הכנסת החמש עשרה

הכנסת החמש עשרה, שהרכבה נקבע בבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה, הושבעה ב-7 ביוני 1999 (כ"ג בסיוון ה'תשנ"ט) וכיהנה עד להשבעת הכנסת השש עשרה ב-17 בפברואר 2003.

הכנסת החמש עשרה

ממשלות	הממשלה העשרים ושמונה הממשלה העשרים ותשע
תקופת כהונה	7 ביוני 1999 – 17 בפברואר 2003 (3 שנים)
מערכת בחירות	17 במאי 1999
הנהגה
יו"ר הכנסת	אברהם בורג
ראש הממשלה	אהוד ברק ואריאל שרון
ראש הקואליציה	אופיר פינס-פז וזאב בוים
ראש האופוזיציה	אריאל שרון, יוסי שריד ובנימין בן אליעזר
הרכב הכנסת
מפלגת השלטון	ישראל אחת הליכוד
→ הכנסת הארבע עשרה הכנסת השש עשרה ←

בכנסת זו כהנו שתי ממשלות: ממשלת ישראל העשרים ושמונה וממשלת ישראל העשרים ותשע, ובמהלך כהונתה התקיימו הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה.

זקן חברי הכנסת ביום השבעתה היה חבר הכנסת שמעון פרס מסיעת ישראל אחת, שכיהן כיושב ראש הכנסת הזמני. ב-6 ביולי 1999 נבחר אברהם בורג ליו"ר הכנסת וכיהן בתפקיד זה עד לפיזורה.

ב-6 ביולי 1999 (כ"ב בתמוז ה'תשנ"ט), הציג אהוד ברק את ממשלתו בפני הכנסת החמש עשרה, וזכה לאמונם של 75 חברי כנסת מסיעות ישראל אחת, ש"ס, מרצ וישראל בעליה, מפלגת המרכז, מפד"ל ויהדות התורה.

ב-6 בפברואר 2001 נבחר אריאל שרון לראשות הממשלה, וב-7 במרץ הציג את ממשלתו בפני הכנסת.

חברי הכנסת מברכים את ראש הממשלה ברק ויו"ר הכנסת בורג ביום השבעת הממשלה

מצב פוליטי והרכבת הממשלה

תוצאות הבחירות לכנסת החמש עשרה

ערך מורחב – הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה

• ישראל אחת – 26 מושבים
• הליכוד – 19 מושבים
• ש"ס – 17 מושבים
• מרצ – 10 מושבים
• ישראל בעליה – 6 מושבים
• שינוי – 6 מושבים
• מפלגת המרכז – 6 מושבים
• מפד"ל – 5 מושבים
• יהדות התורה – 5 מושבים
• רע"ם – 5 מושבים
• האיחוד הלאומי – 4 מושבים
• ישראל ביתנו – 4 מושבים
• חד"ש – 3 מושבים
• עם אחד – 2 מושבים
• בל"ד – 2 מושבים

גושים פוליטיים

מושבים בכנסת שלהם זכו המפלגות והגושים בכנסת ה-15.

גוש	רשימות	מושבים
גוש השמאל	ישראל אחת, מרצ, עם אחד.	38 מושבים
גוש הימין	הליכוד, ישראל ביתנו, מפד"ל, האיחוד הלאומי,ישראל בעלייה.	38 מושבים
חרדים	ש"ס, יהדות התורה.	22 מושבים
גוש המרכז	מפלגת המרכז, שינוי.	12 מושבים
ערבים	חד"ש, רע"מ, בל"ד.	10 מושבים

