היינץ קוהוט
הַיינְץ קוהוּט (3 במאי 1913 – 8 באוקטובר 1981) היה פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי פוסט-פרוידיאני יהודי אמריקאי ממוצא אוסטרי. ממייסדי זרם פסיכולוגיית העצמי בפסיכולוגיה.
 | |
| לידה |
3 במאי 1913 וינה, הקיסרות האוסטרית, כחלק מ האימפריה האוסטרו-הונגרית  |
|---|---|
| פטירה |
8 באוקטובר 1981 (בגיל 68) שיקגו, ארצות הברית |
| ענף מדעי |
פסיכואנליזה |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת וינה |
| מוסדות |
אוניברסיטת שיקגו |
| בן או בת זוג |
Elizabeth Meyer Kohut (1945–?) |
  | |
קורות חיים
עריכה
קוהוט נולד בווינה, אוסטריה, למשפחה מעורבת. אביו, פליקס, היה פסנתרן מבריק ממוצא יהודי. אימו, אלזה, נוצרית-קתולית, הייתה בת 22 בהולדת בנה היחיד. לאחר מלחמת העולם הראשונה, שבה שירת אביו, נטש האב את הקריירה המוזיקלית, עקב מוראות המלחמה, ונכנס לעסקים. האופן שבו חזר האב מהמלחמה, הפכו לקו שבר משמעותי בחייו של קוהוט. בארבע שנות הלימוד הראשונות (בית הספר היסודי) למד אצל מורים פרטיים, בדגש על לימוד השפה הצרפתית. בשנת 1929 שהה בצרפת לצורך העמקת ידיעותיו בצרפתית. ב־1932, כשהיה בן 19, החל את לימודי הרפואה שלו באוניברסיטת וינה וב-1938 סיים את לימודיו וקיבל תואר דוקטור ברפואה.
ב-1939, לאחר הכיבוש הנאצי של ווינה, ברח קוהוט לאנגליה, שם שהה קרוב לשנה במחנה פליטים בקנט. ב-1940 קיבל אשרת הגירה לארצות הברית והתיישב בשיקגו, שם עבד תחילה בבית החולים סאות' שור. בשנת 1941 החל התמחות בנוירולוגיה בבית החולים בילינג המסונף לאוניברסיטת שיקגו, שם גר ועבד עד שנת 1948. ב-1945 קיבל קוהוט אזרחות אמריקאית. ב-1947 סיים את התמחותו בנוירולוגיה. בערך באותה תקופה אימץ את הנצרות, הצטרף לקהילה אוניטריאנית אוניברסליסטית והחל לפקוד את הכנסייה האוניטריאנית. ב-1949 סיים קוהוט התמחותו בפסיכיאטריה. הוא התאכזב מהעיסוק בנוירולוגיה, שמבחינתו לא היה מחובר מספיק לרגשות. קוהוט התקבל להכשרה פסיכואנליטית במכון שיקגו כבר ב-1946 וב-1947 התמנה למרצה בכיר לפסיכיאטריה באוניברסיטת שיקגו, משרה בה החזיק כמעט עד יום מותו.
ב-1948 נישא לאליזבת מאייר, איתה חי עד סוף ימיו. ב-1950 נולד בנו תומאס אוגוסט (על שם אוגוסט אייכהורן, שהיה האנליטיקאי של קוהוט בווינה), ובאותה שנה גם הוסמך קוהוט כפסיכואנליטיקאי. ב-1953 הפך לאנליטיקאי מנחה, ולאחראי על תוכנית הלימודים במכון, שהייתה על טהרת הקלאסיקה הפרוידיאנית. כן לימד גם כפרופסור אורח באוניברסיטת סינסינטי.[1] קוהוט הפך לחבר בכיר במכון הפסיכואנליטי בשיקגו. בתחילת דרכו היה לתומך נלהב בפסיכואנליזה המסורתית. הוא כיהן בשנים 1964–1965 כנשיא האיגוד הפסיכואנליטי האמריקאי, ובשנים 1965–1973 כסגן נשיא האיגוד הפסיכואנליטי הבינלאומי. כבר ב-1959 החל קוהוט לחשוב מעט אחרת מן הזרם המרכזי, אולם ניסה לנסח את רעיונותיו החדשים בשפה קלאסית, על מנת שלא לעורר אנטגוניזם. הרעיונות שפיתח לאורך חייו, עוררו, בשלב מסוים, כעס בקרב חלק מהאנליטיקאים הקלאסים, שטענו שהם אינם עונים להגדרה של אנליזה. פסיכולוגיית העצמי הוגדרה כזרם חדש רק באמצע שנות השבעים. הוא טבע מושג כשל אמפתי בטיפול.
