עמידר
עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (המכונה עמידר החדשה מאז ספטמבר 2016), היא חברה ממשלתית לדיור ציבורי שנוסדה בשנת 1949. לחברה תפקיד היסטורי בבניין הארץ ובשיכון מיליוני העולים שהגיעו במהלך שנות קיום מדינת ישראל, וככלי חשוב במימוש מדיניות הרווחה והשיכון של ממשלות ישראל לדורותיהן, תפקיד בו היא נושאת עד היום.
 | |
 | |
| בית עמידר במרכז עזריאלי חולון | |
| נתונים כלליים | |
|---|---|
| סוג | חברה ממשלתית |
| בורסה | הבורסה לניירות ערך בתל אביב |
| מייסדים | מדינת ישראל |
| תקופת הפעילות | 1949–הווה (כ־75 שנים) |
| מיקום המטה |
תל אביב-יפו  |
| משרד ראשי | חולון |
| שליטה בחברה | משרד הבינוי והשיכון |
| בעלות | מדינת ישראל |
| ענפי תעשייה | בינוי ושיכון |
| מוצרים עיקריים | דיור ציבורי |
| הכנסות | 431 מיליון ש"ח (2023)[1] |
| רווח תפעולי | 30.9 מיליון ש"ח (2023)[1] |
| רווח | 42.9 מיליון ש"ח (2023)[1] |
| הון עצמי | 844 מיליון ש"ח (2023)[1] |
| סך המאזן | 1.72 מיליארד ש"ח (2023)[1] |
| יו"ר | יאיר זילברשטיין |
| מנכ"ל | אליעזר צבי בן מאיר |
| עובדים | כ-500 |
| www.amidar.co.il | |
  | |
היסטוריה של החברה
עריכההחברה נוסדה בשנת 1949, כדי לסייע במציאת פתרונות דיור לעולים במסגרת העלייה ההמונית. הממשלה מסרה לידי החברה את ניהול נכסי הנפקדים ובנוסף, עמידר נטלה חלק בהקמת שיכונית חדשים החל מראשית שנות ה-50, כמו גם בניהולם ותחזוקתם מאז הקמתם ועד היום. שיכונים אלו הפכו בחלקם לריכוזים של אוכלוסייה חלשה מבחינה סוציו אקונומית, ותפקידה ההיסטורי של עמידר, במרוצת השנים, היה גם מימוש מדיניות רווחה, ומתן אפשרות לדיור בשכר דירה סוציאלי שיענה על צורכי אוכלוסייה זו. ב-1949 (שנת ההקמה של החברה) היו בבעלותה כ-10,000 דירות, ב-1958 125,000 דירות וב-1962 היה מספר הדירות בניהולה של החברה 200,000[2]. בתחילת 1966 ניהלה עמידר כ-50,000 נכסים של נכסי נפקדים ועוד כ-87,000 יחידות דיור. מספר הדיירים בשיכוני עמידר עלה על מיליון נפש, כמחצית מאוכלוסיית מדינת ישראל. משנת 1963 ועד סוף 1965 הרחיבה עמידר 4,500 דירות עבור משפחות גדולות[3]. מראשית פעילותה בשנות ה-50 הושפע מלאי הדירות ממדיניות שעודדה את דיירי הדיור הציבורי לרכוש את הדירות. מראשית שנות ה-50 עד שנת 1989 נמכרו כ־180 אלף דירות בניהול עמידר לדיירים. כבר בשנות ה-60 קנו כ-50% מהדיירים את דירותיהם.
ב-1961 הוקמו שתי חברות ממשלתיות נוספות, "חלמיש" ו"חברת פרזות", שהיו חברות עירוניות לשיכון בתל אביב ובירושלים.