הרכבת הממשלה ה-28

ערך מורחב – ממשלת ישראל העשרים ושמונה

הבחירות לכנסת ה-15 בשנת 1999 כללו גם בחירות אישיות לראשות הממשלה, בנוסף לבחירות לכנסת. בבחירות האישיות ניצח ברק ברוב גדול ונבחר להקים את הממשלה העשרים ושמונה. עם זאת, בעקבות שיטת 2 הפתקים, ניזוקו שתי המפלגות הגדולות, ישראל אחת והליכוד, אשר זכו יחד ל-45 מושבים בלבד, בהשוואה לכ־65-95 מושבים בכנסות הקודמות לה. מצב זה יצר תלות מוגזמת של מפלגת השלטון במפלגות הקטנות, ואילץ את ברק להקים קואליציית שמאל-דתיים בעייתית, עובדה שגרמה לקשיים רבים בהתנהלות הממשלה והביאה בהמשך לנפילתה. לאחר הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה בשנת 2001 בוטלה שיטת הבחירה הישירה עקב חוסר הצלחתה.

אירועים מרכזיים

ביום כינון הממשלה התפטר יושב ראש הליכוד ומועמדה לראשות הממשלה, בנימין נתניהו, מהכנסת.

הנושא החברתי-כלכלי

בבחירות לכנסת הבטיח ברק לפעול לחיזוק מערכת הבריאות, ושב לא אחת על ההבטחה כי ידאג לרווחת הזקנה ששכבה במסדרון בבית החולים בנהריה. מיד לאחר בחירת ברק לראש הממשלה שבתו הרופאים במשך 125 ימים. בתום השביתה הועלה שכר הרופאים המתמחים ב-25 אחוזים, קוצרו תורנויות לפחות מ-24 שעות והובטח כי הרופאים לא ישבתו במשך עשר השנים הבאות.

טרם הבחירות לכנסת המשק היה במיתון, וברק הצהיר כי ייצור מאות אלפי מקומות עבודה חדשים. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור האבטלה בשנת 2000 ירד, אך בצורה קלה – בתקופת כהונתו הירידה הייתה בסך הכל בכעשירית האחוז.

הסטודנטים, ששבתו בתקופת כהונת ממשלת נתניהו, תמכו בברק שהבטיח כי יוריד את שכר הלימוד. בתקופת כהונת הכנסת הוקמה ועדת וינוגרד שדנה בנושא. הוועדה המליצה על הורדה הדרגתית של שכר הלימוד האקדמי בתוך תקופה של 5 שנים, מסכום של כ־10,000 ש"ח בשנת תשס"א לכ־5,000 ש"ח בשנת תשס"ו. הוועדה קבעה שיש להפחית 14% משכר הלימוד בשנת הלימודים תשס"ב, ובשנים לאחר מכן – הפחתה של 9% לשנה. בסופו של התהליך, אמור היה שכר הלימוד לרדת בשיעור של 50% ביחס לשכר הלימוד ששולם בשנת הלימודים תשס"א (10,463 ₪). סמוך למועד הבחירות המיוחדות לכנסת אימץ ברק את המלצות הוועדה.

לאחר הבחירות מינה ברק את ועדת בן בסט, במטרה שתציע רפורמה במערכת המס. מטרת הרפורמה הייתה הורדת המיסים שמשלם האזרח לפחות מ-55 אחוזים. הוועדה הגישה מספר המלצות לרפורמה במערכת המס שאומצו, אולם הרפורמה הוקפאה בעקבות התנגדות הסתדרות העובדים וסקטורים נוספים.

תחילת התפוררות הקואליציה

יהדות התורה פרשה מן הממשלה בספטמבר 1999 בעקבות סכסוך סביב העברת משחן (חלק מטורבינה של חברת החשמל) בשבת. מרצ פרשה כשנה לאחר מכן, ביוני 2000, לאחר סכסוך בין שר החינוך יוסי שריד לבין סגנו מטעם ש"ס משולם נהרי ותמיכת רה"מ ברק בעמדת ש"ס. על אף פרישתה מן הממשלה המשיכה מרצ לתמוך בה.