בשנת 1971 התגלה אצל קוהוט סרטן מסוג לימפומה, הוא אושפז לטיפול וחלה הידרדרות בבריאותו. ב-1979 עבר קוהוט ניתוח מעקפים. הוא לקה בזיהום ויראלי, ובדלקת ורידים מוגלתית עם חיידקי סטפילוקוקוס. במשך שנתיים התמודד עם לימפומה ומחלת לב. ב-1980 חלה החמרה במחלת הסרטן ובגיל 68, בשנת 1981, נפטר קוהוט עקב אי ספיקת לב בבית החולים בלינגס בשיקגו. הלווייתו התקיימה ב-31 באוקטובר 1981 בכנסייה האוניטריאנית הראשית של שיקגו. הוא השאיר אישה, אליזבת לבית מאייר ובן, תומאס אוגוסט קוהוט, תושב סינסינטי.[2]
הפרעת אישיות נרקיסיסטית מנקודת מבט פרוידיאנית והיחס שלו למושג האמפתיה
עריכהרעיונותיו של קוהוט התפתחו בעקבות עבודתו עם מטופלים שלא התאימו להגדרת הנוירוזה של פרויד: הם לא סבלו מתסמינים ממוקדים, אלא מלקות כוללת ביחסם לעצמם ולזולתם, מה שמכונה הפרעת אישיות נרקיסיסטית.
היחס של פרויד למושג האמפתיה: במאמר משנת 1921 על פסיכולוגיה של קבוצה, כתב פרויד: כי אמפתיה היא "האמצעי שעל-ידיו מתאפשרת לנו נקיטת עמדה כלשהי כלפי חיי הנפש של הזולת".[3] "בדרך החיקוי, מוליך נתיב מן ההזדהות אל האמפתיה, כלומר להבנת המנגנון שעל ידיו אנחנו בכלל יכולים לנקוט עמדה כלשהי כלפי חיי הנפש של הזולת".[3] נראה כאילו פרויד לוקח כמובן מאליו כי אמפתיה הנה חלק מהותי בתפיסת חוויתו הפסיכולוגית של אדם אחר. המילה הגרמנית שפרויד השתמש בה einfuhlen פירושה להרגיש, או למצוא את דרכך אל תוך מצבו הנפשי של הזולת.[4] פרויד מעולם לא שקל מהיכן מגיעה האמפתיה או כיצד היא מתפתחת, כיצד היא פועלת בחוויית המטפל או המטופל, האם ניתן להקנותה למתמחה במהלך הכשרתו לקראת היותו אנליטיקאי, והאם היא מרפאת. הוא רק ציין, שהיא מצויה בתהליך הטיפולי ושהיא מהותית. פרויד עסק יותר בפירושים ובתובנות, שבהם ראה את היסודות העיקריים בריפוי הפסיכואנליטי.
לפי פרויד, בראשית חייו, כל אנרגיית הליבידו של התינוק מכוונת כלפי עצמו, מצב אותו כינה נרקיסיזם ראשוני. במצב זה, התינוק חש אומניפוטנטיות, תחושה אשר נקטעת עקב אירועים של תסכול מחוסר היכולת לממש את הפנטזיה. בעקבות התיסכולים, התינוק מפנה את האנרגיה הליבידינלית שלו אל עבר אנשים בסביבתו, כך שהליבידו הנרקיסיסטי מותמר לליבידו כלפי אובייקט. כך, מתפתח קשר תלותי בין התינוק להוריו (או הדמויות המטפלות). אדם שלא הצליח לעבור את השלב הזה, ישקיע את כל אנרגיית הליבידו שלו בעצמו, במקום בזולת.
