היינריך הימלר

היינריך לויטפולד הימלר (בגרמנית: Heinrich Luitpold Himmler, ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏‏; 7 באוקטובר 1900 – 23 במאי 1945) היה פושע מלחמה גרמני נאצי. מהדמויות הבולטות והנאמנות בשלטון גרמניה הנאצית. הוא כיהן בין היתר כראש האס אס, ראש הגסטפו, ושר הפנים של הרייך הגרמני. הימלר היה למעשה המוציא לפועל של תוכניות "הפתרון הסופי" אשר, לצד תוכניות השמדה וגירוש אחרות של השלטון הנאצי, שלחו מיליוני בני אדם למותם במחנות ההשמדה (רובם המכריע יהודים) ולסבלם של מיליונים רבים נוספים בקרב אוכלוסיות אירופה.

היינריך הימלר
Heinrich Himmler

היינריך הימלר, 1942
לידה	7 באוקטובר 1900 מינכן, ממלכת בוואריה
התאבד	23 במאי 1945 (בגיל 44) לינבורג, אזור הכיבוש הבריטי בגרמניה
שם לידה	Heinrich Luitpold Himmler Yaker
מקום קבורה	לינבורג, סקסוניה התחתונה
השכלה	האוניברסיטה הטכנית של מינכן (1922) Hans-Carossa-Gymnasium (1919) Wilhelmsgymnasium
מפלגה	המפלגה הנאצית
בת זוג	מרגרטה הימלר הדוויג פוטהאסט
מפקד וראש האס אס ה־4 6 בינואר 1929 – 29 באפריל 1945 (16 שנים) → ארהרד היידן קארל האנקה ←
ראש המשטרה הגרמנית במשרד הפנים של הרייך ה־1 17 ביוני 1936 – 29 באפריל 1945 (8 שנים) קארל האנקה ←
שר הפנים של הרייך 25 באוגוסט 1943 – 29 באפריל 1945 (שנה) פאול גיסלר ←
מפקד צבא התחלופה 21 ביולי 1941 – 29 באפריל 1945 (3 שנים) פרידריך פרום ←
פרסים והוקרה
הצלב הגדול של מסדר החצים האדומים (1939) הצלב הגדול של מסדר צלב החירות (30 ביולי 1942) אות הזהב המפלגתי אביר הצלב הגדול במסדר סנט מוריס ולזרוס אביר הצלב הגדול של המסדר הצבאי של סבויה צלב הכבוד Order of the Crown Rad kniežaťa Pribinu vojnovej SR 1939-45 מסדר האוצר הקדוש, דרגה 1 מסדר הדם אביר הצלב הגדול של מסדר הכתר האיטלקי מדליית החומה המערבית אות השירות הארוך של המפלגה הנאצית מסדר הכתר של המלך זבונימיר מדליית האנשלוס Memel Medal מדליית הסודטים שברון הכבוד של המשמר הישן
חתימה

הימלר מעולם לא נשפט על התנהלותו ופשעיו במהלך המלחמה. הוא נפל בשבי הצבא הבריטי והתאבד מספר ימים לאחר מכן, ב-23 במאי 1945.

ביוגרפיה

מנעוריו עד עליית הנאצים לשלטון

הימלר בילדותו

הימלר נולד בלאנדסהוט, עיירה ליד מינכן בירת בוואריה, למשפחה מן המעמד הבינוני. אביו, גבהארד הימלר, היה מנהל בית ספר, והימלר השלים את לימודיו התיכוניים. בתום לימודיו התגייס לרגימנט הבווארי ה-11 במלחמת העולם הראשונה, אך לא הספיק להשתתף בלחימה עקב כניעת גרמניה.

לאחר המלחמה היה לפעיל בפרייקור - מיליציות ימניות קיצוניות שהשתתפו בקרבות המשתוללים בגרמניה, בין תומכי הימין והשמאל באותה התקופה. המיליציות הללו היו מורכבות ברובן מיוצאי צבא, הממורמרים על תבוסת גרמניה במערכה, והמתנגדים לסוציאליזם ולקומוניזם. בוואריה של אותה תקופה הייתה כר נרחב לפעילות כזו. במקביל קיבל הימלר תואר באגרונומיה מבית הספר הטכני הגבוה של מינכן.

בשנת 1923 הצטרף למפלגה הנאצית, בשעה שזו עמדה על סף ניסיון המרידה נגד השלטון המרכזי בגרמניה, "הפוטש בבית הבירה". מרידה זו דוכאה בכוח על ידי ממשלתה החוקית של מדינת בוואריה, וראשי המרד, ובהם אדולף היטלר, נשלחו אל הכלא. תמונה מפורסמת מאירוע הפוטש מראה את הימלר במדי אס אה צועד כשהוא אוחז במוט ועליו סמל הצבא הגרמני הקיסרי. לאחר כישלון המרד, בשנת 1924, החליט הימלר לעזוב את הפוליטיקה ולהתמסר למקצועו – גידול תרנגולות בכפר קטן בשם ואלדטרודרינג.

