גרמניה המזרחית
גרמניה המזרחית (או הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, בגרמנית: Deutsche Demokratische Republik, ובקיצור: DDR) הייתה מדינה היסטורית שהתקיימה בין השנים 1949–1990. בתום מלחמת העולם השנייה נותרה אירופה מחולקת: מזרחה נתון לשליטת ברית המועצות ומערבה מורכב ממדינות עצמאיות. הכוחות הסובייטים לא יצאו מהחלק שכבשו בגרמניה, וכך חולקה גרמניה לשתיים, כאשר בחלק המזרחי שנכבש על ידי ברית המועצות הוקמה מדינה קומוניסטית. גרמניה המזרחית הייתה גרורתה של ברית המועצות והייתה חברה בברית ורשה.
| |||
 | |||
| מוטו לאומי |
("פועלי כל העולם, התאחדו!") "!Proletarier aller Länder, vereinigt Euch" | ||
|---|---|---|---|
| המנון לאומי | מחורבות קמת | ||
| ממשל | |||
| משטר | דיקטטורה חד-מפלגתית קומוניסטית | ||
| ראש המדינה |
| ||
| ראש הרשות המבצעת | ראש הממשלה | ||
| ראש הממשלה |
| ||
| שפה נפוצה | גרמנית | ||
| עיר בירה |
ברלין המזרחית 52°31′N 13°24′E / 52.517°N 13.400°E (והעיר הגדולה ביותר) | ||
| רשות מחוקקת |
| ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | חלוקת גרמניה | ||
| הקמה | 7 באוקטובר 1949 | ||
| פירוק | איחוד גרמניה | ||
| פירוק | 3 באוקטובר 1990 | ||
| ישות קודמת |
.svg){kind=small} גרמניה בשלטון בעלות הברית | ||
| ישות יורשת |
 גרמניה | ||
| שטח בעבר | 108,333 קמ"ר (נכון ל־1989) | ||
| אוכלוסייה בעבר | 17,000,000 (נכון ל־1989) | ||
| כלכלה | |||
| מטבע | מארק מזרח גרמני | ||
| שונות | |||
| סיומת אינטרנט | .dd | ||
| קידומת בין־לאומית | +37 | ||
בירתה של גרמניה המזרחית הייתה החלק המזרחי של ברלין. הסובייטים שלטו בגרמניה המזרחית ולתושבי מדינה זו לא התאפשר המעבר למערב גרמניה. כחלק מההפרדה בין מזרח העיר למערבה, נבנתה בשנת 1961 חומת ברלין, אשר הפרידה במשך 29 שנה בין ברלין המזרחית למערבית.
היסטוריה
עריכה
ערך מורחב – היסטוריה של גרמניה המזרחית
כיבוש והקמה
עריכה
עם תבוסתה הקרבה של גרמניה הנאצית הוסכם בוועידת יאלטה שנערכה בפברואר 1945 על חלוקתה של גרמניה לארבעה אזורי כיבוש שיוקצו לכל אחת מבעלות הברית העיקריות, שטח הכיבוש של ברית המועצות כלל את מרכז גרמניה (באופן היסטורי השטחים שיהיו מזרח גרמניה היו ידועים כמרכז גרמניה, בעוד שהמונח מזרח גרמניה התייחס לשטחים הגרמנים במזרח שסופחו בתום מלחמת העולם השנייה על ידי ברית המועצות ופולין).
למרות האכזריות שהפגינו חיילי הצבא האדום כלפי האוכלוסייה האזרחית בסוף המלחמה, ברית המועצות החלה בשיקום מזרח גרמניה על ידי הזרמת מזון לאוכלוסייה המקומית, אך חלק גדול ממפעלי התעשייה הכבדה הועברו לברית המועצות כפיצויי מלחמה.
גולים גרמנים פרו-סובייטים הוחזרו מברית המועצות. הסובייטים כפו איחוד בין המפלגה הקומוניסטית של גרמניה למפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה. כתוצאה מאיחוד זה הוקמה מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה ששלטה בגרמניה המזרחית עד נפילת הקומוניזם.
