חברת חינוך נערים

חברת חינוך נערים (בטייטש: יידישע פרייאשולע, בגרמנית: Jüdische Freyschule; "בית-הספר היהודי העצמאי" וגם "החינמי") הייתה מוסד חינוכי שהוקם בקהילה היהודית בברלין ב-1778 ושנועד להעניק הוראה חופשית לילדי עניים. "חינוך נערים", שהושפע מרעיונות הנאורות וגם מאלו של תנועת ההשכלה בפרט, היה בית-הספר היהודי המודרני הראשון והמסגרת הראשונה בתולדות יהדות אשכנז שנלמדו בה נושאי חול. הוא התקיים עד 1825. לצד בית הספר פעל גם בית דפוס בשם זה.

חברת חינוך נערים

סמל המוסד, מתוך המקראה של פרידלנדר, 1779 סמל המוסד, מתוך המקראה של פרידלנדר, 1779
בית ספר
תקופת הפעילות	1778–1825 (כ־47 שנים)
מייסדים	דוד פרידלנדר, יצחק דניאל איציג, נפתלי הרץ וייזל
בעלי תפקידים
מנהל	דוד פרידלנדר
מיקום
מדינה

רקע

במאה ה-18 הסתמן שינוי זוחל באופיים של יהודי גרמניה. עלייתה האיטית של המדינה המודרנית בדמות שלטון שדגל באבסולוטיזם נאור, לצד השפעת מחשבת הנאורות, כרסמו במסורת הקהילה. המגמות החדשות חדרו בעיקר דרך יהודי החצר העשירים. אלה נטו לשכור לילדיהם מורים פרטיים, אמנם לצרכים פרגמטיים כמו ידיעת שפות וחשבון, אך אלה אפשרו גם גישה לרעיונות התקופה. החינוך היהודי הממוסד נותר מוגבל לתלמודי התורה לילדים ולישיבות; מי שרכש חכמות חיצוניות, כמו רבנים או הסטודנטים המעטים, עשה זאת כאוטודידקט ומחוץ למסגרת הרשמית. המגידים הוקיעו את העשירים: בעל "קב הישר" התאונן כבר ב-1706 על ”חדשים מקרוב באו שמרגילים הקטנים לדבר בלשון צרפת... עושין לשון לועז עיקר ולימוד התורה עראי.” מבקרים חברתיים, כמו הסוחר יצחק וצלר, התריעו מהפער שנבקע בין הדור הצעיר לערכים הישנים ומסחף אפשרי. המלמדים יוצאי פולין ששימשו בחדרים (לימוד התורה בגרמניה היה בשקיעה שנים רבות, ולא היה יכול להעמיד די מורים משלו) גונו על ידם כבורים אחוזי אמונות תפלות, שהתקשו לתקשר עם הילדים בשל המבטא היידי השונה. הפתרון שהציעו היה אימוץ הדגם הספרדי, שכלל לימודי חול בהיקף ניכר ודגש על דקדוק ושליטה טובה בעברית – שהייתה מוזנחת מאוד בקרב האשכנזים – כפי שנהג למשל בישיבת "עץ חיים" באמסטרדם. בהדרגה, התוודעו היהודים המעורים גם להצלחה של הפילנתרופיניזם, תנועת הרפורמה החינוכית ששללה ענישה גופנית, והטיפה לטיפוח החשיבה העצמאית של התלמידים ברוח הנאורות.

ב-1761 חברו פייטל היינה אפרים ודניאל איציג, שניים מהעשירים הבולטים בקהילת ברלין, ועתרו לשלטונות בבקשה להקים בית-מחסה לילדים יהודים עניים. הם נימקו את מניעיהם לא באידיאלים של תנועת ההשכלה, שטרם הניצה, אלא במושגים של שילוב הילדים כנתינים מועילים בממלכה, ברוח האבסולוטיזם הנאור. הרשויות נענו בחיוב, אך היינה ואיציג נטשו את היוזמה מסיבותיהם שלהם. ב-1775 הקים בנו של היינה, בנימין, בית-חינוך לילדים שעבדו בבית-הטווייה שלו, נוצרים ויהודים כאחד. ניתנה להם השכלה בסיסית ביותר, קריאה וכתיבה ותו לאו. גם מוסד זה התבסס על רעיונות הנאורות והקדמה החברתית הכלליים, ללא נגיעה יהודית ספציפית.

