רבי שמעון חסידא

רבי שמעון חסידא היה אמורא בדור השני. אמרותיו נמסרו על ידי חכמים בבליים וארצישראליים, ועל כן יש שאמרו כי לא ניתן לקבוע האם היה בבלי או ארצישראלי^[1], ויש שקבעו כי מקומו היה בארץ ישראל^[2]. התלמיד העיקרי שמסר שמועות משמו היה רב חנא בר ביזנא.

מאמרותיו

יש לברך על אורז "בורא מיני מעדנים"^[3].

שמועות שמסר משמו רב חנא בר ביזנא

נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים^[4].
כל המונע הלכה מפי תלמיד - אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו, שנאמר^[5]: 'מונע בר יקבוהו לאום'^[6].
המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר^[7] 'שויתי ה' לנגדי תמיד'^[8].
מאי דכתיב^[9]: 'כה אמר ה': צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה', קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה, בזמן שיש שלום – יהיו לששון ולשמחה; אין שלום – צום"^[10].
כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיוון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. כיוון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמור לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכים פרנסה. אמר להם: 'לכו והתפרנסו זה מזה'. אמרו לו: 'אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו'. אמר להם: 'לכו ופשטו ידיכם בגדוד'. מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים^[11].
'והסירותי את כפי וראית את אחורי^[12]': אמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא: מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין"^[13].
'ויראני ה' ארבעה חרשים'^[14] – אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: משיח בן דוד ומשיח בן יוסף ואליהו וכהן צדק^[15].
העבירום^[16] לפני הציץ. כל שפניה מוריקות – בידוע שהיא ראויה ליבעל; כל שאין פניה מוריקות – בידוע שאין ראויה ליבעל^[17]

שמועות שמסרו משמו חכמים אחרים

רב אחא בר עוירא ורבי יעקב בר אידי מסרו בשמו, שרבן גמליאל פטר מן התפילה את העם שבשדות, שהיו אנוסים במלאכתם ולא יכלו לבוא לבית הכנסת ויצאו ידי חובתם בתפילת שליח הציבור^[18].
רב ביבי בר גידל מסר בשמו שאסור לגזול כנעני, אך אין חיוב להשיב אבידת כנעני^[19].
רבי יונה מסר בשמו, שהברכה האחרונה על אורז היא: "אשר ברא מיני מעדנים לעדן בהן נפש כל חי, ברוך אתה ה', על הארץ ועל מעדניה"^[20].
ריב יונה מסר שר' שמעון חסידא העיד שאע"פ שתמרים שעודם לחים ומחוברים לדקל, שיש בהם נקבים - אין לאוכלם כי יש חשש שנחש הכיש אותם והשאיר בהם מארסו, רבים אכלו מהם ולא ניזוקו (בלשון התלמוד: ניקורי רטב באביהן אסור, ורבים נהגו בהן היתר ואינן נינוקין)^[21].
אמר רבי סימון בשם רבי שמעון חסידא: בעולם הזה אדם לוקט תאנים בשבת אין התאנה אומרת לו כלום, אבל לעתיד לבוא היא צווחת ואומרת שבת הוא, בעולם הזה אדם הולך ומשמש אשתו נדה אין מי שיעכבנו, אבל לעתיד לבוא האבן (כלומר: המיטה) זועקת ואומרת לו נדה היא^[22].
לפי הרב אהרן הימן, המאמר: "ממה שאתה מחדשנו לבקרים אנו מאמינים ומכירין שאתה מחזיר לנו נשמתינו לתחיית המתים"^[23].

קברו

בספר "שבילי דירושלים" (המיוחס לרבי יצחק חילו^[24]), משנת 1333 לערך, מציין המחבר כי ישנה דעה שנקבר במערה המיוחסת לרבי יהושע דסכנין, במרכז העיר סח'נין.

מכפר כנה באים לכפר סכנין, והוא חרוב. ומראים שם מצבת קבר יפה מאד. ולפי אחדים הוא קבר ר' יהושע דסכנין ולפי אחרים הוא קבר ר' שמעון חסידא. ויש שם עוד קברים עתיקים אך במשך הזמן נמחק הכתב מעליהם ולא נודע מי הם

קישורים חיצוניים

הרב אהרן הימן, "ר' שמעון החסיד", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ג, עמוד 1226, באתר היברובוקס