חודשים ספורים לאחר הקמת גרמניה המערבית, הוקמה ב-7 באוקטובר 1949 הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (גרמנית: Deutsche Demokratische Republik) בשטח הכיבוש הסובייטי. יום זה הפך לחג "יום הרפובליקה" בגרמניה המזרחית. מספר רפורמות קומוניסטיות הונהגו על ידי מפלגת האיחוד הסוציאליסטי, התעשייה הולאמה ורוב האדמות שהיו שייכות לאצולה היונקרית הוחרמו.
למרות תקוות לאיחוד עם הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, דחייתה של תוכנית סטלין והתחממות המלחמה הקרה חידדו את ההבדלים בין שתי הגרמניות וסתמו את הגולל על כל תקוות לאיחוד מחדש.
צבא העם הלאומי נוסד בשנת 1956 וגרמניה המזרחית הפכה לחברה בברית ורשה. בשנת 1963 הוכרזה המערכת הכלכלית החדשה.
חומת ברלין
עריכה- ערך מורחב – חומת ברלין
מאז סוף שנות ה-40 התקיים זרם מהגרים קבוע של מזרח גרמנים שערקו למערב גרמניה, תופעת העריקה איימה למוטט את כלכלת מזרח גרמניה. הפתרון של ההנהגה המזרח גרמנית היה בניית חומת ברלין בשנת 1961 שמנעה מאזרחי מזרח גרמניה מעבר חופשי למערב.
יחסי חוץ
עריכהבעלת הברית העיקרית של גרמניה המזרחית הייתה ברית המועצות וכמעט עד סוף עידן הקומוניזם מזרח גרמניה ראתה בברית המועצות מודל לחיקוי. כתוצאה מדוקטרינת הלשטיין, מצאה את עצמה גרמניה המזרחית מבודדת בזירה הבינלאומית, אולם עם חילופי ההנהגה במזרח ומערב גרמניה ואימוץ האוסטפוליטיק על ידי מערב גרמניה, הביאו לשבירת בידודה הבינלאומי של גרמניה המזרחית ולהכרה הדדית בין שתי הגרמניות. גרמניה המזרחית הצטרפה לאו"ם בשנת 1971.
נפילת הקומוניזם והאיחוד עם המערב
עריכהעם עלייתו לשלטון של מיכאיל גורבצ'וב בברית המועצות, החלו רוחות חדשות של פתיחות במדינתו ובגוש המזרחי. בתחילה, ניסתה הנהגת מזרח גרמניה להתנגד למדיניות הזאת, אולם מחאות המוניות מצד תושבי מזרח גרמניה והפסקת התמיכה הסובייטית בה אילצו אותה להתפטר.
במזרח גרמניה נערכו בחירות חופשיות לראשונה בהיסטוריה שלה. הממשלה שנבחרה הגיעה להסכם לאיחוד גרמניה עם המעצמות הכובשות ומערב גרמניה. ב-3 באוקטובר 1990 הצטרפו חמש המדינות שהרכיבו את מזרח גרמניה לרפובליקה הפדרלית של גרמניה והרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית חדלה מלהתקיים.
פוליטיקה
עריכה- ערך מורחב – פוליטיקה של גרמניה המזרחית
מפלגת השלטון בגרמניה המזרחית הייתה מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה. אף שמפלגות אחרות הורשו להתקיים בפועל הן היו חסרות כוח ולא התנגדו למדיניות הממשלה. מפלגת האיחוד הסוציאליסטי ביחד עם מפלגות אחרות התמודדה לפולקסקאמר, הפרלמנט המזרח גרמני כחלק מהחזית הלאומית של גרמניה הדמוקרטית, תוצאות הבחירות שנערכו היו בשליטת המדינה.
גרמניה המזרחית הפעילה משטרה חשאית, ה"שטאזי". גוף זה דמה לק.ג.ב. הסובייטי ועבד עמו בשיתוף פעולה הדוק. בתוך שטחי המדינה פעל לאיתור והענשת החותרים תחת השלטון, ומחוץ לשטחי המדינה שתל מרגלים וסוכנים חשאיים. בזמנו נחשב השטאזי אחד מארגוני הביון הטובים בעולם.
