הכנסת השבע עשרה

הכנסת ה-17 (2006-2009)

הכנסת השבע עשרה, שהרכבה נקבע בבחירות לכנסת השבע עשרה, הושבעה ב-17 באפריל 2006 (י"ט בניסן ה'תשס"ו, ד' חול המועד פסח).

הכנסת השבע עשרה
ממשלות הממשלה השלושים ואחת
תקופת כהונה 17 באפריל 200624 בפברואר 2009
(שנתיים)
מערכת בחירות 28 במרץ 2006
הנהגה
יו"ר הכנסת דליה איציק
ראש הממשלה אהוד אולמרט
ראש הקואליציה אביגדור יצחקי, אלי אפללו ויואל חסון
ראש האופוזיציה בנימין נתניהו
הרכב הכנסת
סיעות הקואליציה

מספר חברי הקואליציה 78

מספר חברי הקואליציה
78 / 120
סיעות האופוזיציה

מספר חברי האופוזיציה 42

מספר חברי האופוזיציה
42 / 120
מפלגת השלטון קדימה

זקן חברי הכנסת ביום השבעתה היה, כמו בעשור שלפני השבעתה, חבר הכנסת שמעון פרס מסיעת קדימה, בן ה-82 (ביום ההשבעה), שהיה גם ותיק חברי הכנסת (כיהן בה החל מהכנסת הרביעית בשנת 1959). צעיר חברי הכנסת היה חבר הכנסת אלכס מילר מסיעת ישראל ביתנו, שהיה בן 29 ביום ההשבעה.

ב-4 במאי 2006 (ו' באייר ה'תשס"ו) הציג אהוד אולמרט את ממשלתו בפני הכנסת ה-17, וזכה לאמונם של 67 חברי כנסת ממפלגות קדימה, גיל, העבודה וש"ס. כמו כן, באותו היום נבחרה פה אחד יו"ר הכנסת, דליה איציק. איציק היא האישה הראשונה (ועד כה האחרונה) מאז הקמת הכנסת שכיהנה כיו"ר הכנסת.

כהונתה של הכנסת ה-17 הסתימה עם השבעת הכנסת השמונה עשרה, ב-24 בפברואר 2009.

מצב פוליטי והרכבת הממשלה

עריכה
 
ישיבת הפתיחה של הכנסת השבע עשרה
 
גרף עוגה של התפלגות המפלגות בכנסת השבעה עשרה

תוצאות הבחירות לכנסת השבע עשרה

עריכה
  ערכים מורחבים – הבחירות לכנסת השבע עשרה, רשימת חברי הכנסת השבע עשרה

גושים פוליטיים

עריכה
גוש רשימות מושבים
גוש המרכז קדימה, גיל. 36 מושבים
גוש הימין הליכוד, ישראל ביתנו, האיחוד הלאומי - המפד"ל. 32 מושבים
גוש השמאל עבודה - מימד, מרצ - יחד. 24 מושבים
חרדים ש"ס, יהדות התורה. 18 מושבים
ערבים רע"מ-תע"ל, חד"ש, בל"ד. 10 מושבים

הרכבת הממשלה ה-31

עריכה
 
דליה איציק, האישה הראשונה בתפקיד יו"ר הכנסת, כיהנה גם בתפקיד נשיאת המדינה בפועל
  ערך מורחב – הממשלה ה-31

הנשיא משה קצב הטיל על אהוד אולמרט את הרכבת הממשלה. אולמרט יכול היה להרכיב ממשלת ימין לאומית ברוב של 74 ח"כים, אך עקב התנגדות המחנה הלאומי לכלול את תוכנית ההתכנסות בקווי היסוד של הממשלה, העדיף אולמרט להרכיב ממשלה בעזרת מפלגת העבודה, ולהציב את קדימה כסמן הימני של הממשלה.
אחרי משא ומתן קצר, כשעיקר המחלוקת הוא סביב תיק האוצר אותו רצתה מפלגת העבודה, הוחלט על חלוקת התיקים כאשר ש"ס, גיל, ומפלגת העבודה חתמו על הסכם קואליציוני. הצטרפות ישראל ביתנו ויהדות התורה נראתה קרובה. כ-5 חודשים לאחר הבחירות הצטרפה ישראל ביתנו אל הממשלה.

אירועים מרכזיים

עריכה

הכנסת יצאה לפגרת קיץ בת 3 חודשים ב-19 ביולי 2006, כפי שנקבע מראש. עם זאת, מספר חברי כנסת מתחו על כך ביקורת, ואף פנו אל יושבת ראש הכנסת, דליה איציק, לדחות את הפגרה כל זמן שמלחמת לבנון השנייה נמשכת. איציק דחתה את פנייתם, אך נתנה אישור מיוחד לקיים את דיוני וועדות הכנסת ללא הגבלה לכל אורך הפגרה בשל המצב. עד לפגרה הוגש מספר שיא של הצעות חוק (כ-1500, יותר ממחצית החוקים שהוגשו בכנסת ה-14 בכל תקופת כהונתה).

בחודש אוקטובר 2006 נפתח מושב החורף של הכנסת בסימן הצטרפות מפלגת ישראל ביתנו לקואליציה ומינויו של אביגדור ליברמן לשר בממשלה. בעקבות מינויו של ליברמן התפטר השר אופיר פז פינס מהממשלה. באפריל 2007 פורסם דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד שגרר אחריו סדקים קטנים בקואליציה ואת התפטרותו של השר איתן כבל. בהצעת אי אמון נעדרו מאולם המליאה מספר חברי הקואליציה מסיעת העבודה-מימד.

ב-1 ביוני 2007 החליף איל ינון בתפקיד מזכיר הכנסת את אריה האן שמילא את התפקיד במשך 10 שנים.[1] שנה קודם לכן החליטה יו"ר הכנסת, דליה איציק, לפצל את התפקיד לשניים, כאשר מזכיר הכנסת יהיה אחראי על הניהול הפרלמנטרי ומנכ"ל הכנסת על הפן הניהולי של המשכן. לתפקיד מונה אבי בלשניקוב.

בחירת נשיא המדינה

עריכה
  ערך מורחב – בחירות 2007 לנשיאות ישראל

ב-8 ביולי 2006 נודע על פגישה שקיים הנשיא קצב עם היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, ובה התלונן על ניסיון סחיטה כלפיו מצד עובדת לשעבר במשרדו, על רקע איום בהגשת תלונה על הטרדה מינית,[2] אך עד מהרה הפך הנשיא ממאשים לנאשם. סערה תקשורתית פרצה, ובעיתונים פורסמו עדויות של מספר נשים שעבדו עמו לאורך השנים ותיארו הטרדות מיניות ועבירות מין אחרות מצדו.[3] ב-23 באוגוסט החלה חקירתו האישית של הנשיא קצב.

ב-25 בינואר אישרה ועדת הכנסת את בקשתו של קצב לנבצרות זמנית, לתקופה מרבית של שלושה חודשים, וסמוך לסיום תקופה זו אושרה לו נבצרות נוספת, עד לסיום כהונתו כנשיא, עם תום שבע שנות כהונה (על פי הלוח העברי) ב-15 ביולי 2007. עד לתום כהונת קצב כיהנה כנשיאת המדינה בפועל יושבת ראש הכנסת, דליה איציק.

