ויקיפדיה

חבלים

רומן אוטוביוגרפי

חבלים הוא רומן אוטוביוגרפי מאת חיים באר, שיצא לאור בשנת 1998 במסגרת "ספריה לעם" של הוצאת "עם עובד". הספר מספר את סיפורם של סבתו ושני הוריו של באר, כפי שסיפרו אותו לבאר הילד וכפי שחווה אותו, בעיקר בילדותו ובנעוריו, אך גם בבגרותו (שבה נותרה בחיים רק אמו).

חבלים
מידע כללי
מאת חיים באר
שפת המקור עברית
תורגם לשפות הולנדית, גרמנית, אנגלית, איטלקית וסינית
סוגה רומן אוטוביוגרפי
הוצאה
הוצאה עם עובד
תאריך הוצאה 1998
מספר עמודים 332
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 002719616, 001803365

מבנה הספר

עריכה

לספר שלושה חלקים:

  • היסוד הנקי של הזמן[א]: חלק זה מתרחש בירושלים בתחילת שנות ה-50, והדמות הראשית בו היא סבתו של המספר, אמהּ של אמו. חלק זה עוסק ביחסיו של המספר עם סבתו, בסיפורים הרבים שהיא מספרת לו על תולדות המשפחה ובתגובתה הביקורתית של האם לסיפורים אלה ("נקודת התצפית של הסבתא מציגה את הפנטסטי, הסמוי מן העין, ואילו נקודת התצפית של האמא מדגישה את המציאות המפוכחת", מתארת זאת דליה רק[2]).
    החלק מסתיים במותה של הסבתא, בשלהי חורף 1959.
  • חזקת הבתים[ב]: חלק זה מתרחש במהלך שנות ה-50, והדמות הראשית בו היא אמו של המספר, אך יש בו מקום גם לאביו. חלק זה עוסק ביחסים שבין האב לאם, שהמספר הוא בנם היחיד, וביחסים של הבן עם כל אחד מהם.
    בסופו של חלק זה, המדלג לשנת 1988, הורס יזם בנייה את הבית ברחוב גאולה 12 (בשכונת גאולה), שבו גדל המספר.
  • אוויר שאין סופו לנוח[ג]: חלק זה מתחיל בשלהי שנות ה-50, ונמשך אל שנות ה-60 וה-70, עד לתחילת כתיבתו של "נוצות", הרומן הראשון של באר, ומותה של אמו.

אבנר הולצמן מתאר מבנה זה: "'חבלים' בנוי כמין ציור טריפטיכון ששני חלקיו הצדדיים והמשניים ממסגרים את הסצנה האמצעית והעיקרית".[3]

לכל אחד מחלקי הספר סגנון משלו, כדברי יוסף אורן: "כל חלק ב"חבלים" מסופר בנימה ההולמת את תוכנו, וגיוון זה מעניק אופי אגדי לחלק הראשון, אופי דרמטי לחלק השני ואופי וידויי לחלק השלישי".[4]

על אופן הסיפור העירה ניצה בן-דב: "חבלים הוא סיפור מורכב הנע קדימה ואחורה במסלול הזמן בין חוויותיו התמימות של ילד לבין הפרספקטיבה הצינית, המפוכחת והאירונית של הסופר המבוגר המספר עליהן. [...] חבלים הוא רומן 'עגנוני' הבנוי משלל סיפורים, אנקדוטות והיזכרויות ומחבלים-חבלים של עדויות – לאו דווקא מהימנות – של סבתא פנטזיונרית, אם רציונליסטית ומניפולטיבית ואב רומנטיקן".[5]

הדמויות העיקריות שבספר

עריכה

בספר ארבע דמויות עיקריות: המספר, סבתו, אמו ואביו.[6]

