וילהלם פורטוונגלר
וילהלם פורטוונגלר (בגרמנית: Wilhelm Furtwängler; 25 בינואר 1886 – 30 בנובמבר 1954), היה מנצח ומלחין גרמני.
 | |
| דיוקן של פורטוונגלר, 1928 | |
| לידה |
25 בינואר 1886 שנברג, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| פטירה |
30 בנובמבר 1954 (בגיל 68) באדן-באדן, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה |
| שם לידה |
Gustav Heinrich Ernst Martin Wilhelm Furtwängler |
| מקום קבורה |
בית הקברות ברג |
| מוקד פעילות |
גרמניה |
| תקופת הפעילות |
מ-1906 |
| סוגה |
סימפוניה |
| שפה מועדפת |
גרמנית |
| כלי נגינה |
פסנתר |
| חברת תקליטים |
EMI |
| בן או בת זוג |
אליזבת פורטוונגלר |
| צאצאים |
אנדראס פורטוונגלר, דגמאר בלובה |
| פרסים והוקרה |
|
| פרופיל ב-IMDb | |
| חתימה |
 |
  | |
ביוגרפיה וקריירה
עריכהפורטוונגלר נולד בברלין למשפחה מכובדת ואמידה. אביו, אדולף, היה ארכאולוג, אמו ציירת ואחיו פיליפ היה מתמטיקאי. רוב ילדותו עברה עליו במינכן, שם הרצה אביו באוניברסיטה. הוא קיבל חינוך מוזיקלי מגיל רך, ופיתח אהבה מוקדמת לבטהובן, מלחין שנשאר קרוב ללבו לכל אורך חייו.
במועד הופעת הבכורה של פורטוונגלר כמנצח, כבר היו בידו כמה יצירות מוזיקליות שחיבר. אלא שיצירות אלה לא התקבלו בהערכה ועובדה זו, יחד עם חוסר הביטחון הכלכלי הכרוך בקריירה של מלחין, הניעו אותו להתרכז בניצוח. בקונצרט הראשון שלו ניצח על תזמורת קאים (כיום הפילהרמונית של מינכן) בביצוע הסימפוניה התשיעית של אנטון ברוקנר. לאחר מכן שימש כמנצח במינכן, ליבק, מנהיים, פרנקפורט ווינה, לפני שהוזמן לנצח בקביעות ב"שטאאטסקאפלה" בברלין בשנת 1920 ואחר, בשנת 1922, על תזמורת הגוונדהאוס בלייפציג (כמחליפו של ארתור ניקיש) ובמקביל על הפילהרמונית של ברלין רבת היוקרה. בהמשך התמנה למנהל מוזיקלי של הפילהרמונית של וינה, של פסטיבל זלצבורג ושל פסטיבל ביירוית, משרה שנחשבה לרמה ביותר שיכול מנצח לתפוס בגרמניה של אותם ימים.
אחרי האנשלוס בשנת 1938, דחה ארטורו טוסקניני את ההזמנה להופיע בפסטיבל זלצבורג ופורטוונגלר הסכים למלא את מקומו. פורטוונגלר הסכים לנצח על האופרה "המייסטרזינגרים" של וגנר, בתנאי שהזמר היהודי ולטר גרוסמן ישמש מחליף בתפקיד הנס זקס. בליל הפתיחה חלה קרל קאמן, שהיה אמור לגלם את התפקיד וגרוסמן שר במקומו.[1]
לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, תחת לחץ נוסף מן המפלגה הנאצית, נמלט פורטוונגלר לשווייץ. הוא חידש את ההופעות וההקלטות אחרי המלחמה ונשאר מנצח פופולרי באירופה, אם כי תמיד רבץ עליו צל מסוים. הוא מת בשנת 1954, בבאדן-באדן.
פורטוונגלר התפרסם ביותר בביצועי בטהובן, ברהמס, ברוקנר ווגנר שלו. עם זאת, עודד גם השמעת מוזיקה מודרנית ונודע כמי שניצח על קונצרטים של יצירות מודרניות בפירוש, כמו הקונצ'רטו לתזמורת של בלה בארטוק.