ב-13 ביוני בחרה הכנסת לכהונת נשיא מדינת ישראל בשמעון פרס, שהודיע כי יתמודד כשבועיים בלבד לפני מועד הבחירות. ב-15 ביולי נשבע פרס אמונים בטקס חגיגי במליאת הכנסת. בנאום ההשבעה שלו אמר פרס:

בלבי דרות היום יחד שמחה לקראת האתגר שהטלתם עלי - ועמה עצבות של שעת פרידה. אני עוזב את הבית הזה, לבה הפועם של הדמוקרטיה הישראלית, אחרי שחבשתי את ספסליו 48 שנים - יותר ממחצית חיי. אהבתי את עוצמתו מחרישת האוזניים, את הוויכוחים הגדולים, את סערת הנפש, את ההתפייסויות הבלתי-צפויות, ואני יודע שהבית הזה מסוגל לקבל החלטות היסטוריות גם כאשר הדמוקרטיה יוקדת. אני יודע שאני עובר עתה מהזרוע המבצעת לכתף המלכדת. שוב אינני שליח מפלגה אלא נאמן העם, שליח של כל אזרח מאזרחי המדינה. מרגע זה אהיה כתובת לכל אזרח ואזרחית במדינת ישראל, עולל ותינוק, איש ואשה, פה לדך ולזקן. ביתי יהיה פתוח לכולם, ידי תהיה מושטת לכל אחד מהם...חברי הכנסת, הרשו לי להישאר אופטימי; הרשו לי להיות חולם בעמו. הרשו לי להציג את הצד הטוב שבמדינתנו, וגם אם לעתים האווירה סתווית, וגם אם היום-יום נראה מדי פעם אפרורי, הנשיא שבחרתם לעולם לא יתעייף מלעודד, לעורר, להזכיר כי האביב ממתין לנו בפתח - האביב בוא יבוא.

הנושא החברתי

עריכה

בכנסת ה-17, לעומת קודמתה, הגוש הסוציאליסטי היה חזק יותר מהגוש הקפיטליסטי. תקוות גדולות נתלו ב"מחנה החברתי" שכלל את חברי סיעת העבודה-מימד בראשות עמיר פרץ, מפלגת גיל וש"ס. אולם עם כינון הממשלה ה-31 מונה פרץ, נושא "הדגל החברתי" בבחירות, לשר הביטחון, בעקבות התנגדות ראש הממשלה למנותו לשר האוצר, תפקיד שבו יכול היה ליישם את מדיניותו הכלכלית. חברי "המחנה החברתי" העדיפו פעמים רבות שלא ליצור משברים קואליציוניים, ולהישאר כפופים למשמעת הקואליציונית. רובם תמכו בהחלטות כמו העלאת מחירי הלחם ודחיית העלאת שכר המינימום, למרות הבטחותיהם במערכת הבחירות, ואף על פי שהעלאת שכר המינימום הופיעה בקווי היסוד של הממשלה.[4]

עם זאת, במהלך כהונת הכנסת נחקקו מספר חוקים "חברתיים" דוגמת החוק להגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה, לצמצום פערים חברתיים (מס הכנסה שלילי) המעניק תוספת שכר למשתכרים מתחת לסף שכר מסוים שנקבע על ידי המדינה, חוק הזכות לעבודה בישיבה הקובע כי על מעסיק להעמיד לרשות עובדו מקום ישיבה, אלא אם כן הוכח שביצוע העבודה אינו מאפשר ישיבה, וחוקים מגדריים כמו הארכת חופשת הלידה מ-12 שבועות ל-14, איסור פיטורי עובדת במהלך טיפולי פוריות לקראת הילד הראשון, או השני, והארכת תקופת האפשרות לפיטורים במהלך חופשת הלידה.

הבחירות לראשות מפלגת העבודה

עריכה

במאי 2007 נערכו בחירות לראשות מפלגת העבודה. על הנהגת המפלגה התמודדו חברי הכנסת אופיר פז פינס, עמי אילון ודני יתום, ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק ושר הביטחון עמיר פרץ. ברק הצהיר כי אם יבחר, יפרוש מהממשלה עם פרסום דו"ח ועדת וינוגרד הסופי.

מספר חודשים לפני הבחירות הפנימיות, בצעד שנראה כניסיון ליצירת אהדה בקרב חבריה הערבים של מפלגת העבודה, הביא פרץ לאישור הממשלה את מינויו של ראלב מג'אדלה לשר. המינוי אושר בממשלה וב-29 בינואר היה מג'אדלה לשר המוסלמי הראשון בממשלת ישראל.[5]

לראשונה לא הוכרעו בחירות לראשות התנועה בסיבוב הראשון, כשאף אחד מהמועמדים לא זכה לתמיכת של לפחות 40% מהמצביעים. שבועיים לאחר מכן, ב-12 ביוני 2007, נערך הסיבוב השני בו התמודדו השניים שזכו לאחוזי התמיכה הגבוהים ביותר בסיבוב הראשון, עמי אילון ואהוד ברק. בסיבוב השני גבר ברק על איילון ונבחר ליו"ר המפלגה. ימים ספורים לאחר שנבחר, הוזמן על ידי ראש הממשלה אהוד אולמרט להחליף את עמיר פרץ ולכהן כשר הביטחון. ברק הושבע כשר ביטחון וסגן ראש הממשלה ב-18 ביוני 2007.[6] במקביל נערך סבב תיקים בממשלה, כשמספר שרים קודמו לתפקידים בכירים יותר, ולממשלה צורפה השרה רוחמה אברהם בלילא.

התפוררות הקואליציה

עריכה

סדקים ראשונים בקואליציה

עריכה

התמיכה הציבורית הגבוהה בממשלה בזמן המלחמה הפכה לנמוכה מאוד אחריה, אך למרות זאת, בכנסת נתמכה הממשלה על ידי קואליציה יציבה ומגובשת. עלתה לא אחת הטענה שמרבית המפלגות נמנעות מלפזר את הכנסת למרות רצון הציבור, עקב חששן כי כוחן הפוליטי יקטן משמעותית לאחר הבחירות.

לאחר בחירתו של שמעון פרס לתפקיד נשיא המדינה התאפשרה חלוקת תפקידים חדשה: חיים רמון מונה למשנה לראש הממשלה, רוחמה אברהם בלילא שמונתה לשרה בממשלה פינתה את תפקיד יו"ר ועדת הכנסת, אותו נבחר לאייש דוד טל, אלי אפללו מונה לראש הקואליציה במקומו של אביגדור יצחקי ומג'לי והבה מונה לסגן שרת החוץ.

אף על פי שנראה היה שהקואליציה יציבה, החלו להיווצר סדקים בשורותיה: בחודש אוקטובר 2007 הודח יו"ר סיעת גיל, משה שרוני, מתפקידיו מאחר שסירב להסיר הצעת חוק שיזם בנושא הגדלת קצבאות הזקנה. שרוני הודיע כי בהמשך הקדנציה יפרוש מהסיעה, וכי בינתיים הוא אינו רואה עצמו כפוף למשמעת הסיעתית. במקביל, בעקבות התרת חופש הצבעה בנושא "חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל (תיקון - רוב מיוחס)" המחייב רוב של 80 חברי כנסת בהחלטה למסור שטחים מירושלים לגורם זר, וכן רפורמות שהעביר שר המשפטים, דניאל פרידמן, בתמיכת הכנסת וכן דחיית העלאת שכר המינימום, מספר חברי כנסת מסיעת עבודה-מימד הביעו מחאתם, והודיעו כי מעתה והלאה יצביעו על-פי צו מצפונם ולא יהיו כפופים עוד למשמעת הקואליציונית.[7]

 
ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט, בפגישה עם מזכירת המדינה של ארצות הברית קונדוליזה רייס ויושב ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס

הצהרות על פרישה אפשרית נשמעו גם מצידם של יו"ר ש"ס אלי ישי, ויו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, לקראת ועידת אנאפוליס. השניים הודיעו כי אם אולמרט ידון עם אבו מאזן בסוגיות הליבה - חלוקת ירושלים וזכות השיבה, הם יפרשו מהממשלה.[8]

בינואר 2008, שבועות ספורים לפני פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד, החליטה הממשלה להקים מחדש את המשרד לשירותי דת, ולמנות את השר בלי תיק יצחק כהן (ש"ס) לשר הממונה על המשרד. המהלך אמור היה לחזק את מעמדה של ש"ס בקואליציה ולמנוע פרישה אפשרית עם פרסום הדו"ח. בהצבעה במליאת הכנסת התנגדו חברי כנסת מסיעות העבודה-מימד וישראל ביתנו, אולם החלטת הממשלה אושרה בזכות תמיכתם של חברי הכנסת מטעם יהדות התורה, חברי האופוזיציה שהצביעו בעד, ובזכות חברי הכנסת הערבים שלא נכחו בהצבעה.[9]

ב-16 בינואר 2008 הגישו השרים אביגדור ליברמן ויצחק אהרונוביץ' מכתבי התפטרות מהממשלה, ומפלגתם פרשה מהקואליציה, שבועיים לפני פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד, בעקבות המשא-ומתן שהחל עם אבו מאזן על סוגיות הליבה.[10] הקואליציה מנתה 67 ח"כים, וכונתה "קואליציה של ימי שני", שכן היא צלחה את דחיית הצעות אי האמון בדיוני מליאת הכנסת בימי שני, אך לא הצליחה לדחות הצעות חוק פרטיות, להן התנגדה ממשלת ישראל, שעלו להצבעה בימי רביעי.

