חסיד (הלכה)
ביהדות ובהלכה, חסיד הוא אדם העושה מעשים טובים שאינם חובה על פי ההלכה, אלא לפנים משורת הדין על פי רוח ההלכה. וכן המקפיד על חומרות הלכתיות שחובתן היא רק ליחידים במעלה של פרישות וקדושה. אלה הנוהגים בדרך זו בעקביות, מכונים בהלכה בשם "חסידים ואנשי מעשה". ההלכה אינה דורשת מכולם לנהוג כך אלא מיחידי סגולה.
מקור
עריכהמקור המושג 'חסיד' הוא מדברי המשנה במספר מקומות. למשל במסכת ברכות[1] אומרת המשנה:
חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו את ליבם למקום .
כלומר, החסידים הקדמונים היו נוהגים להקדיש שעה אחת לפני התפילה המקובלת על מנת להתכונן אליה. למשל, לעסוק בהתבוננות בגדלותו של אלהים. נוהג זה מוזכר גם בשולחן ערוך[2]. גם במסכת אבות שעוסקת בענייני מידות טובות והנהגות, נזכר המושג חסיד מספר פעמים, כאחד הנוהג במידה הטובה.[3]
מאוחר יותר, בימי הביניים, שימש המונח "חסיד" בהגות ובאורח החיים של תנועה רוחנית ביהדות אשכנז שכונתה "חסידות אשכנז", כמו גם של תנועה רוחנית במצרים בהנהגת צאצאי הרמב"ם, אשר כונתה בשם "חסידי מצרים".
מהמאה ה-18 ועד היום, שימש המונח חסיד את תנועת החסידות שנוסדה על ידי הבעל שם טוב, במשמעות שונה, הפונה לכל יהודי לעבוד את השם בכל דבר ודבר שהוא עושה בחשק, בהתלהבות ובשמחה.
מידת חסידות
עריכהמעשים אלו, שאותם עושה אדם המתנהג כחסידות, מוגדרים כמידת חסידות, לדוגמה:
מעשים חיוביים הנעשים במידת חסידות
עריכה- ישנן עבירות, שההלכה בהם שאין אדם חייב ליהרג כדי שלא לעבור את העבירה. ישנן דעות, שמידת חסידות היא ליהרג גם על כדי לא לעבור עבירות אלו.[4]
- כאשר דיין פוסק הלכה בדין תורה ונתברר כי הוא שגה בפסק הדין, ובכך הזיק לאחד מבעלי הדינים, הוא חייב לשלם מכיסו לבעל הדין שהוא גרם לו נזק, וזאת אם מדובר בטעות בשיקול הדעת (ולא בשכחת הלכה). אך אם בעלי הדינים קיבלו על עצמם לקיים ככל אשר יפסוק הדיין - כפשרה - גם אם ישגה בדין התורה, אין הוא חייב לשלם. קיימת דעה, כי גם אז מידת חסידות היא לשלם את הנזק מכיסו הפרטי.[5]
- מצווה מהתורה לקום לפני תלמיד חכם ככתוב בתורה ”מפני שיבה תקום”. נחלקו הפוסקים מה דינה של אשת תלמיד חכם (בעקבות המובא בתלמוד, כי רב נחמן היה קם לפני אשת רב הונא לאחר פטירתו). ישנה דעה שחייבים לקום לפניה מהתורה,[6] ישנה דעה אחרת שמדובר בחיוב מדברי חכמים,[7] וישנה דעה שמדובר במידת חסידות.[8]
- רשע העובר עבירות מפני תאווה (בניגוד לרשע להכעיס) אין חיוב מהתורה לתת לו צדקה, לפדותו ולהחיותו; אך מידת חסידות היא להחיותו גם במצב כזה,.[9] באופן דומה פסק הרמב"ם: ”מדת חסידות היא שלא יעיד אדם חסיד בצוואה שמעבירין בו הירושה מן היורש אפילו מבן שאינו נוהג כשורה לאחיו חכם ונוהג כשורה”.[10]
מעשים שליליים הנשללים על ידי מידת חסידות
עריכה- למרות ההתייחסות ההלכתית הקניינית לעבד כנעני שמאפשרת לאדון לרדות בעבד, זו הלכה-תאורטית שנשללה על ידי חז"ל, בהסבר "מידת חסידות ודרכי חכמה". להלן דברי הרמב"ם:
מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך; ואף על פי שהדין כך, מידת חסידות ודרכי החכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכלו ומכל משקהו. חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים על סעודת עצמן. הרי הוא אומר "כעיני עבדים אל יד אדוניהם, כעיני שפחה אל יד גברתה".[11] וכן לא יבזהו, לא ביד ולא בדברים; לעבדות מסרן הכתוב, לא לבושה. ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עִמו בנחת, וישמע טענותיו. וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן "אם אמאס משפט עבדי ואמיתי בריבם עִמדי... הלוא בבטן עושני עשהו, ויכוננו ברחם אחד".
