשירת התקווה ומפקד הגדוד הבריטי, קצין בדרגת קולונל, וקציניו עזבו את האולם בצורה הפגנתית. למחרת נערך בגדוד מסדר יציאה ומפקד הגדוד נזף בחיילים על שירת התקווה בערב הקודם, בעודו מטיף את לקחו פרץ כל הגדוד בניצוחו של הרס"ר ישראל כרמי (לימים תת-אלוף בצה"ל) בשירת התקווה. משלחת מקציני הגדוד היהודים התייצבה בפני הקולונל ודרשה את התפטרותו והמפקד נאלץ לבקש את סליחת הגדוד.
ערב יציאת הגדוד ללוב נערך טקס של מסירת ספר תורה לגדוד. הונפו הדגלים העברי והבריטי והושרו ההמנון הבריטי והתקווה, תוך עמידת דום של כל חיילי הגדוד, קציניו ומפקדו.
ב-6 ביולי 1943 יצא הגדוד ברכבת ללוב. החיילים הניפו את הדגל הלאומי מבעד לחלונות הקרונות ותלו על הרכבת סיסמה: "אנו נחזור - על כידונינו נביא לך דרור מולדת".
בהגיעו ללוב הוצב הגדוד במחנות בסביבת העיר בנגזי מקום בו שהו החיילים כשנה, אך שוב נכונה לחיילי הגדוד אכזבה, כאשר גם בלוב הם המשיכו לעסוק בתפקידי שמירה ושירותים. באוקטובר 1943 בתקופת חגי ראשית שנת תש"ד נערכה בגדוד מסיבת חג. באולם הונפו מספר דגלי מגן דוד. מפקד הגדוד פקד על הקצין היהודי הבכיר בוותק ובדרגה המייג'ר דן אפשטיין (לימים האלוף דן אבן) להוריד את הדגלים והללו הוסרו על ידי שוטר צבאי. בגדוד פרץ מרד שבסופו, לאחר מספר פעמים בהם הונף שוב הדגל ולאחר שהונפו הדגלים שוב בטקס חגיגי, הוטל על חיילי הגדוד לצאת מן הבסיסים למשך מספר ימים, כל החופשות בוטלו ומחיילי הגדוד נלקחה תחמושתם, אך הוטל עליהם להמשיך בפעולות שגרה ללא תחמושת. לאחר תקריות אלה נראה היה כי הבריטים נעתרו לדרישת חיילי הגדוד לצאת ולהילחם בחזית, כאשר הגדוד החל לעבור אימונים מתקדמים בנשק חדיש. למרות האימון לא נשלחו חיילי הגדוד לחזית.
ב-23 במרץ 1944 ניתנה פקודה לחיילי הגדוד הראשון ששהו בארץ ישראל להתכונן ליציאה מן הארץ. החיילים סברו כי הם יוצאים להילחם בחזית, אך לאכזבתם הוברר להם כי הם יצאו למצרים לשמירה על בסיסי הצבא הגדולים שבה. החלה תסיסה בקרב חיילי הגדוד והמפקדים הבריטים ביקשו מהם להתאזר בסבלנות. בקיץ 1944, כאשר החל המשא ומתן המדיני בין הבריטים להנהגת היישוב על הקמת בריגדה עברית, ניתנה הוראה לחיילי הגדודים, על ידי הנהגת היישוב להבליג כדי לא לפגוע במשא ומתן. הנציג הבכיר של ההגנה בגדודים, המייג'ר שלמה רבינוביץ', (לימים האלוף שלמה שמיר) ונציגי ההגנה האחרים בגדודים נאלצו להפעיל את כל השפעתם למניעת תקריות חמורות.
רק בערב ראש השנה תש"ה, ב-18 בספטמבר 1944, לקראת סיום המלחמה, הגיעה אל הגדודים ההודעה על הקמת הבריגדה היהודית, היא החטיבה היהודית הלוחמת שתהיה חטיבת חיל רגלים מורחבת עם מרכיבים אוגדתיים ותצא לשדה הקרב, אשר תוקם על בסיס שלושת גדודי הרגימנט הארץ ישראלי.
לקריאה נוספת
עריכה- זאב שפר ספר ההתנדבות : פרשת ההתנדבות הצבאית של יהודי ארץ-ישראל במלחמת-העולם השנייה. הוצאת מוסד ביאליק, 1949.
- יואב גלבר תולדות ההתנדבות. הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979.
- ספר תולדות ההגנה, חלק ראשון כרך ג'. הוצאת עם עובד, 1972.
- יוסף בנקובר חמש שנים : יומן של חייל עברי. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1945.
- מרדכי נאור ודן גלעדי ארץ ישראל במאה העשרים- מיישוב למדינה. הוצאת משרד הביטחון, 1990.
קישורים חיצוניים
עריכה
- תמונת מתנדבי היישוב בשבועון לייף משנת 1943
- על הרגימנט באתר עמלנט
דליה קרפל, כשפלסטינים ויהודים לחמו יחד בצבא הבריטי, באתר הארץ, 19 במרץ 2015
