טיל קרקע-קרקע

טיל קרקע-קרקע (בראשי תיבות: טק"ק) הוא טיל שנורה מנקודת שיגור קרקעית לעבר מטרה קרקעית מרוחקת, ויכול לשאת חומר נפץ או נשק כימי או ביולוגי.

הטילים השונים נבדלים במספר נקודות:

טווח הטיל: מבחינים בין רקטות שמגיעות עד ל-50 ק"מ לבין טילים שטווחם מאה ק"מ או יותר לבין טילים בין-יבשתיים המסוגלים לשאת ראשי קרב למרחק של מאות או אלפי קילומטרים.
מערכת הניווט וההנחיה של הטיל: מבחינים בין יכולת דיוק הפגיעה של הטילים על בסיס מנגנוני ניווט והנחיה בהם (גירוסקופ, מד תאוצה, ראש ביות וניווט לווייני ועוד).
כושר הנשיאה של הטיל: יכולת לשאת ראש קרב גדול ומכאן גם הרסני יותר (כאשר מדובר בראש קרב קונבנציונלי).

שימוש בטילים בקרב

בעולם

הסינים השתמשו ברקטות פרימיטיביות בקרב כבר לפני 80 שנה. במלחמת העולם השנייה פיתחו הגרמנים את טיל ה-V-2, שאותו שיגרו החל משנת 1944 לעבר בריטניה, ואחר כך לעבר שטחים שנכבשו על ידי בעלות הברית באירופה. כ-6,000 בריטים נהרגו מהטילים הגרמניים.

במזרח התיכון

מתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 היו ניסיונות של מדינות באזור להצטייד בטילי קרקע-קרקע. המצרים ניסו לבנות יכולת ייצור טילים באמצעות מדענים גרמנים. ישראל ראתה בתוכנית זו איום והתנקשה בחלק מהמדענים. לבסוף, בהתערבות ממשלת מערב גרמניה הוחזרו המדענים הללו לגרמניה והפרויקט הופסק.

גם סוריה עשתה מאמץ לאורך השנים לבנות ארסנל של טילי קרקע-קרקע. כיום יש ברשותה מגוון גרסאות של טילי סקאד משופרים, טילי טוצ'קה (SS-21) סובייטיים ורקטות פרוג. במלחמת יום הכיפורים שיגרו הסורים רקטה קצרת טווח מסוג פרוג לעבר בסיס חיל-האוויר ברמת דוד, אך פגעו גם במגדל העמק. גם המצרים שיגרו רקטות פרוג לעבר הכוחות הישראליים באותה מלחמה ללא פגיעה משמעותית.

השימוש המאסיבי ביותר בטילי קרקע-קרקע במזרח התיכון היה במהלך מלחמת איראן–עיראק. העיראקים והאיראנים שיגרו עשרות טילים אחד על השני ביניהם טילי סקאד עיראקים ששוגרו לעבר טהראן.

כעבור מספר שנים, במלחמת המפרץ, שיגרה עיראק 42 טילי סקאד ואל-חוסיין לעבר ישראל, ועוד 44 טילים מאותם דגמים לעבר סעודיה, בעיקר נגד הכוחות האמריקאיים. אחד הטילים פגע במגורי חיילים בדהראן ו-37 חיילים אמריקאים נהרגו. בישראל נהרג איתן גרונדלנד בשכונת רמת חן שברמת גן, מפגיעת טיל סקאד בביתו.^[1] האמריקאים עשו שימוש באותה מלחמה בטילי שיוט ששוגרו ממטוסים ומספינות, אך לא מהקרקע.

במלחמת חרבות ברזל שוגרו פעמים אחדות טילי קרקע-קרקע לעבר ישראל. ב-13 באפריל 2024 שיגרה איראן 110 טילי קרקע-קרקע לישראל, וכמעט כולם יורטו בהצלחה. בנוסף שוגרו טילי קרקע-קרקע אחדים בידי החות'ים מתימן ובידי חזבאללה מלבנון. מרבית הטילים יורטו בלי שגרמו נזק.^[2] ב-1 באוקטובר 2024 שיגרה איראן 181 טילי קרקע-קרקע לישראל, כמעט כולם יורטו בהצלחה.

בישראל

לישראל ארסנל של טילי קרקע-קרקע, בין היתר מסוג "יריחו", שהגרסה הראשונה שלו פותחה על ידי צרפת וגרסאות מתקדמות שלו פותחו על ידי ישראל. על-פי האתר הנחשב GlobalSecurity.org, שלוש טייסות של טילי "יריחו" מוצבות בבסיס חיל האוויר המכונה כנף 2 הנמצא בסמוך למושב שדות מיכה מערבית לבית שמש.

כמו כן, סיפקה ארצות הברית לישראל טילי קרקע-קרקע טקטיים מסוג לאנס (מנפץ) בשנות השבעים. לטיל זה טווח של כ-130 ק"מ וייעודו הוא טקטי בעיקר.

לפי הדיווחים, חיל התותחנים של צה"ל מפעיל רקטות קרקע-קרקע מתקנות מסלול, בעלות דיוק של טיל ביחס למטרות נייחות (CEP של פחות מ-10 מטר). אלו כוללות את הרקטות אקסטרא ונץ דורס של תעש מערכות, שהן בעלות טווח של 150 ק"מ ו-300 ק"מ בהתאמה. לפי פרסומים זרים ודיווחים סורים, ייתכן שנעשה שימוש ברקטות אלו במהלך הסכסוך האיראני-ישראלי במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, כאשר סוריה התייחסה אליהם כ"טילי קרקע-קרקע".

יתרונות הטק"ק על פני מטוסים

היתרונות העיקריים של הטק"ק על פני חיל אוויר מתקדם:

טק"ק יוצר הרתעה רבה מאוד בקרב הציבור ונותן יכולת לפגוע בערי היריב.
יכולת שינוע והסוואה של טילים פשוטה יותר מזו של מטוס.
החזקת טילי קרקע-קרקע זולה לאין שיעור מהחזקתו של חיל אוויר מתקדם.
ניתן ליירט מטוסים בעודם באוויר, בעוד שקשה מאוד ליירט טילים היות שמהירותם גדולה מזו של מטוס. מערכת החץ לדוגמה, היא מהבודדות בעולם שבעלות יכולת כזאת.