היסטוריה של ארסנל

מועדון הכדורגל ארסנל הוקם ב-1886 כקבוצת-כדורגל של מעמד הפועלים משכונת ווליץ' שבדרום-מזרח לונדון. המועדון הפך למקצועני ב-1891, ושנתיים לאחר מכן הצטרף לפוטבול ליג. בשנת 1904 העפיל המועדון לליגה הבכירה, אך ב-1910 פשט את הרגל, ובאותה שנה נרכש על ידי סר הנרי נוריס. ב-1913 העביר נוריס את משחקי הבית של המועדון לאצטדיון ארסנל שבצפון לונדון. לאחר מלחמת העולם הראשונה חזר המועדון לליגה הבכירה בנסיבות שנויות במחלוקת.

תקופתו המוצלחת הראשונה של המועדון הייתה לאחר מינויו של הרברט צ'פמן לתפקיד המאמן. צ'פמן ביצע שינויים רבים בשיטות ובטקטיקות המשחק של המועדון. תחת הדרכתו והדרכת יורשו, ג'ורג' אליסון, זכה המועדון בשנות ה-30 בחמש אליפויות ובשני גביעי FA. לאחר מלחמת העולם השנייה כיהן כמאמן טום ויטאקר שהצליח לזכות בשתי אליפויות ובגביע FA אחד. לאחר מותו של ויטאקר לא זכה המועדון להצלחות רבות. מאמצע שנות ה-60 הוא מוקם בדרך-כלל באמצע טבלת הליגה, ובמשך 13 שנים רצופות לא זכה בגביע כלשהו. כתוצאה מכך הוחלט ב-1966 לפטר את המאמן בילי רייט, ולמנות במקומו את ברטי מיי, מינוי שהתברר בדיעבד כמוצלח.

תחת הדרכתו של מיי הצליח המועדון לזכות בגביע ערי הירידים בעונת 1969/1970, ובעונה שלאחר מכן גם בדאבל ראשון של אליפות וגביע FA. אולם בשנים שלאחר הזכייה בדאבל, זכה המועדון להצלחה חלקית בלבד - שלושה הפסדים בגמר גביע ה-FA והפסד בדו-קרב בעיטות עונשין בגמר גביע המחזיקות. הצלחתו היחידה של המועדון עד תחילת שנות ה-80, הייתה הניצחון בגמר גביע ה-FA נגד מנצ'סטר יונייטד בעונת 1978/1979.

בין הניצחון על מנצ'סטר יונייטד ועד מינויו של כדורגלן העבר ג'ורג' גרהאם לתפקיד המאמן ב-1986, לא זכה המועדון להצלחות רבות. תחת הדרכתו של גרהאם זכה המועדון פעם אחת בגביע הליגה, פעמיים באליפות, דאבל אחד של גביע הליגה וגביע ה-FA, ופעם אחת בגביע המחזיקות. גרהאם פוטר ב-1995 לאחר שהתברר כי היה מעורב בשערוריית שחיתות.

התקופה המוצלחת החמישית בהיסטוריה של המועדון החלה ב-1996 עם מינויו של המאמן ארסן ונגר. תחת הדרכתו זכה המועדון פעמיים בדאבל אליפות וגביע FA. כמו כן הצליח לזכות בתחילת שנות ה-2000 בשתי אליפויות, ובעונת 2003/2004 זכה באליפות נוספת ללא כל הפסד במשחקי הליגה. המועדון הצליח להעפיל לגמר ליגת האלופות בעונת 2005/2006, והיה למועדון הלונדוני הראשון שעשה זאת, אך הפסיד בגמר לברצלונה. בעונה שלאחר מכן עזב המועדון את הייבורי ועבר לשחק באצטדיון האמירויות החדש.

השנים הראשונות (1886 - 1910)

שחקני דיאל סקוור בעונת 1888/1889

ווליץ' ארסנל נגד ניוקאסל יונייטד (חולצות פסים) בחצי גמר גביע ה-FA (הראשון של ארסנל), שהסתיים בניצחון של ניוקאסל

המועדון הוקם בשנת 1886 על ידי קבוצת פועלים אשר עבדו במפעל התחמושת "רויאל ארסנל" שבווליץ', והם קראו למועדונם דיאל סקוור. שחקנים הבולטים בתחילת דרכו של המועדון היו המהנדס הסקוטי דייוויד דנסקין, אשר רכש את כדור המשחק הראשון של המועדון בכספי מגבית, וג'ק האמבל. בנוסף להם שיחק בארסנל פרד בירדסלי, שוערה לשעבר של נוטינגהאם פורסט, שיחד עם מוריס בייטס השיגו סט של מדים אדומים מנוטינגהאם פורסט. מאז נהג המועדון לשחק במדים אדומים.

המשחק הראשון של דיאל סקוור נערך ב-11 בדצמבר 1886, נגד איסטרן וונדררס במגרש פתוח באייל אוף דוגס. דיאל סקוור ניצחה במשחק זה בתוצאה 6 - 0‏. זמן קצר לאחר מכן שונה שמו של המועדון לרויאל ארסנל. משחקי הבית הראשונים של המועדון נערכו במגרש בשם "פלאמסטד קומון" שנמצא ברובע גריניץ', אך תוך זמן קצר החלו חבריו לתור אחר מגרשים אחרים, עד שב-1888 עבר המועדון לשחק באצטדיון מאנור גראונד. התנאים במגרש זה לא היו טובים, ולכן הוחלט ב-1890 כי משחקי הבית ייערכו באצטדיון אינוויקטה גראונד. אולם, שלוש שנים לאחר המעבר לאינוויקטה נאלץ המועדון לחזור למאנור גראונד, כיוון שדמי השכירות באינוויקטה היו גבוהים.

בתקופה זו זכה המועדון לראשונה בטורנירי גביע מקומיים: גביע קנט בעונת 1889/1890 וגביע הצדקה של לונדון בעונה שלאחריה. בנוסף, הייתה זו העונה הראשונה בה המועדון השתתף במשחקי הגביע האנגלי או בשמו המקובל - גביע ה-FA. כיוון שהמועדון היה חובבני, היה חשש ששחקניו יתפתו לעבור לשחק בקבוצות המקצועניות והעשירות. חשש זה התברר כמוצדק לאחר תוצאת תיקו במשחק גביע ה-FA ב-1891 בין ארסנל לדרבי קאונטי, שניסתה לגרום לשניים מהשחקנים החובבנים של המועדון לחתום עמה על חוזה לשחקנים מקצוענים. כתוצאה מכך הוחלט באותה שנה להפוך את המועדון למקצועני, ולשנות את שמו לווליץ' ארסנל.

להפיכתו של ווליץ' ארסנל למועדון מקצועני התנגדו מועדונים חובבניים מהאזור, והתאחדות הכדורגל האזורית של לונדון החרימה בתגובה את הקבוצה ולא איפשרה לה להשתתף בתחרויות המקומיות. המשחקים היחידים שהמועדון היה יכול לשחק בהם היו משחקי ידידות ומשחקי גביע ה-FA, ובמועדון נעשה ניסיון כושל להקים ליגת כדורגל דרומית שתהיה המקבילה לפוטבול ליג. הייתה זו תקופה קשה למועדון, אשר הסתיימה ב-1893, עת הוזמן המועדון להצטרף לשורות מערכת הפוטבול ליג. ארסנל היה המועדון הראשון מדרום אנגליה שהשתתף בליגה, ובתחילת דרכו שיחק בליגה השנייה. חלק משחקני המועדון החובבנים, שלא היו מעוניינים לשחק כמקצוענים, פרשו מהמועדון והקימו קבוצה יריבה בשם רויאל אורדננס פקטוריז (Royal Ordenance Factories), שהתקיימה למשך תקופה קצרה בלבד והתפרקה ככל הנראה ב-1896.

המועדון שיחק בליגה השנייה במשך 11 עונות, ועד למינויו של הארי ברדשו לתפקיד המאמן (ב-1899) סיים את העונה בדרך כלל במרכז הטבלה. בעונת 1901/1902 שחקן הקבוצה טומי ברירקליף היה מלך השערים של הליגה השנייה. תחת הדרכתו של ברדשו, ובכיכובם של השוער ג'ימי אשקרופט (הכדורגלן האנגלי הבינלאומי הראשון של ארסנל) והקפטן ג'ימי ג'קסון, המועדון הצליח להעפיל לליגה הבכירה בעונת 1903/1904. ברדשו עזב את המועדון במאי 1904. למרות מספר הצלחות בגביע ה-FA, שכללו הגעה לחצי הגמר בעונת 1905/1906 ובעונה שלאחריה, המועדון לא הצליח להתחרות על אליפות הליגה, ובין 1904 ל-1913 הצליח פעמיים לסיים מעל המקום העשירי בתום העונה.

הגורם העיקרי לבעיותיו של המועדון בתקופה זו היו בעיותיו הכספיות; צופים מעטים הגיעו למשחקי הבית של המועדון, כיוון שהוא שיחק במקום מרוחק מריכוזי האוכלוסייה הגדולים, וזאת למרות השגשוג בכדורגל האנגלי שהתרחש בתחילת המאה ה-20. על מנת להתמודד עם המשבר הכלכלי, נאלץ המועדון להתיר את חוזיהם של חלק מטובי שחקניו (כולל אשקרופט, טים קולמן וברט פרימן), ובהדרגתיות החל לרדת דירוגו בטבלה. ממוצע הצופים במאנור גראונד בסוף העשור הראשון של המאה היה 11,000 - כמחצית מהמספר הממוצע ב-1904.1908/1909 למועדון חזר תומאס פיצ'י והוא היה מלך השערים שלהמועדון בעונה זו עם 21 שערים. המועדון היה על סף פשיטת רגל, וב-1910 החל בהליכי פירוק. זמן קצר לאחר תחילת ההליכים נרכש המועדון על ידי מספר אנשי עסקים, ביניהם סר הנרי נוריס שהיה גם יושב ראש פולהאם, והחזיק במספר המניות הגבוה ביותר מבין חברי הקבוצה.

המעבר להייבורי (1910 - 1925)

היציע הצפוני בהייבורי

נוריס היה מודאג מאוד ממיקומו הגאוגרפי המבודד של המועדון, ושאף להגדיל את הכנסות המועדון מהקהל. ניסיונו הראשון היה למזג את ארסנל עם פולהאם, אך הוא נסוג מכוונתו זו כתוצאה מהתנגדות הפוטבול ליג. לבסוף הוא החליט להעביר את המועדון למקום אחר, ובחר בשכונת הייבורי שבצפון לונדון. נוריס ביצע את המהלך הזה על אף התנגדות מצד אוהדי המועדון שהתגוררו בווליץ' והתנגדויות של תושבי הייבורי. הוא הוציא סכום משוער של 125,000 לירות שטרלינג (כ-8.2 מיליון במונחי 2005) על בניית האצטדיון החדש, שתוכנן על ידי ארצ'יבלד לייטך.

המועדון עבר לאצטדיונו החדש בשלהי עונת 1912/1913, אך בסיומה סיים בתחתית הליגה וירד לליגה השנייה. באפריל 1914 הושמטה המילה ווליץ' משמו של המועדון, ובאותה תקופה התקשורת התייחסה אליו פעמים רבות בכינוי "הארסנל" (The Arsenal).