פרויד גם הגדיר נרקיסיזם משני כמצב שבו אדם נסוג מהקשר עם הוריו בחזרה למצב של השתקעות עצמית. מכיוון שמטופל פסיכוטי משקיע את רוב אנרגיית הליבידו שלו בעצמו, פרויד חשב שהוא לא יפתח יחסי העברה כלפי המטפל, ולכן טיפול פסיכואנליטי לא יועיל לו.
מטופלים עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית דומים למטופלים פסיכוטיים בכך ששניהם לא מסוגלים להפנות את הליבידו שלהם אל עבר אובייקט. עם זאת, מטופלים אלה מסוגלים לשתף פעולה בטיפול, גם אם באופן שטחי. לכן חלק מהפסיכואנליטיקאים הקלאסיים טיפלו בהפרעה זו על ידי תסכול מתמיד של המטופל, בתקווה שכך הוא יתפכח מן הפנטזיה הנרקיסיסטית. נטען כי בעזרת תסכול זה, יוכל המטופל להתקדם מעמדה ינקותית וראשונית אל עבר ראייה מציאותית יותר.
הפרעת אישיות נרקיסיסטית מנקודת המבט של קוהוט
עריכהקוהוט החל את דרכו כפסיכואנליטיקן פרוידיאני קלאסי. כמו כן, היו לו קשרים קרובים עם אנה פרויד והיינץ הרטמן, ממייסדי פסיכולוגיית האני. קוהוט אף היה דובר בולט של הפסיכואנליזה הקלאסית עד לעשר השנים האחרונות של חייו, בהן סטה מהזרם המרכזי של הפסיכואנליזה.
בעודו מחשיב עצמו כחלק מממשיכי פרויד, גילה קוהוט אי-שביעות רצון גוברת מהמסגרת של הפסיכואנליזה הקלאסית. בהדרגה, גיבש עמדות תאורטיות חדשות, שבאופן חלקי באו לידי ביטוי במאמר חשוב על אמפתיה ב-1959,[5] ובמאמר פורץ דרך על נרקיסיזם ב-1966 ("צורות והתמרות של נרקיסיזם").[6] הביטוי השלם והאחוד ביותר לרעיונותיו המתגבשים הופיע ב-1971, בספרו "The analysis of the self".[7] בספר הוצגו באופן שיטתי ההבדלים בין הגישה הקלאסית לנרקיסיזם לבין רעיונותיו החדשים לתופעה אישיותית זו. הוא מתאר אמפתיה כיכולת להבין את החוויה הסובייקטיבית של האחר. למשל, אפשר להתבונן מבחוץ על אדם גבוה, אולם רק כשנבין את החוויה הסובייקטיבית של האדם בנוגע לגובהו נוכל להיות אמפתיים אליו. נוכל למדוד את גלי הקול של מילים מסוימות שמישהו מבטא, אך רק באמצעות אינטרוספקציה ואמפתיה נוכל לדעת שהן נאמרו בכעס.[2]
במוקד רעיונותיו, עמדה התפיסה כי המקור להתנהגות נרקיסיסטית הוא בתחושה של עצמי מפורק, לא רציף ונעדר חיוניות. לפיכך, מושג העצמי עמד בלב השיטה החדשה שייסד, אותה כינה פסיכולוגיית העצמי.