עם חזרתו לפוליטיקה, התמנה הימלר כמזכירו של פעיל נאצי בשם גרגור שטראסר, שפעל בצפון גרמניה, והיווה במשך תקופה קצרה - באמצע שנות ה-20 של המאה ה-20 - תחרות מסוימת להיטלר (ומשום כך, מאוחר יותר בשנת 1934, בליל הסכינים הארוכות, היטלר הורה להימלר לרצוח אותו).

בשנת 1928 נישא למרגרטה בודן, בתו של בעל אחוזה פרוסי, שהייתה מבוגרת ממנו בשבע שנים. לזוג נולדה בת בשם גודרון. לאחר זמן מה עלו הנישואין על שרטון, והזוג החל לחיות בנפרד.

לאחר שהשתחרר היטלר מן הכלא, הוא יזם הקמת גוף של משמר פרטי למטרות מיוחדות שיכונה "אס אס". בתחילתו כלל גוף זה כמה עשרות פעילים, והיה תחת פיקודם של מפקדים שונים עד שנת 1929, עת פנה היטלר אל הימלר וביקש ממנו ליטול לידיו את הפיקוד. בתחילה היה הימלר כפוף לארנסט רהם, מבחינה טכנית מפקד האס־אה והאס־אס גם יחד. כעבור ארבע שנים כבר מנה האס־אס 52,000 איש.

מעליית הנאצים לשלטון ועד למלחמת העולם השנייה

הימלר ב-1929

עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, היו היחסים בין הימלר ובין "מפקדו" רהם מתוחים. רהם היה בעד "מהפכה מתמדת" ושאף לתת ביטוי ליסוד העממי וה"סוציאליסטי" בנציונל-סוציאליזם. הוא לא ראה בעין יפה את שיתוף הפעולה של השלטון החדש עם מוקדי הכוח הישנים – הצבא, האצולה התורשתית, בעלי ההון. הדבר יצר מתיחות בין רהם לבין היטלר. באווירת החצר התוקפנית ששררה בצמרת המפלגה הנאצית היה די בכך כדי להוביל לחיסולו. נוצרה ברית בין הימלר לבין הרמן גרינג, שמטרתה לחסל את מוקד הכוח של האס־אה, משטרת הבריונים של המפלגה הנאצית, ולרצוח את רהם, שעמד בראש האס-אה, ובאופן רשמי היה מפקדם של הימלר וגרינג.

ב-1 באפריל 1934 מינה גרינג את הימלר לראש הגסטפו, המשטרה החשאית הגרמנית בפרוסיה. מינוי זה איפשר להימלר ליצור לעצמו מוקד כוח מטיל אימה, והוא הפך את הגסטפו לכוח אכזרי שבהמשך הטיל את חיתתו על אירופה כולה. העולם כולו נחשף לאכזריות חסרת המעצורים של הימלר, כאשר ב-30 ביוני 1934 היה בין המובילים של "ליל הסכינים הארוכות", במסגרתו נרצחו מאות חברי האס־אה ומתנגדים פוליטיים אחרים. עם סילוקו של רהם, היה הימלר ליורש הטבעי לעמדת הכוח שהתפנתה.

האס־אה היה בבסיסו מיליציה עממית, שנשענה בעיקרה על פושעים ובריונים מהמעמדות הנמוכים. בעיני הימלר, האס־אס לעומת זאת, היה מ"העילית הגזעית". הקבלה אל האס־אס הייתה רק לבעלי "דם טהור", על פי חזונו של הימלר שה"רייך" הגרמני יהיה בסופו של דבר ל"מדינת אס־אס" ואירופה כולה תישלט על ידי הנורדים כחולי העין לובשי המדים השחורים.

בנובמבר 1935, ביום האיכרים הלאומי (Reichsbauerntag) בגוסלר, תיאר הימלר את הסכנה הנשקפת מהיהודים: "אנחנו מכירים אותו, את היהודי; העם הזה מורכב מפסולת כל העמים והאומות של כדור הלכת הזה, שבהם הוא הטביע את תכונות דמו היהודי, העם שמטרתו שליטה על העולם, שנשימתו הרס, שרצונו השמדה, שדתו אתאיזם, שתורתו בולשביזם".

