טלית
טלית היא סוג של בגד, אשר כיום משמש כבגד כבוד שנלבש בזמן התפילה. בנוסף לכך, בשל צורתה המלבנית היא אף מחויבת בציצית, ומשמשת כבגד לקיום מצווה זו. את הטלית לובשים יהודים ושומרונים בזמן התפילה.
ישנה הבחנה בין בגד טלית גדול הנלבש בעת תפילה, לבין טלית קטן הנלבש באופן קבוע מעל או מתחת לבגדים הרגילים, כדי לקיים את מצוות הציצית ומצוות הגדילים בכל שעות היום. בקרב יהודים אורתודוקסים הטלית נעשית בדרך כלל מצמר, מכיוון שלהלכה, פסק השולחן ערוך, שרק בגד מצמר או פשתן חייב בציצית מן התורה. אולם בגדים העשויים מבד אחר חייבים בציצית מדרבנן (דעה זו היא בניגוד לדעת הרמ"א שסובר שכל בגד חייב בציצית מן התורה). עם זאת, יש העושים טליתות ממשי או מחומרים אחרים. נוהג קדום הוא לעטר את הטלית בפסים, בדרך כלל בצבע שחור, וישנה השערה כי מנהג זה החל כאות אבל על חורבן בית המקדש השני[1].
אטימולוגיה
עריכההמילה מופיעה בספרות התלמודית, וייתכן שמקורה במילה היוונית אִצְטְלָה שמשמעותה מעיל או גלימה, בגד עליון שנהגו ללבוש בימי קדם. בספר הערוך, מופיע כי לשון רבים של מילה זו היא "טליות", אולם על פי האקדמיה ללשון כיום ההטיה היא טליתות[2][3]. במקרא הטלית נקראת "שמלה" או "שלמה". [דרוש מקור]
מקור השימוש ומטרתו
עריכה
ערך מורחב – ציצית
השימוש בבגד הטלית היה נפוץ, בתקופת המשנה והתלמוד כבגד כיסוי עליון. לרוב, תלמידי חכמים היו מקפידים לכסות את כל גופם, וזאת על ידי התעטפות בסוג בגדים מעין אלו[4][5]. בתלמוד כתוב כי בשעת התפילה, על אדם להיות לבוש, כחלק מכבוד התפילה, על בסיס העיקרון של עמידה בפני מלך[6]. התלמוד מביא דוגמאות מחכמים שהיו נוהגים לעטוף עצמם בטלית כחלק מכבוד זה, ואף מובא כי היו חכמים, שכחלק מכבוד ברכת המזון, גם היו מתעטפים[7]. הרמב"ם, מציין דרישה זו, בהלכות תפילה, וכותב כי ראוי שהאדם יהיה מכוסה עד כפות ידיו[8][9].
כבר בסביבות הדור השני של חכמי התלמוד, ניתן לזהות שינוי בסוג הבגדים שהיו לובשים, וחלה ירידה בשימוש בבגד מסגנון הטלית, שהוא בגד בעל ארבע כנפות[10]. שינוי זה כנראה השפיע בהמשך גם על קיום מצות הציצית, כפי שמשתמע בדברי חלק מהראשונים[11][12]. בשלב מסוים, חסידים ואנשי מעשה, החלו לייצר בגדים מסוימים, אשר באמצעות לבישתם הם יתחייבו במצוות ציצית[13].
הבית יוסף, הביא את דברי הזהר, כי אדם צריך להגיע לבית הכנסת, כאשר הוא כבר מעוטף בציצית ועטור בתפילין. נראה כי משלב זה והלאה, נושא העיטוף של הטלית, קיבל משמעות קבלית. בהמשך, האר"י חילק בין הטלית, שהיא לבוש חיצוני לעומת ה'טלית קטן' שהיא לבוש פנימי.
אצל חלק מהחסידים (חסידות קרלין, חסידות תולדות אהרן, חסידות סלונים והאדמו"רים בחסידות צאנז), התימנים והמקובלים נהוג להתעטף בטלית גם בזמן תפילת ערבית בשבת ובתפילת קבלת שבת. יהודי תימן ויהודי איטליה, וכן חלק מיהודי אשכנז נוהגים ששליח ציבור תמיד מתעטף בטלית – בכל התפילות ללא יוצא מן הכלל (ובקצת קהילות נוהגים שמתעטף החזן בטלית בכל תפילות השנה חוץ מערבית ושחרית של תשעה באב).