קשריו עם המפלגה הנאצית
עריכהקשריו של פורטוונגלר עם אדולף היטלר ועם המפלגה הנאצית ועמדתו בעניינם היו נושא למחלוקת. עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933, היה פורטוונגלר ביקורתי מאוד כלפיהם. בשנת 1934 נאסר עליו לנצח על הצגת הבכורה של האופרה מאתיס הצייר מאת פאול הינדמית, ופורטוונגלר התפטר במחאה ממשרת המנצח על האופרה של ברלין. בשנת 1936, בעוד מורת רוחו של פורטוונגלר מן השלטון גוברת בהתמדה, הוצעה לו משרת המנצח הראשי של הפילהרמונית של ניו יורק, כממשיכו של ארטורו טוסקניני. פרסום דבר ההזמנה עורר גל מחאה בקרב היהודים בניו יורק ופורטוונגלר נאלץ לוותר על התפקיד.
זלמן שזר תיאר את הסיבות למחאה היהודית נגד פורטוונגלר כך:
פורטוונגלר ... נשאר לנגן בברלין גם לאחר שחבריו היהודים והסוציאליסטים גורשו מן הארץ, ואחרי אשר חבריו הלא יהודים וגם הלא סוציאליסטים אשר באמריקה, בהנהלתו של אותו טוסקניני, הכריזו חרם על ברלין.
אולם היו שטענו שהמחאות באו בעקבות ידיעה מהסניף הברלינאי של סוכנות הידיעות "אסושיאייטד פרס", אולי בהזמנת הרמן גרינג, שטען שפורטוונגלר הודיע שהוא מוכן לחזור אל משרתו הקודמת באופרה של ברלין[2], ידיעה שהתפרשה שפורטוונגלר תומך עכשיו בלב שלם במפלגה הנאצית. אף כי עכשיו מקובל על דעת הרוב, שלא כך היה (פורטוונגלר סירב תמיד להצדיע במועל יד נאצי, למשל), דעה זו עמדה בעינה עד למותו.
פורטוונגלר זכה ליחס טוב יחסית מצד הנאצים (ב-1944 שמו נכלל ברשימת המבורכים על ידי משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם); הוא היה דמות תרבותית חשובה. הקונצרטים שלו שודרו לעיתים קרובות לחיילים הגרמנים כאמצעי להעלות את המוראל, והרשויות הגבילו את היצירות שהיה רשאי לבצע. גישתו כלפי יהודים עודנה שנויה במחלוקת גם כיום. מצד אחד, הרבה להלל ולשבח אמנים יהודים כמו ארתור שנאבל, אבל מצד שני, תמך בחרם על סחורות יהודיות והיה ביקורתי כלפי מה שראה כהשתלטות יהודית על העיתונות. במשפט הדה-נאציפיקציה שלו, הואשם פורטוונגלר בתמיכה בנאציזם בכך שנשאר בגרמניה, ניצח באירועים של המפלגה הנאצית והשמיע הערה אנטישמית כלפי ויקטור דה סאבאטה. בסופו של דבר הוא זוכה מכל סעיפי האישום הללו.
כחלק מהערות הסיכום שלו במשפט הדה-נאציפיקציה שלו, אמר פורטוונגלר:
ידעתי, שגרמניה נמצאת במשבר מחריד; הרגשתי אחראי למוזיקה הגרמנית, והייתה זו משימתי לשרוד משבר זה, כמיטב יכולתי. החשש, שאמנותי מנוצלת לצורכי תעמולה, נפל בחשיבותו מן ההכרח לשמר את המוזיקה הגרמנית, לאפשר לעם הגרמני לקבל מוזיקה מן המוזיקאים שלו עצמו. האנשים האלה, בני עמם של באך ובטהובן, של מוצרט ושוברט, היו צריכים להמשיך לחיות תחת שלטון של משטר, שכל מעייניו במלחמה כוללת. שום אדם שלא חי כאן באותם ימים לא יוכל לשפוט בשום פנים את מצב הדברים לאשורו.
כלום תומאס מאן (שביקר את פעולותיו של פורטוונגלר) מאמין באמת ובתמים, שב'גרמניה של הימלר' אסור להרשות את נגינת בטהובן? כלום אינו מבין, שמעולם לא היו אנשים זקוקים יותר, אנשים שהשתוקקו יותר לשמוע את בטהובן ואת בשורת החירות ואהבת האדם שלו מאותם גרמנים, דווקא אלה שנאלצו לחיות תחת שלטון האימה של הימלר? אינני מתחרט על שנשארתי שם איתם.