ב-16 ביוני 1936 הורה היטלר על איחוד המשטרות השונות ברחבי גרמניה (שהייתה להלכה איחוד פדרטיבי המחולק למדינות, כל אחת בעלת כוח משטרה משלה) ובראש המשטרה המאוחדת העמיד את היינריך הימלר. היה זה צעד גורלי בדרך להפיכת הרייך השלישי למדינת משטרה.

עם סילוקו של רהם, נותר רק הצבא בדרכו של הימלר אל השליטה המוחלטת בכוחות הלוחמים. בראשותו של הגנרל פלדמרשל ורנר פון בלומברג היה הצבא הגרמני מוקד כוח עצמאי, בעל סדר יום שונה לחלוטין מזה שראה הימלר בחזונו. נישואיו של בלומברג למזכירתו, בשנת 1937, הביאו להימלר את ההזדמנות שייחל לה: לאחר הנישואין, בהם נכחו כל גדולי המפלגה הנאצית, הימלר חשף מסמכים ובהם הוכחות לכך שאשת הרמטכ"ל עסקה בזנות. בלומברג, איש האצולה הוותיקה, ובעל גינוני הנימוס והאצולה הפרוסיים, נאלץ לפרוש. במקומו מונה גנרל אוברסט ורנר פון פריטש.

שבועות ספורים לאחר מינויו של פון פריטש זומן זה ללשכתו של היטלר, ושם הימלר הציג בפניו זונה ממין זכר בשם היינץ שמידט, שטען כי סחט את פריטש על רקע הומוסקסואלי זה שנים. על אף שפריטש דחה האשמות אלו, פוטר מיד מתפקידו, והיטלר הכריז על עצמו כ"מפקד העליון של הכוחות המזוינים", תפקיד בו נשא עד מותו.

ב-10 באוקטובר בשנת 1936, הקים הימלר על ידי צו מיוחד את המשרד המרכזי של הרייך למאבק בהומוסקסואליות ובהפלות. משימתו העיקרית של המשרד הייתה איסוף נתונים על הומוסקסואלים ברחבי גרמניה הנאצית ורדיפתם.

יש הטוענים כי פרשת בלומברג-פריטש סתמה את הגולל על האפשרות לעצמאות הצבא הגרמני כמשקל נגד לאידאולוגיה המטורפת של המפלגה הנאצית, ומתן החותם הסופי לשליטתו המוחלטת של הימלר בכל היבטי החיים ברייך השלישי.

ב-8 בנובמבר, למחרת ההתנקשות של הרשל גרינשפן בארנסט פום ראט ויום לפני ליל הבדולח, נאם הימלר בפני צמרת יחידת העילית של הס"ס, ס"ס־שטנדרטה דויטשלנד. הימלר לא הזכיר את ההתנקשות, אבל השמיע אזהרות חמורות. הוא דיבר על התנגשות השקפות העולם, בה היהודים עומדים מאחורי כל כוחות האויב ומייצגים את "החומר הראשוני של כל השלילי" והם יודעים ש"אם גרמניה ואיטליה לא יושמדו, הם עצמם יושמדו". הימלר הוסיף גם הבטחה: "בגרמניה לא יוכל היהודי לקיים את עצמו; זה רק עניין של שנים... נדחוף אותם החוצה באכזריות שאין דומה לה".

במהלך כל תקופת שלטון המפלגה הנאצית הוסיף הימלר לצבור כוח ועצמה. באוגוסט 1943 מונה לשר הפנים, תפקיד רב עצמה שהעניק לו באופן רשמי, סמכויות נרחבות בתחומי הפיקוח על השירות הציבורי ועל המערכת המשפטית.

חזונו של הימלר למדינת האס־אס

הימלר החזיק באידאולוגיה הנאצית בצורתה הגזענית, הקנאית והרצחנית ביותר. פרט להיטלר לא היה קנאי ממנו לעליונות הגזע הארי (על אף שמבחינה חיצונית היה רחוק מאידיאל האדם הנורדי הבלונדיני, החסון והמוצק), וחזה את "השבחת" הגזע הארי והשתלטותו על המרחב שבין האוקיינוס האטלנטי והרי אורל. בנוסף, נהה הימלר אחר תורות מיסטיות כולל עיסוק בהיפנוזה, צמחי מרפא והומאופתיה.