הערות שוליים

^ הרב רפאל הלפרין, "אטלס עץ חיים"
^ מרדכי מרגליות, אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים, בערכו), ייתכן שעל סמך תוארו 'רבי' שהיה אופייני לחכמי ארץ ישראל, לעומת 'רב' שמאפיין את חכמי בבל.
^ תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ו', הלכה א'
^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"ט, עמוד א' ותלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ג, עמוד ב'.
^ ספר משלי, פרק י"א, פסוק כ"ו
^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"א, עמוד ב'
^ ספר תהלים, פרק ט"ז, פסוק ח'
^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ב, עמוד א'
^ ספר זכריה, פרק ח', פסוק ט'
^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"ח, עמוד ב'.
^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ג', עמוד ב'
^ ספר שמות, פרק ל"ג, פסוק כ"ג
^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ז', עמוד א'
^ ספר זכריה, פרק ב', פסוק ג'
^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ"ב, עמוד ב'
^ את הבנות שנשבו במלחמת מדין, שנצטוו להרוג אשה "הראויה להיבעל ולהחיות את מי שאינה ראויה להיבעל, ובא מאמר זה כתשובה לשאלה איך ידעו מי ראויה להיבעל ומי אינה ראויה להיבעל.
^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס', עמוד ב'.
^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"ה, עמוד א'
^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קי"ג, עמוד ב'
^ תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ו', הלכה א'
^ תלמוד ירושלמי, מסכת מעשרות, פרק א', הלכה ב'
^ ילקוט שמעוני ירמיה שטו. במדרש תהלים (סוף פרק עג) מובא מאמר זה על ידי ר' שמעון בשם ר' סימון חסידא, אך הרב אהרן הימן העיר שיש לגרוס להפך, כפי הגרסה בילקוט שמעוני
^ ילקוט שמעוני תהילים תסב ומדרש תהלים כה ב
^ על פי חוקרים רבים מדובר בזיוף (ראה: גרשם שלום, ס' שבילי דירושלם המיוחס לר' יצחק חילו - מזויף, ציון ו', ה'תרצ"ד, עמ' לט - נג; מיכאל ארליך, ספר שבילי דירושלם המיוחס לר’ יצחק חילו - מזויף?, בתוך: "ירושלים וארץ-ישראל" גיליון 6 (ה'תשס"ח) 87-59 ועוד

[1] הרב רפאל הלפרין, "אטלס עץ חיים"

[2] מרדכי מרגליות, אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים, בערכו), ייתכן שעל סמך תוארו 'רבי' שהיה אופייני לחכמי ארץ ישראל, לעומת 'רב' שמאפיין את חכמי בבל.

[3] תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ו', הלכה א'

[4] תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"ט, עמוד א' ותלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ג, עמוד ב'.

[5] ספר משלי, פרק י"א, פסוק כ"ו

[6] תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"א, עמוד ב'

[7] ספר תהלים, פרק ט"ז, פסוק ח'

[8] תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ב, עמוד א'

[9] ספר זכריה, פרק ח', פסוק ט'

[10] תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"ח, עמוד ב'.

[11] תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ג', עמוד ב'

[12] ספר שמות, פרק ל"ג, פסוק כ"ג

[13] תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ז', עמוד א'

[14] ספר זכריה, פרק ב', פסוק ג'

[15] תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ"ב, עמוד ב'

[16] את הבנות שנשבו במלחמת מדין, שנצטוו להרוג אשה "הראויה להיבעל ולהחיות את מי שאינה ראויה להיבעל, ובא מאמר זה כתשובה לשאלה איך ידעו מי ראויה להיבעל ומי אינה ראויה להיבעל.

[17] תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס', עמוד ב'.

[18] תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"ה, עמוד א'

[19] תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קי"ג, עמוד ב'

[20] תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ו', הלכה א'

[21] תלמוד ירושלמי, מסכת מעשרות, פרק א', הלכה ב'

[22] ילקוט שמעוני ירמיה שטו. במדרש תהלים (סוף פרק עג) מובא מאמר זה על ידי ר' שמעון בשם ר' סימון חסידא, אך הרב אהרן הימן העיר שיש לגרוס להפך, כפי הגרסה בילקוט שמעוני

[23] ילקוט שמעוני תהילים תסב ומדרש תהלים כה ב

[24] על פי חוקרים רבים מדובר בזיוף (ראה: גרשם שלום, ס' שבילי דירושלם המיוחס לר' יצחק חילו - מזויף, ציון ו', ה'תרצ"ד, עמ' לט - נג; מיכאל ארליך, ספר שבילי דירושלם המיוחס לר’ יצחק חילו - מזויף?, בתוך: "ירושלים וארץ-ישראל" גיליון 6 (ה'תשס"ח) 87-59 ועוד

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]