נסיגת צה"ל מלבנון

ראש הממשלה ברק הבטיח במערכת הבחירות שבתוך שנה מיום היבחרו יצא צה"ל מרצועת הביטחון. למרות שישראל הייתה מעוניינת שהיציאה מלבנון תהיה תוך כדי הסכם עם סוריה ולבנון, השיחות עם סוריה נכשלו, והיה ברור כי נסגרו גם הדרכים לשלום עם לבנון. ברק החליט לקחת את הסיכון ולהמשיך בתוכניתו להוצאת צה"ל גם ללא הסדר, וזאת למרות דאגת הדרג הצבאי מהמצב שייווצר לאחר מכן. התאריך המיועד לנסיגה היה 6 ביולי 2000, אך לבסוף נסוג צה"ל ב-24 במאי 2000, שישה שבועות לפני המתוכנן, עקב התפוררות צד"ל, שרבים מאנשיו הבינו כי ישראל נסוגה, והעדיפו לברוח לישראל מאשר להסתכן בלבנון. הנושא עורר מחלוקות בין הסיעות השונות בכנסת. הוגשו עשרות הצעות אי אמון שדנו בנושא, וכן הצעות לסדר היום והצעות חוק הנוגעות לנסיגה מלבנון ולצד"ל.

בחירת משה קצב לנשיא

משה קצב, נשיא מדינת ישראל הנבחר

ב-31 ביולי 2000, כ"ח בתמוז ה'תש"ס, נבחר, בהצבעה חשאית במליאת הכנסת, חבר הכנסת משה קצב כנשיאה השמיני של מדינת ישראל.
המתמודדים על התפקיד היו קצב והשר שמעון פרס. בסיבוב הראשון קיבל קצב 60 קולות, ואילו פרס קיבל 57 קולות. משלא זכה אחד המתמודדים לקולות רוב חברי הכנסת נערך סיבוב הצבעה שני, כדרוש בחוק. בתום ספירת הקולות נופף חבר ועדת הקלפי, חבר הכנסת ראובן ריבלין בידיו, וסימן לחבריו כי הושגה הכרעה לטובת קצב. קצב זכה ברוב של 63 קולות מול 57 ונבחר לתפקיד נשיא המדינה. הוא הצהיר אמונים למחרת בטקס חגיגי.

ועידת קמפ דייוויד והמשך ההתפוררות הקואלציונית

הוועידה כונסה ביולי 2000 על ידי נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון. בראש המשלחת הישראלית עמד ראש הממשלה אהוד ברק, בראש המשלחת הפלסטינית עמד יאסר ערפאת, יו"ר הרשות הפלסטינית, ונשיא ארצות הברית קלינטון ייצג את ארצות הברית. עם יציאת ברק לוועידה פרשו מן הממשלה ישראל בעלייה, גשר (שהייתה חלק מרשימת ישראל אחת) וש"ס, מותירים את הממשלה עם פחות מ-61 חברי כנסת בקואליציה. ראש הממשלה ברק הציע לוותר על למעלה מ-90% מהגדה המערבית, למסור את שכונות מזרח ירושלים לריבונות פלסטינית, להקים משטר מיוחד בעיר העתיקה, והציע פתרון בינלאומי בשאלת זכות השיבה, שבמסגרתו יורשו חלק מהפליטים להיכנס לישראל, וזאת מבלי שקיבל את אישור הממשלה והכנסת. הוא סבר כי יוכל להעלות הצעות בוועידה ולהביאן לאישור הכנסת רק לאחר שתושג הסכמה לגביהן. הפלסטינים דחו את כל הצעות ישראל, ובסוף הוועידה האשים ברק את ערפאת בטרפוד המגעים המדיניים, בסירוב לכל הצעה ובכך שלא הציע הצעות נגדיות להצעות ברק וקלינטון. גרסת ברק גובתה על ידי קלינטון והנסיך הסעודי בנדר, שגריר סעודיה בארצות הברית.