בשנת 1963 הוגרו לראשונה תפקידי החברה[4]:
- בעלות על השיכון הציבורי, אחזקתו, שדרוגו והשכרתו
- איכלוס שיכוני העולים בהתאם להוראות משרד השיכון ומחלקת הקליטה של הסוכנות
- שיפור תנאי המגורים של הדיירים והגדלת דירות למשפחות גדולות
- גביית תשלומי משכנתאות מרוכשי דירותיה עבור הבנקים המלווים
- ניהול רכוש של מינהל מקרקעי ישראל
- ארגון עבודה קהילתית בשיכונים שבניהולה
ב-1972 הביאו מאורעות פוליטיים לפיצול החברה. הסוכנות היהודית הקימה חברה פרטית בשם "עמיגור", אליה הועברו כרבע מן הנכסים שהיו בטיפול עמידר.
פרויקט שיקום שכונות עליו הכריזה ממשלת ישראל השמונה עשרה בראשות מנחם בגין ב-1977 הביא, בשנת 1978, משימות חדשות לחברה, בשיפוץ הבתים, וביצירת סביבת מגורים יפה יותר ומרווחת יותר.
לקראת סוף שנות ה-80 היה מעמדה של החברה בירידה, שכן בניהם של הדיירים הוותיקים עזבו את בתי החברה, והייתה ירידה משמעותית בביקוש לדירותיה, כאשר מרבית עיסוקה של החברה היה טיפול במצוקתם של הדיירים הוותיקים. העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 החייתה את החברה, והשיבה אותה לייעודה ההיסטורי. החברה השתתפה בטיפול בקליטה החל מהקמתם של מגורונים באתרים שהוקמו לכך ברחבי הארץ, ולאחר מכן פינויים של המגורונים ומתן מענה של קבע לצורכי הדיור של העולים.
בסוף שנות ה-90 נחקקו שני חוקים שנועדו לעגן את מצבם החוקי של הדיירים. המצב בו הדייר הוותיק התגורר כל ימי חייו בשכירות, ולא קנה בדירה זכות הניתנת להורשה לילדיו, קיבל משמעות, כאשר החל הדור הוותיק של הדיירים שעלו בשנות ה-50 להגיע לגיל מתקדם. חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998, אותו יזם חבר הכנסת רן כהן, קבע תנאים בהם יכול דייר, או קרוב משפחתו שגר עמו בדירה, לרכוש את הדירה בהנחה משמעותית. חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998, אותו יזמה חברת הכנסת תמר גוז'נסקי, קבע תנאים וקריטריונים למתן הזכות לקרוב משפחתו של דייר להמשיך ולגור בדירה בתנאי השכירות של הדייר המקורי, גם לאחר פטירתו או עזיבתו למוסד סיעודי של אותו הדייר. כן קבע החוק זכויות רבות נוספות לדיירי החברות המשכנות הממשלתיות, ועיגן, לראשונה, את מערכת היחסים בין הדייר ובין החברה, שעד אז הייתה נתונה לשרירות המחליטים במשרד השיכון או בחברה הממשלתית.
חוק הדיור הציבורי נועד לחולל מהפכה בדיור הציבורי בישראל, וליצור מצב בו רובן של הדירות, בהן החזיקו הדיירים במשך שנים רבות ועבורן שילמו שכר דירה בסכומים המצטברים לסכומים גבוהים, תהפוכנה לרכושם הפרטי. עם זאת, החוק מעולם לא נכנס לתוקף. מדי מספר שנים, לרוב במסגרת חוק ההסדרים, דוחה הכנסת את יישום החוק. עמידר נוהגת, עם זאת, להציע לדייריה הוותיקים את רכישת דירותיהם במבצעי רכישה, שתנאיהם קרובים לתנאים אותם קבע חוק הדיור הציבורי. בניגוד לחוק הדיור הציבורי הכסף שהתקבל ממבצעי מכירה אלו לא יועד לבניה ציבורית חדשה. מלאי הדירות שבידי עמידר אינו עונה על צורכי חסרי הדיור ומשך ההמתנה לדירה של זכאי הדיור עשוי להיות שנים רבות. כך למשל דיווח מנהל עמידר באזור השרון על עשרות מועמדים לכל דירה פנויה של עמידר באזורו[5]. בשנת 2013 ניהלה עמידר כ-41,000 דירות ציבוריות ועוד כ-1,300 בבעלותה נמסרו לגופים אחרים כמשרד הביטחון ועמותת איילים.