לאחר פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד

עריכה

ב-3 בפברואר, ולאחר פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד, הודיע ברק כי סיעתו לא תפרוש מהממשלה בשל "האתגרים שבפניהם ניצבת ישראל", כאשר הוא התייחס בעיקר לאיראן, חזבאללה והמשבר ברצועת עזה, ואמר כי הוא "נשאר בממשלה כדי לתקן את הליקויים כפי שהתבטאו בדו"ח הסופי ובשיקום צה"ל והתהליך המדיני". עוד אמר, כי "דו"ח וינוגרד הוא דו"ח קשה, ויש ממנו גם השלכות וגם מסקנות לא פשוטות במישור האישי והערכי".[11] כל זאת למרות הודעתו כחצי שנה קודם לכן, לפיה העבודה תפרוש מהממשלה אם אולמרט לא יתפטר לאחר פרסום הדו"ח הסופי.

יום לאחר מכן דנה מליאת הכנסת במסקנות הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד. במהלך הדיון התפרצו מספר הורים שכולים מהיציע לעבר ראש הממשלה אהוד אולמרט והוצאו מאולם המליאה, כמו גם מספר חברי כנסת מהאופוזיציה. בתום הודעת ראש הממשלה ונאום ראש האופוזיציה בנימין נתניהו, התקיימה הצבעה על ההודעה, שהתקבלה ברוב דחוק, עם התנגדות מספר חברי הקואליציה ובזכות היעדרות חברי כנסת מהסיעות הערביות.[12]

התפלגות סיעת גיל

עריכה

כאמור, בחודש אוקטובר 2007 הודח יו"ר סיעת גיל, משה שרוני, מתפקידיו מאחר שסירב להסיר הצעת חוק שיזם בנושא הגדלת קצבאות הזקנה. לאחר שחלפה מחצית מתקופת כהונת הכנסת, ומשהיה זכאי על פי חוק למימון מפלגות במקרה שיתפלג מהסיעה, הגיש שרוני ב-28 באפריל 2008 לוועדת הכנסת יחד עם חבריו לסיעה, אלחנן גלזר ושרה מרום שלו, בקשה להתפלג מהסיעה ולהקים סיעה עצמאית בשם "צדק לגמלאים". מספר שעות לאחר הגשת הבקשה, חזר בו גלזר, וזאת לאחר שהוצע לו תפקיד סגן השר לענייני גמלאים. .[13]

ב-3 במאי שינו גלזר ומרום-שלו את החלטתם, ויום לאחר מכן כינסו השלושה מסיבת עיתונאים משותפת עם גאידמק ובה הודיעו על הקמת סיעה חדשה בכנסת בשם "צדק לגמלאים". ב-19 במאי, עם תום פגרת החורף של הכנסת, התקיים דיון בוועדת הכנסת בסופו אמורה הייתה להתקיים הצבעה על אישור התפלגות הסיעה. במהלך הדיון הושמעה ביקורת מצד חברי כנסת רבים וכן מצד היועצת המשפטית לכנסת, נורית אלשטיין, באשר לחוקיות ההסכם בין הפורשים לגאידמק. בתום הדיון החליט שרוני למשוך את בקשתו לאישור ההתפלגות, ולהעמידה להצבעה במועד אחר לאחר תיקון סעיפי ההסכם, וזאת לאחר שהסתמן רוב בקרב חברי הוועדה נגד אישור ההתפלגות. לאחר תיקון ההסכם הוגשה הבקשה בשנית ובהצבעה שנערכה בוועדה ב-28 במאי נדחתה הבקשה. .[14]

לבסוף, ולאחר שבוטל ההסכם עם גאידמק, אישרה ועדת הכנסת ב-2 ביוני את התפלגות הסיעה ואת הקמת סיעת "צדק לזקן". הסיעה לא הצטרפה לקואליציה, וזו מנתה 64 חברי כנסת בלבד. ב-30 ביוני אישרה ועדת הכנסת את איחוד סיעת צדק לזקן עם "מפלגת צומת", שנבחרה לכנסת ב-1999, וזאת על מנת שהסיעה תהיה זכאית למימון מפלגות על פי חוק.[15]

ב-15 באוקטובר, בעת נסיונותיה של ציפי לבני להקים ממשלה חדשה בראשותה, הודיעו ראשי שתי הסיעות על איחוד מחודש. חבר הכנסת גלזר הודיע כי לא ישוב עימם למפלגת האם.[16] ב-27 באוקטובר אישרה ועדת הכנסת את בקשת האיחוד של צדק לזקן עם סיעת גיל, ואת בקשתו של גלזר להקים סיעת יחיד בשם "הדרך הטובה".[17]

חקירות ראש הממשלה

עריכה
  ערך מורחב – פרשת מעטפות הכסף
 
משה טלנסקי, העד המרכזי בפרשת מעטפות הכסף

במאי 2008 נחקר אולמרט בפרשה שבה נחשד בקבלת כספים שלא כדין, בסכום של מאות אלפי דולרים, בעת שכיהן כראש עיריית ירושלים וכשר התמ"ת, מאיש העסקים והנדבן משה טלנסקי .[18] אולמרט הכחיש את החשדות נגדו.[19]

בסוף חודש מאי העיד טלנסקי עדות מוקדמת בבית המשפט. יום לאחר מכן כינס שר הביטחון ברק מסיבת עיתונאים בכנסת ובה קרא לאולמרט "לנתק עצמו מהניהול השוטף של הממשלה". ברק לא הציב אולטימטום, אך הבהיר כי אם קדימה לא תפעל להחלפת אולמרט בהקדם, תפעל מפלגתו להקדמת הבחירות.[20] עוד באותו היום הגישו חברי הכנסת איתן כבל, אופיר פינס, שלי יחימוביץ' ודני יתום הצעת חוק לפיזור הכנסת, המצטרפת לזו שהציע סילבן שלום.[21] במקביל הודיעה מועצת חכמי התורה, בנשיאותו של הרב עובדיה יוסף, כי תתמוך בהצעת החוק לפיזור הכנסת אם לא תעננה דרישות ש"ס בעניין העלאת קצבאות הילדים.[22]

ב-22 ביוני, ימים ספורים לפני הצבעה בקריאה טרומית על הצעת החוק לפיזור הכנסת, העביר אולמרט מסר לשרי מפלגת העבודה לפיו אם יתמכו בחוק - יפטר אותם מהממשלה.[23] בחלוף יומיים, שעות לפני ההצבעה, הושג הסכם בין קדימה לעבודה לפיו העבודה תמשוך את הצעתה לפיזור הכנסת, ואילו קדימה תתחייב לקיים בחירות מקדימות לבחירת יושב ראש המפלגה עד ל-25 בספטמבר.[24] חודש לאחר מכן קבעה מועצת קדימה כי הבחירות המקדימות יערכו באמצע חודש ספטמבר.[25]

היחסים העכורים בין שתי הסיעות הבכירות בקואליציה נמשך גם שבועות לאחר מכן. במסגרת סבב מינויים הובא לאישור המליאה מינויו של אלי אפללו לשר, וזאת לאחר ששעות קודם לכן דחתה ועדת הכנסת את מינויו של אבישי ברוורמן מסיעת עבודה-מימד לראשות ועדת הכספים.[26] בהצבעה במליאה, אותה ביקשו חברי האופוזיציה לראות כהצבעת אמון, הצביעו חברי סיעת עבודה-מימד, כולל שריה, נגד מינויו של אפללו לשר ובעצם הביעו אי-אמון בממשלה. המינוי אושר לבסוף ברוב דחוק, בתמיכת סיעות אופוזיציה.[27]