האינתיפאדה השנייה

ערך מורחב – האינתיפאדה השנייה

ראש האופוזיציה, אריאל שרון, השתומם לנוכח העובדה שלא קמה מחאה בישראל בעקבות הוויתורים הרבים להם הסכים ברק בוועידת קמפ-דייוויד. כצעד מחאתי הודיע שרון ב-24 בספטמבר בקול ישראל על כוונתו לעלות להר הבית. ב-28 בספטמבר 2000 ערך שרון ביקור מתוקשר בהר הבית והכריז ש"לכל יהודי זכות לבקר בהר-הבית". ביקור זה היה, מבחינת הפלסטינים, העילה לפריצתה של האינתיפדה השנייה, אם כי הן ישראל והן הרשות הפלסטינית התכוננו ממושכות לעימות מזוין, ורבים סוברים שהאינתיפאדה הייתה פורצת גם ללא אירוע זה לאחר פסגת קמפ-דייוויד. העילה הפלסטינית הרשמית למהומות הייתה עליית אריאל שרון להר הבית. היו שטענו שהמהומות תוכננו מראש כאמצעי לסחוט ויתורים בישראל. המהומות והטרור יצאו מכלל שליטה בעקבות פרשת מוחמד א-דורה והלינץ' ברמאללה.

במהלך חודשים אלה עברו בכנסת, בקריאה ראשונה, מספר הצעות לפיזורה. במצב זה, מפלגת המרכז הייתה השותפה הקואליציונית היחידה שלא הכריזה על פרישה מהקואליציה, אם כי יו"ר המפלגה, סגן ראש הממשלה ושר התחבורה יצחק מרדכי, הסתבך בפרשת הטרדות מיניות ונאלץ להתפטר ב-30 במאי 2000. מאז, החלה מפלגת המרכז להתפורר עד כדי התפטרות רבים מנציגיה בכנסת ופרישת חברים אחרים מהסיעה. בשלב מסוים הפסיקו חברי כנסת רבים מהקואליציה, בכללם חברים מסיעת ישראל אחת, להצביע בהתאם להחלטות הנהלת הקואליציה ובפועל הפרו את המשמעת הקואליציונית.

חודש לאחר מכן התרחשו מהומות אוקטובר 2000, מהומות אלימות שעוררו ערביי ישראל בגליל ובמשולש במקביל לפריצת האינתיפאדה בשטחים, וזאת לאור היחס המפלה, לטענתם, מצד ישראל וכישלון המגעים המדיניים עם הפלסטינים. במהומות נהרגו 12 ערבים ישראלים ופלסטיני תושב שטחים אחד וכן גם יהודי ישראלי אחד. בעקבות המהומות איבד ברק את התמיכה בו בקרב הציבור הערבי. בעקבות המהומות הנ"ל, הוקמה ועדת אור שחקרה את הנושא.

ההכנות לבחירות

ערך מורחב – הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה - 2001

ב-28 בנובמבר 2000 הודיע רה"מ ברק בנאום בכנסת על מוכנותו לבחירות כלליות לכנסת השש עשרה ולראשות הממשלה, באומרו: "אתם רוצים בחירות? אני מוכן לבחירות!", אולם מאוחר יותר, ב-9 בדצמבר, הכריז על כוונתו להתפטר מתפקידו (ההתפטרות הוגשה למחרת לנשיא), דבר שהביא לבחירות מיוחדות לראשות הממשלה בלבד תוך 60 יום, ללא פיזור הכנסת., בהתאם לסעיף מיוחד בחוק יסוד: הממשלה שהיה אז בתוקף.

אף על פי שזה לא היה הנימוק הרשמי של ברק, מטרת ההתפטרות הייתה כנראה לחסום את דרכו של בנימין נתניהו, שהיה המועמד המוביל לתפקיד ראש הליכוד ולא יכול היה להתמודד בבחירות מיוחדות לראשות הממשלה בלבד (החוק חייב את המועמד להיות חבר כנסת ואילו נתניהו, שהתפטר מהכנסת, כאמור, מיד לאחר הפסדו בבחירות 1999, לא יכול היה להיות מועמד).