— ג'ון ארדוין, "רשומות פורטוונגלר"
Taking Sides המחזה של המחזאי הבריטי רונלד הארווד משנת 1995, המתרחש בשנת 1946 באזור האמריקאי של ברלין הכבושה, מספר על האישומים האמריקאים נגד פורטוונגלר, כמי ששירת את המשטר הנאצי. בשנת 2001 עובד המחזה לסרט קולנוע באותו שם (בעברית הופץ הסרט בשם מחיר הניצחון), בהשתתפות הארווי קייטל, עם שטלאן סקארסגרד בתפקיד פורטוונגלר. בארץ הועלה מחזה זה בשם "המנצח" בהשתתפות עודד תאומי בתפקיד פורטוונגלר.
בשנת 1947 בא הכנר יהודי מנוחין לגרמניה לנגן בקונצרט בניצוחו של פורטוונגלר. מחווה זו עזרה לפורטוונגלר לשקם את מעמדו, שנפגע מאוד מחמת שיתוף הפעולה שלו עם הנאצים. לעומת זאת, בתחילת 1949, כאשר הוזמן לנצח על התזמורת הסימפונית של שיקגו, הודיעו גרגור פיאטיגורסקי, ולדימיר הורוביץ, ארתור רובינשטיין, נתן מילשטיין ואחרים כי יחרימו את התזמורת, ובעקבות זאת בוטלה ההזמנה[3].
סגנון ניצוח
עריכהפורטוונגלר התייחד בטכניקת הניצוח שלו. הקלטות וידאו מראות אותו מבצע תנועות מגושמות, גמלוניות, כמו מדיום בטראנס. לכאורה אין כמעט קשר בין מחוותיו לבין מקצבי המוזיקה, ונגן תזמורת אחד אמר עליו, שתנועותיו מזכירות מריונטה. למרות, או אולי בגלל, סגנון חריג זה, היו הנגנים מצייתים כמהופנטים לניצוחו. הופעותיו הטובות ביותר מאופיינות במצלולים עמוקים, מובלטי בס, ליריות מרקיעה שחקים והקצנת רגש מרטיטה לצד שכנוע הגיוני. פרשנים ומבקרים רבים רואים בו את אחד מגדולי המנצחים של כל הזמנים.
פורטוונגלר היה מפורסם באי-רהיטותו הלשונית, עד קיצוניות. תלמידו סרג'יו צ'ליבידאקה זכר, שהמיטב שיכול היה להגיד היה "טוב, פשוט תקשיב" (למוזיקה). קרל בריניצר משירות ה-BBC הגרמני ניסה לראיין אותו, וחשב שאידיוט ניצב לפניו. בהקלטה חיה מחזרה עם תזמורת מסטוקהולם אין כמעט שום תיעוד של דיבורים בעלי מובן, רק המהומים ומלמולים. אף על פי כן, פורטוונגלר היה ונשאר מכובד מאוד בקרב מוזיקאים. אפילו ארטורו טוסקניני, שנחשב בדרך כלל להיפוכו המוחלט של פורטוונגלר (וביקר בחריפות את פורטוונגלר על רקע פוליטי), אמר פעם - כשהתבקש לנקוב בשמו של המנצח הגדול ביותר בעולם מלבדו - "פורטוונגלר!" ניצוחו היה רומנטי מאוד הוא נטה לשינוי מקצבים (טמפי) קיצוניים באותה היצירה ( ובאותו הפרק!) וסגנון הניצוח שלו אותו ירש מארתור ניקיש נחשב מיושן ואנכרוניסטי כבר בתקופתו של פורטוונגלר עצמו ועם זאת הוא היה נערץ מאוד על עמיתיו המנצחים (שהיו שייכים לאסכולה הגרמנית).
השפעות
עריכהאחד מבני חסותו של פורטוונגלר היה הפסנתרן קרל רוברט קרייטן. הייתה לו גם השפעה רבה על הפסנתרן/מנצח דניאל בארנבוים, שעליו אמרה אלמנתו של פורטוונגלר, אליזבת, "הוא עושה פורטוונגלר". ברנבוים הקליט את הסימפוניה השנייה של פורטוונגלר עם התזמורת הסימפונית של שיקגו.
הקלטות נבחרות בניצוח פורטוונגלר
עריכהישנו מבחר עצום של הקלטות בניצוח פורטוונגלר, רובן מקונצרטים חיים. רבות מן ההקלטות האלה נעשו בתקופת מלחמת העולם השנייה בטכנולוגיית הקלטה נסיונית. אחרי המלחמה החרימה אותן ברית המועצות למשך עשרות שנים ורק בתקופה האחרונה הן הוצאו שוב למכירה חופשית, במקרים רבים הן באופן חוקי והן מחוץ לחוק. על אף מגבלות הצליל שלהן, הקלטות אלה זוכות להערכה רבה על עוצמתן מצד חסידי פורטוונגלר.