עמידר החדשה משקיעה בשנים האחרונות משאבים ביצירת פעילות קהילתית בשיתוף הדיירים מתוך מטרה להעניק כלים להעצמה וחיזוק אישי משפחתי וקהילתי, במטרה לשפר את איכות חייה ולצמצם את תלותו של הדור הבא בדיור הציבורי.
בשנים האחרונות הוקמו 10 מרכזים קהילתיים בהן מתקיימים פעולות חינוכיות, חברתיות ומעצימות לילדים, נוער ומבוגרים "מתחת לבית", בבנייני המגורים בשכונות. המרכזים מעודדים מעורבות תושבים, מהווים אבן שואבת לילדי השכונה ומקום מפגש היוצר קהילה פעילה ותומכת. במקביל, מפעילה עמידר החדשה קבוצות כדורגל וספורט ב-30 ערים ברחבי הארץ בשיתוף עם מפעלות חינוך וחברה, קבוצות העצמה כלכלית לנשים, הדרכה לניהול פיננסי חכם, קבוצות יזמות עסקית לנוער, מלגות לסטודנטים דיירי הדיור הציבורי ועוד.
בשנת 2019 היו הכנסות עמידר 476 מיליון שקלים, ההשקעות בשיפוצים ואחזקה 235 מיליון והרווח כ-55 מיליון שקלים.
בשנת 2020 היו הכנסות עמידר 401 מיליון שקלים, ההשקעות בשיפוצים ואחזקה 171 מיליון והרווח כ-33 מיליון שקלים.
בשנת 2021 היו הכנסות עמידר 396 מיליון שקלים, ההשקעות בשיפוצים ואחזקה 148 מיליון והרווח כ-83 מיליון שקלים[6].
מבקר המדינה מצא כי הסכומים שהשקיע עמידר מדי שנה בתחזוקת הדיור הציבורי: 125 מיליון שקלים בשנת 2018 ו-156 מיליון בשנת 2019 היו נמוכים משמעותית מהסכום הדרוש לפי הערכות החברה עצמה: כ-400 מיליון שקלים. בספטמבר 2021 החזיקה עמידר דירות ב-35 מבנים שהיא הגדירה כמסוכנים, בבניינים אלו 138 דירות בניהול החברה[7].
פינוי דיירים מדירות עמידר
עריכההירידה במלאי הדירות הציבוריות מאז שנות ה-90 והעלייה בביקוש הביאה לתופעה של פלישת חסרי דיור לדירות עמידר ריקות. רוב הדיירים הפולשים הם צאצאים מעוטי יכולת של דיירים שנפטרו או חסרי דיור אחרים[8] בשנת 2010 הייתה עלותו הכוללת של פינוי דייר מדירה 50,000 שקלים ועמידר הוציאה כ-20 מיליון שקלים על פינוים. מנכ"ל החברה התריע באותה שנה על הצורך הדחוף בבנייה חדשה להקלת מצוקתם של חסרי הדיור
"זה מצב שרע לכולם והוא נובע ישירות מהמחסור בדירות. אנחנו מפנים את הפולשים בגלל שזה החוק ובגלל שהם תופשים את מקומם של אנשים במצב עוד יותר גרוע. אבל רק כשליש מהפולשים הם עבריינים אמיתיים שהיו פולשים גם אם היו מספיק דירות, והשאר - אנשים שבאמת מתקשים למצוא בית
— ריאיון עם יעקב ברוש, 2010[8]
בשנת 2010 דיווחה עמידר על 28 פינויי דיירים, בשנת 2011 על 61 ובשנת 2012 על 85 פינויים, בתחילת שנת 2013 התנהלו 506 הליכים משפטיים נגד פולשים לדירות עמידר[9].