הקמה

ב-1778 החיה יצחק דניאל איציג, בנו של איציג הקודם, את התוכנית שזנח אביו שש-עשרה שנים קודם. הוא עשה זאת בשיתוף-פעולה עם גיסו דוד פרידלנדר, שהיה לרוח החיה במיזם החדש. פרידלנדר היה מתלמידי משה מנדלסון ומפעיליה הבולטים של השכלת ברלין העולה, ושילב בדמותו את שני המרכיבים בעלית היהודית של ברלין. בניגוד ליתר המשכילים, פרידלנדר לא היה הוגה חסר-אמצעים התלוי בפטרון תומך, ובניגוד לשאר העשירים, הוא היה אינטלקטואל מובהק ויוצר פורה. שלא כמניעים הפרגמטיים גרידא של היינה ואיציג בשעתו, פעל פרידלנדר מתוך הכרה עמוקה. המוסד החדש ביטא את האידיאלים של ההשכלה: שינוי ותיקון של החינוך המסורתי, הפקעתו מידי המלמדים, הכנסת מקצועות חול ("תורת האדם") בהיקף המשתווה ואף עולה על לימוד התורה ("תורת ה'"), וכל זאת לא רק בשם שיקולי פרנסה אלא גם מתוך השאיפה לעצב אדם מוסרי המשולב בחברה הכללית ומועיל לה. כפי שציין שמואל פיינר, בניגוד לדגם המסורתי של חינוך להוויה יהודית חובקת-כל, הם ביקשו לגדל את התלמידים להיות הן יהודים, הן נתינים טובים בממלכה האבסולוטית והן בני-אדם משופרים במובן ההומניסטי. בכך היה 'חינוך נערים' לא רק למוסד הראשון בקרב האשכנזים שהעניק ידיעות בנושאי חול, דבר שלא היה אלא העתקה של המקובל אצל הספרדים, אלא גם בית-הספר היהודי המודרני הראשון בכלל.

אבל למרות הנימה המשכילית, הבכורה ניתנה לרצון לספק את צרכיה של המדינה. כבמקרים רבים בעתיד, חזונם של התנועה ושל הממשל לגבי תיקון היהודים חפפו בשאיפה לנתץ את הדגם הישן, אולם נבדלו מאוד במה שיחליף אותו. אם המשכילים שאפו לשמר את היהודים כקבוצה מובחנת היטב בעלת מעמד משלה (בהנהגתם שלהם ולא של הרבנים), הרשויות רצו אך ורק בהפיכתם לנתינים מועילים, ללא התעניינות ואף בליווי עוינות כלפי פרטיקולריזם יהודי. פיינר עמד על כך שהיזמים מאחורי 'חינוך נערים' היו בסופו של דבר עשירי הקהל, והם נטו הרבה יותר לעמדה השנייה, בתקווה להשתלבות ולשוויון זכויות. פרידלנדר עצמו כבר הלך והקצין מעבר להשכלה, ופנה בהדרגה לדאיזם ולטמיעה מלאה. בין היתר, פסל כליל את העיסוק בתלמוד, בניגוד ליתר חבריו לתנועה שדגלו רק בהפחתת הדגש הבלעדי עליו. הוא גם העסיק מורים נוצרים, ולבסוף הקדיש את מירב תוכנית הלימודים לשפה הגרמנית. ב-1779 חיבר מקראה לילדים, שהייתה כולה על טהרת השפה הגרמנית, וחלקיה הנוגעים ליהדות (בין היתר, תרגום של י"ג העיקרים לרמב"ם) היו בעלי נימה אוניברסלית במובהק. משפחות היינה, פרידלנדר, איציג ועוד כתריסר משפחות יהודי החצר העשירים, מימנו את 'חינוך נערים'; איציג האב תרם לו 500 טאלר מדי שנתיים ומימן את רכישת משכן הקבע שלו. למרות שאף אחת מהמשפחות לא חדלה מלתרום כספים לבית-המדרש בברלין, והמוסד החדש לא היה אלא השני לילדים בנוסף ל'חברה תלמוד תורה' המרכזית, הנסיגה מתמיכה בלעדית בלומדי התורה הצביעה על מפנה ערכים של ממש. בנוסף להכנסות מתרומות, נפתח בית-דפוס בצמוד ל'חינוך נערים' שמכר ספרים למימונו. בראשו עמד יצחק סטנוב. הרשויות הביעו את שביעות רצונן בהענקת פטור ממס.

לאחר הכנות רבות וניסיונות, בית-הספר נחנך רשמית ב-18 באפריל 1781, ברחוב גרוסה המבורגר ובצמוד לבית הקברות היהודי הישן בברלין. מעט ידוע על פעילותו, מלבד זאת שתפקד בתחילה כמסגרת משלימה בלבד, אחר הצהריים; כמה מהילדים שהו בבוקר בת"ת ובבית-המדרש, ואחרים עבדו. בשנים הראשונות היו בו בין 70 ל-80 תלמידים, שמחציתם שילמו שכר סמלי והיתר היו פטורים ונתקבלו ללא תמורה. פרידלנדר ואיציג הבן ניהלו את 'חינוך נערים', ותחתם פעלו שלושה משגיחים שפיקחו על הכיתות והמורים. תוכנית הלימודים כללה בפן היהודי רק את הביאור לחומש של מנדלסון ואת השפה העברית. מקצועות החול מנו צרפתית, גרמנית, חשבון, גאוגרפיה, פנקסנות וציור. מדי שנה נערכה בחינה פומבית בה הפגינו התלמידים את ידיעותיהם בפני התורמים, נציגי קהילת ברלין ונכבדים נוצרים. מטרת המוסד הייתה תכליתית מאוד: מעטים הפכו לאינטלקטואלים או פנו ללימודים גבוהים, והרוב הוכשרו לעבודת פקידות בבתי-העסק של היהודים העשירים. נפתלי הרץ וייזל העיד, מבלי לפרט, שבתחילה התנגדו רבים ל"חינוך נערים" בגלל הפגיעה בדת, אך תוך זמן קצר המוסד נעשה מקובל ואהוד.

