חתים

הַחִתִּים היו עם דובר שפה הודו-אירופית אשר ככל הנראה, פלש לאסיה הקטנה בשלהי המאה ה-20 לפנה"ס. הממלכה החתית הגיעה לשיא הדרה, שנמשך כ-500 שנה, בין השנים 1680 עד 1180 לפנה"ס והיא נמנית עם הגדולות שבמעצמות העולם העתיק.

פסל חתי של ספינקס מהמאה ה-18 לפנה"ס

החתים היו העם הראשון שלמד כיצד לחשל ברזל, וזו העניקה להם יתרון בשדה הקרב. סוסיהם היו יקרים להם, וחיל הרכב החתי היה מהגדולים, אם לא הגדול, שבחילות הרכובים בעולם העתיק. הם נלחמו בין היתר מול רעמסס השני בקרב קדש על השליטה בשטח שכיום הוא לבנון בסוריה הדרומית.

מפלת האימפריה החתית באה בתקופת הנדידות והפלישות של תחילת המאה ה-12 לפנה"ס – משבר תקופת הברונזה המאוחרת שהוביל לפלישת גויי הים לאזור. מספר אלמנטים חתיים נשמרו בערי המדינה הסוריו-חתיות, אולם החתים נעלמו מכל זיכרון ונחשבו לשבט הכנעני שמוזכר בתנ"ך. רק באחרית המאה ה-18 נחשף עברם המפואר. העושר התרבותי והכוח המדיני של החתים הקדומים כמעט ולא מוזכר במקרא, ועל כן הוביל לפולמוס בנדון.

היסטוריה

הופעת החתים באנטוליה

במאות ה-30 עד ה-20 לפנה"ס ישבו את אסיה הקטנה החַתִּים. החתים כבשו בדרכם את ממלכת מיתני שהייתה מאוכלסת בתושבים ממוצא חורי, שמם נבע מכינויה של אנטוליה בפי האשורים: "ארץ החַתִּי". האשורים היו מעורבים במידה ניכרת בסחר בין אשור למושבות האשוריות שבארץ החתי, עדות לכך הן מושבות הסוחרים הרבות שהם הקימו. מושבות אלו נבנו בנספח לערים קיימות. החשובה מבין המושבות הייתה כרוּם-כַּנֵש אשר נבנתה בסמוך לנֵשַש. על רשומות שנתגלו במושבה נחקקו תיעודי סחר, ובהם אזכורים לשמות הודו-אירופיים. בעת ההיא התקיימו מספר ניבים הודו-אירופיים באזור, אולם הניב המדובר היה ניב הנֵשִילִי – "שפת נשש" – אשר שימש את החִתים.

מקורם האתני והגאוגרפי של החתים לוט בערפל, להוציא את שיוכם הכוללני לקבוצה הודו-אירופית. מספר סברות הועלו לגבי מקורם, חלקן על בסיס ארכאולוגי וחלקן על בסיס בלשני. הסברות הפופולריות נוקבות במערב לים השחור או צפון-מזרח לאנטוליה כאזור ממנו באו, בשעה שסברה אחרת גורסת כי החתים היו ילידי אנטוליה. לו חדרו החתים לאנטוליה, היה זה, כפי הנראה, תהליך שליו שגרר אחריו התבוללות והפצתו של הניב החתי בקרב יושבי אסיה הקטנה.

גורל החַתים לא ידוע אף הוא. תרבותם נשתמרה במסורת החִתית ושפתם הייתה שפת הפולחן הדתי, פולחן החתים כלל נשיאת תליון שעליו חרוט סמל קפדוקי (חבל ארץ במרכז טורקיה), נבצר מחוקרים בני ימינו לדלות מידע לגבי קיומם כקבוצה אתנית. באזור לבנון וצפון ארץ ישראל נתגלו "עקבות" חתיים בסביבות המאה ה-19 לפנה"ס.

