הדה גאבלר
הדה גאבלר (בנורווגית: Hedda Gabler) הוא מחזה פרי עטו של המחזאי הנורווגי הנריק איבסן שראה אור לראשונה ב-1890. הצגת הבכורה נערכה בגרמניה ב-1891 וזכתה לביקורות שליליות. אולם מאז רכשה הכרה כקלאסיקה של ריאליזם, בתיאטרון המאה ה-19 ובעולם הדרמה. בשנת 1902 התקיימה הפקה של המחזה בברודוויי בכיכובה של מיני מדרן פיסק (אנ'), שעוררה סנסציה, היא הציגה מספר פעמים מוגבל, ההפקה חודשה שנה לאחר מכן עם אותה השחקנית.
חלק מהמבקרים מחשיבים את דמותה של הדה לאחד התפקידים הדרמטיים הגדולים ביותר בתיאטרון. חלק מההפקות הציגו את דמותה בצורה מאוד שנויה במחלוקת, במיוחד ההפקה הניו זילנדית "2B or not 2B", בה גבר (ריאן מיד) גילם את דמותה של הדה.[1] הדה הוצגה בהפקות השונות בצורות שונות, בהתאם לפרשנות הבמאי: גיבורה אידיאליסטית הלוחמת בחברה, קורבן הנסיבות, אבטיפוס פמיניסטי, או מרשעת מניפולטיבית. שם נישואיה של הדה הוא הדה טסמן; גבלר הוא שמה לפני הנישואים. באשר לשם המחזה כתב איבסן: "כוונתי הייתה לתת לה שם שמצביע על כך שיש לראות בהדה יותר בתו של אביה מאשר אשתו של בעלה."[2]
הדמויות
עריכה- הדה גאבלר טסמן – הגיבורה הראשית, נשואה טריה ומשועממת הן מנישואיה והן מחייה, מחפשת להשפיע על גורל האדם בפעם הראשונה. היא בתו של גנרל גאבלר.
- ד"ר יורגן טסמן – בעלה של הדה, איש אקדמיה שמתעניין במחקריו לא פחות מאשר באשתו. למרות שהוא התחרה בעבר עם איילרט על ליבה של הדה, הוא סימפתי כלפיו ומארח אותו באדיבות, ואפילו מתכוון להשיב לאיילרט את כתב היד שאיבד כשהיה שיכור.
- יוליאנה טסמן – דודתו האוהבת של יורגן, שגידלה אותו מאז ילדותו. יורגן טסמן קורא לה דודה יוליה.
- תיאה אלפסטד – למדה עם הדה גאבלר בבית הספר וצעירה ממנה. עצבנית וביישנית, תיאה נשואה באומללות.
- השופט בראק – חבר משפחה חסר מצפון שמאוהב בחשאי בהדה.
- איילרט לוובורג – עמיתו לשעבר של יורגן וכעת מתחרהו של יורגן על משרת הפרופסורה. איילרט היה בעבר מאוהב בהדה.
- ברטה – עוזרת בבית הזוג טסמן.
תקציר העלילה
עריכההדה גאבלר, בתו של גנרל אריסטוקרט, שבה לווילה שלה בכריסטיאנה (כעת אוסלו) מירח הדבש שלה. בעלה יורגן טסמן, הוא איש אקדמיה צעיר ומבטיח (אם כי לא מבריק). את ירח הדבש שלהם בן החצי שנה הוא העביר בקריאה בספריות. מתברר במהלך המחזה שהדה מעולם לא אהבה את בעלה, אלא נישאה לו מכיוון שהיא סבורה ששנות נעוריה חלפו, הוא חיזר אחריה, היה מאוהב בה והיא הבינה שעתידו מבטיח.
הופעתו מחדש של יריבו האקדמי של טסמן, איילרט לוובורג מטילה את חייהם לאי-סדר. לוובורג, הוא גם אלכוהוליסט שבזבז את כישרונו עד עתה. הודות למערכת יחסיו עם גברת אלפסטד, עמיתתה לשעבר מבית הספר של הדה גאבלר (שעזבה את בעלה עבורו), מפגין לוובורג סימני שיקום. הוא סיים את כתיבתו של ספר מצליח באותו נושא מחקר כשל טסמן. מתוך השיחה ביניהם מתברר שאיילרט והדה היו בעבר בקשר קרוב, אולי נאהבים.