התנהלות ושקיעה

ב-1784 עבר 'חינוך נערים' שינוי מקיף, ייתכן שעקב לחציו של אב"ד ברלין הרב צבי הירש לוין. אין על כך ידיעות מהימנות, מלבד עדויות בעיתונות. חבר הנאמנים פרסם מודעה בה הצהיר על נכונותו למרכיב יהודי גדול בהרבה בתוכנית הלימודים, כולל גמרא ופוסקים. מהמלצה פומבית ששיגר המשכיל האיטלקי אליהו מורפורגו, נראה שבית-הספר היה אמור עתה לספק הוראה לאורך כל שעות היום, ולאמץ את החזון המשכילי ברוח 'דברי שלום ואמת' של וייזל: להכליל דקדוק עברי רב, הבנת התפילה וספרות מוסר ופילוסופיה כמו הכוזרי ו"חובת הלבבות". בהתאם לשיטת וייזל, לימודי הגמרא נועדו להינתן רק מעל גיל בר-מצווה, ורק למוכשרים והמעוניינים בכך. פרידלנדר הרדיקל התאכזב מהשינוי ועזב את ניהול בית-הספר. ב-1791 חדל 'חינוך נערים' מלהיות המוסד היחיד מסוגו. בסיוע הממשל קם בברסלאו 'בית-הספר הווילהלמיני המלכותי' ליהודים, שהיה, בניגוד לקודמו, נאמן לרוח ההשכלה ונוהל על ידי נציגיה המובהקים, יואל ברי"ל ואהרן האלה-וולפסון.

התמורה שנערכה בבית-הספר בברלין לא החזיקה מעמד אלא שנים מעטות, ובמהלך העשור האחרון של המאה ה-18 ידוע שפעל שוב כפי שהיה בהתחלה, עם דגש על חינוך כללי והתמקצעות במסחר. ב-1800 לא הוקדשו אלא חמש שעות שבועיות לכל נושאי היהדות, כששלום הכהן מועסק כמורה המופקד על כך. איציג, שנותר מנהלו היחיד, כתב בדיווחיו שהיו בו 72 תלמידים בלבד ב-1804, בעת שרבים פנו למסגרות אחרות, ורובם נאלצו לעבוד לפרנסתם.

איציג מת ב-1806 והוחלף על ידי המשכיל הרדיקלי אלעזר בן-דוד, שהשקפתו הייתה זהה כמעט לזו של פרידלנדר. הוא ראה את תפקידו כטיפוח נתינים מועילים למלך פרוסיה, והציע לצמצם את הדת למעט יותר מאשר דאיזם. הוא צירף תלמידים נוצרים וערך תפילות משותפות ברוח אוניברסלית. את שיעורי היהדות הגביל מאוד, אף כי הוסיף שעתיים של לימוד עברי-טייטש (גם לנוצרים), כדי להקנות את היכולת לתקשר עם יהודי פולין לצורכי מסחר. השם העברי 'חברת חינוך נערים' חדל מלהיות מוזכר, והדו"חות של המנהל התנהלו רק בגרמנית ורק בציון השם Freyschule, מגמה שחפפה לדעיכת ההשכלה בפרוסיה בכלל. ב-1810 חזר המוסד להורות מתוך הביאור המנדלסוני, אך במשורה. תקוותיו של בן-דוד לאמנציפציה ליהודים התגשמו ב-1812, אך לאחר תבוסת נפוליאון והריאקציה שבעקבותיה, הורו הרשויות להוציא את כל התלמידים הנוצרים. מספר התלמידים ירד עד עשרים בשנים מסוימות, והמסגרת נקלעה לקשיים כספיים ניכרים. ב-1825 הסכימו פרנסי הקהילה ליטול על עצמם ישירות את התמיכה בבית הספר החופשי, והוא נסגר ומוזג במוסדות החינוך הקיימים.

לקריאה נוספת

• Ingrid Lohmann, Chevrat Chinuch Nearim, Waxmann Verlag, 2000.

קישורים חיצוניים

• חברת חינוך נערים (ברלין), דף שער בספרייה הלאומית

• Julius H. Schoeps, Chevrat Chinuch Nearim: Die jüdische Freischule in Berlin, Zeitschrift für Religions- und Geistesgeschichte, 2001.

• שמואל פיינר, פרוגרמות חינוכיות ואידיאלים חברתיים: בית הספר 'חינוך נערים' בברלין 1778–1825, ציון, 1995.
• דוד פרידלנדר, Lesebuch für jüdische Kinder: zum Besten der jüdischen Freyschule, המקראה מ-1779.
• מסמכים בטייטש ובגרמנית אודות בית-הספר, בארכיב אוניברסיטת גתה בפרנקפורט.