שלטון מקומי
עריכהשטחה של גרמניה המזרחית כלל את המדינות הגרמניות של מקלנבורג-מערב פומרניה, ברנדנבורג, ברלין (מלבד מערב ברלין), סקסוניה, סקסוניה-אנהלט ותורינגיה, היא חלקה קו גבול עם הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, פולין, צ'כוסלובקיה והים הבלטי, מערב ברלין הייתה מובלעת של גרמניה המערבית.
בשנת 1953 פורקו המדינות שהרכיבו את הרפובליקה ונעשתה חלוקה מחדש של השטחים ל-15 מחוזות.
כלכלה
עריכה- ערך מורחב – כלכלת גרמניה המזרחית
גרמניה המזרחית קמה על הריסות גרמניה הנאצית שהפסידה במלחמת העולם השנייה. כיוון שהייתה חלק ממדינות הגוש הקומוניסטי שבשליטת ברית המועצות עברה "סובייטיזציה", שבתחום הכלכלי באה לידי ביטוי בהפיכת הכלכלה לריכוזית שבה המדינה היא הבעלים של כל הנכסים הכלכליים. ב-1946, שנה לאחר שחולקה גרמניה, נעשתה בגרמניה המזרחית רפורמה חקלאית: הולאמו החוות החקלאיות שהיו בבעלות אנשים בתקופה הנאצית ונהיו לרכוש ציבורי (רכוש המדינה). באופן דומה הולאמו גם יתר המגזרים בכלכלה: התעשייה, המסחר, הבנקים, התחבורה וכדומה. השנים הראשונות היו קשות מאוד עקב ההרס הרב לאחר מלחמת העולם השנייה והקריסה הכלכלית שבאה בעקבותיה, וגם בגלל הנטל העצום שברית המועצות הטילה על גרמניה המזרחית; כפיצוי על הנזק הרב שגרמה גרמניה הנאצית לברית המועצות הוטל על גרמניה המזרחית לשלם פיצויים גבוהים מאוד, בצורת סחורות, ציוד תעשייתי, נשק וכדומה. הפיצויים שולמו עד 1954.
לאורך שנות ה-50 נמשך השיקום של גרמניה המזרחית אך בעצלתיים ובקצב איטי לעומת גרמניה המערבית. גל המהגרים שהתגבר כל פעם כשהמדינה העלתה את מכסות התפוקה, איים לפגוע ביציבות הכלכלית (כיוון שנוצר מחסור חמור בכוח עבודה משכיל כמו מהנדסים רופאים ומדענים), ולכן ב-1961 הוקמה חומת ברלין. בשנות ה-60 השתפר בצורה משמעותית מצבה הכלכלי לאחר התבססות המערכת הכלכלית במדינה ועמד מגוון גדול יותר של מוצרי צריכה לרשות התושבים. גרמניה המזרחית הייתה לאחת המדינות המתועשות ביותר של הגוש הקומוניסטי, והייתה חברה בקומקון – הברית הכלכלית של מדינות הגוש הקומוניסטי. ענפי התעשייה הראשיים במדינה היו מכונות, כרייה, כימיקלים, הנדסה ותחבורה.
מאמצע שנות ה-70 החל להידרדר מצבה הכלכלי של גרמניה המזרחית (כמו כל המדינות של הגוש הקומוניסטי) בגלל חוסר יעילות, ביורוקרטיה מכבידה, חוב חיצוני הולך ותופח ומחסור בחומרי גלם (מכרה הפחם האחרון במדינה נסגר ב-1977). בסוף שנות ה-80 עברה מזרח אירופה שינויים מרחיקי לכת ובהם ליברליזציה כלכלית. גרמניה המזרחית לא עברה זאת עקב התנגדות של אריך הונקר, שליט הרפובליקה באותן שנים. ב-1990 גרמניה המזרחית זנחה את השיטה הכלכלית שלה לטובת איחוד עם גרמניה המערבית.