בשנת 2013 ניהלה עמידר 7,086 הליכים משפטיים נגד דייריה (17% מהדיירים). כ-500 מההליכים התנהלו נגד מי שעמידר מגדירה כ"פולש" לנכס והשאר בשל חובות שכר דירה[10] בשלהי שנת 2016 ניהלה עמידר 4355 הליכים משפטיים נגד דייריה ונגד 3,749 דיירים הושגו פסקי דין לפינוי[11]. בשנת 2021 הוגדרו 767 דירות מכלל 38,262 דירות שבניהול עמידר "דירוש פלושות"[12].
התחדשות עירונית
ההתחדשות העירונית היא תוספת בנייה באזורים מבונים. תוספת בנייה זו חשובה לאור המחסור במשאב הקרקע בישראל. כמו כן יש בכך תרומה גם להחייאת המרקם הבנוי, להכנסת שימושי קרקע חדשים, למניעת הזדקנות האוכלוסייה, לניצול יעיל יותר של תשתיות ומוסדות ציבור מתרוקנים ולשמירה על שטחים פתוחים.
כחלק ממהלכים יזמיים, עמידר פעילה ומובילה את תחום ההתחדשות העירונית בישראל. ב-2016 נעשו 20 פרויקטים בתחום שכללו 1,300 אכלוסים. בעשור הקרוב צפויים להשקיע בתחום ההתחדשות העירונית 6.9 מיליארד שקל.
מבנה החברה
עריכההחברה היא חברה ממשלתית, ולה מערכת ארגונית מסועפת, הפרושה על פני כל הארץ, מקריית שמונה ועד אילת.
בראש החברה עומד דירקטוריון, הקובע את מדיניות החברה באופן כללי. בראש הדירקטוריון עמדו בעבר דמויות מפתח בחיי המדינה כלוי אשכול וגולדה מאיר.
הנהלת החברה מרכזת בידיה את הפעולות הנוגעות לכלל החברה כמינהל וכוח אדם, רישום הנכסים בלשכת רישום המקרקעין, מחשוב ובקרה, וענייני הכספים. משרדי הנהלת החברה מצויים בבניין גדול בלב תל אביב. בשנת 2007 מונה כמזכיר החברה, ערן כהן שהיה יועצה האישי של השרה ציפי לבני בכל שנות פעילותה.
אגף מיוחד הפועל במסגרת החברה, במקביל לפעילותה של החברה במישורים אחרים הוא אגף ר"פ, רשות הפיתוח. אגף זה פועל לניהולן של יחידות דיור שהיו בעבר רכוש נפקדים, ועברו לבעלות מדינת ישראל, באמצעות גוף הקרוי רשות הפיתוח. לדירות אלו מאפיינים משפטיים וארגוניים מיוחדים, והן מצויות לרוב במרכזי הערים. אגף ר"פ פועל במסגרת שני מרחבים - מרחב חיפה והצפון (המפעיל אף את סניפי עכו וטבריה), מרחב ר"פ מרכז, הפועל בתל אביב, יפו וירושלים.
פעילותה העיקרית של החברה היא במסגרת המרחבים, המעניקים את השירותים לכלל דיירי החברה, שאינם דיירים המתגוררים ברכוש ר"פ. כל מרחב מפעיל מספר סניפים, ומשרדים עירוניים, בהן מתבצעת הפעילות השוטפת. המרחבים הם: מרחב הגליל המערבי, מרחב הגליל התחתון, מרחב הגליל העליון, מרחב חיפה שומרון, מרחב דן, מרחב לודים, מרחב השפלה, מרחב ירושלים ויו"ש, מרחב השרון, מרחב איילון, מרחב לכיש, מרחב באר שבע, מרחב נגב דרומי. בסך הכול מנהלת החברה כארבעים סניפים.