לאחר הצבעה נוספת הוחלט למנות בכל זאת את אבישי ברוורמן ליו"ר ועדת הכספים. בעקבות ההחלטה, הייתה זו ש"ס שהודיעה כי היא איננה כפופה למשמעת הקואליציונית. ב-21 ביולי נעדרו חברי הסיעה מהצבעה על הצעות אי אמון. לראשונה בכנסת זו התקבלו שלוש הצעות אי אמון בממשלה. לפי החוק, יש צורך ברוב של 61 חברי כנסת על מנת להפיל את הממשלה. משלא הושג הרוב הדרוש - הממשלה לא נפלה.[28] שבוע לאחר מכן המשיכה הקואליציה לנחול מפלות, כשהאופוזיציה הצליחה להעביר בקריאה ראשונה חוקים בעלות תקציבית גבוהה. ראש הממשלה אולמרט צוטט כאומר "זה נורא, ככה אי אפשר לנהל מדינה."[29] עוד באותו ערב הודיע אולמרט במסיבת עיתונאים שכינס במעונו בירושלים כי אינו מתכוון להתמודד בבחירות לראשות מפלגת השלטון, בהן אמור להיבחר חבר המפלגה שירכיב את הממשלה הבאה:[30]

באתי רק לומר מעט ממה שרובץ על לבי חודשים רבים. כאשר יבחר יושב ראש חדש למפלגה, אתפטר מתפקידי כראש ממשלה כדי לאפשר ליושב ראש להרכיב ממשלה אחרת במהירות וביעילות. אני מאמין כי יש בסיס ציבורי רחב לממשלה כזו...אפנה את מקומי כראוי בצורה מכובדת הוגנת ואחראית כפי שנהגתי בכל תקופת כהונתי, ואחר כך אוכיח את חפותי וניקיון ידיי...חובתי לעשות את חשבון הנפש של כולנו באחריות, גם אם זה כואב גם אם זה מחייב הכרעות שיש להן מחיר אישי, אבל ייתכן ויהיה בכך סימן דרך לעתיד החיים הדמוקרטיים שלנו. אולי היום בהכרעתי האישית אני פותח צוהר למציאות נכונה יותר.

הניסיון להקמת ממשלה חדשה

עריכה

התפטרות אולמרט ובחירת יו"ר קדימה

עריכה
  ערך מורחב – הבחירות לראשות קדימה
 
ציפי לבני, מ"מ ראש הממשלה, שרת החוץ ויו"ר קדימה

בבחירות לראשות מפלגת קדימה, שהתקיימו באמצע חודש ספטמבר 2008, התמודדו שרת החוץ ציפי לבני, שר הפנים מאיר שטרית, שר התחבורה שאול מופז והשר לביטחון פנים אבי דיכטר.

שבועות לפני הבחירות הציגו הסקרים הפרש ניכר לטובת ציפי לבני. מדגמי הטלוויזיה בליל הבחירות הצביעו על ניצחון של לבני בהפרש ניכר (48%, כ-11% יותר ממופז). במהלך הלילה, עם הגעת קולות האמת, הצטמצמו הפערים ולבסוף ניצחה לבני בפער של 431 קולות בלבד (43.1% לעומת 42% למופז).[31] במסיבת עיתונאים שכינס למחרת יום הבחירות הודיע מופז כי ברצונו לקחת פסק-זמן מהפוליטיקה.[32]

ב-21 בספטמבר הגיש אולמרט את התפטרותו, במשכן נשיאי ישראל, לנשיא המדינה שמעון פרס וממשלתו הפכה לממשלת מעבר.[33] הנשיא צריך היה להטיל על אחד מחברי הכנסת להרכיב את הממשלה הבאה. לפיכך, מיד לאחר הגשת מכתב ההתפטרות החל סבב פגישות המלצה בין הנשיא לנציגי הסיעות בכנסת. נציגי סיעות קדימה, הגמלאים ומרצ המליצו על יושבת ראש קדימה הנבחרת ציפי לבני, נציגי סיעת הליכוד המליצו על יושב ראש האופוזיציה בנימין נתניהו, ונציגי סיעת עבודה-מימד המליצו על יושב ראש מפלגת העבודה אהוד ברק, זאת אף על פי שהחוק קובע כי ראש הממשלה יוכל להיות רק מי שמכהן כחבר כנסת. הסיעות הערביות, יהדות התורה וסיעת צדק לזקן נמנעו מלהמליץ על מועמד ,[34] ונציגי סיעות הימין, האיחוד הלאומי-מפד"ל וישראל ביתנו לא המליצו על חבר כנסת מסוים וטענו בפני הנשיא שיש ללכת לבחירות.[35] ב-22 בספטמבר הטיל הנשיא על לבני להרכיב את הממשלה הבאה לאחר שקיבלה את מספר הקולות הרב ביותר מבין המועמדים המומלצים (לבני 38, ברק 19, נתניהו 12). ללבני ניתנו 28 ימים להרכבת הממשלה ,[36] אך מכיוון שבתום 28 ימים לא הצליחה לבני להרכיב ממשלה, העניק לה הנשיא ארבעה עשר ימים נוספים להשלמת המלאכה.[37]

חתימת ההסכם עם מפלגת העבודה

עריכה

עוד בטרם קיבל הנשיא את ההחלטה להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על לבני, נפגשו ברק ולבני והחלו במשא ומתן לא רשמי. ברק דרש מלבני בפגישתם הראשונה להתחייב כי תקים ממשלה עד הבחירות הבאות לכנסת בשנת 2010 כתנאי להצטרפות מפלגתו לקואליציה. דרישות העבודה היו העלאת תקרת ההוצאה של התקציב מ-1.7 ל-2.5 מיליארד שקלים, צעדים משמעותיים שיאפשרו לבלום את יוזמות שר המשפטים דניאל פרידמן, וכן הקמת "ממשלה דו ראשית", כלומר מעורבות ברק בכל החלטה מהותית שתקבל הממשלה, מקביעת סדר היום של הקבינט ועד ניהול המשא ומתן מול סוריה, כולל זכות וטו בנושאים מסוימים.

ב-13 באוקטובר, ערב חג הסוכות, לאחר כשלושה שבועות של משא ומתן, חתמו נציגי קדימה והעבודה על ההסכם הקואליציוני בראשי תיבות. בתחום המדיני ויתר ברק על דרישתו להוביל את השיחות עם סוריה.[38]

לפי ההסכם, המשא ומתן מול הרשות הפלסטינית וסוריה יתבצע בשיתוף פעולה בין קדימה והעבודה, וברק יהיה השותף הבכיר בהן. באשר לסדרי העבודה בממשלה ובקבינט המדיני-ביטחוני, כל היוזמות בהם ייעשו לפי הסכמה מוקדמת בין שתי המפלגות, ואם לא תושג הסכמה, תידחינה היוזמות בשבועיים. ברק לא השיג את דרישתו ל"ממשלת אחדות ללא רוטציה", ולפי ההסכם ישא בתואר "סגן ראש הממשלה והבכיר מבין שרי הממשלה". בנושא ביטול יוזמות שר המשפטים פרידמן, ההסכם הקנה למפלגת העבודה זכות וטו על יוזמות חקיקה ותקנות הקשורות למערכת המשפט, אך לא זיכתה אותה בשר נוסף בוועדה למינוי שופטים. לדברי ברק, הוא נסוג מדרישתו לפרוץ את מסגרת התקציב עקב המשבר הכלכלי שפרץ. עם זאת, לפי דרישת המפלגה, שכר הלימוד באוניברסיטאות הוקפא ותקציבים הועברו לגמלאים, לפי דרישת סיעת צדק לזקן.