  • המספר: ילד הגדל בירושלים, ובבגרותו עובר לרמת גן. שמו אינו מוזכר בגוף הספר, אך כיוון שמדובר ברומן אוטוביוגרפי, יודע הקורא שזהו הילד חיים רכלבסקי, שבבגרותו שינה את שמו לחיים באר.
  • הסבתא, חנה, כבת 80, אמהּ של אמו של המספר. מתגוררת בבתי אונגרין. "ארבעה מתוך שמונת ילדיה שנותרו בחיים היגרו לאמריקה".[7] רק כשמלאו לה 50 שנה, לאחר שהתאלמנה, למדה קרוא וכתוב. היא מספרת לילד סיפורים נפלאים מתולדות המשפחה, המגיעים עד לרבי ישראל משקלוב וחתנו, רבי ישעיה ברדקי, ועד רבי קלונימוס בן משולם בן המאה ה-11.
  • האם, הנמצאת במרכז הרומן. המספר הוא בנה היחיד מנישואיה השניים. בנישואיה הראשונים, שנמשכו כעשר שנים, ילדה האם שתי בנות, שמתו בילדותן, ולאחר שבמות הבת השנייה ראתה האם את בעלה הראשון מתנשק עם אחות בבית החולים, נפרדה ממנו וחזרה לבית הוריה. כאבה הרב הוביל אותה למחשבות התאבדות, שברגע האחרון נמנעה מלממשן. היא נישאה בשנית וילדה בן יחיד, הוא המספר. על נישואיה אמרה: "לאבא לא היה מה להציע לי".[8] גישתה לחיים רציונליסטית ומפוכחת (נפתלי הרץ טוקר העיר על כך: "הראציונליות המפוכחת של האם הייתה לה מכבר ובכל התחומים תחפושת נוחה וקלה להסוות ולהדחיק נפש כאובה ומסוכסכת של עצמה שמתענגת על עוינות ומדון כלפי הכול מכול וכול".[9]) חרף זאת, גם היא מושפעת מנבואתו של מקובל זקן שניתנה לה בנעוריה.[10] האם מתאפיינת בלשון חריפה והומוריסטית; כאשר הוצעה לה פאה נוכרית, לאחר ששערותיה נשרו עקב מחלתה, אמרה: "אני מעדיפה להיראות כמו יול ברינר, מלחבוש שייטל כמו פּוילישע דריפּקע[ד] מקרקוב".[11]
  • האב עלה לארץ ישראל מאוקראינה באמצע שנות ה-30. גם לאב אלה נישואים שניים: קודם לכן היה נשוי ללוּבּה בת-ציון, שנפטרה בדמי ימיה. בבית הכנסת שהקים לזכרה הוא מטפח פרחי חזנים. האב מבוגר ב-15 שנה מהאם, ושניהם מנהלים מכולת (סניף "תנובה") בצמוד לביתם. האב סייע בדרכים שונות לנזקקים, פעילות שהגיעה לשיא גרוטסקי בחגיגת הבר מצווה של בנו (המספר).

האב היה מבוגר ב-15 שנים מהאם, והגורם היחיד שאיחד אותם היה תשוקתם המשותפת לילד. האב והאם הרבו לריב, כדברי המספר: "כחוקות שמים וארץ היו המריבות הדבר היציב היחיד בחיי נישואיהם וכהמה בלתי מובנות לחלוטין".[12] על נסיבות הולדתו של הילד העירה יהושבע בנטוב: "הילד בא אל העולם מלווה בצללי בעלה הראשון של האם, אחיותיו המתות, והאשה האהובה שמתה והייתה רעייתו הראשונה של אביו".[13]

אף שהספר מלא וגדוש בשמותיהן של דמויות משנה הממלאות אותו (שכנים, קרובי משפחה וכו'), שמותיהם של הגיבורים הראשיים נסתרים (הם קרויים "סבתא", "אמא" ו"אבא"), ורק בדוחק נזכרים חלק מהם. שם המשפחה נודע לקורא רק כאשר האב מציין "שמנו רַכלֶבסקי" ומסביר את מקורו: "לאבות אבותי לא היה די ממון לקנות להם שם יפה יותר מידי הפריץ האוקראיני והמשומד העוזר על ידו, אבל לפחות דאגנו שלא נהיה מוגי-לב, רק רכי-לב".[14] רק בתיאור ימיו האחרונים של האב לומד הקורא שהאם קראה לאב "אברם".[15] את שמה של הסבתא, חנה, לומד הקורא מסיפורה על תולדות משפחתה, לפיו היא קרויה על שם סבתהּ, חנה.[16] דמות נוספת, בעלה הראשון של האם, מופיעה רק בכינוי הגנאי "השוואַרץ יאָר"[ה], המשמש את האם בהתייחסותה אליו.[17]

בספר דמויות נוספות של אישים שחיו במאה שערים ובהם המשורר זרח הלוי (עמ' 279).

"נוצות" ו"חבלים" – בין בדיון למציאות

עריכה

הרומן הראשון של באר, "נוצות", שיצא לאור 19 שנה לפני "חבלים", יונק מאותו עולם שממנו נוצר "חבלים" – גם "נוצות" מספר את סיפורם של ילד והוריו. אך בעוד "חבלים" הוא רומן אוטוביוגרפי,[18] "נוצות" הוא רומן בדיוני, שאינו נצמד לקורות החיים של באר והוריו. כדי להדגיש שהמשפחה ב"נוצות" אינה משפחתו של באר, מתוארת ב"נוצות" גם משפחה מקבילה, משנית לעלילה, שבה הילד קרוי חיים רכלבסקי (כשמו של באר בילדותו). את התחבולה הספרותית הזו הוא מייחס ב"חבלים" לאמו, שלאחר שהגיש לה את הפרק הראשון של "נוצות" והביע חשש מהדמיון שבין הוריו של הדובר בסיפור ובין הוריו שלו, יעצה לו: "אני מציעה שבפרקים הבאים תכניס אותנו, אותי ואת אבא, כדמויות-משנה לא חשובות במיוחד. אילה והשכנים ישמחו למצוא אותנו שם, זוהרים ויפים ובעיקר אופטימיים ושופעים אהבת הבריות, ואילו אתה תהיה חופשי לעשות לאבא ולאמא של הגיבור שלך כל מה שמתחשק לך".[19]