ב-1919 המועדון הצטרף לליגה הראשונה בנסיבות שנויות במחלוקת, לאחר שסיים במקום השישי בעונת 1914/1915, עונה שהייתה האחרונה ששוחקה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. טעות בחישוב מספר השערים הובילה לכך שהמועדון היה אמור לסיים במקום החמישי, וטעות זו תוקנה על ידי הפוטבול ליג רק ב-1975. הליגה הראשונה הורחבה מ-20 ל-22 קבוצות, ושתי הקבוצות החדשות נבחרו בפגישה השנתית של הפוטבול ליג. אחד מהמקומות העודפים הוענק למועדון הכדורגל צ'לסי, שסיים במקום ה-19 בליגה העליונה, והיה אמור לרדת לליגה השנייה. המקום הנוסף היה אמור להינתן למועדון טוטנהאם הוטספר שסיים במקום ה-20, או לחלופין לבארנסלי או וולבס, שסיימו במקום השלישי והרביעי בליגה השנייה בהתאמה (שני המקומות הראשונים עלו אוטומטית ליגה).

שחקני ארסנל בעונת 1920/1921, שהייתה הטובה ביותר בתקופת לזלי נייטון. המועדון סיים במקום התשיעי בעונה זו

במקום זאת, החליטה הנהלת הליגה לקדם את ארסנל; נוריס טען כי יש לקדם את ארסנל בזכות "השירות הארוך לליגת הכדורגל", בעיקר כיוון שהמועדון היה הראשון בליגה מדרום אנגליה. הנהלת הליגה החליטה ברוב של 18 לעומת 8 לקדם את ארסנל במקום את טוטנהאם הוטספר, החלטה שתרמה להגברת היריבות בין שני המועדונים. נטען גם כי נעשו מעשים לא חוקיים (כולל שוחד מצד נוריס), שכללו בין השאר שיתוף פעולה בין נוריס לג'ון מק'קנה, יושב ראש ליברפול, שגם תמך בהצעה להעלות את ארסנל ליגה. לטענות הללו לא נמצאו הוכחות כלשהן. נוריס התפטר מתפקידו כיושב ראש ועזב את המועדון ב-1929, לאחר שהורשע על ידי התאחדות הכדורגל באי-סדרים כספיים; התברר כי נוריס ניצל לרעה את חשבון ההוצאות שלו, ולקח לעצמו את הרווחים ממכירת האוטובוס של ארסנל. למרות הנסיבות השנויות במחלוקת של אירועי 1919, מאז נותר המועדון בליגה הראשונה, וכיוון שכך הוא מחזיק בשיא העונות הרצופות בליגה הבכירה.

כתוצאה מהמעבר להייבורי החלו להגיע צופים רבים יותר למשחקי המועדון. ממוצע הצופים בעונה הראשונה בהייבורי היה 23,000 (בהשוואה ל-11,000 במאנור גראונד), והמשיך לעלות לאחר ההעפלה לליגה הבכירה ב-1919, עד שבסופו של דבר הוסר האיום הכלכלי על המשך דרכו של המועדון. אולם, חזרתו של המועדון לליגה הבכירה לא הייתה הצלחה מיידית. תחת הדרכתו של לזלי נייטון לא הצליח המועדון לסיים מעל המקום התשיעי, ובעונת 1923/1924 סיים רק במקום ה-19, נקודה אחת מעל לקו האדום (המועדונים שסיימו מתחת ל"קו" זה ירדו לליגה השנייה), ובעונה שלאחר מכן סיים המועדון במקום העשרים ובמרחק שבע נקודות מהקו האדום. כתוצאה מכך החליט נוריס לפטר את נייטון ולמנות במקומו את הרברט צ'פמן, שאימן לפני כן בהצלחה את קבוצת האדרספילד טאון.

תקופת צ'פמן (1925 - 1934)

צ'פמן ביצע שינויים רבים בדרכי העבודה של המועדון, ובהם מודרניזציה של האימונים, שימוש בטיפולי פיזיותרפיה, הוספת ספרות לחולצות השחקנים באוגוסט 1928, ובמרץ 1933 הוספה של שרוולים לבנים לחולצות המועדון האדומות. צ'פמן דרש מהעיתונאים לקרוא למועדון "ארסנל", ופעל בהצלחה לשינוי שמה של תחנת הרכבת גילספי רואד המקומית, ל"תחנת ארסנל". באותה תקופה היה לצ'פמן תקציב גבוה להחתמת שחקנים, בעקבות השיפור במצבו הכלכלי של המועדון והגדלת סכומי הכספים שהנרי נוריס היה מעביר למטרה זו.

השחקן הראשון שהוחתם על ידי צ'פמן היה צ'ארלי באקן מסנדרלנד, שתרם למועדון בכמה היבטים. לאחר ההפסד לניוקאסל יונייטד בתוצאה 0 - 7 באוקטובר 1925, הציע באקן לשנות את מערך המשחק של ארסנל על מנת לשפר את יכולת ההגנה מול המועדונים היריבים, וכן על מנת להתמודד בצורה טובה יותר עם חוק הנבדל החדש, שהוריד את מספר השחקנים שצריכים להיות בין השחקן התוקף לשער, משלושה לשניים. צ'פמן המשיך לפתח את מערך המשחק של ארסנל, ושם דגש על חלוצים מהירים, שחקני אגפים הנעים לכיוון מרכז המגרש, ותפקיד הקשר המנהל את המשחק הקבוצתי.

בעונתו הראשונה של צ'פמן סיים המועדון במקום השני בטבלה, הישג שלא חזר על עצמו בעונות שלאחר מכן, בהן המועדון סיים במרכז הטבלה. צ'פמן תכנן את מהלכיו בצורה מחושבת, ולאורך השנים דאג להחתמתם של שחקנים כגון שחקן הכנף ג'ו האלם, החלוץ ג'ק למברט והמגנים טום פארקר והרבי רוברטס, אשר חיזקו את מערך המשחק שלו. בעונת 1926/1927 לראשונה הגיע המועדון לגמר גביע ה-FA, אך הפסיד לקארדיף סיטי בתוצאה 0 - 1, כתוצאה מטעותו של השוער דן לואיס; הייתה זו הפעם היחידה בהיסטוריה שקבוצה לא-אנגלית זכתה בגביע.

צ'פמן המשיך לחזק את הסגל, והחתים את אדי הפגוד (לימים הקפטן של המועדון), וכן שלושה משחקני ההתקפה הטובים ביותר בהיסטוריה של המועדון - דייוויד ג'ק, אלכס ג'יימס וקליף באסטין; שלוש שנים לאחר מכן, בעונת 1929/1930, הצליח המועדון להעפיל לגמר גביע ה-FA נגד האדרספילד טאון (קבוצתו הקודמת של צ'פמן), והצליח לזכות בתואר המשמעותי הראשון שלו לאחר ניצחון בתוצאה 2 - 0 משערים של ג'יימס ולמברט.

הצלחה זו הייתה הראשונה בעשור שבו המועדון היה הדומיננטי בכדורגל האנגלי. המועדון זכה באליפות הראשונה שלו בעונת 1930/1931, כאשר ניצחונו הגדול ביותר היה בתוצאה 9 - 1 נגד גרימסבי טאון. המועדון הבטיח את הזכייה בתואר שני מחזורים לפני סיום העונה, שבה הבקיעו שחקניו 127 שערים (שיא המועדון).

בעונה שלאחר מכן העפיל המועדון פעם נוספת לגמר גביע ה-FA, בו הפסיד לניוקאסל יונייטד בנסיבות שנויות במחלוקת. בוב ג'ון העלה את ארסנל ליתרון של 1 - 0; ג'ימי ריצ'רדסון, שחקן הכנף של ניוקאסל שעמד זמנית מחוץ לתחומי המגרש, מסר את הכדור לחברו לקבוצה שהבקיע שער שוויון. במחצית השנייה השלים צמד, ובזכות כך ניוקאסל ניצחה. באותה עונה המועדון אף סיים במקום השני לאחר אברטון.

בעונה שלאחר מכן היטיב המועדון לשחק, וזכה באליפות השנייה בתולדותיו. למרות פתיחת עונה לא טובה, המועדון החל עד מהרה לנצח במשחקיו, כולל ניצחון בתוצאה 5 - 0 בהייבורי על מועדון אסטון וילה שהתמודד גם כן על האליפות. השחקנים הראשונים שהוחתמו על ידי צ'פמן החלו להפגין יכולת משחק פחות טובה כתוצאה מגילם המתקדם, ולפיכך החליט צ'פמן לקדם את ג'ורג' מייל להרכב הראשון במקום טום פארקר, ולהחתים את ריי באודן כמחליפו של דייוויד ג'ק. בטורניר גביע ה-FA של אותה עונה המועדון הפסיד לוולסול מהליגה השלישית הצפונית. צ'פמן כעס, ושבוע לאחר המשחק החליט להעביר לפלימות' ארגייל את טומי בלק, שביצע את העבירה שזיכתה את וולסול בפנדל בו הובקע השער השני שלה. שבוע לאחר מכן הועבר החלוץ צ'ארלי וולש לברנטפורד.

שלוש אליפויות (1934 - 1939)

היציע המזרחי שנבנה ב-1936

צ'פמן מת כתוצאה מדלקת ריאות ב-6 בינואר 1934, זמן קצר לאחר פתיחתה של עונת 1933/1934. המועדון לא היטיב לשחק בליגה, אך כן זכה באליפות נוספת בהדרכתו של המאמן הזמני ג'ו שו; לאורך רוב העונה האלם וג'יימס היו מחוץ לסגל כתוצאה מפציעה, כך שהמועדון עבר לשיטת משחק פחות התקפית והבקיע 75 שערים באותה עונה, בהשוואה ל-118 שערים בעונה הקודמת.

ג'ורג' אליסון, שקודם לכן היה אחד מהדירקטורים של המועדון, החליף את צ'פמן בקיץ 1934 והחתים מספר שחקנים חדשים: הקיצונים-אמצעיים ג'ק קרייסטון ווילף קופינג, והחלוץ טד דרייק. בסיועם של השחקנים החדשים הצליח המועדון לזכות באליפות שלישית ברציפות, וחזר לשחק בסגנון התקפי; דרייק הבקיע 42 שערים באותה עונה והמועדון הצליח, בדומה לעונת 1930/1931, לנצח במספר משחקים בפער גדול (כולל 8 - 1 נגד ליברפול). יכולתם של שחקני ארסנל הייתה כה גבוהה עד כדי כך שבמשחק בין אנגליה לאלופת העולם איטליה, שהסתיים בניצחון אנגלי בתוצאה 3 - 2 במשחק המכונה מאז הקרב על הייבורי, שבעה משחקני ההרכב הפותח של הנבחרת האנגלית היו שחקני ארסנל, שיא שטרם נשבר.