בנושאים מסוימים קבע ברק תקדימים. לפי ההסכם, ברק זכה לעליונות על שאר שרי העבודה: בסמכותו לדרוש מראש הממשלה לפטר או למנות שרים ממפלגתו. תקדים נוסף הוא התחייבות קדימה לפעול למען שינוי החוק, כך שגם מי שאינו חבר כנסת יוכל לכהן כיושב ראש האופוזיציה.[39]

כישלון המשא ומתן וההחלטה על קיום בחירות

עריכה

לאחר חתימת ההסכם עם מפלגת העבודה בראשי תיבות, התפנתה לבני לנהל משא ומתן עם יתר סיעות הכנסת. ש"ס דרשה במשא ומתן להגדיל את קצבאות הילדים. הצדדים קיימו מספר פגישות בהן לא הגיעו להסכמה על התקציב שיוקצה לקצבאות ועל חלוקתו על פני השנים. לאחר שנציגי ש"ס דחו את הצעת קדימה להגדיל את קצבאות הילדים בסכום של כ-800 מיליון ש"ח,[40] הציבה לבני אולטימטום והודיעה כי אם לא תצליח להרכיב ממשלה בתוך שלושה ימים, היא תודיע לנשיא כי לא הצליחה להרכיב ממשלה ותבקש ממנו לקיים בחירות בתוך 90 יום.[41] במקביל, העבירה לבני הצעה ברוח דומה לחברי דגל התורה (פלג בסיעת יהדות התורה בראשות אברהם רביץ).

ב-25 באוקטובר פרסמה מועצת חכמי התורה הודעה, לפיה חילוקי דעות בנושאי הקצבאות וירושלים התגלעו במהלך המשא ומתן, ולכן ש"ס לא תוכל לשבת בממשלה בראשות לבני. משהתברר כי גם חברי דגל התורה לא יצטרפו לממשלה בראשותה, ולאחר שהמשא ומתן הקואליציוני עם מפלגת הגמלאים, שהתאחדה שבוע קודם לכן, ועם מרצ, לא התקדם, הודיעה לבני לנשיא פרס ב-26 באוקטובר כי לא עלה בידה להקים ממשלה, על-אף ההסכם שהושג עם מפלגת העבודה.[42] הנשיא קיים סדרת פגישות התייעצות עם ראשי הסיעות. כולן, מלבד סיעת גיל, המליצו לנשיא לקיים בחירות בהקדם.

יום לאחר מכן הגיע פרס לכנסת לישיבת הפתיחה של כנס החורף. הוא נפגש עם יושבת ראש הכנסת בלשכתה ומסר לה מכתב, כנדרש בחוק, ובו הודיע לה כי אינו רואה אפשרות להרכבת ממשלה חדשה. מרגע מסירת ההודעה, החלה, לראשונה בתולדות המדינה, תקופה בת 21 יום בה 61 חברי כנסת יכולים להגיש לנשיא המדינה בקשה להטיל על חבר כנסת מסוים את תפקיד הרכבת הממשלה, כמפורט בסעיף 10 לחוק יסוד: הממשלה. על-פי סעיף זה, חבר כנסת כזה היה מקבל מנשיא המדינה 14 ימים נוספים לשם הרכבת הממשלה. בפועל, היה ידוע לכל מראש כי לא תוגש בקשה כזו לנשיא, ואכן עם תום 21 ימים אלה, בהתאם לסעיף 11 לחוק היסוד הנ"ל, הודיע נשיא המדינה פרס ליו"ר הכנסת איציק, כי לא הוגשה בקשה להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה, כאמור. בהתאם לסעיף זה, מיד עם הודעתו זו של נשיא המדינה החלו להיספר 90 יום, והבחירות לכנסת השמונה עשרה התקיימו ביום שלישי האחרון שלפני תום תקופה זו, כלומר ב-10 בפברואר 2009.[43]

עד תום כהונת הכנסת השתנתה מפת הסיעות מספר פעמים נוספות עקב התפתחויות במסגרת ההכנות לבחירות לכנסת השמונה העשרה.

הכנסת סיימה כהונתה עם השבעת הכנסת השמונה עשרה ב-24 בפברואר 2009.

חקיקה בנושאי ביטחון

עריכה

באוקטובר 2007, כלקח מההתנהלות במלחמת לבנון השנייה, ובעקבות הדו"ח החלקי של ועדת וינוגרד והמלצות הוועדה ליישום הדו"ח בראשות אמנון ליפקין-שחק, קיבלה הממשלה החלטה שנועדה לחזק את מעמדה של המועצה לביטחון לאומי. זמן קצר לאחר קבלת החלטת הממשלה הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק ממשלתית שנועדה ליישם את החלטות הממשלה. חוק המטה לביטחון לאומי[44] שינה את שמה של המועצה והפך אותה ל"מטה לביטחון לאומי". הוא פירט את תפקידי המועצה בדומה להחלטת הממשלה, אך הרחיב וקבע תפקידים נוספים, ובהם ריכוז עבודת המטה של הממשלה, של ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי (הקבינט) ושל כל ועדת שרים אחרת בענייני החוץ והביטחון של מדינת ישראל, מעקב אחר ביצוע החלטות הממשלה וועדותיה בענייני החוץ והביטחון ודיווח על יישומן לראש הממשלה, הכנת הערכות מצב שנתיות ורב-שנתיות של המצב הביטחוני והמדיני של מדינת ישראל, הכנה של עבודת המטה בעבור ראש הממשלה לקראת הדיונים בתקציב הביטחון, וכן כל סעיף תקציבי אחר ששר הביטחון ממונה עליו, בתקציב ששר החוץ ממונה עליו ובתקציב הגופים הביטחוניים שראש הממשלה ממונה עליהם, הפעלת המרכז לניהול משברים לאומיים (המנ"ל), בחינה של תפיסת הביטחון של מדינת ישראל והצעת עדכונים ובחינת מיזמים ביטחוניים. עוד קבע החוק כי כל מידע בענייני החוץ והביטחון המועבר לעיונו של ראש הממשלה יועבר על ידי הגורם שהעביר את המידע גם לעיונו של ראש המטה לביטחון לאומי. בנוסף, הסדיר החוק את מסירת המידע גם לעובדי המטה לביטחון לאומי, ועיגן אותו כיחידת סמך במשרד ראש הממשלה. כן קבע החוק כי תקציב המטה ייקבע בסעיף תקציבי נפרד בתקציב המדינה.

חוק ביטחוני נוסף שנחקק בכנסת זו, הוא חוק הפיקוח על ייצוא ביטחוני. מטרת החוק היא הסדרת הפיקוח של המדינה על ייצוא של ציוד ביטחוני, על העברת ידע ביטחוני לגורמי חוץ ועל מתן שירות ביטחוני.

ב-2008 עבר בקריאה שלישית חוק איסור השקעה בתאגידים המקיימים קשר עסקי עם איראן. מטרתו של החוק הייתה מניעת השקעה של מוסדות פיננסים ישראליים בתאגידים המקיימים קשר עסקי-מהותי התורם כלכלית, במישרין או בעקיפין, לאיראן, כחלק מההתנגדות הבינלאומית לתוכנית הגרעין האיראנית, המהווה איום קיומי על מדינת ישראל ומדינות נוספות באזור.

חוק נוסף שנחקק ונוגע לצה"ל קבע את גיל הפטור משירות מילואים. החוק הפחית את גיל הפטוֹר החוקי לגברים משירות מילואים, ואחרי התיקון הוא עמד על גיל 40 לחיילים, 45 לקצינים, ו-49 לתפקידים מסוימים שקבע שר הביטחון באישור ועדת החוץ והביטחון (בעיקר תפקידים במערך הרפואה, נהגי כלי רכב כבדים, מכונאים וטכנאים) .[45]

חוק שנועד למנוע פוליטיזציה במערכת הביטחון הוא חוק תקופת צינון למשרתים בכוחות הביטחון. החוק האריך את תקופת הצינון של ראש המוסד, ראש השב"כ, נציב בתי הסוהר, קציני משטרה מדרגת ניצב ומעלה וקציני צה"ל מדרגת אלוף, מחצי שנה לשלוש שנים. החוק מנע מבכירי מערכת הביטחון להתמודד בבחירות לכנסת, או להתמנות לשר, בטרם חלפו שלוש שנים מיום תום כהונתם.