הממלכה הקדומה

שער האריות בחתושה – בירת הממלכה החתית

ערך מורחב – הממלכה החתית הקדומה

מלכי החתים העתיקים ביותר שנקשרים לעברם של החתים הם פמבה, פיתחנה ואניתה. האחרון בהם כבש את נשש והפכה לבירה החתית הראשונה. עם תום שלטון אניתש נפער חור בהיסטוריה החתית, ובעבור כמאה שנים ממות המלך האגדי עלה לשלטון המלך לברנה הראשון; אחדים הציעו כי לברנה הוא למעשה שם כוללני למספר מלכים, כדי לתרץ פער היסטורי זה. על כל פנים, לברנה הראשון הרחיב את גבולות ממלכתו. בנו של לברנה הראשון, לברנה השני, העביר את הבירה לחתושה, אותה שיקם. לברנה השני שעבד מספר נכבד של ממלכות בצפון סוריה ומערב אנטוליה.

מורשילי הראשון ירש את לברנה השני והנהיג פשיטות מוצלחות על חלב ובבל. אף על פי כן, נפל מורשילי הראשון קורבן למזימת חצר. יורשיו הישירים נתגלו כמלכים חלשים והממלכה נכנסה לתקופה אנרכית ארוכה אשר תמה בימי תלפינו. מלך זה השכיל לקבוע חוקי ירושה קבועים ולהיכנס לבריתות לטובת ממלכתו.

עם מות תלפינו נכנסה הממלכה החתית לתקופה מעורפלת נוספת, גם היא בת כמאה שנים. תקופה זאת זכתה בעבר על ידי החוקרים לכינוי "הממלכה התיכונה" בדומה לחלוקת התקופות במצרים העתיקה ומסופוטמיה. החוקרים ביטלו תקופה זאת והם משייכים אותה לתקופת הממלכה הקדומה. בתקופה זאת צומצמו גבולותיה של הממלכה החתית לשטח המקורי לפני התרחבותה. דומה שבימים הללו הצליחו החורים להשתלט על אדמות החתים בסוריה, אך ממלכתם חניגלבת נפלה תחת עול תחותמס השלישי. עליית כוחה של מצרים הביאה למאבקים בינה ובין מיתני. והחורים הניחו לחתים. לקראת סוף המאה ה-15 לפנה"ס הצליח תודחליה הראשון לקומם את הממלכה החתית, והחלה תקופה חדשה, תקופת האימפריה החתית.

האימפריה החתית

תודחליה הרביעי

ערך מורחב – האימפריה החתית

תודחליה הראשון, מייסדה של שושלת חדשה, שמלך בשנים 1430–1400 לפנה"ס, הוציא את הממלכה ממצב הביש אליו נקלעה. כיבושיו החזירו שטחים רבים בשטח שכיום נמצא במערב טורקיה ובצפון סוריה. בנו ונכדו של המלך, מנגד, הותקפו מכיוונים רבים והונחלו להם תבוסות רבות. הפורענות והדחק הובילו את שופילוליומה הראשון לתפיסת הכתר בכוח. מלך זה הכה את אויבי חת וכבש מחדש את האזורים שאבדו קודמיו. כן הוסיף שופילוליומה הראשון לכבוש שטחים חדשים במיתני וסוריה.

יורש שופילוליומה הראשון, מורשילי השני, עלה לכס בגיל צעיר ושלט בשנים 1321–1295 לפנה"ס. חוסר ניסיונו ותקוות החופש הביאו למספר מרידות בתקופת שלטונו ואף כיבושן של פרובינציות במיתני על ידי אשור-אובליט הראשון. מוותליש השני, יורש מורשילי השני, אולץ להאבק במצרים הפרעונית תחת רעמסס השני בקרב קדש אשר הסתיים, כפי הנראה, בניצחון חתי.

תקופה קצרה של שלום בימי חתושילי השלישי אפשרה את שיקום וייפוי הממלכה. יורשו, תודחליה הרביעי, עסק בעיקר בנושאי פולחן ובימיו החלו האשורים ללחוץ על גבולותיה המידיים של הממלכה.