מספר הצופים במשחקי ארסנל גדל בהתמדה כתוצאה מרצף ההצלחות. אצטדיון הייבורי עוצב מחדש כאשר יציעי לייטץ' מ-1913 נהרסו, ובמקומם נבנו יציעים בסגנון אר דקו, שחלקם עדיין קיימים. החזית של יציע העמידה המזרחי היא בניין הראוי לשימור מדרגה שנייה, ושתי החזיתות שומרו כחלק מהפכתו של האצטדיון למתחם מגורים. במקביל לכך נבנו גגות מעל לטרסה הצפונית ומעל לטרסת השעון הדרומית שנקראה כך על שם השעון שהוצמד לחזיתה. במשחק נגד סנדרלנד, שנערך ב-9 במרץ 1935, צפו 73,295 אנשים, מספר שיא עבור האצטדיון.

דומיננטיות המועדון בעשור זה הסתיימה עם הזכייה בגביע ה-FA בעונת 1935/1936, לאחר ניצחון 1 - 0 נגד שפילד יונייטד. המועדון נחלש ביחס למועדוני הליגה האחרים, בעיקר כתוצאה מפרישתו של אלכס ג'יימס (וחוסר היכולת למצוא לו מחליף) ומהיעדרותם הממושכת של הרבי רוברטס וג'ו האלם בגלל פציעה. למרות זאת, הצליח המועדון לזכות באליפות חמישית בעונת 1937/1938, לאחר שעבר את וולבס בטבלה במחזור האחרון, ובכך חתם עשור מוצלח בהיסטוריה של המועדון.

מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945)

משחקי הכדורגל המקצועי בממלכה המאוחדת הושהו זמן קצר לאחר פריצת מלחמת העולם השנייה, ועונת 1939/1940 בוטלה. אצטדיון הייבורי הוחרם על ידי ה-ARP‏ (Air Raid Precautions - הגנה נגד פשיטות אוויריות), ומעל לטרסת השעון ריחף בלון התראה שנועד להגן מפני טיסות בגובה נמוך. היציע הצפוני ניזוק מפצצה שנחתה עליו במהלך הבליץ, וכתוצאה מכך נהרס הגג והפסולת שאוחסנה ביציע עלתה בלהבות. משחקי הבית של המועדון עברו לוויט הארט ליין - אצטדיון הבית של היריבים טוטנהאם הוטספר. המשחקים אשר נערכו בתקופת המלחמה לא נכללו בסטטיסטיקות המועדון הרשמיות; התחרויות נערכו לפי בסיס אזורי, ובמקרים מסוימים הקבוצות לא הצליחו לשחק בכל משחקי העונה; כדורגלנים רבים לא שיחקו לאורך תקופות ארוכות משום שנקראו לשרת בכוחות המזוינים הבריטיים, שם שימשו מאמנים או מדרכים. ובכל זאת שחקני ארסנל הנותרים הצליחו לזכות בגביע המלחמה הדרומי של הפוטבול ליג בעונת 1942/1943, ובאליפות הליגה הדרומית/לונדון בעונת 1939/1940, 1941/1942 ו-1942/1943.

בנובמבר 1945 משחקי הליגה עדיין היו תחת השהיה, וארסנל היה אחד מהמועדונים ששיחקו נגד דינמו מוסקבה שערכה מסע משחקים בממלכה באותה תקופה. במשחק שנערך בווייט הארט ליין ניצחה דינמו בתוצאה 4 - 3, לאחר ששחקני ארסנל הובילו בתוצאה 3 - 1 במחצית. המשחק התאפיין בכך שבשתי הקבוצות שיחקו שחקני אורח רבים שלא נמנו על הסגל הקבוע, כגון סטנלי מתיוס בארסנל ווסבולוד בוברוב בדינמו. תוצאת המשחק לא הייתה שנויה במחלוקת, אך היבטים אחרים שלו, ובהם זהות המבקיעים, שנויים במחלוקת. לפי הדיווחים האנגליים מאמן דינמו שיתף 12 שחקנים בחלק מהמשחק, וניסה לשכנע את השופט להפסיק את המשחק כששחקניו היו בפיגור; מנגד, הסובייטים האשימו את ארסנל במשחק לא הגון וטענו שג'ורג' אליסון הימר על תוצאתו, טענה שממנה חזרו מאוחר יותר. המרירות שנוצרה לאחר המשחק הייתה ההשראה לחיבור The Sporting Spirit שנכתב על ידי ג'ורג' אורוול ב-1945, ובו הוא הביע את דעתו על מושג הספורטיביות במילים "זה מלחמה פחות היריות".

השנים שלאחר המלחמה (1945 - 1966)

סמל זה של המועדון אומץ ב-1949, והיה בשימוש עד 2002

המלחמה גבתה את חייהם של תשעה משחקני ארסנל, יותר מכל מועדון בכיר אחר, והזמן שחלף קטע את הקריירה של שחקנים אחרים כגון באסטין ודרייק. כמו כן, המועדון היה בחובות שנותרו מתקופת בניית הייבורי ומשיקום הנזקים, ולפיכך מצבו לא היה מזהיר כאשר חודשו משחקי הכדורגל התחרותי ב-1946. המועדון הפסיד לווסטהאם יונייטד בתוצאה 1 - 6 בסיבוב השלישי של גביע ה-FA בעונת 1945/1946, ובעונה שלאחר מכן סיים במקום ה-13, שהיה המיקום הנמוך ביותר מזה 17 שנים. ג'ורג' אליסון החליט לפרוש מתפקידו בסיום אותה עונה, והוחלף על ידי עוזרו טום ויטאקר, שעבד זמן רב במועדון והיה אחד מתלמידיו של צ'פמן.

ויטאקר זכה להצלחה מיידית, והצעיד את המועדון לזכייה באליפות בעונת 1947/1948; ההגנה של ארסנל הונהגה על ידי ג'ו מרסר, והחלוצים רג' לואיס ורוני רוק הפגינו יכולת גבוהה. המועדון שהה במקום הראשון מאוקטובר עד סוף העונה, אותה סיים בפער של שבע נקודות מהמקום השני. אולם, מספר שחקני מפתח היו מבוגרים (ביניהם רוק, מרסר ולזלי קומפטון), והיה חשש שהמועדון לא יוכל להצליח גם בעתיד הרחוק. על מנת להתמודד עם בעיה זו ויטאקר החליט להביא למועדון שחקנים צעירים כגון דאג לישמן, אלכס פורבס וקליף הולטון. אף על פי שהצלחת המועדון בליגה בעונת 1949/1950 הייתה מוגבלת, הוא הצליח לזכות בגביע ה-FA בעזרת שחקניו החדשים, לאחר שגבר בגמר על ליברפול בתוצאה 2 - 0 מצמד שערים שהובקעו על ידי רג' לואיס.

המועדון כמעט וזכה בדאבל בעונת 1952/1951, כאשר בשני המשחקים האחרונים של העונה הוא הפסיד כתוצאה מסדרת פציעות, וסיים את העונה במקום השלישי אחרי מנצ'סטר יונייטד, שזכתה באליפות וניצחה את ארסנל במשחק האחרון של העונה באולד טראפורד, וטוטנהאם הוטספר. שבוע לאחר מכן נערך גמר הגביע של 1952 בין ארסנל לניוקאסל יונייטד, ומספר שחקנים שעדיין לא התאוששו מפציעתם הועלו להרכב הראשון; וולי ברנס הורד מהמגרש עם ברך מעוקמת לאחר 35 דקות, ולאחר מכן נפצעו קליף הולטון, דון רופר וריי דניאל, כך שרק שבעה משחקני ארסנל נותרו על המגרש בסיום המשחק. שחקני ניוקאסל ניצלו את יתרונם המספרי, וגברו על ארסנל בתוצאה 1 - 0 משער של ג'ורג' (חורחה) רובלדו.

המועדון הצליח לזכות באליפות השביעית בתולדותיו בעונת 1952/1953; המאבק על האליפות היה צמוד באותה עונה, ובסיומו הקדים המועדון את פרסטון נורת' אנד בממוצע השערים, לאחר ששני המועדונים סיימו עם אותו מספר נקודות. נראה היה כי פרסטון יהיה המועדון שיזכה באליפות לאחר שבשלהי העונה גבר במשחק הבית שלו על ארסנל בתוצאה 2 - 0. אולם, שחקני ארסנל הצליחו לגבור על שחקני ברנלי בתוצאה 3 - 2 וזכו באליפות עם יחס זכות/חובה של 0.099 שערים. לאחר מכן לא הצליח המועדון לזכות באף תואר במשך 17 שנים, ומצבו החל להתדרדר, בעיקר לאחר מותו הלא-צפוי של טום ויטאקר באוקטובר 1956.

כתוצאה מחוסר ההצלחה המתמשך לא הצליח המועדון לגייס לשורותיו שחקנים מובילים, מלבד השוער הוולשי הבינלאומי ג'ק קלסי, ושחקניו הבכירים עברו לשחק במועדונים יותר מצליחים. ג'ק קרייסטון וג'ורג' סווינדין, אשר בעבר שיחקו עבור המועדון, החליפו את ויטאקר אך לא הצליחו לשחזר את הצלחתו. המועדון סיים בדרך כלל במרכז הטבלה, מלבד המקום החמישי בעונת 1955/1956 ו-1956/1957, והמקום השלישי בעונת 1958/1959. לאחר שהעפיל לגמר הגביע של 1952 לא הצליח לעבור את שלב רבע הגמר עד לעונת 1970/1971. מצב הרוח במועדון היה ירוד ובעיקר לאחר ששחקני טוטנהאם הוטספר (יריבי המועדון הידועים) הצליחו לזכות בדאבל בעונת 1960/1961.

ב-1962 החליטה הנהלת המועדון למנות את בילי רייט, לשעבר הקפטן של נבחרת אנגליה והמועדון וולבס, לתפקיד המאמן, אף על פי שלא היה מנוסה מספיק בתפקיד זה ועד למינוי לא עבד עם המועדון. רייט לא נחל הצלחה רבה בדומה לשני קודמיו בתפקיד, אם כי הוא היה זה שהדריך את המועדון בעונת 1963/1964 שכללה השתתפות בגביע ערי הירידים (לאחר שהמועדון סיים במקום השביעי בעונה הקודמת), שהייתה עונת הבכורה של המועדון בטורניר יבשתי רשמי. בעונתו האחרונה של רייט המועדון סיים במקום ה-14 בליגה, הנמוך ביותר מזה 36 שנים, ובמשחק נגד לידס יונייטד שנערך בהייבורי ב-5 במאי 1966 נכחו רק 4,554 צופים - שיא שלילי של כל הזמנים. השחקן היחיד של ארסנל שנמנה עם סגל הנבחרת האנגלית שזכתה במונדיאל 1966 היה ג'ורג' איסטהאם, אך הוא לא זכה לשחק בפועל במהלך הטורניר. רייט פוטר על ידי הנהלת המועדון בקיץ 1966, והוחלף על ידי ברטי מיי, שהיה הפיזיותרפיסט של המועדון. מיי הצליח להוביל את המועדון להצלחות באירופה ובאנגליה במשך חמש השנים הבאות.