משנת 2006 מטפלת חברת עמידר בכל נושא הסיוע בשכר דירה הניתן על פי קריטריונים של משרד השיכון. השירות הזה ניתן אף הוא בכל רחבי המדינה.
בשנת 2015 זכתה עמידר במכרז משרד הבינוי והשיכון להפעלת סניפים להרשמה לפרויקט הממשלתי מחיר למשתכן ובשנת 2016 החלה בהפעלת סניפים אלו. נכון לספטמבר 2016 נרשמו דרך עמידר לפרויקטים אלו 8000 איש.
בספטמבר 2016 הודיעה עמידר על שינוי שם החברה ל- עמידר החדשה. באותו החודש אושר המיזוג של עמידר יחד עם חברת פרזות - לדיור ציבורי בירושלים[13]. בשנת 2018 גייסה עמידר כמיליארד שקלים בהנפקת איגרות חוב, בכסף זה נרכשו כ-800 דירות[14].
בעלי תפקידים בחברה
עריכהבימיה הראשונים של החברה נקבע שהחברה תנוהל על ידי חמישה מנהלים בפועל: יעקב ריזר, מאיר הרטמן, גאורג לנדואר, זליג לוביאניקר נציג חברת שיכון וישעיהו פורדר נציג חברת רסקו, בפיקוח של ועד מנהל של 22 חברים שבראשה ישראל גולדשטיין וסגניו לוי אשכול ודוד הורוביץ[15]. ריזר פרש תוך זמן קצר[16]. במאי 1949 הצטרף שמואל אפשטיין להנהלת החברה[17] והיה המזכיר הכללי של החברה עד תחילת 1953[18]. גולדשטיין פרש באוגוסט 1949[19] ונציגי רסקו ושיכון פרשו בשנת 1950[20], כך שהרטמן[21] ואפשטיין נותרו מנהלי החברה בפועל.
יו"ר מועצת המנהלים של עמידר
עריכה- לוי אשכול (1949–1953)
- גיורא יוספטל (1953–1955, 1960–1962)
- גולדה מאיר (1955–1956)
- מרדכי נמיר (1956–1959)
- יוסף אלמוגי (1963–1965)
- מרדכי בנטוב (1966)
- זאב שרף (1970–1973)
- יהושע רבינוביץ' (1974)
- אברהם עופר (1974)
- צבי אלדרוטי (1974)
- אפרים בן-ארצי (1975–1977)
- יעקב ניצן (1977–1982)
- יהושע דוידוביץ' (1982–1986)
- מיכאל קליינר (1986–1988)
- מרדכי משעני (1990)
- אורי שני (1990–1992)
- יוסי גינוסר (1992–1996)
- יצחק בן-דב (1996–2000)
- אורן שחור (2000–2003)
- דורון כהן (2005–2007)
- דוד מגן מונסונגו (2008–-2011)
- ירון קליין (2011–2014)
- יצחק לקס (2014–2017)
- איתמר בר-טוב (2018–2019)
- יעקב אמסלם (2019-)
- יאיר זילברשטיין
מנכ"לי החברה
עריכה- אליעזר פרי (1953–1963)[22]
- אריה אורון (1963–1972)
- צבי אלדרוטי (1972–1975)
- אלברט לוי (1975–1986)
- איתן סולמי (1988–1991)
- יוסף מורנו (1990–1992)
- עמוס רודין (1992–1995)
- דוד חרמש (1998–1995)
- יוסף שפר (1998 - 1999) (בפועל)
- מוריס ניסן (1999)
- עמיקם בן-צבי (1999–2001)
- תמר הרטוב מיארה (2001–2005)
- יעקב ברוש (2006–2014)
- ראובן קפלן (2015–2018)
- שאול גליקסברג (2019–2020)
- קובי מלכין (2021-2021)
- יגאל אהרוני (2022-2021)
- אלי בן-מאיר (2024-נוכחי)
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- רחל פרימור ובני גבירצמן, הבית של המדינה, הוצאת חברת עמידר, 1999.