יהודי תימן נהגו להתעטף בטלית בכל התפילות, כפי שכתב הרמב"ם: ”לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת כציצית... ובשעת התפילה צריך להיזהר ביותר. גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והם אינם עטופים” (משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות ציצית, פרק ג', הלכה י"א). בתימן עצמה הטלית הייתה חלק מהלבוש היהודי, כך שבימי חול כשאדם היה יוצא מביתו הטלית הייתה מונחת מקופלת על כתפו, ובשבת גם ברחוב היו מעוטפים. בארץ התבטל המנהג לחלוטין.
אבי הבן בזמן המילה מתעטף בטלית, אצל הספרדים והתימנים חתן ביום חופתו, וכן נהוג לקבור בטלית ללא ציציות.
קדושתה
עריכה- ערך מורחב – תשמישי מצווה
בעקבות השינוי שחל בייעודה של הטלית, מבגד יומיומי, לבגד בעל משמעות דתית, השתנו גם ההלכות ביחס לבגד זה. בתחילה לא הייתה מניעה, להיכנס לשירותים כאשר לובשים בגד זה או להשתמש בו כדי לישון בו או לירוק בו. אולם בהמשך החלו הפוסקים להקפיד להנחות שלא לנהוג גם בבגד עצמו מנהג בזיון, בעקבות ייעודו כבגד המיוחד לתפילה[14].
הליכה בטלית לבית הכנסת
עריכהלדעת השולחן ערוך, לובשים את הטלית בבית הכנסת:
"מי שהוא זהיר בטלית קטן ילבשנו ויניח תפלין בביתו וילך לבוש בציצית ומוכתר בתפילין לבית הכנסת ושם יתעטף בטלית גדול."
על כך כותב הרמ"א:
"והעולם נהגו להתעטף אף בטלית גדול קודם ולברך עליו ואחר כך מניח התפילין והולך לבית הכנסת."
ערוך השולחן כותב שהם אינם חלוקים:
"בזמנו [של הרמ"א] היו היהודים דרים בפני עצמם והיו יכולים לילך גם בטלית גדול לבית הכנסת ... ובזמנינו בעונותינו הרבים אי אפשר לעשות זה כלל ואנו מניחים הטלית והתפילין בבית הכנסת."
בדורות מאוחרים יותר פסק המנהג ללכת לבית הכנסת מעוטפים ברוב המקומות. הרב שלמה גאנצפריד כותב בקיצור שולחן ערוך:
תוכן"בקהילות שיש ליהודים רחובות בפני עצמן, מצווה להתעטף בציצית ולהניח תפילין בביתו, וילך כך לבית הכנסת. ובמקום שדרים בין האומות, או שצריך לעבור דרך מבואות מטונפות, יש להתעטף בציצית ולהניח תפילין בפרוזדור של בית הכנסת, כי הוא עניין גדול לכנוס לבית הכנסת מעוטף בציצית ומוכתר בתפילין."
על יומו הראשון בארץ ישראל, ביפו, מספר דב נתן ברינקר:
"היה זה בשבילנו מחזה בלתי שכיח לראות יהודים הולכים ברחובות עטופי טלית ואין פוגע בהם. באותם הימים לא נראו כבר דברים שכאלה גם ברוסיא, ועל אחת כמה וכמה באנגליא שמשם עלינו לארץ ישראל."