על הזיקה שבין שני הספרים כתב באר ב"חבלים": "את ייסורי גוויעתה ומותה של אמא שהענקתי בפחזותי לדמות האם בספר, אשר אל כתיבתו שבתי לאחר פטירתה, ביקשתי עתה לחלץ משם ולהעתיקם לכאן, אל מקומם הראוי".[20]

לא רק ב"נוצות" הִתְחרה הסיפור הבדיוני בסיפור האוטוביוגרפי, כפי שמעיד באר המבוגר על סצנת הבוטנים שב"חבלים":

"לימים, כשכתבתי את "עת הזמיר", שיעבדתי בסכלותי את המעמד הזה לתיאור סצנה המתרחשת בצהרי שבת סהרורית, סמוך למלחמת ששת הימים, באחד מחדרי ההקדש הנטושים למחצה שעל קבר הרשב"י במירון, ורק עתה אזרתי עוז לפדותו מן השביה ולהשיבו, אמנם באיחור, אל הווייתו הטבעית."[21]

על הקושי שבכתיבת רומן אוטוביוגרפי עמד יוסף אורן:

"רק תמים יניח שניתן לכתוב רומאן אוטוביוגרפי רק על ידי מתן הרשות לזיכרון לדבר, או שכתיבתו של רומאן כזה קלה יותר מכתיבת רומאן שעלילתו בדויה מתחילתה ועד סופה רק משום שכל הנפשות וכל האירועים מצויים מראש ברשותו של הכותב ואין עליו להמציא כלום בעזרת דמיונו. האמת היא, כמובן, הפוכה. רומן אוטוביוגרפי כובל את הכותב למאורעות שאירעו בפועל, ואין הוא חופשי לשנות את אופיין של הדמויות או את מהלך עלילת-חייהן."[4]

אורן מוסיף ומעיר, על חלקו השני של הספר: "אלמלא ידענו שמדובר באירועי חייהם של הוריו של חיים באר, היה חלק זה נקרא כעלילה שרק דמיונו המפותח של סופר יכול לבדותה."[4]

אף שחבלים הוא רומן אוטוביוגרפי, ניכרת בו גם חירות מסוימת שנטל הסופר לעצמו, כפי שמעיר יוסף אורן:

"כיוון שמרבית דבריה של האם על מקורות יצירתו של האמן ועל הכללים של עבודתו נוסחו בציטוטים ישירים, בניסוחים המייחסים אותם לאם, אף שנאמרו באוזניו של באר לפני שנים, אני מניח שקיים בהם ההיתר של אמו לפיו סופר אינו צריך להיות מחויב לאמת, אלא לדיוק בלבד. גם אם לא ניסחה באוזניו את הדברים בניסוח זה בדיוק, דייק במסירת רוח דבריה של אמו."[4]

ניצה בן-דב עוסקת בשאלה עד כמה גדולה החירות שנטל הסופר לעצמו:

"ההתחבטות שלי ושל קוראים רבים, אם חבלים הוא אוטוביוגרפיה גלויה או כזאת המתחפשת לגלויה לא יכולה להיפסק, גם כשאנחנו מאמינים לכל מילה שמספר לנו באר ורואים בכל מקרה מסופר, כאילו התרחש באמת. זאת מפני שבאר יצר בחבלים ז'אנר מיוחד שההתחבטות של הקורא, אם המסופר הוא אמת או בדיה, היא גם המסר וגם התחבולה. ... הידיעה של הקורא כי מה שהוא קורא הוא נכון אבל גם לא בהכרח מדויק, והמחבר מודע לכך וכותב על כך, היא שהפכה ספר זה למסקרן, מפעים ומספק כל כך. [...] אנחנו יודעים שכל מה שמסופר בחבלים שלוף מהזיכרון, מזכרונו של איש אחד. כולנו מסכימים ויודעים שהזיכרון הוא מתעתע, מעוות, מעצים, מחסיר וסלקטיבי. ואולם אין כלי זולתו העומד לרשות הכותב כתיבה תעודית, ואת הנשכח נאלץ הכותב בלית ברירה למלא כיד הדמיון הטובה עליו."[5]

"חבלים" כסיפור חניכה

עריכה

"חבלים" הוא רומן חניכה, המתאר את הכשרתו של המספר, חיים באר, לסופר, החל מילדותו וכלה בפרסום כתביו הראשונים בשירה ובפרוזה.