תחבורה ותקשורת
עריכה- ערך מורחב – תחבורה בגרמניה המזרחית
גרמניה המזרחית ירשה מערכת תחבורה הרוסה מגרמניה הנאצית. אף על פי שהתחבורה על כלל צורותיה פותחה משמעותית תחת שלטונו של היטלר, חלק גדול ממנה נהרס במהלך מלחמת העולם השנייה. בנוסף, מפעלים לייצור אמצעי תחבורה נלקחו על ידי הסובייטים כפיצויי מלחמה. לאחר הקמתה של המדינה החלה מערכת התחבורה להתפתח בצורה איטית. בשנות ה-60 הושקעו משאבים רבים בפיתוחה של מערכת התחבורה במדינה כחלק מהצמיחה הכלכלית הגבוהה. מחסור במשאבים לתחזוקתה הוביל להידרדרות מערכת התחבורה.
חינוך
עריכה
עם הקמת הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (גרמניה המזרחית) עברה מערכת החינוך במדינה רפורמה מקיפה שנועדה להתאים את אופי מערכת החינוך לצורכי הכלכלה ואופי המדינה.
בשנת 1946, תחת שלטון הכיבוש הסובייטי, הוחלפה שיטת הלימוד התלת-שלבית בשיטה שבה לומדים כל הילדים בבית הספר הפוליטכני 10 שנים, מגיל 6 עד 16. כדי ללמוד במוסד להשכלה גבוהה היו התלמידים חייבים להוסיף וללמוד שנתיים נוספות בבית ספר מקצועי ולאחר מכן באוניברסיטה.
עם הקמת הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית שונתה מערכת החינוך כך שהותאמה לצרכים הכלכליים של המדינה ונלמדו עקרונות הקומוניזם. החינוך במדינה היה חינם. בשנת 1965 נחקק "החוק לחינוך סוציאליסטי אחיד" שחל על הגנים, בתי הספר היסודיים, בתי הספר הפוליטכניים, האוניברסיטאות ושאר מוסדות החינוך.
דמוגרפיה
עריכהב-1978 מנתה גרמניה המזרחית 16,800,200 אנשים לעומת 17,079,000 ב-1961 ו-18,360,000 ב-1950. אחת הסיבות לירידה משמעותית זו נובעת מהגירה משמעותית בין השנים 1945–1961 (עד שנבנתה חומת ברלין נעו המספרים בין 2.5 ל-3 מיליון מהגרים) ואופייה הסלקטיבי. לאחר המלחמה ועד שנבנתה חומת ברלין (1945–1961) זרם הנכנסים שהיה גם כך קטן יחסית לא היה סלקטיבי, בעוד שזרם היוצאים הורכב ברובו מצעירים בעלי פוטנציאל הבאת צאצאים לעולם.
גרמניה המזרחית הייתה מדינה הומוגנית מבחינה אתנית, 99% מאזרחיה היו ממוצא גרמני, המיעוט הגדול ביותר היה הסורבים, עם סלבי שהתגורר בלוסאטיה ומנה 34,000 איש בשנת 1984. המשטר נתן להם אוטונומיה תרבותית ורשות לשמר את שפתם, הסורבית.
רשויות גרמניה המזרחית ערכו מפקדי אוכלוסין בשנים 1945, 1946, 1964, 1971 ו-1981.
גאוגרפיה
עריכה- ערך מורחב – גאוגרפיה של גרמניה המזרחית
תרבות
עריכה- ערך מורחב – תרבות גרמניה המזרחית
התרבות בגרמניה המזרחית הייתה שילוב של לאומיות גרמנית עם עקרונות הריאליזם הסוציאליסטי. תחומים שונים של תרבות כמו ספרות, ציור, מוזיקה וקולנוע נשלטו על ידי המדינה ומפלגת האיחוד הסוציאליסטי. השלטונות מנעו כניסת תרבות "מנוונת" ולעומת זאת עודדו תרבות "אנטי-פשיסטית" וקומוניסטית. התרבות שימשה במידה רבה ככלי של המדינה להפיץ את האידאולוגיה הסוציאליסטית והקומוניסטית ופחות לביטוי האישי.