הקשר בין הממשלה לכנסת

עריכה

בינואר 2008 התכנס פורום הידברות שכונה "פורום השולחן העגול", בראשות ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט ויו"ר הכנסת דליה איציק ובהשתתפות שרים, חברי כנסת ופקידים בכירים. מטרת הממשלה הייתה השגת הסכמתם של חברי כנסת להגביל את החקיקה הפרטית ובתמורה להגביר את נוכחות השרים בכנסת. כתוצאה מהדיון, הוציאה איציק חוברת ובה הצעות לרפורמות לאישור ועדת הכנסת.[46]

מספר חודשים לאחר מכן התקבלו תיקונים לחוק הכנסת ולתקנון הכנסת המחייבים כל שר להגיע למליאה ולענות על שאילתות שהוגשו לו, ועל הצעות לסדר היום בנושאים שבתחום טיפול משרדו, והוא אינו רשאי עוד לשלוח את אחד השרים האחרים, או את השר המתאם בין הכנסת לממשלה, לענות במקומו. חבר הכנסת יולי אדלשטיין התייחס לתופעה זו בדיון טרם ההצבעה על מינוי רוחמה אברהם לשרת התיירות:

במהלך השנה האחרונה ענתה השרה רוחמה אברהם-בלילא בכנסת בשם כל שר וכל משרד ממשלתי. הרי המחזה שאנחנו רגילים לו בכנסת, הוא שאין אף אחד סביב שולחן הממשלה, ולא חשוב מה הנושא, והשרה המקשרת עולה פעם אחר פעם, ודקה היא שרת התיירות, ודקה אחרת היא שרת החקלאות, ודקה אחרי זה היא שרת הבריאות, והיא עונה, ודאי בשם ראש הממשלה, על מגוון נושאים.

יולי אדלשטיין, 14 ביולי 2008

כמו כן, תיקון חוק הכנסת חייב את שרי הממשלה למסור דיווח על פעילות משרדיהם ועל הוצאותיהם, וחייב את כל הגופים, המוגדרים בחוק יסוד: מבקר המדינה כגופים אותם רשאי מבקר המדינה לבקר, להיענות לבקשות המידע של מרכז המחקר והמידע של הכנסת.

יוזמה נוספת שיצאה לפועל היא "שעת שאילתות". בכל שבוע, במשך שעה, יענה לפחות שר אחד על שאילתות שהגישו לו חברי הכנסת.[47]

ועדות חקירה

עריכה

בכנסת השבע עשרה הוקמו מספר ועדות חקירה:

  • חמש ועדות חקירה פרלמנטריות:
    • ועדת חקירה פרלמנטרית בעניין האזנות הסתר - בעקבות ההאזנות שנערכו במסגרת "תיק רמון", הקימה הכנסת ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת סוגיית האזנות הסתר בישראל .[48] הוועדה, בראשותו של חבר הכנסת מנחם בן-ששון, קיימה ב-31 במרץ 2008 ישיבה ראשונה, שבה מסר פרופ' יורם שחר כי בשנת 2006 בוצעו בישראל כ-1,250 האזנות סתר - פי 20 בממוצע לאדם מאשר בארצות הברית (הנתונים לא כוללים את האזנות השב"כ).
    • ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא עמלות הבנקים - תפקידי הוועדה היו בחינת המערכת של עמלות הבנקים בישראל והרגולציה בנושא, פעילותו של בנק ישראל בנושא וגיבוש המלצות לכנסת ולגופים המפקחים, לשינויי חקיקה ורגולציה בנושא עמלות הבנקים והפיקוח עליהן. הוועדה הוסמכה לטפל בפניות ציבור בנושא עמלות הבנקים.
    • ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא קליטת עובדים ערבים בשירות הציבורי
    • ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא התשתית והתחזוקה בקבר רבי שמעון בר יוחאי במירון
    • ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא קליטתם בישראל של יוצאי אתיופיה
    • ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא ועידת התביעות
  • שתי ועדות חקירה ממלכתיות:
    • ועדת החקירה הממלכתית בנושא הסיוע לניצולי השואה - ב-7 בינואר 2008 החליטה הוועדה לענייני ביקורת המדינה להקים את הוועדה. סמכות הוועדה הייתה חקירה וקביעת מסקנות בנושאי מתן מענה הולם לצרכיהם המיוחדים ניצולי השואה ונכי רדיפת הנאצים בהיבטים החומריים, הרפואיים והנפשיים. הוועדה קבעה בדו"ח, בין השאר, כי על ממשלת ישראל להעלות באופן ניכר את התגמולים שהיא מעבירה לניצולי השואה ולהשוותם ל-75% מהקצבה שמשלמת ממשלת גרמניה לניצולים. הוועדה קבעה שלמדינת ישראל הייתה חובה מוסרית ומשפטית לדאוג לניצולים שלא יכלו לתבוע ישירות את גרמניה, בעקבות הסכם השילומים, שנחתם עם גרמניה ב-1952, וכי הממשלה התחמקה מאחריותה.[49] בספטמבר אותה שנה קיבלו עשרות אלפי ניצולי שואה את הפרשי התגמולים שהצטברו מאז תחילת השנה.[50]
    • ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת המשבר במשק המים

חברי הכנסת

עריכה
קדימה אהוד אולמרט, שמעון פרס, ציפי לבני, מאיר שטרית, אבי דיכטר, מרינה סולודקין, חיים רמון, שאול מופז, צחי הנגבי, אברהם הירשזון, אוריאל רייכמן, גדעון עזרא, רוני בר-און, דליה איציק, זאב בוים, יעקב אדרי, זאב אלקין, מג'לי והבה, רוחמה אברהם, מנחם בן-ששון, שלמה ברזניץ, אלי אפללו, דוד טל, אביגדור יצחקי, רונית תירוש, עתניאל שנלר, מיכאל נודלמן, עמירה דותן, יואל חסון, שי חרמש, יצחק בן ישראל, יוחנן פלסנר, שלמה מולה
העבודה-מימד עמיר פרץ, יצחק הרצוג, אופיר פינס, אבישי ברוורמן, יולי תמיר, עמי אילון, איתן כבל, בנימין בן אליעזר, שלי יחימוביץ', מיכאל מלכיאור, מתן וילנאי, קולט אביטל, אפרים סנה, דני יתום, נאדיה חילו, שלום שמחון, אורית נוקד, יורם מרציאנו, ראלב מג'אדלה, שכיב שנאן, לאון ליטינצקי
ש"ס אלי ישי, יצחק כהן, אמנון כהן, משולם נהרי, אריאל אטיאס, שלמה בניזרי, דוד אזולאי, יצחק וקנין, נסים זאב, יעקב מרגי, חיים אמסלם, אברהם מיכאלי, מזור בהיינה
הליכוד בנימין נתניהו, סילבן שלום, משה כחלון, גלעד ארדן, גדעון סער, מיכאל איתן, ראובן ריבלין, דני נוה, יובל שטייניץ, לימור לבנת, נתן שרנסקי, ישראל כ"ץ, חיים כץ, יולי אדלשטיין
ישראל ביתנו אביגדור ליברמן, יורי שטרן, ישראל חסון, יוסף שגל, אסתרינה טרטמן, סטס מיסז'ניקוב, סופה לנדבר, יצחק אהרונוביץ', רוברט אילטוב, אלכס מילר,ליה שמטוב, דוד רותם
האיחוד הלאומי-מפד"ל בנימין אלון, זבולון אורלב, צבי הנדל, אפי איתם, ניסן סלומינסקי, יצחק לוי, אליהו גבאי, אריה אלדד, אורי אריאל
גיל רפי איתן, יעקב בן יזרי, משה שרוני, יצחק זיו, יצחק גלנטי, שרה מרום-שלו
יהדות התורה יעקב ליצמן, אברהם רביץ, מאיר פרוש, משה גפני, שמואל הלפרט, יעקב כהן, אורי מקלב, יהושע פולק
מרצ יוסי ביילין, חיים אורון, רן כהן, זהבה גלאון, אבשלום וילן, צביה גרינפלד
רע"מ-תע"ל אבראהים צרצור, אחמד טיבי, טלב א-סאנע, עבאס זכור
חד"ש מוחמד ברכה, חנא סוויד, דב חנין
בל"ד עזמי בשארה, ג'מאל זחאלקה, ואסל טאהא, סעיד נפאע
הדרך הטובה אלחנן גלזר