יוסף אורן עוסק במאפיין זה של הספר: "התבנית שמלכדת את שלושת חלקיו של הרומן היא התבנית של עלילת חניכות, וביתר דיוק: עלילת החניכות של סופר עברי".[4] דרך זו עשה המספר תחילה בעידודה של הסבתא, שהועידה אותו "לרשום בעתיד את סדר הדורות"[22] וממנה ירש את כישרון המספר,[23] ולאחר מכן בעידודה ובתמיכתה של האמא, שהרבתה לשוחח איתו על מלאכתו של הסופר, ובין השאר הנחתה אותו: "ולכן תהיה חייב להכיר את החיים. לא די שתצטיין בכשרון של מסַפֵּר, בדמיון, בידיעת השפה, אלא תהיה חייב להכיר את החיים על כל צדדיהם ...",[23] אך במקומות הנכונים ידעה גם לשמור מרחק ולתת למספר להתפתח באופן עצמאי.[24] גם לאב הייתה השפעה, בדרכים שונות, על הכשרתו של המספר לייעודו כסופר.

חנן חבר מציג תמונה מורכבת יותר:

"ואכן, על פניו נראה הרומן של באר כרומן חניכה, שמשרטט ומפרש את דרכו של הילד חיים רכלבסקי משכונת גאולה בירושלים אל הספרות. אבל לעומת זאת, נראה כי הכוח העיקרי של הרומן הזה הוא דווקא בפעולות הנמרצות שהוא מצליח לנקוט נגד תבנית החניכה ונגד ה"אמת" החווייתית שאמורה לפרנס אותה. כוחו הוא במאבק הבלתי נלאה שהוא מנהל עם כל דגם סגור ושלם של עלילת חניכה, שמציבה את החוויה האמיתית, כביכול, כמקור שממנו ניתן להפיק ולאשרר נורמות חברתיות ומוסריות."[25]

המוות

עריכה

למוות נוכחות רבה בספריו של חיים באר,[26] וכך גם ברומן זה. כבר בפרק הראשון, בעת שהמספר וסבתו מבקרים בגן החיות התנ"כי, נבהלת הסבתא למראה הטווס הפורשׂ את זנבו, וממלמלת: "אסור לנו להיות כאן יותר". בערב הסבירה אמו של המספר: "סבתא ראתה במניפת העיניים של הטווס את מלאך המוות". במהלך הספר מוזכרים בהרחבה מות הסבתא, מות שתי בנותיה הקטנות של האמא, יעל וטובה'לה, מות אשתו הראשונה של האב, לוּבּה,[27] מות בעלה הראשון של האם, מות האב[28] ומות האם. מיתות נוספות מוזכרות בקצרה. על אסונות נוספים, בדורות קודמים, סיפרה הסבתא למספר. את שרשרת אסונות זו תיארה האמא: "הפנינים השחורות של המשפחה, שסבתא עונדת על צווארה בימי חג ומועד".[29]

בנוסף למתים מבני המשפחה, עברו ברחוב שבו שכן ביתו של המספר לוויות, שיצאו ממאה שערים בדרכן למחנה שנלר. המספר והוריו התלוו להלוויות אלה, משום כבוד המת.[30] על בהלתו של הילד מלוויה שראה אמרה האם: "המוות אכן מפחיד עד מוות",[31] והביעה תקווה שבשעת מבחן יישיר הבן מבטו אל המוות.[32] היא הביעה סלידה מהגישה הרומנטית למוות.[33]

במקום שיש מתים, יש גם קברנים וקברים. הסבא, בעלה המנוח של הסבתא, "התנדב להיות ראש-דגל בחברה קדישא והופקד על ההלוויות הליליות".[34] הקברן ר' אֶלֵה מינץ התוודה באוזני המספר: "אני ידיד ותיק שלכם משנים, אני קברתי את כל המשפחה שלך".[35]

ביום נישואיהם נטל האב את האם להר הזיתים, כדי להיפרד מאשת נעוריו הקבורה שם, ולהציג לפניה את אשתו החדשה.[36] "בעקבות מלחמת ששת הימים, כשנתגלה גודל ההרס שחוללו הירדנים בשדה הקבורה בהר הזיתים, נתקפה אמא בולמוס של דרישה אל המתים",[37] מספר המספר. בעקבות זאת טרחה האם לשפץ את מצבות קרוביה הטמונים בהר.