היחסים עם ישראל
עריכה- ערך מורחב – יחסי גרמניה המזרחית-ישראל
מגעים ראשונים בין נציגים של ברלין המזרחית לנציגי היישוב העברי בארץ ישראל התקיימו כבר באפריל 1948, כאשר גרמניה המזרחית עדיין הייתה אזור כיבוש סובייטי. בסוף אפריל החליטה ההנהגה הפוליטית באזור הכיבוש שלא לתמוך בהקמתה של מדינה יהודית.[1]
בסוף אוקטובר 1949, וילהלם פיק, הנשיא הראשון של גרמניה המזרחית, פנה אל המפלגה הקומוניסטית הישראלית והכיר באשמת הגרמנים בפשעים נגד העם היהודי. ב-1950 התקיימו מגעים רשמיים ראשונים בין ישראל וגרמניה המזרחית לגבי כינון יחסים בין שתי המדינות. אולם ישראל סירבה להמשיך במשא ומתן על יחסים דיפלומטיים לפני שגרמניה המזרחית תכיר בפניה רשמית באחריות לשואה, ואילו גרמניה המזרחית דרשה קודם כל שישראל תכיר בקיומה. ב-1951 ניסתה ישראל להפעיל לחץ בינלאומי לחייב את גרמניה המזרחית להסכים לשלם פיצויים. ב-1952 נחתם הסכם לוקסמבורג, בו התחייבה גרמניה המערבית לשלם לישראל שילומים, כאשר שליש מסך כל הפיצויים אמורה הייתה לשלם גרמניה המזרחית, אולם הוא מעולם לא שולם על ידה. לטענת המשטר, פשעי הנאצים בוצעו לפני הקמת המדינה המזרח-גרמנית ובמדינה זו אין נאצים.[2] גרמניה המזרחית סירבה לשלם פיצויים לקורבנות השואה.[3]
מפלגת המשטר של גרמניה המזרחית נקטה בעמדה סטליניסטית רשמית, שכללה ערבוב של אנטישמיות ואנטי-ציונות. ב-1953 אימצה הנהגת המפלגה מסמך שקבע כי "לתנועה הציונית אין דבר משותף עם מטרות ההומניות והאנושיות האמתיות. היא נשלטת, מוטה ומקבלת פקודות מהאימפריאליזם האמריקאי ומשרתת לחלוטין את מטרותיו ואת מטרות הקפיטליזם היהודי". ברחבי המדינה החל גל טיהורים נגד יהודים ומשפט ראווה נגד בכירי המפלגה היהודים נמנע רק בשל מותו של סטלין ב-1953.[4]
גרמניה המזרחית קיימה קשרי מסחר ותרבות רופפים מאוד עם ישראל בתחילת שנות ה-50. יחסים אלו התקררו לאורך שנות ה-50, כחלק מהתקררות יחסי הגוש הקומוניסטי עם ישראל, עד שנפסקו לגמרי עקב חוסר נכונותה של גרמניה המזרחית להכיר באחריות לשואה. מדיניותה הרשמית גרסה כי השואה אמנם התקיימה בשטחה של גרמניה אך טענה כי לעם הגרמני אין כל חלק בה וכי את השואה ביצעו קפיטליסטים ופשיסטים (הכוונה גם לנאצים). ב-1956 דרש שר החוץ המזרח-גרמני לותאר בולץ, כי ממשלת גרמניה המערבית תפסיק להעביר לישראל משאבים, במסגרת של מה שמכונה "פיצויים ליהודים" ותפנה את המשאבים הללו לתשלומים לממשלת מצרים כדי לפצות אותה, על מה שכינה בולץ, התוקפנות הישראלית של "מלחמת סיני".