בימי יורשיו, ארנוונדה השלישי ושופילוליומה השני, עטו על הממלכה גויי הים. בשנת 1178 לפני הספירה לערך הפך שבט הכשכה את חתושה לעיי חורבות; האימפריה החתית קרסה.

הממלכות החתיות החדשות

ערך מורחב – הממלכות החתיות החדשות

שופילוליומה השני, אחרון שליטי האימפריה החתית

עם מפלת החתים, קמו ערי מדינה ריבוניות בצפון סוריה ודרום מזרח אנטוליה. ערים אלו כונו בפי החוקרים הממלכות החתיות החדשות או הממלכות הסוריו-חתיות. תושבי הממלכות היו ברובם קיליקיים ותרבותם לווית-חורית. על הערים משלו מלכים אשר טענו לירושה ממלכי החתים.

זמן קצר לאחר קריסת האימפריה החתית קמו שני גופים ראשיים של מלוכה: ממלכת כרכמיש וקיליקיה, אמנם הן התפלגו לערי מדינה עצמאיות בחלוף הזמן. במאה העשירית לפנה"ס נפלו רבות מהערים הללו לידי הארמים הפולשים, אולם אלו נדחקו הצידה ביד אשור. האשורים הכניעו מספר מערי המדינה הסוריו-חתיות. מימי אשור-נצירפל השני, ניסו האשורים לכפות את מרותם על הערים. התנגדות לאשורים באה בימי שלמנאסר השלישי, ויורשיו נאלצו להאבק עם ברית סוריו-חתית בשיתוף אוררטו. תגלת פלאסר השלישי מאשור הצליח להביס את הברית, וכן החל לספח את ערי המדינה לאימפריה האשורית. תהליך הסיפוח תם בימי סרגון השני, במהלך המאה ה-8 לפנה"ס, והממלכות החתיות החדשות חדלו להתקיים.

חברה

מבנה החברה וחוקתה

בבסיס החברה החתית מצוי הרעיון הפיאודלי. משטר הקרקעות החתי נשען על "אחוזות פיאודליות" רחבות ידיים אשר כללו מספר יישובים. מעמד הצמיתים החתי הורכב מעובדי האדמה הפשוטים והאמנים אשר הוכפפו לאדמה ושירות אדונם. בני מעמד זה יכלו להחזיק ברכוש ואף לשאת נשים שנמצאות מעל למעמדם. מעמד נוסף היה זה של בעלי המלאכה למיניהם אשר היו משועבדים בחלקם.

מרבית החתים התגוררו בבתי עץ צנועים שעלולים היו לעלות באש בקלות רבה. בתי האצילים היו יציבים ויפים – חדריהם היו מוארים ומאווררים הודות לחלונות הגדולים שניצבו בהם. גודל מרבית הבתים לא עלה על קומה אחת, אולם נמצאו גם מספר בתים דו קומתיים.

מרכבה חתית; איור מצרי

חיל המרכבות החתי אף הוא נקשר בשיטה הפיאודלית. המרכבות החתיות היו מגושמות יותר וכבדות יותר מהמרכבות המצריות והאשוריות ונשאו עד ארבעה אנשים. הנשק העיקרי בשימוש הרוכבים החתים היה חנית ארוכה, אותה נשא לוחם שניצב לצד הנהג. בנוסף היו במרכבה קשת אחד או שניים ומטילי רמחים. ניתן לזקוף רבים מהניצחונות החתיים, ובמיוחד את הדיפת רעמסס השני, למרכבות המלחמה של הצבא החתי.

שטחי הממלכה החתית חולקו לפרובינקיות וסליות אשר העלו את מסיהן לחת. חלקן נוהלו על ידי מלכים מקומיים אשר הוכיחו את נאמנותם ומונו על ידי המלך החתי, ואחרות נוהלו על ידי בני משפחת המלוכה. בתקופה זו גבר כוחה של משפחת המלוכה שממנה באו "הנסיכים והאדונים", האצולה החתית החדשה. משרות גבוהות וחשובות הוענקו אף לבני הפילגשים. בימי קדם, מנגד, האצולה החתית הרכיבה את הפַּנְכּוּ, מעין אספה חוקתית שלאו דווקא הייתה מחויבת לרצון המלך.