הצלחת ספרו של לוובורג הופכת אותו למתחרה לטסמן בקבלת הפרופסורה באוניברסיטה, עליה הוא מטיל את יהבו. טסמן וגבלר נכנסו להוצאות כספיות כבדות וטסמן מספר להדה שלא יעלה בידו לממן את רמת חייה הגבוהה אם לא יקבל את המשרה. אולם, כשהזוג טסמן פוגש את לוובורג, הוא מגלה להם שאין בכוונתו להתחרות עם יורגן על הפרופסורה, ושהוא שהה בשנים האחרונות במחיצתה של גברת אלפסטד, בעבודה על ספר ההמשך לספר המחקר שלו, שמהווה את יצירת המופת שלו.
גבלר שכנראה מקנאה בהשפעתה של גברת אלפסטד על לוובורג, מקווה לסכסך בין השניים. למרות בעיית השתייה שלו, היא מעודדת את לוובורג להתלוות לטסמן, למסיבה שעורך חברו השופט בראק בביתו. טסמן שב הביתה מהמסיבה ומגלה שהוא מצא את כתב היד של עבודתו הגדולה של לוובורג, אותו איבד האחרון כשהיה שתוי. טסמן עוזב את הבית בחופזה, משהוא שומע שדודתו רינה (שמתגוררת עם דודה יוליה) גוססת, הוא יוצא לסעוד אותה בשעתה האחרונה ומשאיר את כתב היד בביתו.
מאוחר יותר, לוובורג בא לביתם של הטסמנים ומתוודה בייאוש בפני גאבלר שהוא איבד את כתב היד. במקום להגיד לו שכתב היד נמצא, היא מעודדת אותו להתאבד, ונותנת לו אקדח. אחרי שהוא הולך היא שורפת את כתב היד ומספרת לטסמן שהיא עשתה זאת כדי להבטיח את עתידו. בתחילה הוא נרעש ורואה בכך מעשה נורא, אבל כשהוא נוכח לדעת שהיא עשתה זאת למענו, הוא שמח, בשל האהבה שהיא מפגינה כלפיו.
כשמגיעות הידיעות על התאבדותו של לוובורג, טסמן וגברת אלפסטד מחליטים לכתוב מחדש את ספרו של לוובורג, ממנו שמרה גברת אלפסטד רשימות. גאבלר מוכת הלם לשמוע מפיו של השופט בראק (חבר של הטסמנים), שמותו של לוובורג, בבית בושת נגרם ככל הנראה בשוגג. חמור מכך, בראק יודע מה מקורו של האקדח. הוא מספר לגאבלר שאם הוא יגלה מה שהוא יודע, תתחולל שערורייה, מכיוון שתישאל השאלה כיצד הגיע לידיו האקדח שלה. גאבלר נוכחת לדעת שהדבר מעמיד את בראק בעמדת כוח על פניה. היא עוזבת את האחרים והולכת לחדר קטן יותר ויורה לעצמה בראש. הנוכחים בחדר מניחים שגאבלר מתאמנת ביריה, והם הולכים בעקבות הקול לבדוק את הדבר. המחזה מסתיים כשטסמן, בראק וגברת אלפסטד מוצאים את גופתה חסרת רוח חיים.