הדאבל הראשון (1966 - 1976)

מינויו של מיי לתפקיד המאמן היה הפתעה בעיקר עבורו, כיוון שהוא ביקש לחזור לתפקידו כפיזיותרפיסט במקרה ולא יצליח בשנה הראשונה שבה יאמן. מיי שאף לשפר את הגישה המקצוענית שננקטה בארסנל, והחל לקדם מספר שחקנים מוכשרים אשר שיחקו בשורות המועדון; קבוצת הנוער של ארסנל זכתה בגביע ה-FA לנוער ב-1966, ושחקניה הבולטים צ'ארלי ג'ורג', ג'ון רדפורד, פיטר סימפסון וריי קנדי החלו לשחק עבור קבוצת הבוגרים של המועדון.

מיי איזן את שחקני המועדון ההתקפיים עם שחקני הגנה מנוסים, בראשותו של הבלם המרכזי פרנק מקלינטוק והקשר ההגנתי פיטר סטורי. שחקני המועדון שיחקו בצורה טובה, ופעמיים הגיעו לגמר גביע הליגה והפסידו. ב-1968 זכה בגביע המועדון לידס יונייטד לאחר ניצחון בתוצאה 1 - 0. בגמר הגביע של 1969 הפסידו שחקני ארסנל לסווינדון טאון מהליגה השלישית בתוצאה 1 - 3, לאחר ששמונה משחקני ההרכב הקבועים לקו בשפעת. באותה עונה הצליח המועדון לסיים במקום הרביעי בליגה, ולפיכך העפיל לטורניר גביע ערי הירידים של עונת 1969/1970.

המועדון הצליח להעפיל לגמר גביע ערי הירידים בעונה זו לאחר שגבר 3 - 1 על אייאקס אמסטרדם בסיכום משחקי חצי הגמר. במשחק הגמר הראשון (שנערך בבלגיה) פיגרו שחקני ארסנל בתוצאה 0 - 3 מול אנדרלכט, אך שיפרו את סיכוייהם לזכות בגביע לאחר שער של ריי קנדי. במשחק הגומלין שנערך בהייבורי הצליחו שחקני המועדון להבקיע שלושה שערים נוספים (ג'ון רדפורד, אדי קלי וג'ון סמלס), ולזכות בגביע בסיכום שני המשחקים. במקביל לזכייה בגביע ערי הירידים המועדון הצליח לסיים רק במקום ה-12 בליגה.

בעונה שלאחר מכן (1970/1971) היה ארסנל למועדון השני בלבד במאה ה-20 שזכה בדאבל של גביע ה-FA ואליפות הליגה, שהיה גם הדאבל הראשון בהיסטוריה של המועדון. המועדון החל את משחקי הליגה בצורה טובה, אך החל להתדרדר במורד הטבלה לאחר ההפסד 0 - 5 לסטוק סיטי. אולם, המועדון הצליח להתאושש מההפסד ולהתחרות על האליפות עם לידס יונייטד. לאחר ההפסד ללידס באפריל המועדון היה זקוק לכל הפחות לניצחון או תיקו 0 - 0 מול טוטנהאם הוטספר, על מנת לזכות באליפות בזכות ממוצע השערים. בדרבי שנערך במחזור האחרון של העונה הצליחו שחקני ארסנל לנצח את טוטנהאם משער של ריי קנדי. בגמר הגביע, שנערך חמישה ימים לאחר הניצחון על טוטנהאם, הצליח המועדון לגבור על ליברפול בתוצאה 2 - 1 בהארכה, במשחק שנערך באצטדיון ומבלי.

בעשור שלאחר הזכייה בדאבל זכה המועדון למעט הצלחות. למרות החתמתו של אלן בול תמורת סכום שיא (מועדון) של 220,000 לירות שטרלינג, לא הצליח המועדון להיות יריב שקול עבור מועדוני הצמרת, וסיים את עונת 1971/1972 במקום החמישי. הופעת הבכורה של המועדון בגביע אירופה החלה בצורה טובה, אך לבסוף המועדון הודח ברבע הגמר על ידי אייאקס אמסטרדם של יוהאן קרויף. המועדון הצליח להעפיל לגמר גביע ה-FA בפעם השנייה ברציפות, אך הפסיד ללידס יונייטד בתוצאה 0 - 1.

בעונת 1972/1973 המועדון הצליח לסיים במקום השני בליגה, אך עד מהרה החל להתדרדר. בעונת 1974/1975 סיים במקום ה-16, ובעונה שלאחריה במקום ה-17, דבר אשר הוביל לעזיבתו של ברטי מיי. טרי ניל, מאמן טוטנהאם ולשעבר שחקן בארסנל, התמנה למחליפו של מיי אף על פי שלא הגיע להישגים בולטים עם טוטנהאם, והיה למאמן הצעיר ביותר בתולדות ארסנל.

ניל, האו וברטנשו (1976 - 1986)

תחת הדרכתו של טרי ניל הצליח המועדון להעפיל לחלקה העליון של טבלת הליגה, בין השאר בזכות השחקן האירי הנודע ליאם בריידי. בריידי היה חלק מחבורת שחקנים איריים בארסנל שכללה גם את פט רייס, פרנק סטייפלטון, פט ג'נינגס ודייוויד אולירי. בנוסף לשחקנים הללו הובאו מלקולם מקדונלד ואלן האדסון, ולצוות האימון חזר דון האו, שהיה חלק מסגל המועדון שזכה בדאבל ב-1971.

הצלחותיו העיקריות של המועדון בתקופה זו היו בגביע ה-FA, כאשר בליגה הוא לא הצליח להתמודד עם הדומיננטיות של ליברפול. בין 1978 ל-1980 העפיל המועדון לשלושה משחקי גמר ברציפות, אך ניצח רק באחד מהם (נגד מנצ'סטר יונייטד). שחקני ארסנל הובילו בתוצאה 2 - 0, אך שחקני יונייטד השווה את התוצאה לקראת סוף המשחק. בהארכה הצליח אלן סנדרלנד לכבוש את שער הניצחון.

בעונה שלאחר מכן (1979/1980) שיחק המועדון במספר שיא של שבעים משחקים רשמיים, הגיע לשני משחקי גמר גביע, אך לא זכה בתואר כלשהו. בגמר גביע ה-FA המועדון הפסיד לווסטהאם יונייטד מהליגה השנייה. המועדון הפסיד לוולנסיה בבעיטות הכרעה בגמר גביע המחזיקות, אליו העפיל המועדון לאחר ניצחון על יובנטוס בחצי הגמר.

יכולת המשחק של שחקני ארסנל נפגעה בעקבות עזיבתו של ליאם בריידי ליובנטוס בקיץ 1980. בתחילת שנות ה-80 הוא אמנם הצליח לסיים בצמרת הליגה, אך לא הצליח להוות יריב שקול במאבק על האליפות. בעונת 1982/1983 העפיל המועדון למשחקי חצי הגמר בשני טורנירי הגביע האנגליים, והייתה זו העונה היחידה בתקופה זו שבה הגיע להישג משמעותי בטורנירים אלה. ניל התקשה לשמור על המשמעת בקבוצתו, כאשר חלק מהשחקנים סובלים מתרבות צריכת משקאות חריפים לקויה. השחקנים שהביא במקום בריידי וסטייפלטון לא הצליחו למלא את מקומם, ולקראת סוף תקופתו כמאמן המועדון הפסיד בטורנירי גביע שונים למועדונים חלשים בהרבה. בעונת 1981/1982 הפסיד המועדון לווינטרסלאג (כיום גנק) בגביע אופ"א, ובעונת 1983/1984 לוולסול מהליגה השלישית. ניל פוטר מהמועדון בדצמבר 1983, לאחר ההפסד לוולסול.

עוזר המאמן דון האו החליף אותו בתפקיד, וגם הוא לא הצליח להגיע להישגים משמעותיים. המועדון סיים במקום השישי והשביעי בליגה, ולא הצליח להתחרות על האליפות למעט תקופה קצרה באוקטובר 1984 שבה שהה במקום הראשון בטבלת הליגה. בעונת 1984/1985 הודח המועדון מגביע ה-FA על ידי יורק סיטי מהליגה השלישית. אוהדי המועדון הביעו את אכזבתם באמצעות אי-הגעה למשחקים, וממוצע הצופים היה פחות מ-20,000. האו התפטר במרץ 1986 לאחר שהתברר לו כי הנהלת המועדון פנתה למאמן ברצלונה טרי ונבלס עם הצעה להחליפו. סטיב ברטנשו התמנה למחליפו הזמני של האו, אך בהנהלת המועדון התקבלה החלטה לחפש מאמן שיוביל את המועדון בטווח הארוך.

תקופת ג'ורג' גרהאם (1986 - 1995)

ג'ורג' גרהאם, מאמן מילוול ולשעבר שחקן בארסנל, התמנה למחליפו של האו במאי 1986. גרהאם שחרר את רוב השחקנים הוותיקים בהדרגתיות, והחליף אותם בשחקנים חדשים שהובאו מקבוצות אחרות ובשחקנים שהועלו מקבוצת הנוער, והקפיד במיוחד על המשמעת של שחקניו. רמת המשחק של המועדון השתפרה, ובחג המולד של 1986 הוא היה במקום הראשון בליגה. בעונתו הראשונה של גרהאם המועדון הצליח לזכות בגביע הליגה ולסיים במקום הרביעי בליגה. בחצי גמר גביע הליגה הוגרל המועדון נגד טוטנהאם הוטספר, ובסיום שני המשחקים הראשונים התוצאה הייתה 2 - 2; במשחק החוזר פיגרו שחקני ארסנל בתוצאה 0 - 1, אך לבסוף ניצחו בתוצאה 2 - 1 משערים של אלינסון ורוקאסל. במשחק הגמר גבר המועדון על ליברפול בתוצאה 2 - 1 משני שערים של צ'ארלי ניקולס, וזכה לראשונה בגביע הליגה.

בעונה שלאחר מכן המשיך המועדון ביכולתו הטובה בליגה, אך בגמר גביע הליגה הפסיד בתוצאה 2 - 3 ללוטון טאון. ההגנה החזקה של גרהאם נוהלה על ידי הקפטן הצעיר טוני אדמס. אדמס היה המנהיג של משחק ההגנה של המועדון, ולצידו שיחקו גם לי דיקסון, סטיב בולד ונייג'ל וינטרברן. הקשרים הבולטים של המועדון בתקופה זו היו רוקאסל, מייקל תומאס ופול מרסון. שחקן ההתקפה הבכיר ביותר היה החלוץ אלן סמית', שהבקיע שערים רבים בכל עונה.

בעונתו השלישית של גרהאם (1988/1989) הצליח המועדון לזכות באליפות הליגה, לראשונה מאז 1971. זכייה זו הייתה דרמטית, כיוון שהמועדון היה במקום הראשון בטבלה, אך לאחר מספר תוצאות לא טובות ירד ממנו. המשחק האחרון בעונה (שבו הוכרעה האליפות) נערך נגד ליברפול באצטדיון אנפילד, והמועדון היה זקוק לניצחון בהפרש של שני שערים. את השער הראשון הבקיע אלן סמית' בתחילת המחצית השנייה, ובשניות האחרונות של ההארכה הצליח למסור את הכדור למייקל תומאס, שהצליח להבקיע את השער ששחקני ארסנל היו זקוקים לו כדי לזכות באליפות.