להלן מבחר קטן מכמה מהקלטותיו המהוללות ביותר של פורטוונגלר. מידע נוסף אפשר למצוא ברשימת תקליטיו.
- בטהובן, הסימפוניה השלישית, הופעה חיה עם הפילהרמונית של וינה, דצמבר 1944.
- בטהובן, הסימפוניה החמישית, הופעה חיה עם הפילהרמונית של ברלין, יוני 1943.
- בטהובן, הסימפוניה התשיעית, הופעה חיה עם הפילהרמונית של ברלין, מרץ 1942.
- ברהמס, הסימפוניה הראשונה, הופעה חיה עם תזמורת רדיו צפון גרמניה, המבורג, אוקטובר, 1951.
- ברהמס, הסימפוניה השנייה, הופעה חיה עם הפילהרמונית של וינה, ינואר 1945.
- ברהמס, הסימפוניה השלישית, הופעה חיה עם הפילהרמונית של ברלין, אוקטובר 1942.
- ברהמס, הסימפוניה הרביעית, הופעה חיה עם הפילהרמונית של ברלין, אוקטובר 1948
- ברוקנר, הסימפוניה החמישית, הופעה חיה עם הפילהרמונית של ברלין, אוקטובר 1942
- ברוקנר, הסימפוניה השמינית, הופעה חיה עם הפילהרמונית של וינה, אוקטובר 1944.
- ברוקנר, הסימפוניה התשיעית, הופעה חיה עם הפילהרמונית של ברלין, אוקטובר
- שוברט, הסימפוניה התשיעית, הופעה חיה עם הפילהרמונית של ברלין, 1942.
- שומאן, הסימפוניה הרביעית, הקלטת אולפן עם הפילהרמונית של ברלין, מאי 1953
- צ'ייקובסקי, הסימפוניה השישית ("הפאתטית"), הקלטת אולפן עם הפילהרמונית של ברלין, 1938
- וגנר, טריסטן ואיזולדה, הקלטת אולפן עם קירסטן פלגסטד, יולי 1952
יצירות ראויות לציון
עריכה- סימפוניה מס' 1 בסי מינור
- סימפוניה מס' 2 במי מינור
- סימפוניה מס' 3 בדו# מינור
- פתיחה במי במול מז'ור
- קונצרט סימפוני לפסנתר ותזמורת
- חמישיית מיתרים בדו מז'ור
- סונטה לכינור מס' 1 ברה מינור
- סונטה לכינור מס' 2 ברה מז'ור
- טה דאום למקהלה ותזמורת
לקריאה נוספת
עריכה- נתן דונביץ, מאסטרו - גדולי המנצחים בכל הדורות, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2006, הפרק "וילהלם פורטוונגלר" - רב־אמן במשטר טוטליטרי: משרת או אדון?", עמ' 36–77.
קישורים חיצוניים
עריכה
וילהלם פורטוונגלר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
וילהלם פורטוונגלר, באתר AllMovie (באנגלית)
וילהלם פורטוונגלר, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
וילהלם פורטוונגלר, באתר ספוטיפיי- וילהלם פורטוונגלר, באתר קומפוניסטן דר גגנווארט
וילהלם פורטוונגלר, באתר AllMusic (באנגלית)
וילהלם פורטוונגלר, באתר MusicBrainz (באנגלית)
וילהלם פורטוונגלר, באתר Discogs (באנגלית)- מת וילהלם פורטוונגלר, הצופה, 2 בדצמבר 1954
- וילהלם פורטוונגלר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- וילהלם פורטוונגלר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
עריכה- ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 287.
- ^ גם מכללת ניו־יורק מחרימה את חגיגות היידלברג, דבר, 8 במרץ 1936
- ^ תשובה כהלכה למנצח נאצי, חרות, 10 בינואר 1949
| הקודם: ארתור ניקיש |
מנצח ראשי, תזמורת גוונדהאוס, לייפציג 1922 - 1928 |
הבא: ברונו ולטר |
| הקודם: ארתור ניקיש |
מנהל מוזיקלי, הפילהרמונית של ברלין 1922 - 1945 |
הבא: ליאו בורכארד |
| הקודם: פליקס ויינגרטנר |
מנצח ראשי, הפילהרמונית של וינה 1927 - 1930 |
הבא: קלמנס קראוס |
| הקודם: סרג'יו צ'ליבידאקה |
מנהל מוזיקלי, הפילהרמונית של ברלין 1952 - 1954 |
הבא: הרברט פון קאראיין |