ההפקה בעולם
עריכההמחזה נכתב והוצג לראשונה בתיאטרון Königliches Residenz-Theater במינכן, ב-31 בינואר 1891, עם קלרה היס בתפקיד הדה. המחזה הועלה לראשונה בבריטניה בתיאטרון וודויל, לונדון, ב-20 באפריל אותה שנה, בכיכובה של אליזבת רובינס בתפקיד הדה, שגם ביימה את המחזה עם מריון ליאה, שגילמה את דמותה של תיאה. רובינס גם גילמה את דמותה של הדה, בהפקה האמריקאית הראשונה, שהצגת הבכורה שלה התקיימה ב-30 במרץ 1898 בתיאטרון השדרה החמישית, בעיר ניו יורק.[3]
שחקניות ידועות רבות גילמו את דמותה של הדה, בהן ניתן למנות את וורה קומיסארז'בסקאיה, אליאונורה דוזה, אלה נזימובה, אסטה נילסן, אווה לה גליאן, אן מיצ'ם, אינגריד ברגמן, ג'יל בנט, ג'נט סוזמן, דיאנה ריג, איזבל הופר, קייט ברטון, קייט מאלגרו, קלי מקגיליס, פיונה שו, מגי סמית', אנט בנינג, אמנדה דונוהו, ג'ודי דייוויס, ארין ברגר, עמנואל סנייה, הרייט וולטר, רוזמונד פייק וקייט בלאנשט. בלאנשט זכתה על תפקידה בפרס הלפמן האוסטרלי לשנת 2005 לשחקנית הטובה ביותר. בראשית שנות השבעים, איירן וורת' גילמה את דמותה של הדה בסטראטפורד, אונטריו. וולטר קר, מבקר הניו יורק טיימס כתב על הופעתה "ייתכן שמרת וורת' היא השחקנית הטובה בעולם". ב-2005, בהפקת ריצ'רד אייר, בכיכובה של איב רסט, בתיאטרון אלמאידה בלונדון, זכתה לתשבחות. ההפקה המשיכה לסיבוב בן 11 וחצי שבועות בתיאטרון הדוכס מיורק ברחוב סנט מרטין ליין.
המחזאי הבריטי ג'ון אוסבורן כתב עיבוד ב-1972, וב-1991 המחזאית הקנדית ג'ודית תומפסון העלתה עיבוד בפסטיבל שואו. תומפסון עיבדה את המחזה בשנית ב-2005 בתיאטרון Buddies in Bad Times Theatre בטורונטו. היא מיקמה את חלקו הראשון של המחזה ב מאה ה-19 ואת חלקו השני בימינו אלה. בראשית 2006 זכתה המחזה להצלחה ביקורתית בווסט יורקשייר פלייהאוס בלידס ובתיאטרון ליברפול פלייהאוס, בבימויו של מתיו לויד, כשבתפקיד הראשי שיחקה ג'יליאן קרני. חידוש של ההפקה הוצג לראשונה בינואר 2009 בברודוויי. מרי-לואיז פרקר גילמה את דמותה של הדה, ומייקל סרבריס (Cerveris), גילם את דמותו של יורגן טסמן, בתיאטרון אמריקן איירליינס. ההפקה קיבלה ביקורות מעורבות. עיבוד ניו זילנדי מודרני הוצג בידי The Wild Duck, בכיכובה של קלייר קריסון בתפקיד הדה. הוא הוצג לראשונה בתיאטרון באת'ס (BATS Theatre) ב ולינגטון באפריל 2009. הביקורת כינתה אותו: "נגיש במידה בלתי רגילה בלי להתפשר כלל על חשבון גאוניותו של איבסן".[4] הפקת המחזה שנערכה בטהראן, איראן הורדה ב-2011. מארגניה זומנו לחקירה בבית המשפט, אחרי שסוכנויות החדשות האירניות גינו את הדרמה הקלאסית בביקורת המכנה אותה "וולגרית" ונהנתנית ומכילה סממנים של "פולחן שיעבוד מיני".[5] הפקה סרבית הועלתה לראשונה בפברואר 2011 בתיאטרון הלאומי בבלגראד.[6] ב-2012 הועלה עיבוד של בריאן פריל בתיאטרון אולד ויק וזכתה לביקורות מעורבות, במיוחד לשרידן סמית בתפקיד הראשי.[7][8][9]
עיבודים לתקשורת ההמונים
עריכההמחזה עובד למסך מספר פעמים במספר שפות, החל מעידן הראינוע בראשית העשור השני של המאה ה-20 ועד לימינו אלה.[10] ב-1975 גלנדה ג'קסון הייתה מועמדת לפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר על תפקידה בסרט הבריטי "הדה". גרסת הסרט האמריקאי הופצה ב-2004 ומיקמה את הסיפור בקהילה של אנשי אקדמיה צעירים במדינת וושינגטון. עיבוד של בריאן פריל של הפקת תיאטרון אולד ויק משנת 2012 שודר בבריטניה ברדיו 4 של ה-BBC ב-9 במרץ 2013.