— (משנה תורה, הלכות עבדים, פרק ט, הלכה יב)
- ההלכה היא שאסור ליהודי ללכת לחתונה שעורך גוי לבנו, כמובא בתלמוד: ”תניא רבי ישמעאל אומר ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן כיצד עובד כוכבים שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו אע"פ שאוכלין משלהן ושותין משלהן ושמש שלהן עומד לפניהם מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים שנאמר (שמות לד, טו) וקרא לך ואכלת מזבחו”, כלומר "וקרא לך" - אם אדם מוזמן לסעודת גוי, "ואכלת מזבחו" נחשב הדבר כאילו אכל מזבח שהוקרב לעבודה זרה אם אדם הלך לבקר אצל גוי לאחר שנים עשר חודש כעבור חתונת בנו (שאז מותר על פי ההלכה ללכת - מכיוון שעבר זמן רב מהחתונה, והגוי אינו מקשר את ביקור היהודי עם שמחת החתונה), ובכל זאת הוא שמע את הגוי מודה ומשבח את העבודה זרה, מידת חסידות היא שלא ליהנות מהאוכל, הנחשב במידה מסוימת תקרובת עבודה זרה.[12]
- אסור למלא פיו שחוק[13] כדי שלא יבא לקלות ראש וע"י זה לעבירה. להרבה מפרשים זו מידת חסידות בעיקר הימנעות מוחלטת מצחוק ואפילו בשעת שמחה של מצווה[14]
- לפי הרמח"ל במסילת ישרים, כל מידת הפרישות והמעשים הנגזרים ממנה, הם תחילת מידת החסידות, ומהווים את הצד השני שלה. לדבריו, בעוד החסידות מהווה את עשיית הטוב שמעבר לשורת הדין, הפרישות היא זו המייצגת את ההימנעות מהרע אף על פי שלא נאסר בשורת הדין.[15]
משקל החסידות
עריכהמאמרים רבים בחז"ל מפנים את תשומת הלב של החסיד להתבונן שהחסידות שלו לא תפגע בחובותיו, שכן יש קדימות לחובה על פני הרשות. בצורה הקיצונית ביותר של חוסר בהתבוננות זו, נקרא החסיד בפי חז"ל "חסיד שוטה".
הרמח"ל נתן לתופעה זאת את השם "משקל החסידות", כלומר שעל החסיד מוטל כל הזמן לבחון את דרכיו ולשקול את הרווחים שבמעשיו כנגד מה שהם עלולים לפגוע בדברים אחרים. לעיתים החסיד אפילו צריך להתחשב בסביבתו כאשר הוא נוהג במנהג שעלול להיראות מוזר או מצחיק, ובכך יכול לגרום לאחרים לצחוק עליו ולחטוא, או שבכך יתחלל השם. בנוסף, כאשר מדובר על חסידות, יש לשקול גם השלכות רחוקות, בפרט כאשר מדובר על הנהגה ציבורית כמו של גדליהו בן אחיקם וזכריה בן אבקולס.[16]
לפי הרמח"ל, כדי להצליח בכך דרושים שלושה מרכיבים:
- כוונה טהורה לשם שמיים.
- התבוננות ועיון תמידיים על מעשיו ועל השלכותיהם.
- ביטחון באל שיצליח את דרכיו ולא יגרום על ידו תקלה.
אישים בולטים שצוינו כבעלי מעלת חסיד
עריכהכבר אדם הראשון כונה על ידי חז"ל בשם חסיד.