הימלר, יחד עם אחרים במפלגה הנאצית, אימץ השקפת עולם פגאנית אלילית. בדמיונו חזר לתקופות עתיקות של העמים הנורדים, ובפועל קידם את עבודת האלילים העתיקים אודין ותור, וביסוס המנהגים השבטיים העתיקים בכל רחבי הרייך. בשם אלילות זו, בנוסף לרדיפת היהודים, רדף את הנצרות, כלא ורצח כמרים ותקף כנסיות. חזונו כלל השתלטות של האס אס על מרחבי ברית המועצות תוך שעבודם והשמדתם של העמים הסלאבים היושבים שם, ויישובו של הספר החדש באנשי אס־אס טהורי גזע. עוד לפני פרוץ המלחמה תיקן תקנות נישואין מחמירות לאנשי אס־אס וייעד אותם לתפקיד אדוני העולם החדשים. את הילדים הטהורים מבחינה גזעית גידל מגיל בית הספר היסודי ועד לגיוס ב"טירות מסדר" - מעין מנזרים, שם הוכשרו לתפקידם: מלחמה תוקפנית ורצח עם.

הימלר עודד הולדת "טהורי גזע" באמצעות ארגון הלבנסבורן בהן זיווג אנשי האס אס עם נערות "טהורות גזע" רווקות, ודאג לגידול הילדים שנולדו מזיווג זה. כן דרש לאפשר לאנשי אס. אס. לשאת אישה שנייה, ולהורות לכל אישה עד גיל 35 בגרמניה ללדת ארבעה ילדים "טהורי גזע", ואחת היא אם אביהם נשוי או רווק. דרישה זו הפכה לפקודה, שניתנה ב-28 באוקטובר 1939, וקבעה שמשימתן העליונה של "טהורות הגזע" היא ללדת את ילדי הלוחמים היוצאים אל המלחמה.

במסגרת תפקידו כ"נציב הרייך לביסוס הגזעיות הגרמנית", תפקיד אותו קיבל בצו סודי של היטלר ב-7 באוקטובר 1939^{[דרוש מקור]}, החל בהכנות מעשיות לכיבוש ושיעבוד האדמות הנרחבות במזרח, תוך "ביעור ביולוגי" של היושבים בהן. הסלאבים ישועבדו ויורדו לרמה תרבותית שלפני גילוי הקריאה והכתיבה, צוענים ויהודים יושמדו^{[דרוש מקור]}. התוצאה במסגרת חזון זה הייתה אמורה להיות אזור נרחב זרוע בכפרים קטנים וירוקים שבהם יחיו האדונים הגרמנים טהורי הגזע תוך שהם חוגגים את יום ההיפוך הקיצי ושאר חגי הטבע הנורדים, ונאבקים את מאבק הקיום המתמיד כנגד המוני "תת האדם" הסלאביים, שייהדפו לאזורי הספר הרחבים שמעבר להרי אוראל, שעל פי התוכנית הנאצית להרי אורל היו אמורים לשמש כגבול המזרחי של הרייך.

רעיון זה חייב את הקמתו של מנגנון נרחב לשעבוד והשמדה, והימלר הועמד בראשו. למעשה היה זה מנגנון המשך, שכן כבר בשנת 1932 הקים את שירות הביון של האס־אס, ה"זיכרהייטדינסט" או האס דה. בראשו הציב את ריינהרד היידריך איש אלים ואכזר. לאחר ליל הסכינים הארוכות, היטלר מסר את הפיקוד על מחנות הריכוז - מחנות מעצר גדולים, והידוע שבהם דכאו, שהיו נתונים עד אז בידי רהם, להימלר. לצורך איוש התפקידים במחנות הריכוז הוקמה יחידת אס־אס בשם "יחידות גולגולת המת" (טוטנקופפברבנדה), אליה גויסו האלימים ביותר מהמצטרפים לאס־אס, אנשים שנמשכו מטבעם לפעולות מסוג זה. שני מנגנונים אלה (ומנגנון שלישי, קטן בהרבה, מנגנון ה"אותנסיה" – אנשים שהיו אחראים על "תוכנית T4 - אותנסיה" שבוצעה בגרמניה עד לשנת 1941 וכללה בעיקרה השמדתם ועיקורם של חולי רוח וחולים כרוניים) – היוו את הבסיס לרשת הנרחבת של כוחות הרצח: מחנות ריכוז, כיתות "איינזצגרופן" - יחידות שדה שעסקו בהפחדה ורצח במקומות היישוב הכבושים, ומאוחר יותר מחנות השמדה, שהחלו עד מהרה לפעול ברחבי אירופה תחת פיקודו של הימלר.

הימלר עצמו לא גילה את קור הרוח אותו דרש מאנשיו, וכאשר נכח, באוגוסט 1942, בהוצאה להורג המונית של יהודים ליד בור הריגה בבלארוס – לא עמד במחזה והתעלף.