המלך החתי היה הכהן הגדול, שר הצבא והשופט העליון של מדינתו. מלכים לעיתים נתכנו גם בשמות דוגמת שמשי וכנראה גם לברנה. האלהה נערכה למלכים מתים בלבד, ולמרות תפקידם כשליחי אל הסערה על פני האדמה, הם לא נתפסו כאלים בחייהם. לפנכוש אף היה הכוח לגזור את דינם מוות, אם פשיעתם הצדיקה עונש זה. מעמדן של הנשים בכלל היה טוב. לנשות המלך, תוּוַנַנַ בלשון החתים, הייתה השפעה ניכרת בחצר המלוכה. ידועות נשים חתיות, דוגמת פּוּדוּחֶפַּה אשת חתושילי השלישי, אשר החזיקו בכוח רב. לנשים היו תפקידים דתיים משלהן והן המשיכו להחזיק בתוארן עד מותן, אפילו אם הן התאלמנו והייתה מלכה חדשה בפועל.

חפירות גילו אוסף של כמאתיים חוקים שרוכזו על שני לוחות. החוקים שייכים לתקופות עתיקות ולמודרניות גם יחד, ומראים שהחוקה החתית התפתחה בכיוון של הקלה בעונשים. במערכת החוקים מוזכרות מגוון עבירות ומצבים. בין העבירות הראשיות היו רצח, אונס, מעשי סדום בבעלי חיים, חוסר ציות ועיסוק בכשפים מצד העבדים. עונש המוות ניתן עבור העבירות שנחשבו לחמורות ביותר: כישוף וסירוב לצו המלך. הטלת מום התאפשרה בהתאם לחומרת המעשה ובתנאי שהפושע הוא עבד, וזאת בניגוד מסוים לחובת האדונים לשמור על חייהם וגופם של העבדים. נושאי סחר ותעסוקה נדונו גם כן, ובמקרה הצורך נפלה חובת הפיצוי הכלכלי על הצד הפוגע. הפיצוי הכספי והקנס היו העונשים השכיחים והמקובלים ביותר. ייתכן כי לחוקי חמורבי הייתה השפעה על מבנה אוסף החוקים החתיים, אך בניגוד להם ולחוקי המקרא לא הייתה מדיניות של ענישת עין תחת עין אלא פיצוי כספי.

כלכלה

הממלכה החתית בשיאה בשנת 1290 לפנה"ס

רוב האוכלוסייה החתית היו עובדי האדמה. עם בעלי המלאכה נמנו קדרים, סנדלרים, נגרים ונפחים. מרבית כלי המתכת החתיים נעשו מברונזה, אך ידוע לנו כי החתים היו מסוגלים גם לעבודת הברזל. הכסף היה אמצעי מסחרי וניתן לאתר את מקורו בהרי הטאורוס עתירי הכסף. עדיין עומדות בסימן שאלה מידת השליטה של מלכי החתים על ההרים הללו ויכולתם להפיק כמויות גדולות של כסף מהם.

הכלכלה התבססה ברובה על חקלאות, והיבולים הנפוצים ביותר היו חיטה ושעורה; אולם האבניים נכנסו לשימוש בחת מאוחר מבאזורים אחרים. הדבש היה חלק עיקרי וחשוב בתזונה, והחתים נודעו כמומחים בהפקתו. המשק החי התבסס בעיקר על בקר, צאן וחזירים. השיכר היה משקה עממי שהופק משעורים קלויות ונשתה בעזרת קשים מכדי חרס גדולים בעודו חם. ליין, וִיגַנַה בנשילי, נודעה חשיבות רבה, ועל הכרמים החתיים גונן החוק.