בעונה שלאחר מכן המועדון סיים רק במקום הרביעי, ולא נחל הצלחה גם בשני טורנירי הגביע. האיסור על המועדונים האנגליים לשחק בגביעי אירופה כתוצאה מאסון הייזל היה בתוקף באותה עונה, כך שהמועדון לא היה יכול לייצג את אנגליה בגביע אירופה.

גרהאם שאף לחזק את סגל המועדון, ובין השאר החתים את השוער דייוויד סימן בסיום העונה, שהיה חלק חשוב מהסגל שזכה באליפות בעונת 1990/1991 למרות עונש הפחתת שתי נקודות שנגזר על המועדון משום שעשרה משחקניו היו מעורבים בקטטה עם שחקני מנצ'סטר יונייטד במשחק שנערך באולד טראפורד, ומאסרו של הקפטן טוני אדמס בגלל נהיגה תחת השפעת אלכוהול. בחצי גמר גביע ה-FA המועדון הודח על ידי טוטנהאם הוטספר.

באוקטובר 1991 הוחתם החלוץ איאן רייט ששיחק בקריסטל פאלאס. רייט הבקיע עבור המועדון שערים רבים, והשחקן היחיד שהבקיע יותר שערים ממנו בתולדות המועדון הוא תיירי הנרי. המועדון שיחק בגביע אירופה לראשונה מזה 20 שנים, אך הודח כבר בסיבוב השני על ידי בנפיקה ליסבון, ולא העפיל לשלב הבתים. מצבו של המועדון החמיר בעקבות ההדחה מגביע ה-FA, אך לבסוף הוא הצליח לסיים במקום הרביעי בליגה. לאחר ביטול איסור ההשתתפות של המועדונים האנגליים הם שולבו במפעלים האירופיים בהדרגה, ורק המועדונים שסיימו במקום השני ובמקום השלישי הורשו להשתתף בגביע אופ"א, כך שגם לטורניר זה המועדון לא הצליח להעפיל. בעקבות התוצאות המאכזבות גרהאם החליט לשנות את טקטיקת המשחק, ולשים דגש על המשחק ההגנתי. בין עונת 1986/1987 לעונת 1991/1992 הבקיעו שחקני המועדון 66 שערי ליגה בממוצע (81 בעונת 1991/1992), אך בין עונת 1992/1993 לעונת 1994/1995 הם הבקיעו רק 48 שערים לעונה; השפל היה בעונת 1992/1993 שהייתה העונה הראשונה של ליגת הפרמייר ליג החדשה. שחקני המועדון כבשו רק ארבעים שערים, המספר הנמוך ביותר בליגה, וסיימו במקום העשירי.

ביצועי המועדון בטורנירי הגביע היו טובים בהשוואה לביצועיו בליגה, ובעונת 1992/1993 היה למועדון הראשון שזכה בדאבל של גביע ה-FA וגביע הליגה. בגמר גביע הליגה גברו שחקני ארסנל על שחקני שפילד ונסדיי בתוצאה 2 - 1. בחצי גמר גביע ה-FA הדיח המועדון את טוטנהאם הוטספר, ובגמר הגביע שיחק שוב נגד שפילד ונסדיי, כאשר המשחק מסתיים בתיקו 1 - 1. המשחק החוזר הסתיים גם כן בתיקו 1 - 1, ובדקה ה-120 והאחרונה של ההארכה הצליח אנדי ליניגן להבקיע שער ניצחון.

בעונת 1993/1994 הצליח המועדון לזכות בתואר אירופי שני; במשחק גמר גביע המחזיקות שנערך בקופנהגן הצליח המועדון לגבור על פארמה בתוצאה 1 - 0, במשחק שהתאפיין מצד ארסנל בסגנון הגנתי ובחסרונם של מספר שחקני מפתח. תואר זה היה האחרון של גרהאם במועדון; בפברואר שלאחר מכן הוא פוטר לאחר תשע שנים, כיוון שהתברר כי הוא קיבל שוחד בסך 425,000 לירות שטרלינג מהסוכן הנורווגי רון הוג, וזאת בעקבות החתמתו ב-1992 של ג'ון ינסן, שהיה לקוח של הוג.

ברוס ריוק: תקופת הביניים (1995 - 1996)

עוזר המאמן סטיוארט יוסטון מילא את מקומו של גרהאם עד סוף עונת 1994/1995. המועדון סיים במקום ה-12 בליגה (הנמוך ביותר, נכון ל-2008), אך הצליח להגיע פעם נוספת לגמר גביע המחזיקות, לאחר שני משחקי חצי גמר נגד סמפדוריה, שהוכרעו בבעיטות עונשין לאחר תיקו 5 - 5 בסיכום שני המשחקים. במשחק הגמר התמודד המועדון נגד ריאל סרגוסה, והפסיד משער שהובקע בבעיטה האחרונה של המשחק.

ביוני 1995 התמנה ברוס ריוק לתפקיד המאמן, לאחר שהצליח להעפיל עם בולטון וונדררס לגמר גביע הליגה ולפרמייר ליג. ריוק שבר את שיא התשלום האנגלי עבור שחקן כשהביא את החלוץ ההולנדי דניס ברגקאמפ מאינטר מילאנו תמורת 7.5 מיליון לירות שטרלינג, על מנת לסייע לאיאן רייט בהתקפה. בסוף העונה המועדון הצליח להגיע לחצי גמר גביע הליגה ולסיים במקום החמישי בטבלה, ובכך הבטיח את מקומו בעונת גביע אופ"א שלאחר מכן. אולם, תקופתו של ריוק במועדון הסתיימה בפתאומיות; הוא פוטר באוגוסט 1996, זמן קצר לפני תחילת העונה, כיוון שהיה במחלוקת עם חבר המנהלים בנוגע לתקציב הבאת שחקנים, והמועדון נכנס למצב של חוסר ודאות למשך חודשיים. סטיוארט יוסטון מונה למאמן זמני, ושימש בתפקידו במשך חודש עד שעזב לקווינס פארק ריינג'רס. מאמן הנוער פט רייס ניהל מספר משחקים, ובסוף ספטמבר הוחלף על ידי הצרפתי ארסן ונגר.

שני דאבלים נוספים (1996 - 2003)

רמת המשחק של המועדון השתפרה רבות תחת הדרכתו של ונגר, ובעונת 1996/1997 הוא סיים במקום השלישי, עם מספר נקודות זהה לניוקאסל יונייטד אך עם הפרש שערים נחות, ובכך העפיל המועדון לגביע אופ"א (במקום לליגת האלופות, שהמקום השני מוביל אליו). ונגר בנה מחדש את סגל המועדון תוך התבססות על מספר שחקנים צרפתים שלא היו מוכרים לפני כן. לפני שוונגר חתם על החוזה הרשמי הוא המליץ להביא את פטריק ויירה, ובקיץ 1997 הגיעו למועדון, לפי המלצתו, ההולנדי מארק אוברמארס והצרפתים ניקולא אנלקה ועמנואל פטי. בין השחקנים הוותיקים ששולבו בסגל היו אדמס, דיקסון, וינטרברן, קיאון ובולד, ובנוסף להם פט רייס המשיך בתפקיד עוזר המאמן.

בעונת 1997/1998 היה ונגר למאמן הזר הראשון שזכה באליפות הליגה האנגלית. במהלך העונה היה המועדון בפיגור של 12 נקודות מהמקום הראשון, אך הצליח לחזור מהפיגור. המועדון הבטיח את זכייתו באליפות לאחר הניצחון 4 - 0 על אברטון ב-3 במאי, שני מחזורים לפני תום העונה. 13 ימים לאחר מכן הצליחו שחקני ארסנל לגבור על ניוקאסל יונייטד בגמר גביע ה-FA, ובכך השלים המועדון דאבל נוסף. באותה עונה הבקיע החלוץ איאן רייט את שערו ה-185 במדי ארסנל, ועבר את קליף באסטין בטבלת כובשי השערים. בקיץ 1998 הוא עזב את ארסנל.

בשנים שלאחר הדאבל המועדון לא הצליח לזכות בתארים נוספים, וזאת למרות החתמתם של פרדי יונגברי ותיירי הנרי. המועדון שהה במקום הראשון בטבלה לאורך רוב עונת 1998/1999, אך ירד ממנו לאחר הפסד ללידס יונייטד, ולבסוף הפסיד את האליפות למנצ'סטר יונייטד. במשחק החוזר האחרון בהיסטוריה של גביע ה-FA הפסיד המועדון למנצס'טר יונייטד לאחר הארכה. חזרת ארסנל לליגת האלופות לראשונה מזה שבע שנים לא הייתה מוצלחת, כיוון שהמועדון לא הצליח לעבור את שלב הבתים של הטורניר.

את עונת 1999/2000 סיים המועדון במקום השני בליגה, בפער של 18 נקודות ממנצ'סטר יונייטד. בליגת האלופות המועדון סיים במקום השלישי בבית שאליו הוגרל, ולפיכך עבר לשחק בגביע אופ"א. המועדון הצליח להעפיל למשחק הגמר שנערך בקופנהגן, אך הפסיד בו בדו-קרב בעיטות עונשין לגלאטסראיי.

גם בעונת 2000/2001 הצליח המועדון לסיים במקום השני, בפער של עשר נקודות ממנצ'סטר יונייטד. באותה עונה המועדון התמקד בטורנירי הגביע ובאירופה. בגמר גביע ה-FA שנערך, באצטדיון המילניום בקארדיף, הצליח פרדי יונגברי להעלות את ארסנל ליתרון של 1 - 0 נגד ליברפול, אך מייקל אואן הבקיע שני שערים וניצח במשחק. המועדון הצליח להעפיל עד לרבע גמר ליגת האלופות (לראשונה מאז 1972), אך הודח על ידי ולנסיה בגלל שערי חוץ.

ונגר נאלץ להחליף את רוב הסגל שזכה בדאבל ב-1998; אנלקה, אוברמארס ופטי עזבו למועדונים ספרדיים תמורת סכומי כסף גבוהים. מספר שחקני הגנה היו מבוגרים מאוד; בולד ווינטרברן עזבו את המועדון, ואדמס ודיקסון שיחקו רק עוד עונה אחת לפני פרישתם. ונגר החליט להחתים את סול קמפבל ולאורן על מנת להתמודד עם עזיבת שחקני ההגנה, והוא העלה את אשלי קול מקבוצת הנוער, חיזק את חוליית הקישור של המועדון באמצעות רובר פירס וסילבן וילטור הצרפתיים ובמקביל, תיירי הנרי הצליח להסתגל לסגנון המשחק בפרמייר ליג, והחל להבקיע שערים רבים.

בעונת 2001/2002 הצליח המועדון לזכות בדאבל השלישי בתולדותיו, בעיקר בזכות יכולת גבוהה בהתקפה; ארסנל היה המועדון היחיד שהבקיע בכל אחד ממשחקי הליגה, ולא הפסיד במשחקי החוץ. עד לפברואר המירוץ לאליפות היה צמוד, אך בחודש זה המועדון החל ברצף של 13 ניצחונות רצופים בליגה, וסיים את העונה בפער של שבע נקודות מליברפול שבמקום השני. המועדון הבטיח את הזכייה במשחק הלפני אחרון של העונה, לאחר שגבר על מנצ'סטר יונייטד באולד טראפורד. שבוע אחד לפני כן הצליח המועדון לנצח את צ'לסי בגמר גביע ה-FA, וזכה בתואר בפעם השמינית בתולדותיו.