בנימין נתניהו הכריז על מועמדותו ב-10 בדצמבר, אולם התנה זאת בבחירות גם לכנסת ולא רק לראשות הממשלה. לחץ כבד הופעל על סיעת ש"ס, שעם 17 מנדטיה הייתה לשון המאזניים לפיזור הכנסת, שתצביע בעד פיזור הכנסת אך היא התנגדה. ב-18 בדצמבר חוקקה הכנסת חוק מיוחד שכונה "חוק נתניהו", שביטל את המגבלה על מועמדות אזרח שאיננו חבר כנסת, כך שנתניהו יוכל להתמודד. באותו יום דחתה הכנסת את הצעות החוק לפיזורה, שהחזירה ועדת חוקה, חוק ומשפט לקריאה שנייה ושלישית. בעקבות ההחלטה על אי פיזור הכנסת הודיע נתניהו כי הוא מסיר את מועמדותו, מה שהביא לביטול הבחירות המקדימות שתוכננו בליכוד ב-19 בדצמבר (בחירות שהיוו הבטחה של שרון כאשר נבחר לראשות הליכוד).

בבחירות שנערכו ב-6 בפברואר 2001 ניצח אריאל שרון, והממשלה סיימה כהונתה עם השבעת ממשלת ישראל העשרים ותשע.

כהונת ממשלת ישראל העשרים ותשע

ערך מורחב – ממשלת ישראל העשרים ותשע

התקנת שולחן הממשלה הנוסף במליאת הכנסת

לאחר שניצח בבחירות, הוטלה על שרון מלאכת הרכבת הממשלה. מכיוון שהליכוד קיבל רק 19 מושבים בכנסת בבחירות לכנסת החמש עשרה, הוקמה ממשלת אחדות לאומית רחבה, שכללה את: ישראל אחת (ששינתה את שמה להעבודה-מימד לאחר פרישת גשר), ש"ס, ישראל בעליה, איחוד לאומי-ישראל ביתנו (שהייתה סיעה שנוצרה ממיזוג האיחוד הלאומי וישראל ביתנו, ללא פורשי חרות - התנועה הלאומית), יהדות התורה ושלושה מפורשי מפלגת המרכז: רוני מילוא (שהקים את סיעת לב, והצטרף לליכוד במהלך הקדנציה), דן מרידור (שהצטרף לליכוד עם סיום הקדנציה) ודליה רבין (שהקימה את סיעת דרך חדשה, והתמזגה עם העבודה-מימד). בשל העובדה כי הממשלה הייתה רחבה, ומנתה 29 חברים, היה צורך להכניס שולחן קטן נוסף במרכז שולחן הממשלה הישן באולם מליאת הכנסת, כדי שיהיו מקומות ישיבה לכל השרים.

הרכבת ממשלה רבת ניגודים שכזו התאפשרה בעיקר כמעין ממשלת חירום עקב המשבר הביטחוני והכלכלי הקשה בו הייתה נתונה ישראל, בעקבות פריצתה של האינתיפאדה השנייה. יו"ר האופוזיציה לממשלה היה יוסי שריד יו"ר מרצ.

במהלך כהונת הממשלה נרצח לראשונה חבר כנסת ושר בממשלת ישראל על רקע לאומני – רחבעם זאבי, שנרצח בפתח חדרו במלון הייאט, כיום ריג'נסי ירושלים, בשכונת הגבעה הצרפתית, על ידי אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין.

ציוני דרך ומדיניות

ב-2002, לנוכח המצב הביטחוני הקשה באינתיפאדה השנייה, פרשו אנשי האיחוד הלאומי והצטרפו מפלגות גשר ומפד"ל לקואליציה.

מבצע חומת מגן, ועוד יותר, מבצע דרך נחושה, אשר סיימו את מדיניות האיפוק של ישראל היוו חלק מהסיבות שהביאו להתפוררות ממשלת האחדות, לאחר שההצדקה לקיומה, המצב הביטחוני הקשה בתחילת 2002, נחלשה בעקבות השיפור היחסי במצב הביטחוני. יחד עם זאת, מצב המשק הידרדר משמעותית אחרי מבצע חומת מגן, ולפיכך הועלתה ב־25 באפריל 2002 תוכנית חירום כלכלית שכונתה חומת מגן כלכלית.