מאפייני הספר

עריכה

שם הספר

עריכה

חיים באר עצמו עמד על ריבוי המשמעויות הגלומות במילה "חבלים": "קשר, ייסורים, חרטה, חבלי לידה, חבלי ארץ, חבלי משיח, חבלי שינה, חבלי אהבה, חבלי קסם, להלך על חבל דק".[38]

טליה הורוביץ מפרשת את השם "חבלים":

"המילה 'חבל' מציינת חוט עבה השזור מחוטים רבים. במילה חבלים ישנה השתמעות של התרת החבל למרכיביו במובן האוטוביוגרפי: פענוח יחסי קרובים בדרגות קרובות ורחוקות ואיתור מקומם בחייו."[39]

בנוסף למשמעות פשוטה זו, מוצאת הורוביץ בשם רמזים לנושאים שבהם עוסק הספר: "חבלי לידה של סופר, חבלי ארץ המהווים השראה לסופר, חבלי קליטה של מהגרים ועוד."

גם ניצה בן-דב מוצאת בספר שלל חבלים:

"חבלים הוא ספר על חבלי לידה, חבלי מוות, חבלי קליטה, חבלי גאולה, חבלי יצירה, חבלי אהבה וחבלי ציפייה. היינו, חבלי משיח של היוצר, חיים רכלבסקי-באר ושל שלוש דמויות שמעצבות את עולמו הנפשי, הרוחני, הפואטי, הגנטי והפיזי: סבתא, אם ואב."[5]

יוסף אורן קושר את שם הספר לשלושת חלקיו:[4]

  • "המשמעות הראשונה של השם היא עבותות, הקושרים אדם אל שורשי המשפחה, והיא מגדירה היטב את תוכנו של החלק הראשון ברומאן, המתמקד בדמותה של הסבתא."
  • "המשמעות השנייה של 'חבלים' היא מכאובים, והיא מגדירה בהצלחה את תוכנו של החלק השני, המתרכז בהורים."
  • "המשמעות השלישית של 'חבלים' היא הריון וחבלי לידה, והיא הולמת את תוכנו של החלק השלישי, המספר על ראשית דרכו של חיים באר עצמו כסופר ועל חלקה של אמו בהכוונתו להיות סופר."

זיוה שמיר הרחיבה בשבחי השמות הקצרים של הרומנים "נוצות" ו"חבלים":

"כותרות אלה מעידות על יכולת וירטואוזית לדחוס את העושר האין-סופי לתוך תיבה קטנה אחת שממדיה אינם מעידים ממבט ראשון על תכולתה. מצד אחד לפנינו כותרת קצרה, בת מילה אחת בלבד, אך מילה אחת ויחידה זו היא מועט המחזיק את המרובה ואפשר להפוך ולהפוך בה ולא להגיע לסוף חִקרה."[40]

עטיפת הספר

עריכה

עטיפת הספר, שבה מוצגים שלושה חצאי בוטנים (פסיגים) על מפת תחרה, עוצבה על פי השימוש שעשתה בהם הסבתא בשבת, שבה אסור לכתוב, כדי להמחיש למספר את אילן היוחסין של משפחתו:

"היא נטלה חופן בוטנים ובשקידה עקשנית הרחיקה את הקליפות העוטפות את העובּרים, נועצת את ציפורנה בסדק שבין הפסיגים ומפלגת אותם לשניים. את הפסיגים החלקים אספה בכפה, ואת אלה שניצן הזרע והשורשון דבוקים בראשיהם ערכה על המפה הלבנה, המעומלנת, מפת השבת שלה, מונחים על צדם הקמור, נזהרת שהגופיפים שמהם היה הזרע נובט וצומח לולא קלו אותם בתנור ועיקרו את מטען החיים שהוצק בהם, לא ייפגעו. שורה של פרוטומות, ראשים זערוריים מחודדי זקן, הלכה והתארכה לפנינו, מועצת ישישים שחייהם קפאו על סף הזינוק. "זה אתה", הורתה על הפסיג המצומק שבקצה השמאלי של השורה, וכך הלכה ומנתה למפרע את אבותינו ואת אבות-אבותינו, וליד כל אחד ואחד מהם הוסיפה את הפסיג החלק ונקבה את שמה של אשתו."[41]

הפסיגים המוצגים בעטיפה מסמלים, אם כן, את המספר ושני הוריו. את העטיפה עיצבה זיוה שליו וצילמו אורנה ושי אדם.

שפת הספר

עריכה

בשפתו של המספר ובשיחת גיבורי הספר שלובים פסוקים וחלקי פסוקים מהמקרא. דוגמאות:[42]

  • בתיאור האבל על טובלה, בתהּ של האם שנפטרה בילדותה, נאמר: "המנחמים, שבאו לנוד לה, ישבו סביבה על הארץ, ואין דובר דבר, כי ראו כי גדל הכאב מאוד",[43] בדומה לנאמר בספר איוב (פרק ב', פסוק י"ג): ”וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר, כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד”.
  • בתיאור התנהגותו של האב בטיול השנתי משולב פסוק מספר ישעיהו (פרק כ"ח, פסוק כ"א), ”כִּי כְהַר פְּרָצִים יָקוּם ה', כְּעֵמֶק בְּגִבְעוֹן יִרְגָּז, לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂהוּ - זָר מַעֲשֵׂהוּ, וְלַעֲבֹד עֲבֹדָתוֹ - נָכְרִיָּה עֲבֹדָתוֹ”, בשינוי קל – השמטת השם המפורש, משום שב"חבלים" משמש הפסוק לתיאור האב.
  • בתיאור ביקורה של האם אצל מנהל "תנובה" המחוזי מתואר השומר כ"כרוב בעל להט החרב המתהפכת",[44] בעקבות הפסוק ”וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים” (ספר בראשית, פרק ג', פסוק כ"ד).