- דב פטישי, קריה בצל אלונים: תולדות קריית טבעון, תל אביב: הוצאת צ'ריקובר, 1983, במיוחד עמ' 271–275.
- ר' קלוש וי' לו-יון, "הבית הלאומי והבית האישי: תפקיד השיכון הציבורי בעיצוב המרחב", תיאוריה וביקורת 16 (אביב 2000), 153.
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של עמידר
- עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, באתר הבורסה לניירות ערך בתל אביב
- עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, באתר "מאיה"
עמידר- החברות המייסדות בישראל, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 07:01)- נתונים על דירות פנויות ועל ליקויים בדירות, אפריל 2012
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 4 5 עמידר: נתונים כספיים באתר מאי"ה.
- ^ צבי וינשטיין, הדיור הציבורי בישראל ופרויקט שיקום השכונות, כתב עת "ביטחון סוציאלי" גיליון 94 - תמוז תשע"ד, יולי 2014
- ^ "עמידר" החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל, הצופה, 28 בינואר 1966
- ^ יאיר קוטלר, שינויים במשרד השיכון, הארץ, 7 במאי 1963
- ^ אירית מרק, אין דירות פנויות ועל כל דירה פנויה יש עשרות של מועמדים, אוגוסט 2012
- ^ דוח תקופתי לשנת 2021
- ^ פרסום דוח שנתי של מבקר המדינה - מאי 2022
- ^ 1 2 תני גולדשטיין, מנכ"ל עמידר: במקום לפנות דיירים, תנו לי לבנות, באתר ynet, 15 באוקטובר 2010
- ^ תשובת עמידר לפניית התנועה לחופש המידע, מרץ 2013
- ^
נמרוד בוסו, עמידר 2013: חברת הדיור הממשלתית תובעת אחד מכל שישה מדייריה, באתר TheMarker, 12 באפריל 2013
- ^ דוח הוועדה הציבורית לנושא הפינויים מדירות הדיור הציבורי (עמ' 12), באתר הכנסת
- ^ אמיתי גזית, מספר הפולשים לדירות של הדיור הציבורי הוכפל בתוך 3 שנים, באתר כלכליסט, 7 באוקטובר 2021
- ^ יעל דראל, חברת פרזות התמזגה עם עמידר: 100 דירות יירכשו בירושלים, באתר וואלה, 4 בדצמבר 2016
- ^ גילי מלניצקי, מנכ"ל עמידר שאול גליקסברג: "נילחם בראשי ערים שמסרבים להקים דיור ציבורי", באתר TheMarker, 5 באוקטובר 2019
- ^ 40.000 דירות עד סוף 1950 , הַבֹּקֶר, 11 במרץ 1949
- ^ כך על פי: משבר בהנהלת עמידר, הארץ, 31 במרץ 1949. הדברים מוכחשים ב-בתים מוכנים משוודיה יגיעו החודש, הַבֹּקֶר, 1 באפריל 1949, אך בהמשך רייזר אינו מופיע בין מנהלי החברה. ראו למשל: פגישת מנהלי "עמידר" עם ראש הממשלה, הארץ, 12 באפריל 1949
- ^ בסולם הקריה, מעריב, 17 במאי 1949
- ^ פקיד "עמידר" נאשם במעילה, חרות, 13 באוגוסט 1951
נציגי הסוכנות בעמידר, הארץ, 18 בפברואר 1953 - ^ מנהלי ועובדי "עמידר" נפרדים מד"ר גולדשטיין, הארץ, 24 באוגוסט 1949
- ^ הגישו התפטרותם מהנהלת "עמידר", דבר, 14 ביוני 1950
- ^ שנתיים לשיכון היובל בפתח תקווה, על המשמר, 26 באוקטובר 1951
- ^ האשמות חמורות נגד עמידר, חרות, 7 בינואר 1953