— לימים הנוראים בירושלים, הצופה, 5 בספטמבר 1937
ובספר כף החיים כתוב:
"במקום שנמצאים שם עכו״ם הולכים ברחובות, וחושש שילעיגו עליו אם ילבוש ציצית ותפילין בביתו והולך לבית הכנסת, ראיתי חכמים מתחכמים שלובשים טלית גדול ותפילין דרש"י ודרבינו תם בביתם, ואחר כך כשהולכים לבית הכנסת מכסים התפילין תחת הכובע שבראשם, והטלית מניחים אוחו על כתפיהם תחת הגלימא, ואחר כך כשבאים לבית הכנסת מוציאים הטלית מתחת הגלימא ומניחים אותו על ראשיהם ועל גופם והתפילין מתחת הכובע, כדי לכסותו בטלית. אמנם פה עיר עז לנו ירושת״ו (=ירושלים תבנה ותכונן) לא יש לא יוהרא ולא הלעגה מן העכו״ם, שהולכים האשכנזים וגם יש מן הספרדים מתעטפים בציצית ומתעטרים בתפילין בשוקים וברחובות נגד העכו״ם ללכת אל כותל מערבי ואין פוצה פה ומצפצף. תהלי״ת (=תהילה לאל יתברך)."
— כף החיים על אורח חיים סימן כ"ה, סעיף ט"ז
על הרב יעקב קמינצקי מסופר שהוא התנגד לכך שיהודים הלכו מלובשים בטלית בחוצות העיר בארצות הברית ואמר שצריך לזכור שעדיין מצויים בגלות. לעומת זאת, על הרב שלמה זלמן אוירבך מסופר שבשלב מסוים בחייו החל להקפיד על הליכה לבית הכנסת לבוש בטלית ועטור בתפילין[15].
מנהג העיטוף בטלית
עריכה
לפי התלמוד, מדין הלכות חינוך, קטן שיודע להתעטף בבגד המחויב בציצית, חייב לשים ציצית בבגדו: ”קטן היודע... להתעטף – חייב בציצית” (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מ"ב, עמוד א'). ולכן ביהדות תימן ובקהילת יהודי גאורגיה נהגו לתת לילדים להתעטף בטלית מגיל חינוך. מנהג בני עדות המזרח הוא להתעטף מגיל בר מצווה ואפילו קודם לכן, וכן נוהגים במנהג אשכנז[16] (יוצאי גרמניה ובקהילות אויבערלאנד[17]).
יש מהאשכנזים הנוהגים להתעטף בטלית רק אחרי החתונה. לפי מנהג זה, לפני החתונה מתעטפים בטלית רק במקרים מיוחדים, כגון שליח ציבור, בעלייה לתורה, או ברכת כהנים. הסבר למקור המנהג הוא לימוד מן סמיכות הפרשיות של "גדילים תעשה לך" ו"כי ייקח איש אשה"[18]. אמנם, דווקא המשנה ברורה, אשר התקבל אצל פוסקי אשכנז, יצא נגד מנהג זה וכתב ש"הוא מנהג תמוה: דעד שלא ישא אשה יהיה יושב ובטל ממצות ציצית?!"[19] ויש שכתבו שמשום כך נוהגים הבחורים להתעטף בטלית קטן[20]. מעניין לציין שהאזורים באירופה שנהגו בחורים להתעטף או לא להתעטף בטלית כנראה היו שונים בתקופות שונות: המהרי"ל שמזכיר שבחורים אינם מתעטפים בטלית חי דווקא בגרמניה, ואילו במזרח אירופה לא מוצאים שבחורים לא התעטפו בטלית עד לתקופה יותר מאוחרת.
על פי ההלכה, ציצית היא מצוות עשה שהזמן גרמא, ועל כן נשים פטורות ממנה (משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות ציצית, פרק ג', הלכה ט'). אך ביהדות הקונסרבטיבית והרפורמית גם נשים מתעטפות בטלית.
שיעור טלית שחייבת בציצית
עריכהברייתא, המובאת בתלמוד במסכת מנחות[21], קובעת את גודל הטלית החייבת בציצית: "טלית שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו והגדול יוצא בה דרך עראי חייבת בציצית, אין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו אף על פי שהגדול יוצא בה עראי פטורה". שיעור זה הוא הקובע את גודל הטלית שבה נוהגים להתעטף בתפילה.