בנוסף למופעים אלה של אינטרטקסטואליות, מצטטים גיבורי הספר במודע פסוקים מהמקרא, המביעים את שבלבם. דוגמאות:

  • כאשר מוכר הדגים נותן למספר להאכיל את הדגים,[45] הוא מלווה זאת בציטוט: ”תִּתֵּן לָהֶם, יִלְקֹטוּן; תִּפְתַּח יָדְךָ, יִשְׂבְּעוּן טוֹב” (ספר תהלים, פרק ק"ד, פסוק כ"ח).
  • כאשר הסב רוצה להביע את כאבו על מות נכדתו טובלה,[46] הוא מורה לקרוא במגילת רות: ”וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן, אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי אדושם, לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי ואדושם עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי” (מגילת רות, פרק א', פסוק כ') (את השם המפורש הכתוב בתנ"ך מחליף הקורא במילה "אדושם").
  • כאשר המספר מתחצף לאביו,[47] מצטט האב את דברי יעקב בברכתו לבניו שמעון ולוי: ”בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה” (ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק ו').

מקורות נוספים השייכים לתרבות העברית שלובים בשפתו של המספר ובשיחת גיבורי הספר. דוגמאות:

אבנר טריינין חלק שבחים ללשונו של הספר:

"לעומת הרזון המדכא של הספרות העכשווית, דומה כי כל יופיה של הלשון העברית, על רבדיה ושיבוציה, נאסף כאן, וכל זה לא כהצטעצעות אלא לפי רוח המקום והזמן ולפי טיבם של בעלי הלשון."[50]

גם יוסף אורן חלק שבחים ללשונו של הספר:

"עונג מיוחד במינו מזומן לקורא מאיכותה של השפה ב"חבלים". הטקסט של באר הוא ארג נדיר ביופיו של הלשון העברית. הוא מגיש ביריעה של הרומן מלאכת תשבץ מקסימה מהמקורות הקדומים והחדשים, מבליע חיקויים פארודיים ומשלב במקומות המתאימים מבעים סאטיריים ואירוניים. באר מנגן על כל המיתרים האפשריים של השפה העברית ומצליח לטלטל את הקורא משחוק לבכי, מיחס ניכור ליחס של הזדהות."[4]

מקום כתיבת הספר

עריכה

לכתיבת הספר התרחק המחבר ממקום התרחשותם של האירועים המתוארים בו. בהערה המופיעה ב"חבלים" מציין המספר: "כאן, בכפר האנגלי השוקט שאני מסתגר בו זה חודשים אחדים ומעלה על הכתב את קורותיה".[51] במאמר שפרסם ב"מעריב" הרחיב באר בעניין זה וציין: "נזקק לסם הנגדי שמספק הקאנטריסייד האנגלי, ישבתי במשך חודשים אחדים בחבל אוקספורדשייר, בבית חווה ישן, שהוסב למגורים לאחר ששימש במקורו כאורווה, והטיתי אוזן לאותות החיים, שהתחילו לבקוע ממקומות ומזמנים שהונחו הרחק מאחור".[52] בראיון סיפר באר: "רוב הספר נכתב באנגליה, עשרה ימים רצופים בלונדון, ואחרי הפסקה עוד ארבעה חודשים באוקספורד. גם את הסוף לא יכולתי לכתוב בחדר העבודה שלי אלא ברחבי הארץ, בגליל, בבת שלמה. הייתי חייב להיות רחוק כדי להקשיב לעצמי".[38]

אזכור "חבלים" ברומנים מאוחרים יותר של באר

עריכה

בספרו של באר, "חלומותיהם החדשים", שיצא לאור בשנת 2014, כ-16 שנים לאחר "חבלים", מוזכר הרומן "חבלים":

אלמה חייכה במבוכה ואז זוסקין סיפר לה מעשה שהיה בחברו הטוב חיים באר. עם צאת ספרו חבלים, שכתב בו על עולמם של אביו ואמו, טרחו לא מעט קוראים לכתוב לו את תחושותיהם. ביניהם היו גם מכתבים אחדים מרגשים ונוגעים ללב, אבל המכתב המטלטל מכולם היה מכתב מחברתה של אמו המנוחה שכתבה לו: "כשראיתי שכתבת ספר על חברתי הטובה ביותר הגב' ברכה רכלבסקי עליה השלום, מיהרתי לקנות את ספרך בתקווה שאמצא שם מים חיים מן הבאר, ומה התאכזבתי ומה כאבתי שכל מה שמצאתי שם לא הייתה אלא הכביסה המלוכלכת של המשפחה שלכם שתלית אותה בגלוי כנגד השמש על 'חבלים'."[53]