בעונת 2002/2003 המועדון הצליח לזכות פעם נוספת בגביע ה-FA, והיה למועדון הראשון שעשה זאת מזה עשרים שנים. השמחה על הישג זה הועבה לאחר ההפסד הביתי ללידס יונייטד שהבטיח רשמית את זכיית מנצ'סטר יונייטד באליפות, בעיקר כיוון שמספר שבועות קודם לכן הפער בין שני המועדונים עמד על שמונה נקודות לטובת ארסנל.

"הבלתי מנוצחים" וגמר ליגת האלופות (2003 - 2006)

שחקני ארסנל וברצלונה לפני תחילת משחק גמר ליגת האלופות

הקפטן פטריק ויירה מניף את גביע אליפות הפרמייר ליג בסוף עונת 2003/2004

ההפסד הביתי ללידס היה הפסד הליגה האחרון של המועדון במשך תקופה ארוכה. עונת 2003/2004 הייתה עונת שיא מבחינת המועדון, כיוון שהצליח לזכות באליפות ללא הפסד (26 ניצחונות ו-12 תוצאות תיקו), וסיים בפער של 11 נקודות מצ'לסי. ארסנל היה המועדון השני שהגיע להישג הזה, כאשר המועדון הקודם שעשה זאת היה פרסטון נורת' אנד בעונת 1888/1889, אם כי באותה עונה שוחקו רק 22 משחקים. צ'לסי ומנצ'סטר יונייטד גמלו לארסנל על אליפות זו, כאשר הדיחו את המועדון ברבע גמר ליגת האלופות ובחצי גמר גביע ה-FA בהתאמה.

בעונת 2004/2005 דורג המועדון במקום השני, בפער של 12 נקודות מצ'לסי. בעונה זו המועדון קבע שיא ליגה של 49 משחקים רצופים ללא הפסד, שהסתיים בהפסד למנצ'סטר יונייטד באולד טראפורד. כתוצאה מהפסד זה חלה ירידה מסוימת ברמת המשחק של המועדון, אך השחקנים התאוששו והצליחו לסיים במקום השני, כאשר בדרך הם מביסים את אברטון בתוצאה 7 - 0. בליגת האלופות המועדון הודח על ידי באיירן מינכן בסיבוב השני. לאחר מכן הצליח המועדון לזכות בגביע ה-FA בעקבות הניצחון בגמר על מנצ'סטר יונייטד, והיה זה התואר היחיד של ארסנל בעונה זו.

בקיץ 2005 עזב פטריק ויירה ליובנטוס, והייתה זו אחת הסיבות לכך שהמועדון לא הצליח לזכות בתואר כלשהו בעונה שלאחר מכן. לאורך רוב העונה המועדון היה מדורג במקום החמישי או מתחתיו, וכמעט שהפסיד את ההעפלה לליגת האלופות לראשונה מאז 1997, וזאת למרות מספר ניצחונות ליגה בפער גדול (כולל 7 - 0 נגד מידלסברו). אולם, המועדון הצליח לנצח בכל שלושת המשחקים, כולל 4 - 2 נגד ויגאן אתלטיק במשחק האחרון אי פעם שנערך בהייבורי, והצליח להעפיל למקום הרביעי על חשבון טוטנהאם הוטספר.

באותה עונה המועדון זכה להצלחה רבה בליגת האלופות, ולראשונה בהיסטוריה שלו הגיע לגמר הטורניר. הייתה זו גם הפעם הראשונה שבה מועדון לונדוני מגיע למשחק הגמר. המועדון סיים את שלב הבתים במקום הראשון, ובשלבי הנוק-אאוט הדיח את ריאל מדריד, יובנטוס וויאריאל, ותוך כדי כך קבע שיא טורניר של עשרה משחקים ללא ספיגת שער. במשחק הגמר נגד ברצלונה הורחק השוער ינס להמן בשלב מוקדם יחסית של המשחק, והמועדון נותר בנחיתות מספרית. למרות זאת הצליח סול קמפבל להבקיע שער יתרון לקראת סוף המחצית הראשונה. לאחר הבקעת השער שחקני המועדון נותרו בעיקר בהגנה, ולבסוף ספגו שני שערים מרגליהם של כדורגלני ברצלונה סמואל אטו וז'וליאנו בלטי שקבעו את תוצאת המשחק על 2 - 1 לטובת המועדון הקטלאני.

המעבר לאצטדיון האמירויות (2006 ואילך)

אצטדיון האמירויות ביום של משחק הפרידה מדניס ברגקאמפ, שהיה המשחק הראשון ששוחק באצטדיון

בתקופה שלאחר דו"ח טיילור הוגבלה תכולתו של האצטדיון בהייבורי ל-38,500 צופים; במשחקים רבים נמכרו כל הכרטיסים, והמועדון לא הצליח להגדיל את הכנסותיו ממכירת כרטיסים. כתוצאה מכך הכריז המועדון כבר ב-1999 כי בכוונתו לעבור לשחק באזור אשברטון גרוב; שם בניית האצטדיון החדש החלה בדצמבר 2002, וביולי 2006 נפתח אצטדיון האמירויות, שהיה מוכן לפתיחת עונת 2006/2007. המועדון לא היטיב לשחק בעונה זו ברוב המסגרות, ובסופה סיים רק במקום הרביעי ובשוויון נקודות עם ליברפול שבמקום השלישי. ונגר התבסס על שחקני מילואים ושחקנים צעירים, והוביל את המועדון לגמר גביע הליגה שהסתיים בהפסד לצ'לסי. בתחרויות האחרות המועדון הצליח פחות; בליגת האלופות הוא הודח על ידי איינדהובן בשלב שמינית הגמר, ובסיבוב החמישי של גביע ה-FA נוצח על ידי בלקברן רוברס.

המועדון היה מועמד לרכישה על ידי שני משקיעים זרים בשנת 2007. הראשון היה איש עסקים אמריקני בשם סטן קרונק, שהחל מאפריל 2007 מחזיק או שולט ב-12.19% ממניות המועדון. כתוצאה מכך החליט דייוויד דין, סגן יושב-ראש ארסנל, להתפטר מתפקידו בחבר המנהלים. ברשותו של דין היו 14.6% ממניות המועדון, ובסופו של דבר הוא החליט למוכרן לחברת "רד אנד וייט הולדינגס" שבבעלות המיליארדר הרוסי אלישר אוסמנוב ואיש העסקים הלונדוני פרהד מושירי. בתמורה לכך התמנה דין ליושב ראש חברת ההחזקות; פיטר היל-ווד, יושב ראש המועדון, הצהיר כי שאר חברי ההנהלה לא ימכרו את החזקותיהם במועדון, המהוות 45.45% מכלל המניות, עד אפריל 2008 - לכל הפחות.

לפני ובמהלך עונת 2006/2007, שוחררו שחקני מפתח רבים, כולל אשלי קול, סול קמפבל, לאורן, פרדריק ליונברג ותיירי הנרי, המחזיק בתואר מלך השערים של המועדון בכל הזמנים. רק שלושה שחקני הרכב מעונת האליפות ב-2004 נותרו, ולהרכב הראשון קודמו שחקנים כגון ססק פברגאס, רובין ואן-פרסי, עמנואל אדבאיור וגאל קלישי. המועדון החל את העונה בצורה טובה, אך נחלש בהמשך וסיים במקום השלישי. הצלחתו בטורנירים האחרים הייתה מוגבלת גם-כן; ברבע הגמר של ליגת האלופות הודח המועדון על ידי ליברפול, בסיבוב החמישי של גביע ה-FA על ידי מנצ'סטר יונייטד, ובחצי גמר גביע הליגה הפסיד לטוטנהאם הוטספר בתוצאה 2 - 6, בסיכום שני המשחקים שכללו את התבוסה הראשונה מזה תשע שנים בדרבי של צפון לונדון.

בעונת 2008/2009 הצליח ונגר להשאיר במועדון את עמנואל אדבאיור וססק פברגאס ולהביא את סמיר נאסרי, וזאת לאחר שאלכסנדר חלב ומתייה פלמיני עזבו לברצלונה ומילאן, בהתאמה. ב-2 בפברואר 2009 הצטרף השחקן הרוסי אנדריי ארשאבין תמורת סכום של 17 מיליון לירות שטרלינג (סכום שיא למועדון). בעונה זו הצליח המועדון לסיים במקום ה-4 ולשוב ולהעפיל לליגת האלופות, כן העפיל לחצי גמר ליגת האלופות ולחצי גמר גביע ה-FA, אך הודח על ידי מנצ'סטר יונייטד וצ'לסי בהתאמה.

בעונת 2009/2010, איבד ונגר את עמנואל אדבאיור בטונים צורמים ואת קולו טורה למנצ'סטר סיטי, והביא את תומאס ורמאלן מאייאקס ואת סול קמפבל שהיה שחקן חופשי. הבאתו של סול קמפבל הייתה הפעם הראשונה שארסן ונגר החזיר שחקן שכבר שיחק בקבוצה בעבר. ארסנל סיימה במקום השלישי בליגה, והגיעה עד רבע גמר ליגת האלופות - שם הודחה על ידי ברצלונה. ארסנל הודחה מהגביע האנגלי בסיבוב הרביעי על ידי סטוק סיטי, והודחה מגביע הליגה ברבע הגמר על ידי מנצ'סטר סיטי.

בעונת 2010/2011 ונגר הצליח להשאיר את פברגאס בארסנל לאחר חיזורים רבים מברצלונה. הוא הצליח להביא את סבסטיאן סקילאצ'י מסביליה ואת לורן קוסיילני מלוריאן, בעוד אדוארדו עבר לשחטאר דונצק, גאלאס עבר ליריבה העירונית טוטנהאם, סילבסטרה עזב לורדר ברמן וסול קמפבל עזב לניוקאסל. בליגה ארסנל הייתה רוב העונה במקום השני, אך לקראת הסוף הקבוצה הדרדרה למקום השלישי, וסיימה במקום הרביעי בליגה. ארסנל הודחה בשמינית גמר ליגת האלופות שוב על ידי ברצלונה. המשחק נזכר עקב כרטיס אדום שערורייתי לרובין ואן פרסי, שקיבל במשחק הגומלין בברצלונה כרטיס צהוב שני כי הבקיע מעמדת נבדל למרות שריקה של השופט. ארסנל הודחה ברבע גמר הגביע האנגלי על ידי מנצ'סטר יונייטד, והפסידה בגמר גביע הליגה האנגלי לברמינגהאם סיטי מגול של אובפמי מרטינס בדקה ה-89.