הימלר היה אחד משותפי הסוד שקיבלו באופן אישי מהיטלר את הפקודה להשמדת היהודים בשואה^{[דרוש מקור]}, והיה אחד מהמבצעים הראשיים של הפקודה בפועל. בנאום שנשא בכנס מפלגתי באוקטובר 1943 בעיר פוזן (כיום פוזנן בפולין) חשף הימלר בפני שומעיו את סוד "הפתרון הסופי", בנאום אשר ארך כ-3 שעות ודיבר על אנשי האס־אס המבצעים את פקודות השמדת העם שקיבלו, תוך שהם שומרים על "מצפונם" ואינם נוגעים ברכוש היהודים המושמדים, ובלשונו:

"אני מדבר על פינוי היהודים: השמדתם של היהודים. העם היהודי כרגע מושמד, כל חבר במפלגה (הנאצית) יוכל להעיד באופן ברור כי זוהי התוכנית שלנו. אנחנו משמידים את היהודים, משמידים אותם [...] רובכם יודעים מה משמעות הדבר כאשר מאה גופות מוטלות זו ליד זו, או חמש מאות גופות או אלף. להחזיק מעמד במילוי משימה זו, ועדיין – פרט לחריגים שמקורם בחולשה אנושית – להישאר אנשים הגונים, זה מה שחישל אותנו. זהו דף מפואר בהיסטוריה שלנו שמעולם לא נכתב, ושלעולם לא ייכתב".

מלחמת העולם השנייה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה הימלר ראש מנגנון ענק, שבמהרה עבר שינוי והוסב בחלקו ליחידות לוחמות שכונו ואפן אס אס. בתחילה מנה האס־אס כמאה וחמישים אלף איש (בשנת 1940). עם סיום המלחמה מנה האס־אס כולו, כשחלקו הגדול הוא הוואפן אס־אס, כ-800 אלף איש. הוואפן אס.אס. שהחל את דרכו עם שלוש דיוויזיות, מנה בסיום המלחמה 35 דיוויזיות. חלק מהן דיוויזיות שהיו מורכבות מתושבי הארצות הכבושות, וארצות האוהדות את המטרה הנאצית.

בזמן המלחמה הקים הימלר את מנגנון ההשמדה הנאצי ועמד בראשו. הוא היה אחראי באופן אישי לכל פעולות ההשמדה שביצע האס־אס ולפעולות רצח עם נוספות כלפי עמים רבים באירופה – הסלאבים והצוענים.

מתחילת המלחמה הייתה יריבות בין מנגנון האס-דה, שירות הביון של האס־אס ובין האבווהר, זרוע הביון של הוורמאכט. בראש האבווהר עמדו דמויות אנטי נאציות כמו וילהלם קנריס והנס אוסטר, ולמעשה עסק באופן אינטנסיבי בפעולות שמטרתן הפיכת המשטר ברייך השלישי. לאחר קשר העשרים ביולי ב-1944 הסתיימה יריבות זו במעצרם של ראשי האבווהר בידי האס־אס ורציחתם. בשלב זה היה כוחו של הימלר בלתי מוגבל בכל מקום בו שלט הרייך השלישי. ה"רייכספיהרר", כפי שכינה עצמו ("המנהיג הלאומי"), היה האיש החזק ברייך, שני בכוחו אך להיטלר עצמו.

בשנת 1944 היטלר החליט להעביר בהדרגתיות את הפיקוד מהצבא לאס אס. הימלר מונה למפקד קבוצת הצבאות "אובר ריין" אשר נלחמה מול כוחות הברית באזור אלזס - בניסיון לכבשו בחזרה על פי פקודת היטלר, למרות מיעוט הכוחות הגרמניים שם. יש הטוענים כי תפקידו היה בעיקר ייצוגי, אם כי באזור זה הגרמנים עסקו במדיניות "אדמה חרוכה" בהבעירם ובהשמידם חלקים ניכרים מהכפרים והעיירות באזור.