בשנת 2021 יצא לאור הרומן "צל ידו", שהוא רומן משלים לרומן "חבלים". בעוד שב"חבלים" תיאר באר את ילדותו ואת הוריו בעיקר מנקודת מבטה של אמו, ברומן "צל ידו" ניתן התיאור בעיקר מנקודת מבטו של האב.[54] פעמים אחדות משווה המספר, שהוא באר עצמו, את הסיפור המובא ברומן "צל ידו" לסיפור המקביל שהופיע ב"חבלים".

תרגומים

עריכה

"חבלים" תורגם להולנדית, גרמנית, אנגלית, איטלקית וסינית.[55]

לקריאה נוספת

עריכה
  • טליה הורוביץ, "חבלי-באר - על 'חבלים' לחיים באר", עלון למורה לספרות 19, תש"ס 1998/1999, עמ' 166–194.
  • יוסף אורן, רבי-מכר ורבי-ערך בסיפורת הישראלית, הוצאת יחד, 2000, עמ' 147–157.
  • ניצה בן-דב, "חבלי חיים: על הרומן "חבלים" של חיים באר", עלי שיח 42, 2000, עמ' 74–78.
  • מירי ורון, "זה אתה", עתון 77, גיליון 225, 1998, עמ' 8–9.
  • דליה רק, "העובדות כובלות והבדיון משחרר – בין חבלים לנוצות מאת חיים באר", עתון 77, גיליון 315, אוקטובר 2006, עמ' 28–30.
  • חנן חבר, "מראֶה לעצמו אצבע משולשת: טראומה וחניכה ב'חבלים' מאת חיים באר", בקובץ: חנה סוקר-שווגר וחיים וייס (עורכים), מלאכת החיים - עיונים ביצירתו של חיים באר, הוצאת עם עובד, תשע"ד
  • יצחק הררי, נוצת הטווס - ארוס ומוות בפרוזה של חיים באר, הוצאת "דיונון", תל אביב, 2007.
  • יהודה קורן, "חיים באר סוגר מעגלים כואבים", ידיעות אחרונות, 28 באוגוסט 1998.
  • זיוה שמיר, סיפור לא פשוט: עיונים ביצירותיהם של א"ב יהושע, עמוס עוז וחיים באר, הוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד, 2015, פרק שנים-עשר: סיפור על לידה ועל מוות, עמ' 295–308. (הספר בקטלוג ULI)
  • חיים באר, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה" - כולל רשימה ביבליוגרפית מקיפה של מאמרים העוסקים ב"חבלים"

קישורים חיצוניים

עריכה

ביאורים

עריכה
  1. ^ שם זה נלקח מספר זכרונותיו של ולדימיר נבוקוב, "דָּבֵּר, זיכרון",[1] וזה גם שמו של התרגום לאנגלית של "חבלים" (The Pure Element of Time).
  2. ^ "חזקת הבתים" הוא שם הפרק השלישי במסכת בבא בתרא. ב"חבלים" (עמ' 226) מוזכר פרק זה בתיאור המפגש של המספר ואביו עם עורך הדין ד"ר אמדור, השואל את המספר האם למד כבר את פרק "חזקת הבתים".
  3. ^ מושג תלמודי, העוסק בחפץ שחלף באווירו של בית. ב"חבלים" (עמ' 331) מוזכר מושג זה בזיכרונותיה של האם, האומרת: "הצירוף הנפלא הזה, אוויר שאין סופו לנוח, כל כך הפעים אותי, עד שכל הדיון התלמודי הזה בעצם כבר לא עיניין אותי".
  4. ^ כינוי גנאי יידי לנשים יהודיות מפולין. משמעו "פולנייה מלוכלכת".
  5. ^ מילולית ביידיש: שנה שחורה. משמש כביטוי שמשמעותו "השד" או "השטן".