הפקות אלטרנטיביות ופרודיות
עריכהגרסה אופראית של המחזה הופקה בבית האופרה Hangzhou XiaoBaiHua Yue בשאנגחאי. עיבוד שהציג מערכת יחסים לסבית הועלה בידי להקת התיאטרון מוקינגבירד.[11]
ב-2009 יצא האלבום Until the Earth Begins to Part בידי להקת הפולק-אינדי רוק הסקוטית Broken Records ובה השיר "אם איילרט לוובורג היה כותב שיר, הוא היה נשמע כך" (If Eilert Løvborg Wrote A Song, It Would Sound Like This).
המוזיקאי ולשי ג'ון קייל, מייסדה של להקת הרוק האמריקאית הוולווט אנדרגראונד, הקליט ב-1976 את השיר "הדה גאבלר" וכלל אותו באלבום Animal Justice משנת 1977 בהפקת אפיק רקורדס (השיר יצא מחדש ב-DVD של האלבום Sabotage). הוא ביצע את השיר בלונדון ב-5 במרץ 2010 עם להקה ותזמורת בת 19 כלים בסיבוב ההופעות של האלבום Paris 1919. להקת הניופולק הבריטית Sol Invictus, העלתה גרסת כיסוי של השיר באלבום האוסף Im Blutfeuer (בהפקת Cthulhu Records) משנת 1995. אחר-כך הוא נכלל כבונוס בהוצאה המחודשת של אלבומם In The Rain של Sol Invictus. להקת ההארד רוק הנורווגית Black Debbath הקליטה את השיר "מוטורהדה גאבלר" באלבומם שקיבל השראה מאיבסן Naar Vi Døde Rocker (כשהרגנו את הרוק). כפי שניתן להבין מן הכותרת, השיר הושפע גם מלהקת ההבי מטאל הבריטית מוטורהד.
המחזה "הדהתרון" (Heddatron), פרי עטה של אליזבת מריוותר, הכניס את דמותה של הדה גאבלר למשפחה מודרנית, במסע אחר האהבה, למרות פלישת הטכנולוגיה לחיי היום יום.
תרגומים לעברית
עריכה- הנריק איבסן, הדה גאבלר: מחזה בארבע מערכות; עברית: חיים גליקשטיין, רמת גן: מרכז ישראלי לדרמה ליד "בית צבי", תשמ"ב.
- הנריק איבסן, הדה גאבלר, מתרגמת – טובה קשת. הוצאת אור עם, תשמ"ג 1983.
- הנריק איבסן, הדה גאבלר: מחזה בארבע מערכות, מנורווגית: גד קינר; תל אביב : תיאטרון "הבימה", 1994
המחזה בתיאטרון הרפרטוארי הישראלי
עריכה1. התיאטרון הקאמרי – הצגת בכורה: 15 במאי 1966
- יוצרים: מתרגם – דן מירון, במאי - לאונרד שך, מעצבת תפאורה ותלבושות - פמלה לואיס.
- שחקנים: יורגן טסמן - אברהם מור, מרת הדה טסמן – חנה מרון, העלמה יוליאנה טסמן – מרים ברנשטיין-כהן, מרת תאה אלבסטד – רחל ויינר, השופט בראק – אורי לוי, איילרט לבבבורג – גדעון שמר, ברטה – לבנת שלם.
2. במה 73 – הצגת בכורה: מרץ 1973
- יוצרים: מתרגמת – עדנה שביט, במאי - עדנה שביט, מעצבת תפאורה ותלבושות – לידיה פינקוס-גני, מעצב תאורה – יחיאל אורגל.
- שחקנים: ירגן טסמן – גדעון שמר, מרת הדה טסמן – אורנה פורת, העלמה יוליאנה טסמן – מרים ברנשטיין-כהן, מרת תאה אלבסטד – שושנה רביד, השופט בראק – מוסקו אלקלעי, איילרט לבבבורג – אלכס פלג, ברטה – פאני לוביץ'.