ב-12 בינואר 1945 הצבא האדום החל במתקפה אל תוך גרמניה עצמה. ראשי הצבא הגרמני, ובהם הגנרל היינץ גודריאן, ראו צורך בהקמת קבוצת ארמיות שתוקצה להגנת המרווח בין הכוחות הגרמניים בויסלה לאלו שבנהר האודר התחתון, מול הצבא האדום המתקדם. קבוצה זו, שנקראה קבוצת ארמיות ויסלה, הוקמה בינואר 1945, ריכזה כוחות רבים ממקומות שונים ובשיאה מנתה 500,000 חיילים. ב-23 בינואר 1945 במסגרת ההחלטות על העברת הפיקוד בצבא לידי האס. אס., היטלר מינה את הימלר למפקד קבוצת הארמיות החדשה. הימלר היה חסר כל כישורים לפיקוד קרבי, אך קיבל עליו את המינוי. הוא הקיף עצמו במפקדים מן הוואפן אס־אס, והרחיק את קציני המטה הכללי שתכננו את המתקפה. ב-18 במרץ 1945 לקה הימלר בשפעת ופרש למרפאה, שם ביקר אותו הגנרל גודריאן וניסה לשכנע אותו לפרוש מן הפיקוד על קבוצת הארמיות. ביום שלאחר מכן מסר הימלר את הפיקוד לגנרל גוטהרד היינריצי. בביקור של היטלר במטה גודריאן, היטלר שינה לגנרל את התוכניות לגבי מתקפת הנגד שנועדה לקבוצה זו, (בשם מבצע מיפנה - בגרמנית Unternehmen Sonnenwende) אך נכנע לאחר ויכוח סוער שכלל צרחות לכך שהפיקוד על המבצע יהיה של היינריצי ולא של הימלר. יש הטוענים שההכנה הלקויה תחת פיקודו של הימלר ומפקדי האס.אס. הייתה בעוכרי הפעולה, שהייתה יכולה להצליח מכיוון שהחיילים הסובייטים היו עייפים וחסרי ציוד, כלי הרכב והטנקים שחוקים לאחר שבועות של נסיעה, והיחידות מפוזרות לאורך קווי אספקה ארוכים.^{[דרוש מקור]} חלק מחיילי הקבוצה נלחמו עד לכניעתה של גרמניה, אך רוב הניצולים היו בין הנכנעים לכוחות הברית.

מגעיו של הימלר עם בעלות הברית

כבר בשנת 1943 הגיע הימלר למסקנה כי המלחמה אבודה, והחל לחשוש לעורו. באוגוסט 1943 הסכים הימלר לפגישה שערך מקורבו, עורך דין בשם לנגבן, עם גורמים מבעלות הברית המערביות בעיר ברן, על מנת לדון ב"שלום נפרד". הפגישה נתגלתה לראש האס-דה ולטר שלנברג, והוא אסר את לנגבן עם שובו לברלין. שלנברג, וכן סגנו של הימלר, מילר, העבירו את המסמכים המפלילים שמצאו אצל לנגבן למרטין בורמן והוא הציג אותם להיטלר. אין לדעת כיצד יצא הימלר בשלום מעניין זה, יש המשערים שטען כי לנגבן נפגש עם מי שנפגש שלא בהסכמתו ושלא בידיעתו, אחרים מצביעים על פעולות של היטלר עצמו בכיוון זה. בכל אופן, היטלר תמיד סמך על ידידו, וכינה אותו "טרוייא היינריך" (היינריך הנאמן). לנגבן הוצא להורג, לאחר העשרים ביולי 1944, בגל ההוצאות להורג ששטף את גרמניה, והפרשה הושתקה סופית.

החל מינואר 1943, נפגש שליח של הימלר, אגון פון הוהלואה, עם ראש המודיעין האמריקאי אלן דאלס בברן, כדי לדון בהצעת שלום.

באוקטובר 1943 נפגש קרסטן, שליחו של הימלר עם היואיט, איש מודיעין אמריקאי, ומסר לו שהימלר מעוניין בשלום עם בריטניה וארצות הברית. מספר ימים אחר כך, היואיט נפגש גם עם ראש האס-דה ולטר שלנברג, באותו נושא.

באוקטובר 1943, הרוסים הגישו הצעת שלום היטלר והימלר התנגדו להצעה, אך גבלס וריבנטרופ היו מעוניינים בה.

בשנת 1944 הימלר עמד מאחורי המשא והמתן שכונה סחורה תמורת דם, אותו ניהל אדולף אייכמן באמצעות הקולונל קורט בכר, תוך שימוש בישראל קסטנר, ביואל ברנד, בבנדי גרוס (יהודי מומר שהיה כנראה סוכן כפול בין ארצות שונות), ובמידה מסוימת גם ברב מיכאל דב ויסמנדל, על שחרור חלק מיהודי הונגריה שעמדו בפני השמדה, תמורת משאיות, תשלום כסף, ועדות לטובתם במשפט לאחר המלחמה. למעשה היה זה ניסיון למשא ומתן ישיר עם נציגי מעצמות המערב לגבי כניעה מסודרת, או הצטרפות למאבק נגד ברית המועצות, בהסוואה של משא ומתן לשחרור יהודים.