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ דינה שטיין, ‏אם תרצו זו אגדה: זהות, מקום וסיפורי הייסוד ברומן 'חבלים' מאת חיים באר, מכאן י"ב, דצמבר 2012, עמ' 148, עמ' 144–170
  2. ^ דליה רק, "המסע האוטוביוגרפי בזמן ובמרחב", מותר 12, תשס"ה, עמ' 51-56
  3. ^ אבנר הולצמן, "אבא, אמא, בן", בספרו: מפת דרכים : סיפורת עברית כיום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 2005, עמ' 186-188
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 יוסף אורן, רבי-מכר ורבי-ערך בסיפורת הישראלית, הוצאת יחד, 2000, עמ' 147-157
  5. ^ 1 2 3 ניצה בן-דב, "חבלי חיים: על הרומן "חבלים" של חיים באר", עלי שיח 42, 2000, עמ' 74-78
  6. ^ תיאור נרחב של דמויות אלה, בהתאם לסיפורים הפזורים ברחבי הרומן, ראו: טליה הורוביץ, "חבלי-באר - על 'חבלים' לחיים באר", עלון למורה לספרות 19, תש"ס 1998/1999, עמ' 166-194.
  7. ^ חבלים, עמ' 20
  8. ^ חבלים, עמ' 148
  9. ^ נפתלי הרץ טוקר, "שבחי חיים באר", ירושלים 19, 2003, עמ' 242-231.
  10. ^ חבלים, עמ' 140
  11. ^ חבלים, עמ' 86
  12. ^ חבלים, עמ' 166
  13. ^ יהושבע בנטוב, "'רק על עצמי לספר ידעתי' – בן כותב את אמו - בין חבלי לידה לנקמת האם", החינוך וסביבו, שנתון סמינר הקיבוצים, כרך 22, 2000, עמ' 228-221.
  14. ^ חבלים, עמ' 92
  15. ^ חבלים, עמ' 220
  16. ^ חבלים, עמ' 50
  17. ^ חבלים, עמ' 279
  18. ^ כך גם על פי באר עצמו, חבלים, עמ' 144
  19. ^ חבלים, עמ' 324
  20. ^ חבלים, עמ' 330
  21. ^ חבלים, עמ' 41
  22. ^ חבלים, עמ' 45
  23. ^ 1 2 חבלים, עמ' 17
  24. ^ דיון נרחב על פעולתה של האם כחונכת לסופר ראו: יוסף אורן, רבי-מכר ורבי-ערך בסיפורת הישראלית, יחד, 2000, עמ' 152-153
  25. ^ חנן חבר, "מראה לעצמו אצבע משולשת", הארץ/ספרים 291, 23 בספטמבר 1998, עמ' 1-2
  26. ^ יצחק הררי, נוצת הטווס: ארוס ומוות בפרוזה של חיים באר, דיונון, 2007
  27. ^ ליובה, דבר, 18 בספטמבר 1942
  28. ^ אברהם רכלבסקי ז"ל, דבר, 18 ביולי 1963
  29. ^ חבלים, עמ' 51
  30. ^ חבלים, עמ' 228
  31. ^ חבלים, עמ' 242
  32. ^ חבלים, עמ' 244
  33. ^ חבלים, עמ' 238
  34. ^ חבלים, עמ' 59
  35. ^ חבלים, עמ' 77
  36. ^ חבלים, עמ' 158
  37. ^ חבלים, עמ' 155
  38. ^ 1 2 יהודה קורן, "חיים באר סוגר מעגלים כואבים", ידיעות אחרונות, 28 באוגוסט 1998
  39. ^ טליה הורוביץ, "חבלי-באר - על 'חבלים' לחיים באר", עלון למורה לספרות 19, תש"ס 1998/1999, עמ' 166-194.
  40. ^ זיוה שמיר, סיפור לא פשוט: עיונים ביצירותיהם של א"ב יהושע, עמוס עוז וחיים באר, הוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד, 2015, פרק שנים-עשר: סיפור על לידה ועל מוות, עמ' 299
  41. ^ חבלים, עמ' 40
  42. ^ לדוגמאות נוספות ראו: טליה הורוביץ, "חבלי-באר - על 'חבלים' לחיים באר", עלון למורה לספרות 19, תש"ס 1998/1999, עמ' 166-194.
  43. ^ חבלים, עמ' 97
  44. ^ חבלים, עמ' 161
  45. ^ חבלים, עמ' 88
  46. ^ חבלים, עמ' 98
  47. ^ חבלים, עמ' 214
  48. ^ חבלים, עמ' 30
  49. ^ חבלים, עמ' 80
  50. ^ אבנר טריינין, "על חבלי המלים של חיים באר", מאזנים ע"ג, 10, 1999, עמ' 12-9
  51. ^ חבלים, עמ' 146
  52. ^ חיים באר, "'ראיתָ כמה שהיא דומה לאמא שלך', אמרה בתיה", מעריב, מוסף יום כיפור, 29 בספטמבר 1998, עמ' 42
  53. ^ חיים באר, חלומותיהם החדשים, הוצאת עם עובד, עמ' 122–123
  54. ^   ניצה בן-דב, חיים באר בונה קומה שנייה לספרו המצליח "חבלים", באתר הארץ, 14 בספטמבר 2021
  55. ^ The Pure Element of Time, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)


אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=חבלים&oldid=38358958"