בנובמבר 2002 התפטרו שרי מפלגת העבודה בשל התנגדות מפלגתם לתוכנית הכלכלית ולהצעת התקציב. שרון מינה מחליפים לשרים אלה, הבולטים שבהם – בנימין נתניהו במקום שמעון פרס במשרד החוץ ושאול מופז (חרף הביקורת הרבה על המינוי, 4 חודשים לאחר פרישת מופז מצה"ל) במקום בנימין בן אליעזר. למרות שמינה מחליפים, בחר שרון ללכת לבחירות.

סיכום הכהונה

בכנסת החמש עשרה הוגש מספר שיא של הצעות חוק פרטיות: 4,236, כאשר 239 מהן התקבלו. לעומת זאת, רק 162 הצעות חוק ממשלתיות ו-39 הצעות חוק של ועדות הכנסת התקבלו. עובדות אלו מעידות יותר מכל על אי-היציבות הפוליטית. החקיקה הפרטית הייתה כרוכה בהוצאות כספיות גדולות שלא היה להן כיסוי תקציבי. כתוצאה מכך, התקבל בתקופת כהונת הכנסת תיקון לחוק יסוד: משק המדינה, לפיו הצעת חוק פרטית שיישומה כרוך בהוצאה שנתית של 5 מיליון ש"ח ומעלה ושאיננה נתמכת על ידי הממשלה, חייבת לקבל את תמיכתם של 50 חברי הכנסת לכל הפחות.

בתקופת כהונת הכנסת הוקמו מרכז המחקר והמידע של הכנסת ונציבות הדורות הבאים (שבוטל מספר שנים מאוחר יותר), והחלה בנייתו של האגף החדש של הכנסת – אגף קדמה, שבנייתו הסתיימה בתקופת כהונת הכנסת השבע עשרה.

חוקים משמעותיים

• במהלך כהונת כנסת זו הוקמה ועדת טל שבעקבות פעולתה חוקק, בתקופת ממשלתו של אריאל שרון, "חוק טל" שעוסק בהסדרת הגיוס והפטור משירות צבאי של בני ישיבות.
• חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים – חוק שקבע כי מי שעיסוקו בהספקת מוצר, או שירות ציבורי, או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי, או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת, או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי, או הורות.
• חוק יסוד: הממשלה – חקיקה מחדש של החוק, עם השבעת ממשלת שרון, שביטלה את הבחירה הישירה, החוק חזר כמעט לחלוטין לנוסח חוק היסוד המקורי, אך הוא הציב דרישה שהצבעת אי אמון תדרוש רוב מוחלט של חברי הכנסת, והסכמה על מועמד חלופי שיקבל את האפשרות להרכיב ממשלה.
• חוק הממשלה – חוק שהסדיר היבטים שונים בפעילות הממשלה שמבחינת מעמדם, לא היה מקום להסדירם בחוק יסוד: הממשלה.
• חוק זכויות התלמיד – הסדרת נושא זכויות התלמיד במערכת החינוך בישראל.
• חוק להסדרת הפיקוח על כלבים – קבע את המסגרת הכללית של החזקת כלבים בארץ, חובת הרישיון לכלבים, צורת הרישיון, הגדרת כלב מסוכן, הקמת מרכז רישום ארצי, סמכויות תפיסת כלבים של הרשויות ועוד.
• חוק מעמד ותיקי מלחמת העולם השנייה – חוק שקבע, כי ותיקי מלחמת העולם השנייה שהם אזרחי ישראל ותושביה זכאים להכרה על פועלם וגבורתם במלחמה בנאצים והעניק להם מספר הטבות: סיוע בתשלום שכר דירה, תרופות מוזלות, פטור מאגרת הרדיו והטלוויזיה ומענק שנתי בגובה 15% מהשכר הממוצע במשק.
• תיקון לחוק יסוד: משק המדינה (הצעות חוק והסתייגויות שבביצוען כרוכה עלות תקציבית) (הוראת שעה) – על פי התיקון, הצעת חוק פרטית שכרוכה בביצועה הוצאה שנתית של חמישה מיליון ש"ח או יותר ואשר איננה נתמכת על ידי הממשלה, חייבת לעבור בתמיכה של לפחות 50 חברי הכנסת.
• חוק שחרור על-תנאי ממאסר – חוק שהסדיר את שחרורם המוקדם של אסירים.
• חוק איסור הלבנת הון – חוק שנועד להילחם בתופעה של הלבנת הון, הנלווית לעבירות שונות, כגון סחר בסמים והשתמטות ממס.
• חוק חתימה אלקטרונית – חוק שהסדיר את השימוש בחתימה דיגיטלית.
• חוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסד המכוון למתן שירות לקטינים – אוסר העסקה של עברייני מין במוסד המעניק שירות לקטינים.
• חוק הספרים (חובת מסירה וציון הפרטים) – מחייב למסור לספרייה הלאומית שני עותקים של כל דבר דפוס, עיתון, סרט ותקליט היוצאים לאור בישראל. בנוסף מחייב החוק למסור פרסומים כאלה, המקיימים תנאים מסוימים, גם לספריית הכנסת ולגנזך המדינה.
• חוק לימוד עזרה ראשונה בבתי ספר – בא להקנות לעובדי חינוך ולתלמידים מיומנויות יסוד בעזרה ראשונה.
• חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) - מסדיר את אופן חקירתם של חשודים במהלך חקירה משטרתית.