במגעים אלו יצר קשר עם הדיפלומט השוודי פולקה ברנדוט וניסה לדון איתו על כניעה נפרדת לכוחות הברית, או על מתן חסינות אישית, תוך שהוא מחזיק בחיי מיליוני האסירים במחנות הריכוז כקלף מיקוח אישי. בתחילה המגעים היו בהתכתבות באמצעות העוזר והמיסטיקן שלו, פליקס קרשטן שעבר לגור בשוודיה. בהמשך היו גם ארבע פגישות שאורגנו באביב 1945 כשנראה בוודאות הפסדה של גרמניה. מטרה נוספת לפגישות הייתה הבטחת חנינה אישית וכוללת להימלר ואנשיו, ו"לקבור את הגרזן" כלשונו. אך מסיבות שונות לא הגיעו לידי מיצוי. פגישתם האחרונה התקיימה בעיר ליבק שעל חוף הים הבלטי, באפריל 1945. הימלר הגיע לפגישה כיורשו בפועל של היטלר, שעדיין היה חי, אך נצור בבונקר בברלין (ממנו נמלט הימלר עצמו ברגע האחרון). הוא ביקש מברנדוט להודיע לגנרל אייזנהאואר על כניעת הכוחות הגרמנים במערב, ואף חתם על מסמך שניסח ברנדוט. לפעולות אלו לא הייתה כל משמעות מעשית.

שעות בודדות לפני שהתאבד בבונקר שלו בברלין, היטלר למד על פגישתו של הימלר עם ברנדוט ממבזק של סוכנות הידיעות "רויטרס". בהתקף זעם, ציווה לאסור את הימלר כבוגד. הוא שלח את האנה רייטש ואת רוברט ריטר פון גריים אל קרל דניץ, להורות לו להעניש את הימלר. בנוסף, הורה להוציא להורג באשמת בגידה את הרמן פגליין, איש הקשר שלו עם האס.אס, שנתפס כמה שעות לפני כן, כשהוא לבוש בבגדים אזרחיים, כנראה בניסיון להימלט מברלין. פגליין זה היה נשוי לאחותה של אווה בראון עמה עמד היטלר להתחתן כמה שעות לאחר מכן.

בצוואתו ציווה היטלר:

”לפני מותי אני מגרש את הרייכספהירר אס אס לשעבר, ושר הפנים, היינריך הימלר, מהמפלגה ומכל משרדי המדינה. במקומו אני ממנה את הגאולייטר קרל האנקה כראש הרייך-אס אס וראש המשטרה הגרמנית, ואת הגאולייטר פאול גיסלר כשר הפנים של הרייך”.

”גרינג והימלר, מלבד חוסר נאמנותם כלפי, עשו נזק בלתי הפיך למדינה ולעם כולו במשא ומתן חשאי עם האויב, שאותו ניהלו ללא ידיעתי ונגד רצוני, וניסיון בלתי חוקי לתפוס את שלטון המדינה לעצמם”.

במקומו של הימלר מונה קרל האנקה, נאצי זוטר יחסית, שהיה גאולייטר של מחוז שלזיה תחתית.

לאחר מלחמת העולם השנייה

גופתו של הימלר לאחר התאבדותו במעצר

לאחר מותו של היטלר מונה גרוס-אדמירל קרל דניץ ליורשו והקים ממשלה בעיר פלנסבורג. הימלר מונה בתחילה לממשלה זו, אך פוטר ממנה כמה ימים לאחר מינויו, ב-6 במאי 1945, כפי הנראה כצעד מצד הממשל החדש בניסיון לקבלת לגיטימציה מבעלות הברית (צעד זה לא הועיל, שכן כמה ימים לאחר מכן פוזרה "הממשלה" וכל חבריה נאסרו). כמה ימים הוסיף לשוטט ולנסות להפעיל את כוחותיו, אך גילה שעל אף מעמדו הרם בעבר, עתה הוא בבחינת פושע נמלט.

משהבין את מעמדו החדש גילח את שפמו, שם רטייה שחורה על עינו ולבש מדי חייל ז'נדרמריה צרפתי. ב-22 במאי נעצר בעיר ברמן על ידי יחידת צבא בריטית כשהוא מעמיד פנים בשם "היינריך היצינגר" (אדם שהוצא על ידיו להורג כסובל מ"תבוסתנות"). בחקירה (שבה השתתף בין השאר חיים הרצוג - קצין מודיעין בצבא הבריטי, ולימים נשיא מדינת ישראל) גילה את זהותו האמיתית, טען שבא מרצונו החופשי, ואף דרש להיפגש עם צ'רציל או מונטגומרי, ולייעץ להם ולשתף עימם פעולה במאבק נגד הרוסים והבולשביזם. בתשובה לשאלה על מחנות המוות, ניסה הימלר לציירם כמתקנים לכליאת שבויים בלבד, וכאשר הונחה לפניו ערימת כתבי עת מרחבי העולם שגוללו בפרוטרוט את הזוועות, טען שלא ידע דבר על כך, וכי אחרים עשו זאת באופן לא רשמי והוא לא היה האחראי. הוא העמיד פני מזועזע כשהראו לו בחקירה סרטים מזוועות המחנות.