החתים הרבו להשתמש במרכבות בעלות אופנים גדולים. כלי זה שימש אותם גם ככלי תחבורה וגם ככלי מלחמה והתפשט בכל המזרח הודות למהירותו וגמישותו. בקרבת חתושה התגלה אוסף של אלפי לוחות חמר. היה זה מדריך מלא ומפורט להפליא לגידול סוסים שנכתב בנשילי במאה ה-14 לפנה"ס. כתבים אלו מלמדים על החשיבות שהייתה לסוסים בקרב החתים. אף על פי שהם לא היו הראשונים לגדל סוסים ולטפל בהם וגם לא הראשונים לבנות מרכבות, הם שכללו את גידול הסוסים ואת השימוש בהם לתחבורה עד לבלי הכר. החמורים היו לחיות משא.

דת ומיתולוגיה

הקיר ששרד מהמקדש החתי באפלטון פינאר

הדת החתית פוליתאיסטית בבסיסה. הפולחן הדתי ומרבית האלים החתיים הם למעשה שרידי המסורת החַתית, עליה הוסיפו החתים מעט. הדת החתית הייתה בלתי מגובשת ולא שיטתית. בגין שטחיה ההרריים והחלוקה לפרובינקיות של האימפריה החתית, נוצרו תת-תרבויות מקומיות, ולכל אחת מהן פנתיאון רחב משלה. כך נוצר מצב בו קיימים אלים רבים, ולהם אותו התפקיד.

יתרה מכך, הכיבוש הווסלי שעמד בבסיס דיפלומטיית החוץ החתית אפשר לנתינים לעבוד את אליהם כרצונם, ואף לא מנע את צירופם בפועל לפנתיאון החתי המורחב. השפעה חורית ניכרת, מסיבה זאת, בפולחן החתי, ואף נמצאו עדויות לאלים אכדיים ובבליים שנבלעו בדת חת. שילוב האלים הזרים הוגבר בימי הממלכה החדשה, ואף ידוע כי פודו-חפה, אשת חתושילי וביתו של כהן חורי, ייבאה מספר אלים חוריים.

האלים לרוב נתפסו כבעלי סגולות, תכונות ורגשות אנושיים, אך לאו דווקא צורה אנושית. אל הסערה, למשל, תואר לעיתים כשור. הצורה המסמלת של האלים התפתחה עם הזמן. כפי הנראה, בימי קדם אבנים שמשו כסמלי האלים, אך עם התפתחות האמנות והתרבות החתית התפתחו הדמויות המייצגות של האלים. בעלי חיים שונים היו למלווי האלים, או מעין כרובים. בפנתיאון האלים שלהם היה אל גבר ואלה אישה במעמד זהה, ולכל אחד מהם היה קודש קודשים משלו במקדש.

בני האדם נחשבו למשרתי האלים, אולם לא היה סיפור בריאה מובהק הממקם את בני האדם במקום מסוים בהיררכיה הקוסמית. הדת החתית עוסקת גם בעולם הבא, אך יחסה אליו מאוד לא אופטימי. לפי האמונה היה מקום מגוריהם של האלים במקדשים, שבהם נבנו להם אפילו חדרי שינה. המלך היה לכהנם העליון של האלים ולשליחו של אל הסערה על פני האדמה. לאלים הועלו זבחים וקורבנות באופן יום-יומי. נערכו טקסים פולחניים שמטרתם כיבוד האלים ושמירה על טוהרת המלך, פן יחטא ויביא עונש קשה לעמו, ממלכתו ויבוליו. אין לדעת מהו מקור כעס האלים, פרט זוטר או בעל חשיבות.

מיני מתנבאים הועסקו על ידי אנשים שקיוו לגלות מיהו האל אותו הרגיזו, ובאיזה אופן לשכך את רוגזו. המלך נהג להודות על חטאיו ולבקש את כפרת האלים. לדוגמה, בזמן מגפה קשה התפלל מורשילי השני בנוסח הבא:

"אדוני [...] האלים [...]:[בני-האדם] חטאים המה. גם אבי חטא והפר את מצוותיו של אלוהי הרוחות חַתי. אבל אנוכי לא חטאתי, [אך מפני] שחטאות אבות מוטלים על הבנים [...] עלי לשאת בחטאו [...] מודה אנוכי על כך לפניך חתי, ולפני כל שאר האלים: אמת, כך היה. ועתה, לאחר שהודתי בחטאו של אבי, יואיל נא אלוהי הרוחות, ושאר האלים, ויטו לי שוב חסד וירחיקו מעל ארצי את המגפה הרעה [...] והאחדים שיוותרו יוסיפו להביא לכם מנחות של לחם ויין, ולא ימותו"

(מתוך: דתות העולם העתיק, ע' 71)

למיתולוגיה החתית אופייניים מספר דפוסי עלילה. עיקר הסיפורים נוגעים לאגדות "קטילת הדרקון" או אגדות "האל הנעדר והשב". דוגמה לסוג הראשון הוא סיפור המאבק בין אל הסערה לדרקון אִילוּיַנְכַה: מאבק ארוך ומלא תחבולות שמסתיים בניצחון האל. המיתוס מעלה מספר שאלות מוסריות ומביע דעות קדומות לגבי נושאים כיחסי מין. המוכר בסיפורי האל הנעדר והשב הוא סיפורו של אל החקלאות תלפינו. אחר שחרה אפו על הרוע בעולם נעלם האל. היעלמותו גרמה להרס היבולים וצרות אחרות. מצוקת האלים עקב מחסור במנחות גרמה להם להשיבו. סיפור זה משקף, בין היתר, את תלות האל באדם. סיפורים אחרים עסקו בקרבות קוסמיים, תהפוכות שלטון בקרב האלים ונושאים אחרים.

שפה

ערך מורחב – חתית

החתית, או "נשילי" כפי שכונתה בפי דובריה, היא שפה הודו-אירופית עתיקה ביותר ובת למשפחת השפות האנטוליות, אולם יש המערערים על השיוך הישיר למשפחה ההודו-אירופית, ובהם חסידי התאוריה ההודו-חתית. חקר השפה החל בראשית המאה ה-20, ועל הידועים בחוקריה נמנה המזרחן הצ'כי בדז'יך הרוזני.

בשפה נבלעו מילים חתיות וחוריות, בעיקר בנוגע למונחים דתיים. לצד החתית, דוברה באימפריה גם השפה הלווית. שפה זו כנראה לא הייתה מקורית לעם החתי, וחדרה לאימפריה בהשפעת זרים שישבו לגבולותיה או שנכבשו על ידיה. הלווית נכתבה בכתב ההירוגליפים החתי אשר טרם פוענח עד תומו, והחתית נכתבה בכתב יתדות אכדי. לשפה הפאלאית דמיון לשפת החתים, והשפות לידית וליקית הן כנראה נצר לשוני לחתית.

ראו גם

• מלכי החתים
• חתיתולוג

לקריאה נוספת

• איתמר זינגר, החתים ותרבותם, בסדרה ספרית האנציקלופדיה המקראית (בעריכת שמואל אחיטוב), מוסד ביאליק, 2009.

קישורים חיצוניים

• איתמר זינגר, האימפריה שנתגלתה מחדש אחר 3000 שנה באתר רגעים היסטוריים
• החתים, באתר היסטוריית העולם
• היסטוריה ועקרונות המוסר החתי, מתוך אתיקה בקרב השומרים, הבבלים והחתים
• האימפריה החתית, באתר הנתיב הקדום
• החתים, באתר "הכול על-אודות טורקיה"
• בחיפוש אחר העבר: החתים מאנטוליה והאומה אשר ההיסטוריה שכחה באתר Saudi Aramco World
• עדויות מרשומות חתיות למלחמת טרויה, באתר המוסד האמריקאי לארכאולוגיה
• אב"ג, החתים, הַבֹּקֶר, 16 בספטמבר 1938, המשך, המשך
• שלמה יזרעאל, על חטא ועל חת, באתר הארץ, 2 ביולי 2009
• חתים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• חתים, דף שער בספרייה הלאומית
• חתים, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
• מי היו החיתים והאימפריה שלהם?, באתר אנציקלופדית אאוריקה