חברי הכנסת

חברי הכנסת שכיהנו בכנסת זו:

ישראל אחת		אהוד ברק, שמעון פרס, שלמה בן עמי, יוסי ביילין, מתן וילנאי, אברהם בורג, רענן כהן, עוזי ברעם, דליה איציק, בנימין בן אליעזר, חיים רמון, אלי גולדשמידט, אברהם בייגה שוחט, יעל דיין, אופיר פינס, אפרים סנה, נואף מסאלחה, אברהם יחזקאל, סופה לנדבר, סאלח טריף, שלום שמחון, יוסי כץ, ויצמן שירי, קולט אביטל, אלי בן-מנחם, אפי אושעיה, איתן כבל, דוד לוי, מקסים לוי, מרדכי משעני, מיכאל מלכיאור
הליכוד		בנימין נתניהו, סילבן שלום, משה קצב, לימור לבנת, מאיר שטרית, גדעון עזרא, נעמי בלומנטל, אריאל שרון, עוזי לנדאו, ראובן ריבלין, דני נוה, צחי הנגבי, ישראל כ"ץ, מיכאל איתן, יהושע מצא, משה ארנס, אברהם הירשזון, ציפי לבני, איוב קרא, יובל שטייניץ, זאב בוים, אלי כהן
ש"ס		אריה גמליאל, אליהו סויסה, אלי ישי, שלמה בניזרי, יצחק כהן, אמנון כהן, נסים דהן, דוד אזולאי, דוד טל, יצחק וקנין, רחמים מלול, משולם נהרי, יצחק סבן, נסים זאב, יאיר פרץ, עופר חוגי, יצחק גאגולה, פנחס צברי
מרצ		יוסי שריד, רן כהן, חיים אורון, אמנון רובינשטיין, ענת מאור, זהבה גלאון, אבשלום וילן, אילן גילאון, נעמי חזן, חוסניה ג'בארה, מוסי רז, עוזי אבן
ישראל בעליה		נתן שרנסקי, יולי אדלשטיין, רומן ברונפמן, מרינה סולודקין, גנדי ריגר, אלכסנדר צינקר
שינוי		יוסף לפיד, אברהם פורז, יהודית נאות, יוסף פריצקי, אליעזר זנדברג, ויקטור בריילובסקי
מפלגת המרכז		יצחק מרדכי, אמנון ליפקין-שחק, דן מרידור, רוני מילוא, אורי סביר, דליה רבין, דוד מגן, יחיאל לסרי, נחמה רונן
מפד"ל		יצחק לוי, חיים דרוקמן, שאול יהלום, יגאל ביבי, זבולון אורלב, נחום לנגנטל
יהדות התורה		מאיר פרוש, אברהם רביץ, יעקב ליצמן, משה גפני, שמואל הלפרט,
רע"ם		עבד אל-מאלכ דהאמשה, טלב א-סאנע, תאופיק ח'טיב, מוחמד כנעאן
האיחוד הלאומי		רחבעם זאבי, חנן פורת, מיכאל קליינר, בנימין אלון, צבי הנדל, אורי אריאל
ישראל ביתנו		אביגדור ליברמן, יורי שטרן, מיכאל נודלמן, אליעזר כהן
חד"ש		מוחמד ברכה, תמר גוז'נסקי, עיסאם מח'ול
עם אחד		עמיר פרץ, חיים כץ
בל"ד		עזמי בשארה, אחמד טיבי
אחדות לאומית - הברית הלאומית המתקדמת		האשם מחאמיד