בעונת 2013/2014 הקבוצה זכתה בגביע האנגלי לאחר ניצחון 3 - 2 נגד האל סיטי, בליגת האלופות הגיעה בפעם הרביעית ברציפות לשמינית הגמר בה הפסידה לבאיירן מינכן, בגביע הליגה הפסידה בסיבוב הרביעי לצ'לסי, ובליגה סיימה במקום הרביעי. לקראת עונת 2014/2015 צירפה ארסנל שחקנים כמו אלכסיס סאנצ'ס ודני ולבק. באותה עונה זכתה ארסנל בגביע האנגלי בפעם השנייה ברציפות לאחר ניצחון 4 - 0 על אסטון וילה, ובליגת האלופות הגיעה בפעם החמישית ברציפות לשמינית הגמר, אז הפסידה למונקו. בגביע הליגה הפסידה בסיבוב השלישי לסאות'המפטון, ובליגה סיימה במקום השלישי. בעונת 2015/2016 סיימה הקבוצה במקום השני בליגה אחרי לסטר סיטי, בליגה האלופות הודחה בפעם השישית ברציפות בשמינית הגמר על ידי ברצלונה, בגביע האנגלי הודחה ברבע הגמר על ידי ווטפורד, והפסידה בסיבוב הרביעי בגביע הליגה לשפילד ונסדיי.

בעונת 2016/2017 סיימה ארסנל במקום החמישי בפרמייר ליג. הודחה בשמינית גמר ליגת האלופות על ידי באיירן מינכן אשר ניצחה אותה 2–10 בסיכום שני המשחקים. זכתה בגביע לאחר ניצחון 1–2 על צ'לסי. זכתה גם במגן הקהילה לאחר ניצחון על צ'לסי בפנדלים.

בעונת 2017/2018 סיימה במקום השישי בפרמייר ליג, והודחה על ידי אתלטיקו מדריד בשלב חצי הגמר בליגה האירופית. מאמן הקבוצה ארסן ונגר שאימן אותה במשך 22 הודיע על סיום תפקידו בקבוצה, ובמקומו מונה אונאי אמרי למאמן הקבוצה ב-23 במאי 2018. בעונתו הראשונה של אמרי כמאמן סיימה ארסנל במקום החמישי בליגה והגיעה למשחק הגמר של הליגה האירופית, שם הפסידה לצ'לסי בתוצאה 1–4. ב-29 בנובמבר 2019 פוטר אמרי ובמקומו מונה למאמן זמני כדורגלן העבר של ארסנל ועוזר המאמן באותה תקופה, פרדריק יונגברי. ב-20 בדצמבר 2019 מונה שחקן המועדון והקפטן לשעבר מיקל ארטטה כמאמן הקבוצה.

את עונת 2019/2020 סיימה הקבוצה במקום השמיני בפרמייר ליג, המיקום הנמוך ביותר שלה מאז עונת 1994/1995, אך ניצחה את צ'לסי בתוצאה 1–2 בגמר גביע ה-FA והגדילה את שיא הזכיות שלה במפעל ל-14. לאחר עונה זו שונה תיאור המשרה בה החזיק ארטטה מ"מאמן ראשי" ל"מנג'ר". ב-18 באפריל 2021 הודיעו ראשי ארסנל על הצטרפותה לסופר ליג, אך נסוגו מכך לאור ביקורת נרחבת. את עונת 2020/2021 סיימה ארסנל פעם נוספת במקום השמיני בליגה וכתוצאה מכך לא השתתפה בעונה שלאחר מכן בשום מפעל אירופי, בפעם הראשונה מזה 26 שנים.

במהלך חלון ההעברות של קיץ 2021, ארסנל ביצעה מספר החתמות מבטיחות לעתיד כגון בן וייט ומרטין אודגור, והחתמות אלו עזרו לארסנל לחזור למסגרות האירופיות בסיום עונת 2021/2022, כשהיו קרובים לחזור לליגת האלופות בפעם הראשונה מאז 2017, אך איבדו את המקום לקראת סוף העונה.

עונת 2022/2023 התחילה בצורה מרשימה מאוד, כשארסנל הייתה במקום הראשון בליגה עם מעל 50 נקודות לאחר 19 משחקים, בתום הסיבוב הראשון של העונה. אולם הקבוצה הציגה יכולת חלשה יותר בסיבוב השני של העונה, ויריבתם, מנצ'סטר סיטי, זכתה בליגה בפעם השלישית ברציפות. בעונה שלאחר מכן, 2023/2024, ארסנל השלימה את ההחתמה היקרה ביותר בהיסטוריית המועדון כשהחתימה את דקלן רייס במעל 100 מיליון יורו. ארסנל שיחקה בליגת האלופות בפעם הראשונה מאז עזיבת ארסן ונגר, אך הודחה ברבע הגמר מול באיירן מינכן, וגם בפרמייר ליג שוב פעם סיימה במקום השני אחרי מנצ'סטר סיטי. ארסנל השיגה 89 נקודות, הסכום הגבוה ביותר שלה מזה 20 שנה.