3. תיאטרון הבימה - הצגת בכורה: 31 במרץ 1994
- יוצרים: מתרגם – גד קינר, במאית – רנה ירושלמי, מעצב תפאורה – ארז יניב, עורכת מוזיקלית – שוש רייזמן, מעצבת תלבושות – רקפת לוי, מעצב תאורה – בן ציון מוניץ.
- שחקנים: ירגן טסמן – עופר זוהר, הדה טסמן – אודליה סגל, עלמה יוליאנה טסמן – רות גלר, גברת אלבסטאד – ליליאן ברטו, השופט בראן – דב רייזר, איילרט ליובורג – שרון אלכסנדר, ברטה, משרתת - אורה מאירסון.
4. תיאטרון חיפה - הצגת בכורה: 1994
- יוצרים: מתרגמים – דורון תבורי ורבקה משולח, במאי – אהרון אלמוג ועודד קוטלר, מעצבת תפאורה – מרים גורצקי.
- שחקנים: הדה - לימור גולדשטיין, תיאה אלפסטד - ענת פדרשניידר, מוחמד בכרי, מכרם ח'ורי.
5. תיאטרון הבימה - הצגת בכורה: 9 באפריל 2013
- יוצרים: מתרגמת – רבקה משולח, במאי – כפיר אזולאי, דרמטורגיה – שחר פנקס, מעצבת תפאורה – יהודית ארנון, מעצבת תלבושות – אנה כרושצובה, מעצבת תאורה – עדי שימרוני.
- שחקנים: הדה גאבלר – הילה פלדמן, טסמן בעלה – אמנון וולף, לווברג אהובה לשעבר – יוסף סוויד, עו"ד בראק – אלון אופיר, תיאה חברתה – ריקי בליך, דודה יולה - רות לנדאו.
6. תיאטרון בית ליסין: הצגת בכורה: 2023
קישורים חיצוניים
עריכה
- הדה גאבלר בפרויקט גוטנברג
- הדה גאבלר במסד הנתונים IBDB (באנגלית)
- הדה גאבלר ב-Internet Off-Broadway Database
- פרנק צ'נדלר, הדה גאבלר באנציקלופדיה אמריקנה
- הפקת תיאטרון הבימה משנת 1994(הקישור אינו פעיל), באתר תיאטרון הבימה
- הפקת הבימה משנת 2013, באתר תיאטרון הבימה
- הדה גאבלר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ מייקל בילינגטון, הדה גאבלר, אלמאידה, לונדון, באתר הגארדיאן, 17 במרץ 2008
- ^ טרייסי סנדרס, הערות מרצה: "הדה גאבלר – חברה או גיבורה", באתר האוניברסיטה הקתולית האוסטרלית, 2006
- ^ הדה גאבלר במסד הנתונים IBDB (באנגלית)
- ^ ג'ון סמיית', "עיבוד נגיש מאוד ומעורר מחשבה לקלאסיקה של איבסן", ביקורת באתר theatreview.org.nz, 16 באפריל 2009
- ^ הדה גאבלר ה"נהנתנית" נאסרה להצגה בתיאטרון בטהראן, באתר סוכנות הידיעות רויטרס, 12 בינואר 2011
- ^ על הפקת הדה גאבלר של איבסן, באתר התיאטרון הלאומי בבלגראד
- ^
Charles Spencer, Hedda Gabler, Old Vic, review, The Telegraph, 13 September 2012
- ^ פול טיילור, הלילה הראשון: הדה גאבלר, אולד ויק, לונדון, באתר אינדפנדנט, 13 בספטמבר 2012
- ^ הנרי היצ'ינגס, הדה גאבלר, אולד ויק, באתר איבנינג סטנדרט, 13 בספטמבר 2012
- ^ הדה גאבלר, באתר IMDb
- ^ טובי זינמאן, פרשנות לסבית של הדה גאבלר, בעיתון The Philadelphia Inquirer, 15 בינואר 2009