חילופי גברי

תאריך	חבר הכנסת היוצא	חבר הכנסת המחליף	רשימה	סיבה
6 ביולי 1999	בנימין נתניהו	יובל שטייניץ	הליכוד	התפטרות
15 ביולי 1999	יצחק לוי	נחום לנגנטל	מפד"ל	התפטרות (נשאר חבר בממשלה)
20 באוקטובר 1999	חנן פורת	צבי הנדל	איחוד לאומי-ישראל ביתנו	התפטרות
17 בנובמבר 1999	יוסי ביילין	אלי בן-מנחם	ישראל אחת	התפטרות (נשארו חברים בממשלה)
	מתן וילנאי	קולט אביטל
25 בפברואר 2000	חיים אורון	מוסי רז	מרצ
31 ביולי 2000	משה קצב	זאב בוים	הליכוד	נבחר לתפקיד (נשיא המדינה)
15 בפברואר 2001	עוזי ברעם	אפי אושעיה	ישראל אחת	התפטרות
	אלי גולדשמידט	מרדכי משעני
8 במרץ 2001	אוריאל סביר	דוד מגן	מפלגת המרכז
	אמנון ליפקין-שחק	נחמה רונן		התפטרות (נבחר ליו"ר קבוצת תהל)
9 במרץ 2001	אהוד ברק	איתן כבל	העבודה-מימד	התפטרות (לאחר הפסדו בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה)
28 במרץ 2001	יצחק מרדכי	יחיאל לסרי	מפלגת המרכז	התפטרות (לאחר הרשעתו במעשים מגונים)
17 באוקטובר 2001	רחבעם זאבי	אורי אריאל	איחוד לאומי-ישראל ביתנו	נרצח
22 בפברואר 2002	יהושע מצא	אלי כהן	הליכוד	התפטרות (נבחר לנשיא הבונדס)
5 ביוני 2002	מקסים לוי	יהודה גלעד	גשר והעבודה-מימד	התפטרות (נבחר לראש עיריית לוד)
11 באוגוסט 2002	שלמה בן עמי	אורית נוקד	העבודה-מימד	התפטרות
21 באוגוסט 2002	רענן כהן	צלי רשף		התפטרות (נבחר ליו"ר דירקטוריון הבנק לפיתוח התעשייה)
31 באוקטובר 2002	אמנון רובינשטיין	עוזי אבן	מרצ	התפטרות
14 בנובמבר 2002	דוד טל	פנחס צברי	ש"ס	התפטרות (עבר למפלגת הליכוד ולאחר מכן למפלגת עם אחד)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הכנסת החמש עשרה בוויקישיתוף

• הכנסת החמש־עשרה, באתר הכנסת
• סיכום סטטיסטי של הכנסת החמש עשרה, באתר הכנסת
• בחירות 2001 לראשות הממשלה, באתר הכנסת