חילופי גברי

עריכה
תאריך חבר הכנסת היוצא חבר הכנסת הנכנס רשימה סיבה
28 באפריל 2006 אוריאל רייכמן שי חרמש קדימה התפטרות (לאחר שלא מונה לתפקיד שר החינוך)
21 בנובמבר 2006 נתן שרנסקי חיים כץ הליכוד התפטרות
16 בינואר 2007 יורי שטרן דוד רותם ישראל ביתנו נפטר
27 בפברואר 2007 דני נוה יולי אדלשטיין הליכוד התפטרות
25 באפריל 2007 עזמי בשארה סעיד נפאע בל"ד התפטרות (לאחר שנחשד בריגול ובסיוע לחזבאללה)
13 ביוני 2007 שמעון פרס יצחק בן ישראל קדימה נבחר לתפקיד נשיא המדינה
28 בספטמבר 2007 שלמה ברזניץ יוחנן פלסנר התפטרות
9 בפברואר 2008 אביגדור יצחקי שלמה מולה
27 באפריל 2008 שלמה בניזרי מזור בהיינה ש"ס התפטרות (לאחר פרסום חשדות לפלילים)
28 במאי 2008 אפרים סנה שכיב שנאן העבודה-מימד התפטרות (עבר למפלגת ישראל חזקה)
2 ביולי 2008 דני יתום לאון ליטינצקי התפטרות
31 ביולי 2008 יעקב כהן אורי מקלב יהדות התורה התפטרות (במסגרת הסכם רוטציה)
4 בנובמבר 2008 יוסי ביילין צביה גרינפילד מרצ-יחד התפטרות
26 בינואר 2009 אברהם רביץ יהושע מנחם פולק יהדות התורה נפטר

דתיים וחרדים

עריכה

בכנסת זו כיהנו 11 דתיים:

כמו כן כיהנו 22 חרדים, ביניהם אישה אחת:

נשים

עריכה

בכנסת זו כיהנו 18 נשים:

לא יהודים

עריכה

בכנסת זו כיהנו 14 חברי כנסת לא יהודים, ביניהם אישה אחת:

מבחינת השתייכות עדתית/דתית של חברי כנסת אלו:

בעלי תפקידים

עריכה
בעלי תפקידים בכנסת השבע עשרה
התפקיד שם סיעה הערות
נשיאות הכנסת
יושבת-ראש הכנסת דליה איציק קדימה
סגני יושב-ראש הכנסת קולט אביטל העבודה-מימד
יולי אדלשטיין הליכוד
אמנון כהן ש"ס
דוד רותם ישראל ביתנו
יצחק לוי האיחוד הלאומי-מפד"ל
מוחמד ברכה חד"ש
יצחק זיו גיל
יושבי ראש הוועדות הקבועות
ועדת הכנסת דוד טל קדימה
ועדת הכספים אבישי ברוורמן העבודה-מימד
ועדת הכלכלה משה כחלון הליכוד
גלעד ארדן
ועדת החוץ והביטחון צחי הנגבי קדימה
ועדת הפנים והגנת הסביבה אופיר פז-פינס העבודה-מימד
ועדת החוקה, חוק ומשפט מנחם בן-ששון קדימה
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות מיכאל נודלמן קדימה
ועדת החינוך, התרבות והספורט מיכאל מלכיאור העבודה-מימד
הוועדה לזכויות הילד נאדיה חילו העבודה-מימד
ועדת העבודה, הרווחה והבריאות יצחק גלנטי גיל
הוועדה לענייני ביקורת המדינה זבולון אורלב האיחוד הלאומי-מפד"ל עד אוגוסט 2008
מיכאל איתן הליכוד מאוגוסט 2008
הוועדה לקידום מעמד האישה ליה שמטוב ישראל ביתנו
ועדת המדע והטכנולוגיה זבולון אורלב האיחוד הלאומי-מפד"ל
ועדת האתיקה חיים אורון מרצ
יושבי ראש הוועדות המיוחדות
הוועדה לפניות הציבור סופה לנדבר ישראל ביתנו
הוועדה למאבק בנגע הסמים נסים זאב ש"ס
הוועדה המיוחדת לבעיית העובדים הזרים רן כהן מרצ
ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא עמלות הבנקים משה כחלון הליכוד

חוקים משמעותיים

עריכה

ביקורי ראשי מדינות, פרלמנטים וארגונים

עריכה
"אזרחי ישראל, שנית מצדה לא תיפול, וארצות-הברית של אמריקה תעמוד לצדכם תמיד."
"אני באתי לומר לכם שהעם הצרפתי תמיד יעמוד לצד מדינת ישראל..."

בתקופת כהונת הכנסת השבע עשרה ביקרו בכנסת ונאמו במליאתה מספר ראשי מדינות ובכירים נוספים:

סיכום כהונת הכנסת

עריכה
שם הסיעה קולות באחוזים מספר מושבים בכנסת
(לאחר הבחירות)
מספר מושבים
בסוף הכהונה
הערות
קדימה 22.0 29 29 אוריאל רייכמן, שלמה ברזניץ, אביגדור יצחקי ושמעון פרס חדלו מלכהן כחברי הכנסת במהלך כהונת הכנסת
העבודה-מימד 15.1 19 19 אפרים סנה ודני יתום התפטרו מהכנסת. הסיעה שינתה את שמה ל"העבודה בראשות אהוד ברק"
ש"ס 9.5 12 12 שלמה בניזרי סיים כהונתו כחבר הכנסת בגלל הרשעתו בעבירה שיש עמה קלון
הליכוד 9.0 12 12 דני נוה ונתן שרנסקי התפטרו מהכנסת
ישראל ביתנו 9.0 11 11 יורי שטרן נפטר במהלך כהונת הכנסת
האיחוד הלאומי-מפד"ל 7.1 9 0 התפצלה למספר סיעות שונות לאחר פיצול המפלגה החדשה "הבית היהודי"
גיל - גמלאי ישראל לכנסת 5.9 7 6 שלושה התפלגו לצדק לזקן, שניים חזרו לסיעה לקראת תום כהונת הכנסת
יהדות התורה 4.7 6 0 יעקב כהן התפטר מהכנסת. התפצלה במהלך כהונת הכנסת ל"דגל התורה" ו"אגודת ישראל"
מרצ 3.8 5 5 יוסי ביילין התפטר מהכנסת
רע"ם-תע"ל 3.0 4 4
חד"ש 2.7 3 3
בל"ד 2.3 3 3 עזמי בשארה התפטר מהכנסת
הבית היהודי מיסודם של המפד”ל - - 5 הוקמה במהלך הכנסת לאחר הפיצול במפלגת הבית היהודי
אגודת ישראל - - 4 הוקמה לאחר פיצול בסיעת יהדות התורה
דגל התורה - - 2 הוקמה לאחר פיצול בסיעת יהדות התורה. אברהם רביץ נפטר
אח"י - ארץ חברה יהדות - - 2 הוקמה לאחר פיצול בסיעת האיחוד הלאומי מפד"ל, בעקבות פילוג במפלגת "הבית היהודי"
מולדת - האיחוד הלאומי - - 2 הוקמה לאחר פיצול בסיעת האיחוד הלאומי מפד"ל, בעקבות פילוג במפלגת "הבית היהודי"
הדרך הטובה - - 1 הוקמה על ידי אלחנן גלזר לקראת תום כהונת הכנסת לאחר שהתפלג מסיעת "צדק לזקן"
צדק לזקן - - 0 הוקמה במהלך כהונת הכנסת על ידי פורשי סיעת גיל - שניים חזרו לגיל ואחד התפלג לסיעת "הדרך הטובה"