בשנת 1979 פרסם קוהוט את המאמר "שתי אנליזות של מר Z". בעזרת תיאור מקרה נקודתי, שאף קוהוט להמחיש את השוני שבטיפול באדם עם בעיה נרקיסיסטית בין שתי העמדות - הקלאסית ופסיכולוגיית העצמי.[8] שנים לאחר מכן טען סטרוזייר, שכתב ביוגרפיה על קוהוט, כי המאמר הוא במידה רבה אוטוביוגרפי ומציג את סיפורו של קוהוט עצמו בהקשר לאנליזה שעבר אצל רות אייסלר (שהייתה פרוידיאנית).[2]
במאמר, הוצג מר Z, גבר בשנות העשרים המוקדמות לחייו אשר גר עם אימו. מר Z פנה לטיפול אצל קוהוט כשהוא מתלונן על בעיות גופניות מעורפלות ועל קושי ביצירת קשר קבוע עם אישה. במאמר תואר מר Z כרגיש במיוחד לתשומת הלב של האנליטיקאי, אך כאדיש לניסיונות ההתערבות הטיפולית שלו. מכיוון שאביו של מר Z נעדר במהלך השנים המכריעות של חייו ואימו הייתה מעורבת באופן דומיננטי בחייו, קוהוט הסיק, כפסיכואנליטיקאי קלאסי, שמר Z לא התמודד עם המציאות של האב, גם כשזה חזר כשהיה בגיל חמש, וכתוצאה מכך נסוג לשלב הנרקיסיסטי בו חווה את עצמו כחלק בלתי נפרד מהאם. קוהוט השתמש בטכניקה הקלאסית של התעמתות עם הגנותיו של מר Z, ולאחר ארבע שנים של אנליזה, עזב מר Z את בית אימו, החל לפגוש נשים וויתר על התעקשותו לקבל יחס מיוחד.
מנקודת מבט פרוידיאנית, היה נראה כי הטיפול של מר Z הסתיים בהצלחה, שכן פרויד הגדיר את הנורמליות כיכולת לאהוב ולעבוד. אלא שכעבור חמש שנים, מר Z פנה לטיפול נוסף, בטענה כי קשרי האהבה שפיתח היו שטחיים והוא נעדר תחושת סיפוק מיני אמיתי. כמו כן, הוא ראה את עבודתו כמעמסה ולא מצא בה אתגר או סיפוק. הפסיכואנליזה הקלאסית יכלה להציע למר Z ראייה מציאותית יותר, אך היא לא יכלה להחליף את ההתרגשות שסיפקו לו פנטזיות הגדלות הנרקיסיסטיות.
במאמר, קרא קוהוט תיגר על תאוריית ההתפתחות של פרויד, שראתה סתירה בין אהבה עצמית לאהבת אחרים. הוא סבר כי דרושה מידה מסוימת של נרקיסיזם כדי לאפשר לאישיות הבריאה להבשיל ולהתייחס לזולת. לשיטתו, תאוריית הנרקיסיזם של פרויד התייחסה לפנטזיות הגדלות של מר Z, אך התעלמה מתחושות הדומיננטיות והשליטה של אימו בחייו. הפנטזיה, אם כך, הייתה תוצאה של חוסר היכולת שלו לספק את צרכיו כאדם נפרד מאימו.
לפי התאוריה של קוהוט, התינוק בחודשים הראשונים לחייו מצפה מהזולת לספק את המרכיבים הנחוצים להתפתחות העצמי. האחר הופך למה שקוהוט מכנה "זולת עצמי" (selfobject) אשר מספק לתינוק את שלושת המרכיבים הבסיסיים להם כל אדם זקוק:
- ערך עצמי - תחושה שהוא מיוחד בזכות מה שהוא ולא בזכות מה שאחרים מצפים שיהיה (מושגת באמצעות שיקוף)
- אידיאליזציה - דמות אידיאלית שתיתן לתינוק תחושה של היות חלק מדמות כל יכולה, מרגיעה ומעניקה תחושת ביטחון
- מובנות - דמות שתהווה "נפש תאומה" ותוכל להבין את נפשו.
התאוריה מניחה, שבתנאי התפתחות אופטימליים, ילמד האדם להפנים אל תוך עצמו את הפונקציות המווסתות שזולתעצמי מעניק לו. בסופו של דבר יהיה ביכולתו לספק לעצמו הערכה עצמית, מצפן והבנה פנימיים, אם כי תמיד תיוותר מידה של הזדקקות לזולת. אופן ההזדקקות לזולת לא יהיה ארכאי, אלא בשל ובוגר.