בתלמוד מוזכרים חכמים מסוימים כ"חסידים":
כך למשל מובאים בתלמוד מספר מעשיות המתחילות במילים "מעשה בחסיד אחד". ובמקום אחר אמרו בתלמוד כי הכוונה היא תמיד לאחד מהשניים, או לרבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אילעאי.[17] רבן יוחנן בן זכאי קרא כך לתלמידו רבי יוסי הכהן.[18] מספר אמוראים נזכרו בתלמוד בתוספות 'חסידא' (=החסיד) בשמם, כגון רב עמרם חסידא ורבי שמעון חסידא ועוד, וכפי הנראה היה מחמת שנודעו במעשי חסידות.
יש מהתנאים ואמוראים שהוגדרו על ידי הראשונים כ"חסיד", כך למשל רבי יוחנן בן גודגדא הוגדר על ידי הערכי תנאים ואמוראים כ"חסיד גדול",[19] ואבא בר אבא (אביו של שמואל) מוגדר על ידי רש"י כ"חסיד גדול".[20]
במאה ה-12 ובמאה ה-13 התקיים בקרב יהודי אשכנז חוג דתי שכונה "חסידות אשכנז" בראשותם של רבי שמואל החסיד ובנו רבי יהודה החסיד מחבר ספר חסידים. באותה תקופה התקיים חוג אחר של מיסטיקנים פרושים במצרים, תחת הנהגת צאצאי הרמב"ם. הללו הושפעו ממסורות סופיות, אותן שילבו במסורת הפילוסופית-יהודית שירשו מהרמב"ם וכינו עצמם בשם "חסידים".
גם הגאון מווילנא נודע בכינוי 'הגאון החסיד'. בספר הזוהר מוזכר מספר פעמים הכינוי "חסידא קדישא" (מארמית: חסיד קדוש), ומשם נלקח ככינוי שבח לחכמים רבים בעיקר בקרב יהדות ארצות האסלאם, ביניהם: רבי חיים ויטאל, רבי חיים בן עטר[21] והרמח"ל.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- חנה כשר, "חכם", "חסיד" ו"טוב" במשנת הרמב"ם : עיון ביחס בין מונחים ובין מושגים, בתוך: Maimonidean Studies 4, 2000, pp. 81-106
- ברוך אשר קוגן, הרמב"ם על מושג האידיאל האנושי : חסיד או חכם?, בתוך: ספר היובל לשלמה פינס במלאת לו שמונים שנה, (עורכים: משה אידל, זאב הרוי, אליעזר שביד), חלק ב, תש"ן-1990, ירושלים: האוניברסיטה העברית, עמ' 177–191
הערות שוליים
עריכה- ^ משנה, מסכת ברכות, פרק ה', משנה א'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן צ"ח, סעיף א'
- ^ משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה י' - פרק ה', משנה י"ד
- ^ כן היא דעת הרא"ה, אבל דעת רוב הראשונים היא שאסור לאדם ליהרג כאשר אינו חייב, ואם עשה כן הרי הוא מתחייב בנפשו - ראו בארוכה בראשונים על תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כ', עמוד א'.
- ^ מהרש"ל, תשובה ל"ה
- ^ תוספות בתלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ל', עמוד ב'.
- ^ הרא"ש, על תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ל', עמוד ב'.
- ^ שיירי כנסת הגדולה, ביורה דעה סימן רמ"ד, על הגהת הטור, אות ד', שהביא משם הרב ש"י.
- ^ בית יוסף, יורה דעה, סימן רנ"א, בשם רבי אליעזר ממיץ
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות נחלות, פרק ו', הלכה י"א.
- ^ ספר תהילים, פרק קכ"ג, פסוק ב'.
- ^ על פי תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח', עמוד א', על פי ביאור הבית יוסף ביורה דעה סימן קנ"ב, בביאור שיטת הרמב"ם, הרי"ף והרא"ש שלא העתיקו את דברי התלמוד להלכה.
- ^ ברכות לא 'אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעוה"ז'
- ^ ריטב"א נדה כג ד"ה ולא גחיך.בית האוצר א קפט מדברי הגמ' על ריש לקיש בבבא מציעא דף ע
- ^ הרמח"ל, מסילת ישרים, י"ג
- ^ הרמח"ל, מסילת ישרים, פרק כ'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ק"ג, עמוד ב'
- ^ משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה ח'
- ^ ראו ערך.
- ^ במסכת קידושין פרק שני
- ^ החיד"א בספר שם הגדולים