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ שחר אילן, עו"ד איל ינון ימונה למזכיר הכנסת, באתר הארץ, 5 באפריל 2007
  2. ^ אבירם זינו, קצב מבהיר: לא הוגשה תלונה על סחיטה, באתר ynet, 9 ביולי 2006
  3. ^ אסתי אהרונוביץ ורוני זינגר-חרותי‏, עדויות: כך הטריד קצב את העובדות, באתר וואלה, 12 ביולי 2006
  4. ^ קווי היסוד של הממשלה ה-31 של מדינת ישראל
  5. ^ הכנסת אישרה: מג'אדלה השר הערבי הראשון, באתר ynet, 29 בינואר 2007
  6. ^ אריק בנדר ואמיר בוחבוט, ברק הושבע לשר ביטחון, באתר nrg‏, 18 ביוני 2007
  7. ^ שחר אילן, צבי זרחיה, חוק יסוד: ירושלים עבר, והקואליציה החלה לקרוס, באתר הארץ, 14 בנובמבר 2007
  8. ^ יוסי ורטר, ליברמן מאיים לפרוש מהקואליציה אם רה"מ יאיץ את המשא ומתן, באתר הארץ, 22 בנובמבר 2007
  9. ^ אריק בנדר, הכנסת אישרה את הקמת משרד הדתות, באתר nrg‏, 14 בינואר 2008
  10. ^ אטילה שומפלבי, ליברמן פרש מהממשלה: "טיבי מסוכן מנסראללה", באתר ynet, 16 בינואר 2008
  11. ^ מיה בנגל ואורי יבלונקה, ברק: אשאר בממשלה כדי לתקן את הליקויים, באתר nrg‏, 3 בפברואר 2008
  12. ^ שחר אילן, אולמרט: אני נושא באחריות המלאה לכל הכשלים, באתר הארץ, 8 ביולי 2005
  13. ^ אמנון מרנדה ואטילה שומפלבי, פארסת הגמלאים: משלושה פורשים יצא אחד, באתר ynet, 28 באפריל 2008
  14. ^ חזקי עזרא, בקשת הפילוג של פורשי הגמלאים נדחתה, 28 במאי 2008, באתר ערוץ 7.
  15. ^ פרוטוקול ועדת הכנסת מיום 30.6.2008.
  16. ^ אמנון מרנדה, הגמלאים - האיחוד: איתן ושרוני שוב ביחד, באתר ynet, 15 באוקטובר 2008
  17. ^ אמנון מרנדה, ח"כ גלזר פרש מהגמלאים והקים סיעת יחיד, באתר ynet, 27 באוקטובר 2008
  18. ^ יהונתן ליס, רה"מ חשוד בקבלת שוחד מאיש עסקים אמריקאי, באתר הארץ, 9 במאי 2008
  19. ^ אפרת וייס, אולמרט: אם יוגש כתב אישום - אתפטר, באתר ynet, 9 במאי 2008
  20. ^ אמנון מרנדה ורוני סופר, ברק: אולמרט לא יכול לנהל את הממשלה, באתר ynet, 28 במאי 2008
  21. ^ ח"כים מהעבודה הגישו הצעת חוק לפיזור הכנסת, גלי צה"ל
  22. ^ מועצת חכמי התורה: לפרוש מהממשלה
  23. ^ "שר שיצביע לפיזור הממשלה - יפוטר", גלי צה"ל
  24. ^ אטילה שומפלבי, סוכם: פריימריז בקדימה, העבודה לא תפזר הכנסת, באתר ynet, 25 ביוני 2008
  25. ^ אטילה שומפלבי, מועצת קדימה אישרה: פריימריז באמצע ספטמבר, באתר ynet, 21 ביולי 2008
  26. ^ לירן דנש, סופית: ח"כ אבישי ברוורמן לא ימונה לראשות ועדת הכספים, באתר nrg‏, 14 ביולי 2008
  27. ^ שחר אילן, צבי זרחיה, ברק רביד, מזל מועלם, העבודה הצביעה אי אמון בממשלה: לקחנו בחשבון שנפוטר, באתר הארץ, 15 ביולי 2008
  28. ^ אמנון מרנדה, הממשלה הפסידה בשלוש הצעות אי-אמון, באתר ynet, 21 ביולי 2008
  29. ^ אמנון מרנדה ואטילה שומפלבי, אולמרט זעם: אי אפשר לנהל כך מדינה, באתר ynet, 30 ביולי 2008
  30. ^ אטילה שומפלבי, אולמרט: אתפטר מיד עם בחירת יו"ר קדימה, באתר ynet, 31 ביולי 2008
  31. ^ אטילה שומפלבי ואמנון מרנדה, לבני ניצחה ב-431 קולות; מופז התקשר לברך, באתר ynet, 18 בספטמבר 2008
  32. ^ אמנון מרנדה, מופז הדהים: לוקח פסק זמן מהפוליטיקה, באתר ynet, 18 בספטמבר 2008
  33. ^ רונן מדזיני, תם עידן: אולמרט הגיש מכתב התפטרות לנשיא, באתר ynet, 21 בספטמבר 2008
  34. ^ שחר אילן, הסיעות הערביות סירבו להמליץ על מועמד, באתר הארץ, 22 בספטמבר 2008
  35. ^ רונן מדזיני, סיעות הימין לפרס: רק בחירות; מרצ עם לבני, באתר ynet, 22 בספטמבר 2008
  36. ^ רונן מדזיני ואטילה שומפלבי, הנשיא הודיע ללבני: את תרכיבי את הממשלה, באתר ynet, 22 בספטמבר 2008
  37. ^ רונן מדזיני, לבני קיבלה ארכה: הימשכות התהליך לא טובה, באתר ynet, 20 באוקטובר 2008
  38. ^ אטילה שומפלבי, קדימה והעבודה חתמו על הסכם בראשי תיבות, באתר ynet, 13 באוקטובר 2008
  39. ^ הסכם קואליציוני לכינון ממשלת ישראל ה-32 בין קדימה לעבודה, שנערך ונחתם ב-13 באוקטובר 2008
  40. ^ מרב דוד, ש"ס דחתה את הצעת הפשרה של קדימה, באתר nrg‏, 22 באוקטובר 2008
  41. ^ רונן ליבוביץ' ונדב פרי, לבני: או שתוקם ממשלה עד יום ראשון - או בחירות, באתר nana10‏, 23 באוקטובר 2008
  42. ^ רונן מדזיני, לבני לפרס: יבחר העם את מנהיגיו, אני אנצח, באתר ynet, 26 באוקטובר 2008
  43. ^ אריק בנדר, פרס ליו"ר הכנסת: הולכים לבחירות כלליות, באתר nrg‏, 27 באוקטובר 2008
  44. ^ חוק המטה לביטחון לאומי, התשס"ח-2008, ס"ח 2178 מ-7 באוגוסט 2008
  45. ^ צו שירות ביטחון (קביעת מקצועות ותפקידים לעניין פטור משירות ביטחון מחמת גיל), התשס"ח-2008
  46. ^ שחר אילן, הממשלה והכנסת ידונו בעסקה: פחות חקיקה, יותר פיקוח, באתר הארץ, 27 בדצמבר 2007
  47. ^ שחר אילן, אולי גם זה משהו, באתר הארץ, 17 באפריל 2008
  48. ^ אריק בנדר, תוקם ועדת חקירה להאזנות סתר, באתר nrg‏, 22 בנובמבר 2006
  49. ^ אמנון מרנדה, דו"ח דורנר: הנזק לכל ניצול - עד 2.1 מיליון ש', באתר ynet, 22 ביוני 2008
  50. ^ יעל ברנובסקי, ניצולי השואה על הגמלה: מוטב מאוחר מאף פעם, באתר ynet, 22 ביוני 2008