סטטיסטיקות לפי עונה

עונה	ליגה									גביע ה-FA‏	גביע הליגה	אירופה
	רמה	משחקים	ניצחונות	תיקו	הפסדים	שערי זכות	שערי חובה	נקודות	מיקום
1889/1890	—	–	–	–	–	–	–	–	–	סיבוב רביעי
1890/1891	—	–	–	–	–	–	–	–	–	סיבוב ראשון
1891/1892	—	–	–	–	–	–	–	–	–	סיבוב ראשון
1892/1893	—	–	–	–	–	–	–	–	–	סיבוב ראשון
1893/1894	ליגה 2	28	12	4	12	52	55	28	9	סיבוב ראשון
1894/1895	ליגה 2	30	14	6	10	75	58	34	8	סיבוב ראשון
1895/1896	ליגה 2	30	14	4	12	58	42	32	7	סיבוב ראשון
1896/1897	ליגה 2	30	13	4	13	68	70	30	10	סיבוב חמישי
1897/1898	ליגה 2	30	16	5	9	69	49	37	5	סיבוב ראשון
1898/1899	ליגה 2	34	18	5	11	72	41	41	7	סיבוב ראשון
1899/1900	ליגה 2	34	16	4	14	61	43	36	8	סיבוב שלישי
1900/1901	ליגה 2	34	15	6	13	39	35	36	7	סיבוב שני
1901/1902	ליגה 2	34	18	6	10	50	26	42	4	סיבוב ראשון
1902/1903	ליגה 2	34	20	8	6	66	30	48	3	סיבוב ראשון
1903/1904	ליגה 2	34	21	7	6	91	22	49	2	סיבוב שני
1904/1905	ליגה 1	34	12	9	13	36	40	33	10	סיבוב ראשון
1905/1906	ליגה 1	38	15	7	16	62	64	37	12	חצי גמר
1906/1907	ליגה 1	38	20	4	14	66	59	44	7	חצי גמר
1907/1908	ליגה 1	38	12	12	14	51	63	36	14	סיבוב ראשון
1908/1909	ליגה 1	38	14	10	14	52	49	38	6	סיבוב שני
1909/1910	ליגה 1	38	11	9	18	37	67	31	18	סיבוב שני
1910/1911	ליגה 1	38	13	12	13	41	49	38	10	סיבוב שני
1911/1912	ליגה 1	38	15	8	15	55	59	38	10	סיבוב ראשון
1912/1913	ליגה 1	38	3	12	23	26	74	18	20	סיבוב שני
1913/1914	ליגה 2	38	20	9	9	54	38	49	3	סיבוב ראשון
1914/1915	ליגה 2	38	19	5	14	69	41	43	5	סיבוב שני
ב-1915 הושעו כל משחקי הכדורגל המקצועניים בעקבות פריצת מלחמת העולם הראשונה, ובמקומם נערכו ליגות אזוריות. התוצאות שלהלן אינן נחשבות לרשמיות
1915/1916	הפוטבול ליג הלונדונית המשולבת	36	13	9	14	62	77	35	11	—
1916/1917	הפוטבול ליג הלונדונית המשולבת	40	19	10	11	62	47	48	5	—
1917/1918	הפוטבול ליג הלונדונית המשולבת	36	16	5	15	76	57	37	5	—
1918/1919	הפוטבול ליג הלונדונית המשולבת	36	20	5	11	2	4	45	2	—
ב-1919 התחדשו משחקי הכדורגל הרשמיים
1919/1920	ליגה 1	42	15	12	15	56	58	42	10	סיבוב שני
1920/1921	ליגה 1	42	15	14	13	59	63	44	9	סיבוב ראשון
1921/1922	ליגה 1	42	15	7	20	47	56	37	17	רבע גמר
1922/1923	ליגה 1	42	16	10	16	61	62	42	11	סיבוב ראשון
1923/1924	ליגה 1	42	12	9	21	40	63	33	19	סיבוב שני
1924/1925	ליגה 1	42	14	5	23	46	58	33	20	סיבוב ראשון
1925/1926	ליגה 1	42	22	8	12	87	63	52	2	רבע גמר
1926/1927	ליגה 1	42	17	9	16	77	86	43	11	סגנות
1927/1928	ליגה 1	42	13	15	14	82	86	41	10	חצי גמר
1928/1929	ליגה 1	42	16	13	13	77	72	45	9	רבע גמר
1929/1930	ליגה 1	42	14	11	17	78	66	39	14	זכייה
1930/1931	ליגה 1	42	28	10	4	127	59	66	1	סיבוב רביעי
1931/1932	ליגה 1	42	22	10	10	90	48	54	2	סגנות
1932/1933	ליגה 1	42	25	8	9	118	61	58	1	סיבוב שלישי
1933/1934	ליגה 1	42	25	9	8	75	47	59	1	רבע גמר
1934/1935	ליגה 1	42	23	12	7	115	46	58	1	רבע גמר
1935/1936	ליגה 1	42	15	15	12	78	48	45	6	זכייה
1936/1937	ליגה 1	42	18	16	8	80	49	52	3	רבע גמר
1937/1938	ליגה 1	42	21	10	11	77	44	52	1	סיבוב חמישי
1938/1939	ליגה 1	42	19	9	14	55	41	47	5	סיבוב שלישי
1939/1940	ליגה 1	3	2	1	0	8	4	5	3	—
בספטמבר 1939 הושעו משחקי הכדורגל הרשמיים בעקבות פריצת מלחמת העולם השנייה, כאשר עונת 1939/1940 מבוטלת, ובמקומה נערכות ליגות מקומיות. התוצאות שלהלן נחשבות ללא רשמיות
1939/1940	ליגת המלחמה הדרומית	19	13	5	1	62	22	30	1	סיבוב שלישי בגביע המלחמה של הפוטבול ליג
	ליגת המלחמה הדרומית	18	9	5	4	41	26	23	3
1940/1941	הליגה האזורית הדרומית	19	10	5	4	66	38	–	4	סגנות גביע המלחמה של הפוטבול ליג מקום 4 בתחרות ההעפלה לגביע המלחמה של לונדון
1941/1942	ליגת המלחמה של לונדון	30	23	2	5	108	43	48	1	חצי הגמר בגביע המלחמה של לונדון
1942/1943	הפוטבול ליג הדרומית	28	21	1	6	102	40	43	1	זכייה בגביע המלחמה של הפוטבול ליג
1943/1944	הפוטבול ליג הדרומית	31	14	10	7	74	45	38	4	מקום 4 בתחרות ההעפלה לגביע המלחמה של הפוטבול ליג
1944/1945	הפוטבול ליג הדרומית	31	14	4	13	78	68	31	8	חצי גמר גביע המלחמה של הפוטבול ליג
משחקי גביע ה-FA התחדשו ב-1945, אך הליגות נותרו במתכונת אזורית
1945/1946	הפוטבול ליג הדרומית	42	16	11	15	76	73	43	11	סיבוב שלישי
הפוטבול ליג חזרה לפעול במתכונת רגילה ב-1946
1946/1947	ליגה 1	42	16	9	17	72	70	41	13	סיבוב שלישי
1947/1948	ליגה 1	42	23	13	6	81	32	59	1	סיבוב שלישי
1948/1949	ליגה 1	42	18	13	11	74	44	49	5	סיבוב רביעי
1949/1950	ליגה 1	42	19	11	12	79	55	49	6	זכייה
1950/1951	ליגה 1	42	19	9	14	73	56	47	5	סיבוב חמישי
1951/1952	ליגה 1	42	21	11	10	80	61	53	3	סגנות
1952/1953	ליגה 1	42	21	12	9	97	64	54	1	רבע גמר
1953/1954	ליגה 1	42	15	13	14	75	73	43	12	סיבוב רביעי
1954/1955	ליגה 1	42	17	9	16	69	63	43	9	סיבוב רביעי
1955/1956	ליגה 1	42	18	10	14	60	61	46	5	רבע גמר
1956/1957	ליגה 1	42	21	8	13	85	69	50	5	רבע גמר
1957/1958	ליגה 1	42	16	7	19	73	85	39	12	סיבוב שלישי
1958/1959	ליגה 1	42	21	8	13	88	68	50	3	סיבוב חמישי
1959/1960	ליגה 1	42	15	9	18	68	80	39	13	סיבוב שלישי
1960/1961	ליגה 1	42	15	11	16	77	85	41	11	סיבוב שלישי	-
1961/1962	ליגה 1	42	16	11	15	71	72	43	10	סיבוב רביעי	-
1962/1963	ליגה 1	42	18	10	14	86	77	46	7	סיבוב חמישי	-
1963/1964	ליגה 1	42	17	11	14	90	82	45	8	סיבוב חמישי	-	סיבוב שני בגביע ערי הירידים
1964/1965	ליגה 1	42	17	7	18	69	75	41	13	סיבוב רביעי	-
1965/1966	ליגה 1	42	12	13	17	62	75	37	14	סיבוב שלישי	-
1966/1967	ליגה 1	42	16	14	12	58	47	46	7	סיבוב חמישי	סיבוב שלישי
1967/1968	ליגה 1	42	17	10	15	60	56	44	9	סיבוב חמישי	סגנות
1968/1969	ליגה 1	42	22	12	8	56	27	56	4	סיבוב חמישי	סגנות
1969/1970	ליגה 1	42	12	18	12	51	49	42	12	סיבוב שלישי	סיבוב שלישי	זכייה בגביע ערי הירידים
1970/1971	ליגה 1	42	29	7	6	71	29	65	1	זכייה	סיבוב רביעי	רבע גמר גביע ערי הירידים
1971/1972	ליגה 1	42	22	8	12	58	40	52	5	סגנות	סיבוב רביעי	רבע גמר גביע אירופה
1972/1973	ליגה 1	42	23	11	8	57	43	57	2	חצי גמר	רבע גמר
1973/1974	ליגה 1	42	14	14	14	49	51	42	10	סיבוב רביעי	סיבוב שני
1974/1975	ליגה 1	42	13	11	18	47	49	37	16	רבע גמר	סיבוב שני
1975/1976	ליגה 1	42	13	10	19	47	53	36	17	סיבוב שלישי	סיבוב שני
1976/1977	ליגה 1	42	16	11	15	64	59	43	8	סיבוב חמישי	רבע גמר
1977/1978	ליגה 1	42	21	10	11	60	37	52	5	סגנות	חצי גמר
1978/1979	ליגה 1	42	17	14	11	61	48	48	7	זכייה	סיבוב שני	סיבוב שלישי גביע אופ"א
1979/1980	ליגה 1	42	18	16	8	52	36	52	4	סגנות	רבע גמר	סגנות גביע המחזיקות
1980/1981	ליגה 1	42	19	15	8	61	45	53	3	סיבוב שלישי	סיבוב רביעי
1981/1982	ליגה 1	42	20	11	11	48	37	71	4	סיבוב שלישי	סיבוב רביעי	סיבוב שני בגביע אופ"א
1982/1983	ליגה 1	42	16	10	16	58	56	58	10	חצי גמר	חצי גמר	סיבוב ראשון בגביע אופ"א
1983/1984	ליגה 1	42	18	9	15	74	60	63	6	סיבוב שלישי	סיבוב רביעי
1984/1985	ליגה 1	42	19	9	14	61	49	66	7	סיבוב רביעי	סיבוב שלישי
1985/1986	ליגה 1	42	20	9	13	49	47	69	7	סיבוב חמישי	רבע גמר
1986/1987	ליגה 1	42	20	10	12	58	35	70	4	רבע גמר	זכייה
1987/1988	ליגה 1	40	18	12	10	58	39	66	6	רבע גמר	סגנות
1988/1989	ליגה 1	38	22	10	6	73	36	76	1	סיבוב שלישי	סיבוב שלישי
1989/1990	ליגה 1	38	18	8	12	54	38	62	4	סיבוב רביעי	סיבוב רביעי
1990/1991	ליגה 1	38	24	13	1	74	18	83	1	חצי גמר	סיבוב רביעי
1991/1992	ליגה 1	42	19	15	8	81	46	72	4	סיבוב שלישי	סיבוב שלישי	סיבוב שני בגביע אירופה
ב-1992 פרשו מועדוני הליגה הראשונה מהפוטבול ליג, והקימו את הפרמייר ליג
1992/1993	פרמייר ליג	42	15	11	16	40	38	56	10	זכייה	זכייה
1993/1994	פרמייר ליג	42	18	17	7	53	28	71	4	סיבוב רביעי	סיבוב רביעי	זכייה בגביע המחזיקות
1994/1995	פרמייר ליג	42	13	12	17	52	49	51	12	סיבוב שלישי	רבע גמר	סגנות גביע המחזיקות
1995/1996	פרמייר ליג	38	17	12	9	49	32	63	5	סיבוב שלישי	חצי גמר
1996/1997	פרמייר ליג	38	19	11	8	62	32	68	3	סיבוב רביעי	סיבוב רביעי	סיבוב ראשון בגביע אופ"א
1997/1998	פרמייר ליג	38	23	9	6	68	33	78	1	זכייה	חצי גמר	סיבוב ראשון בגביע אופ"א
1998/1999	פרמייר ליג	38	22	12	4	59	17	78	2	חצי גמר	סיבוב רביעי	שלב הבתים של ליגת האלופות
1999/2000	פרמייר ליג	38	22	7	9	73	43	73	2	סיבוב רביעי	סיבוב רביעי	סגנות גביע אופ"א
2000/2001	פרמייר ליג	38	20	10	8	63	38	70	2	סגנות	סיבוב שלישי	רבע גמר ליגת האלופות
2001/2002	פרמייר ליג	38	26	9	3	79	36	87	1	זכייה	רבע גמר	שלב הבתים השני של ליגת האלופות
2002/2003	פרמייר ליג	38	23	9	6	85	42	78	2	זכייה	סיבוב שלישי	שלב הבתים השני של ליגת האלופות
2003/2004	פרמייר ליג	38	26	12	0	73	26	90	1	חצי גמר	חצי גמר	רבע גמר ליגת האלופות
2004/2005	פרמייר ליג	38	25	8	5	87	36	83	2	זכייה	רבע גמר	שמינית גמר ליגת האלופות
2005/2006	פרמייר ליג	38	20	7	11	68	31	67	4	סיבוב רביעי	חצי גמר	סגנות ליגת האלופות
2006/2007	פרמייר ליג	38	19	11	8	63	35	68	4	סיבוב חמישי	סגנות	שמינית גמר ליגת האלופות
2007/2008	פרמייר ליג	38	24	11	3	74	31	83	3	סיבוב חמישי	חצי גמר	רבע גמר ליגת האלופות
2008/2009	פרמייר ליג	38	20	12	6	68	37	72	4	חצי גמר	רבע גמר	חצי גמר ליגת האלופות
2009/2010	פרמייר ליג	38	23	6	9	83	41	75	3	סיבוב רביעי	רבע גמר	רבע גמר ליגת האלופות
2010/2011	פרמייר ליג	38	19	11	8	72	43	68	4	רבע גמר	סגנות	שמינית גמר ליגת האלופות
2011/2012	פרמייר ליג	38	21	7	10	74	49	70	3	סיבוב רביעי	רבע גמר	שמינית גמר ליגת האלופות
2012/2013	פרמייר ליג	38	21	10	7	72	35	73	4	סיבוב חמישי	רבע גמר	שמינית גמר ליגת האלופות
2013/2014	פרמייר ליג	38	24	7	7	68	41	79	4	זכייה	סיבוב שלישי	שמינית גמר ליגת האלופות
2014/2015	פרמייר ליג	38	22	9	7	71	36	75	3	זכייה	סיבוב שלישי	שמינית גמר ליגת האלופות
2015/2016	פרמייר ליג	38	20	11	7	65	35	71	2	רבע גמר	סיבוב רביעי	שמינית גמר ליגת האלופות
2016/2017	פרמייר ליג	38	23	6	9	77	44	75	5	זכייה	סיבוב חמישי	שמינית גמר ליגת האלופות

לקריאה נוספת

• ניק הורנבי, קדחת המגרש, אינדיגו, 1992, יצא לאור בעברית בהוצאת עגור ב-1994 (ISBN 1-84018-900-2)‏
• פיל סואר ומרטין טיילר, The Official Illustrated History of Arsenal, המלין, 2005 (ISBN 0-600-61344-5)
• ג'ון ספרלינג, Rebels For The Cause: The Alternative History of Arsenal Football Club, מיינסטרים, 2004 (ISBN 0-575-40015-3)
• טוני אדמס ואיאן רידלי, Addicted, הרפר קולינס, 1998 (ISBN 0-00-218795-7)
• איימי לורנס, Proud to Say That Name: The Marble Hall of Fame, מיינסטרים, 1997 (ISBN 1-85158-898-1)
• ג'ם מיידמנט, The Official Arsenal 100 Greatest Games, המלין, 2005 (ISBN 0-600-61376-3)
• דייוויד טוסל, Seventy-One Guns: The Year of the First Arsenal Double, מיינסטרים, 2002 (ISBN 1-84018-589-9)
• גרהאם וויבר, Gunners' Glory: 14 Milestones in Arsenal's History, מיינסטרים, 2005 (ISBN 1-84018-667-4)

קישורים חיצוניים

• היסטוריה של ארסנל באתר הרשמי של המועדון (באנגלית)
• נתונים סטטיסטיים על ארסנל באתר Arseweb (באנגלית)
• היסטוריה של ארסנל באתר Arsenal-Mania (באנגלית)

הערות שוליים

ערך מומלץ