לתהליך זה קרא קוהוט הפנמה ממירה, ולטענתו, הדרך להשיגה היא על ידי חשיפה הדרגתית למציאות ולא דרך עימות עם המציאות, כמו שגורסות התאוריות הפרוידיאניות הקלאסיות. כך, הפנטזיות הילדותיות ישתנו בהדרגה לפנטזיות מציאותיות יותר. לטענתו, עימות המטופל עם המציאות יגרום להדחקת הפנטזיות, ובעקבותיה לפגיעה בחיוניות של המטופל. לדבריו, חלק מתהליך "החשיפה למציאות" מתרחש באמצעות האמפתיה של המטפל כלפי המטופל (מה שמעיד גם על קיומה של העברה).
לעומת זאת, בהתפתחות לא תקינה, כאשר הורה אינו אמפתי ולא קשוב לצורכי הילד, התינוק לא יכול להפנים לתוכו את האובייקטים הנחוצים, וכתוצאה מכך הופך למשאבה נרקיסיסטית הדורשת אחר שיספק את צרכיה ואינה יודעת שובע. כך, אדם בעל "עצמי" פגום, עשוי שלא לשאול את עצמו כשהוא מכיר אדם חדש, "מיהו האדם הזה, מה מיוחד בו, מה משותף לנו", אלא "מה אקבל ממנו, איך יעריך אותי, איך הוא ישפיע על הדימוי העצמי שלי". לכן הוא אינו מסוגל לבנות קשר בוגר ואמיתי, להכיר את הזולת ולהתייחס אליו, לטענת קוהוט.
לחלופין, באופן אחר של התפתחות לא תקינה, תיתכן הכחשה של הצורך באחר. רמיסת האחר יכולה להוות תסמין קיצוני להדחקת ההזדקקות אליו.
מספריו שתורגמו לעברית
עריכה- כיצד מרפאת האנליזה?, הוצאת עם עובד, 2005
- פסיכולוגיית העצמי וחקר רוח אדם, הוצאת תולעת ספרים, 2007
- השבתו של העצמי, הוצאת תולעת ספרים 2014
- האנליזה של העצמי, הוצאת כרמל, 2022
ראו גם
עריכה- מרגרט מאהלר
- דונלד ויניקוט
לקריאה נוספת
עריכה- סטיבן מיטשל ומרגרט בלאק, פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית, תולעת ספרים, 2006 (עמ' 218–243)
- אנייה אופנהיימר, היינץ קוהוט, מצרפתית: הילה קרס, עריכה מדעית: דוד קיטרון, הוצאת תולעת ספרים, תל אביב, 2011.
- צ'ארלס ב' סטרוזייר, היינץ קוהוט - התהוותו של פסיכואנליטיקאי, תרגם עמית פכלר, הוצאת כרמל, ירושלים, 2018.
קישורים חיצוניים
עריכה
- היינץ קוהוט, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
- רענן קולקה, קווים לדמותו של היינץ קוהוט, אתר האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי
- סבינה מסג, אדיפוס הוא גם ילד שננטש, באתר הארץ, 11 בפברואר 2008
- העצמי ושאלת הזהות התרבותית, באתר "המחסן של גדעון עפרת", 27 בינואר 2011
- כתבת הספד ב"ניו יורק טיימס" 10 באוקטובר 1981 מאת Paul L. Montgomery
היינץ קוהוט (1913-1981), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ 1981 P.L.Montgomery
- ^ 1 2 3 צ'רלס סטרוזייר, היינץ קוהוט התהוותו של פסיכואנליטיקאי, ירושלים: כרמל, 2018
- ^ 1 2 זיגמונד פרויד, פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני, תל אביב: דביר, 1976
- ^ Michael Franz Basch, Progress in self Psychology, vol. 6 The realities of Transference. ed. Arnold Goldberg:Further Thoughts on Empathic Understanding, New Jersy: Hillsdale Analitic Press, 1991
- ^ Heinz Kohut, Introspection, Empathy, and Psychoanalysis: An Examinationof the Relationship Between Mode of Observation and Theory, The Search for the Self vol. 1, 1959, עמ' 205-232
- ^ Heinz Kohut, The Search for the Self: selected Writings of Heinz Kohut, New York: International Universities Press, 1966
- ^ Heinz Kohut, The Analysis of the Self, New York: International Universities Press, 1971
- ^ H. Kohut, The two analyses of Mr. Z, The International Journal of Psycho-Analysis 60, 1979, עמ' 3–27