למשפט אייכמן ב-1961 שלחה התקשורת המזרח-גרמנית שלושה עיתונאים יהודים ניצולי השואה כדי לסקר את המשפט ואלה ניצלו את ההזדמנות כדי לדווח למפלגה על המתרחש בישראל.[5] ב-12 במאי 1965 כוננו יחסים דיפלומטיים בין ישראל וגרמניה המערבית. למחרת פרסמה ממשלת מזרח גרמניה הודעת גינוי לשיתוף הפעולה "בין החוגים השולטים בישראל והכוחות האימפריאליסטיים והנאו-קולוניאליסטיים במערב גרמניה".[6] גרמניה המזרחית הייתה חלק מהגוש הקומוניסטי, אולם הייתה המדינה היחידה בו שלא קשרה יחסים דיפלומטיים עם ישראל, וזאת בזמן שהייתה הראשונה בו שהכירה באש"ף.[3] ערב מלחמת ששת הימים, התייחסה התקשורת המזרח-גרמנית אל ההכנות הצבאיות של מצרים, סוריה וירדן כאל צעדים הגנתיים בלבד. לאחר המתקפה המקדימה של ישראל, פרסמה ב-7 ביוני מועצת השרים של גרמניה המזרחית הודעה רשמית על "התוקפנות הישראלית נגד מדינות ערב". מספר ימים לאחר פרוץ המלחמה, נותקו כליל יחסיהן של מדינות הגוש הסובייטי עם ישראל. בספטמבר 1967 פרסם משרד הכלכלה הוראה לכבד את החרם הערבי על ישראל.[7]
גרמניה המזרחית הובילה את ההכרה של הגוש המזרחי באש"ף ובאוגוסט 1973 נפתח בברלין המשרד הראשון של הארגון באירופה.[8] במלחמת יום הכיפורים ב-1973, אימץ המשטר מדיניות אנטי-ישראלית.[3] במבצע חשאי שיגרה גרמניה המזרחית מטוסי קרב ואנשי צוות כדי לסייע לסוריה. ב-1975 תמכה בהחלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם, שהגדירה את הציונות כ"סוג של גזענות". ב-1976 נאסר רשמית בגרמניה המזרחית על כל פעולת סחר עם ישראל.[9]
לאחר 1985 היה שינוי בעמדה המזרח גרמנית ואיתות לכיוון נורמליזציה עם ישראל, בין השאר בגלל רוח השינוי שהביא איתו מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב. בסוף ינואר 1989 ביקר שר הדתות קורט לופלר ביקור רשמי בישראל. גרמניה המזרחית מעולם לא הכירה במדינת ישראל,[3] אולם במשך כל שנות קיומה שמרה על קשרים הדוקים עם המפלגה הקומוניסטית הישראלית.[10]
הקהילה היהודית
עריכה- ערך מורחב – יהדות גרמניה המזרחית
בגרמניה המזרחית הייתה קהילה יהודית של כמה אלפי איש, רובם ניצולי שואה קשישים, רוב הקהילה התגוררה בברלין. הקהילה נהנתה מחופש פולחן והייתה מאוגדת ב"איחוד הקהילות היהודיות של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית" (גרמנית: Verband der Jüdischen Gemeinden in der DDR).
ראו גם
עריכה| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל גרמניה | ||
לקריאה נוספת
עריכה- פרדריק טיילור, חומת ברלין: 13 באוגוסט 1961 – 9 בנובמבר 1989, (מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש), הוצאת מטר, תל אביב תשס"ט, 2008.
- אנה פאנדר, שטאזילנד: סיפורים מהצד השני של חומת ברלין, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2012.
קישורים חיצוניים
עריכה
- גרמניה המזרחית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
גרמניה המזרחית, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ אלדד בק, הקנצלרית: מרקל, ישראל והיהודים, עמ' 62–64.
- ^ אלדד בק, הקנצלרית: מרקל, ישראל והיהודים, עמ' 64–65.
- ^ 1 2 3 4 אלדד בק, הקנצלרית: מרקל, ישראל והיהודים, עמ' 61.
- ^ אלדד בק, הקנצלרית: מרקל, ישראל והיהודים, עמ' 66.
- ^ אלדד בק, הקנצלרית: מרקל, ישראל והיהודים, עמ' 70–71.
- ^ אלדד בק, הקנצלרית: מרקל, ישראל והיהודים, עמ' 77–78.
- ^ אלדד בק, הקנצלרית: מרקל, ישראל והיהודים, עמ' 78–80.
- ^ אלדד בק, הקנצלרית: מרקל, ישראל והיהודים, עמ' 83–84.
- ^ אלדד בק, הקנצלרית: מרקל, ישראל והיהודים, עמ' 86–87.
- ^ אלדד בק, הקנצלרית: מרקל, ישראל והיהודים, עמ' 67.