כעבור יום, בעת שנערכה בדיקה מקיפה בניצוחו של קצין הרפואה הראשי במחנה, התאבד הימלר בנשיכת גלולת ציאניד, שהייתה חבויה בתוך שן טוחנת בה נקדח חור מבעוד מועד. המאמצים להחיותו כשלו, והוא מת תוך זמן קצר.

הימלר נקבר בקבר לא מסומן ליד העיר לינבורג שבצפון גרמניה. מקומו המדויק של הקבר איננו ידוע עד היום.

משפחתו

להימלר הייתה בת יחידה מאשתו מרגה (מרגרטה הימלר) (1893- 1967): גודרון בורוויץ (2018-1929). הימלר גם ניהל רומן עם מזכירתו ונולדו לו שני ילדים: בנו הלגה פוטהסט (1942) ובתו נאנט דורותיאה פוטהסט (1944). להימלר היה גם בן מאומץ בשם גרהרד פון אהה, שהיה אצל הימלר במשפחת אומנה.

בשנת 2005 פורסם כי גודרון בורוויץ, בתו של היינריך המתגוררת בפרבר במינכן, מסייעת לארגון שטילה הילפה ("עזרה שקטה", המממן הגנה משפטית ועוזר לפושעי מלחמה נאצים מאז 1946), ואף סיפקה לפושע נאצי מגורים מכספי הארגון.

בשנת 2005 פרסמה קטרין הימלר, (ילידת 1967), נכדת אחיו של היינריך הימלר, את ספרה "האחים הימלר" המתאר את קורות המשפחה, המוצגת כמשפחה הומניסטית ומשכילה, ולה שלושה בנים: גבהארדט, ארנסט (אחים של היינריך) והיינריך, שכולם שיתפו פעולה עם המנגנון הנאצי. היא מתגוררת בברלין עם בנה וביקרה כמה פעמים בישראל. בעלה לשעבר^{[דרושה הבהרה]} הוא ישראלי, בן לניצולי השואה.

כתביו

בינואר 2014 פורסם כי כ-700 מכתבים אישיים, רשימות ותמונות מהאוסף הפרטי שלו שמורים בכספת בנק בתל אביב, וחלקם החלו להתפרסם בסדרת כתבות של היומון הגרמני "די ולט".

ראו גם

• אננארבה

לקריאה נוספת

• ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1976.
• האנציקלופדיה של השואה, הוצאת יד ושם וספרית פועלים (כרך שני), 1990.
• יואכים פסט, היטלר – דיוקנו של לא איש, בית הוצאה כתר, ירושלים, 1986.
• אלן קלרק, מבצע ברברוסה: מלחמת רוסיה – גרמניה, 1941 – 1945, הוצאת מערכות, 1972.
• יואכים פסט, פני הרייך השלישי, הוצאת מערכות, 1987.
• קטרין הימלר: האחים הימלר-סיפורה של משפחה גרמנית, הוצאת "מטר", 2007.
• התר פרינגל: גזע הפורענות-המדענים של הימלר הוצאת "עברית", 2006.
• פיטר פדפילד, הימלר, תרגם מאנגלית אריה חשביה, הוצאת דביר, ספריית מעריב, 2008.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היינריך הימלר בוויקישיתוף

• מאת פיטר פדפילד
• היינריך הימלר ב-מרכז המידע אודות השואה באתר יד ושם
• יצחק לאור, מצפון מיוסר ועידון תרבותי, באתר הארץ, 30 במאי 2008
• פקיד אפור ורב מרצחים – הביוגרפיה של הימלר, באתר nrg‏, 5 במאי 2008
• התר פרינגל, גזע הפורענות, באתר nrg‏, 16 בנובמבר 2007
• אלי אשד, הצטדקותו של הינריך הימלר, "היקום של אלי אשד"
• הימלר התאבד, דבר, 25 במאי 1945
• היינריך הימלר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבות ומאמרים על היינריך הימלר, מתוך בלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית.
• היינריך הימלר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• דניאל ליפסון, הספרים של הימלר במדפי הספרייה הלאומית, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 27 במרץ 2022
• הינריך הימלר (1900-1945), דף שער בספרייה הלאומית
• היינריך הימלר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• היינריך הימלר, באתר AllMovie (באנגלית)
• היינריך הימלר, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• היינריך הימלר, באתר Discogs (באנגלית)