יש שסברו שטלית קטן אינה צריכה לעמוד בגודל המתואר במסכת מנחות ויש שראו גם אותה כטלית הצריכה לעמוד בגודל האמור בברייתא. בסוגיה זו ישנן דעות רבות בפוסקים, ולהלן חלקן: אין צריך בה כל שיעור כלל[22], רוחב חצי אמה ואורך שלשת רבעי אמה[23], רוחב אמה ואורך אמה[24], רוחב אמה ואורך אמה וחצי[25], רוחב אמה ואורך שתי אמות (בית הצוואר אינו מן המניין – דהיינו שיהיה רוחב פתח הצוואר קטן מרוחב הבד בכתף ויתבטל לו)[26].
בעניין רוחב פתח הצוואר יש שסברו שאין נקב הצוואר נחשב לאוויר החוצץ ואין צורך להוציאו מן המניין[27].
מיקום הנקב שבו מטילים את הציצית: עד ג' אגודלים משפת הבגד, ולא פחות מקשר אגודל סוף הציפורן. יש הנוהגים להטיל את הציצית דרך נקב אחד, יש שבשני נקבים אופקיים ויש שבשני נקבים באלכסון (שיטת חב"ד).
בחב"ד השתרש המנהג בהוראתו של בעל התניא שמעל הטלית קטן מתחת לחולצה חוגרים גרטל כדי שהטלית קטן תקיף את כל הגוף.
צבע בגד הטלית והפסים שבשפתותיה
עריכה
על פי ההלכה אין צבע מוגדר לבגד הטלית[28], אך כיום בדרך כלל בגד הטלית הוא בצבע לבן עד לבן-צהבהב. ביהדות תימן היה נהוג ללכת עם טליתות שחורות או צבעוניות[29]. מצד הדין ניתן לצבוע את הבגד בכל צבע שהוא, אך במקרה זה יש הידור לצבוע גם את הציציות באותו הצבע[28]. מסיבה זו נהוג אצל חלק מעדות המזרח להקפיד על טליתות בצבע לבן, ויש מהם המקפידים מחמת כן שאף הפסים שעל הבגד יהיו בצבע לבן[30].
מקורם של הפסים הצבועים שעל בגד הטלית הוא מפס שעיטר את הטוניקה היוונו-רומיות, ונקרא "Latus clavus" (אנ'). ממצאי מערת האיגרות שמתקופת בר כוכבא[31] וציורי הפרסקאות שבבית הכנסת בדורה אירופוס (מאמצע המאה ה-3) מצביעים על כך שעיטורים אלו היו קיימים אצל היהודים כבר בתקופות אלו[32]. קיימות עדויות לפסים כחולים או תכולים מהמאה ה-18 באירופה[33]. כיום ניתן למצוא פסים אלו שחורים (יותר אצל חרדים), כחולים, תכולים (יותר אצל דתיים ומסורתיים), לבנים (יותר אצל עדות המזרח) או צבעוניים (יותר אצל תיירים).
עיצובו של דגל ישראל הוא על פי דגלים קודמים של תנועות יהודיות שעוצבו בהשראת עיצוב הטלית (עם פסי תכלת כהה). העיצוב הראשון בנוסח זה היה בסוף המאה ה-19 על ידי דוד וולפסון.
טלית שכולה תכלת
עריכהמשמעותו הנפוצה של הביטוי טלית שכולה תכלת היא אירוניה כביכול טוהר מוחלט. כלומר, שלא רק פתיל אחד בציציות צבוע תכלת, אלא כל הבגד עצמו צבוע כולו תכלת, ומקורו בשאלה הקנטרנית המיוחסת לקורח, ששאל את משה רבנו: "האם טלית שכולה תכלת זקוקה לציצית?" טלית זו פסולה ללא חוטי הציצית בכנפות, ולכן המשמעות הנפוצה הפוכה לחלוטין מן המשמעות המקורית אך טעות זו השתרשה בשפה המדוברת.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
איך מתעטפים בטלית?, סרטון באתר יוטיוב- טלית באנציקלופדיה "דעת"
- סרטון על ייצור טלית
- יעל אלנתן, יש תעשיית טקסטיל בישראל, ומה שמחזיק אותה הוא קיום מצוות הציצית, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 19 בינואר 2018
- טלית וציצית - מושגים והסברים על המצווה באתר אשובה
- אביעד ברסטל, "'תפלה לעני כי יעטף' – בעניין טלית בתפלה", עלון שבות 179 (תשפ"א), עמודים 39–64.
טליתות, דף שער בספרייה הלאומית- טלית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מאמרים בנושא טלית, באתר ספריית אסיף
- טלית, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ הרב ישכר תמר, עלי תמר, מסכת סוטה[דרושה הבהרה]
- ^ טַלִּית, באתר האקדמיה ללשון העברית
- ^ חנוך יהודה קאהוט, תוספות הערוך השלם, וינא: קרן לזכרון אלכסנדר קהוט, 1937
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף נ"ז, עמוד ב'
- ^ ניתן לראות במקורות רבים, כי טלית היא חלק מהלבוש היומיומי – מסכת מעילה, דף י"ח, עמוד א'; דף כ"א, עמוד א', מסכת בבא מציעא, דף ע"ח, עמוד ב', משנה, מסכת קידושין, פרק ד', משנה י"ד, מסכת כלים, פרק כ"ט, משנה א'. וכן מקורות רבים.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ה, עמוד ב': ”אמר רב הונא: הייתה טליתו חגורה לו על מתניו – מותר לקרות קריאת שמע. תניא נמי הכי: הייתה טליתו, של בגד ושל עור ושל שק, חגורה על מתניו – מותר לקרות קריאת שמע; אבל לתפלה – עד שיכסה את לבו.”
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"א, עמוד א'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן צ"א, סעיף ו'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ה'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף מ"א, עמוד א'.
- ^ עיין בבית יוסף, אורח חיים, סימן כ"ד
- ^ ראב"ן, אבן העזר, חלק השו"ת סימן מ.
- ^ בית יוסף, אורח חיים, סימן ח'
- ^ אברהם בן נתן (ראב"ן), ספר המנהיג, הלכות ציצית, עמוד תרמ"ו ד"ה והעיד
- ^ הליכה לבית הכנסת בטלית ובתפילין, שו"ת סמס הרב אבינר
- ^ שבו נוהגים הרבה נערים להתעטף בטלית אפילו לפני שמגיעים לבר מצווה.
- ^ מאז מלחמת העולם השנייה, קהילות אויבערלאנד נעשו מבחינה תרבותית חלק מקהילות החסידים (אפילו באותן קהילות ששמרו על נוסח אשכנז), והרבה חדלו מלשמור על מנהג זה.
- ^ ספר מהרי"ל, הלכות נישואין סימן י', מובא בבאר היטב יז סק"ד.
- ^ משנה ברורה, סימן י"ז, סעיף קטן י'.
- ^ הרב שלמה אבינר, טלית גדול לרווק, באתר "ספריית חוה", י בכסלו תשע"ה
- ^ דף מ'.
- ^ דעת רבי הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן ט"ז, סעיף ה'
- ^ דעה ראשונה בקיצור שולחן ערוך לרבי שלמה גנצפריד (סימן ט', סעיף קטן א') ודעת פרי הארץ בשם דרך חכמה (הובא בבאר היטב, אורח חיים, סימן ט"ז, סעיף קטן א')
- ^ רבי שלמה קלוגר (שו"ת האלף לך שלמה, אורח חיים, ד') ודעה שנייה בקיצור שולחן ערוך לרבי שלמה גנצפריד (סימן ט', סעיף קטן א')
- ^ דעת הבן איש חי (לך לך, י"א-י"ב)
- ^ דעת המשנה ברורה ( סימן ט"ז, סעיף קטן ד')
- ^ שאלות יעב"ץ, חלק א', סימן ד'
- ^ 1 2 ראו שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ט', סעיף ה'.
- ^ מהו צבעה של הטלית?, באתר "האגודה לטיפוח חברה ותרבות – מורשת תימן". ראו גם כאן.
- ^ הרב שמואל אליהו, שאל את הרב, באתר כיפה, 25 בפברואר, 2018.
- ^ ראו יגאל ידין, הממצאים מימי בר כוכבא במערת האיגרות, ירושלים תשכ"ג, עמוד 210 ואילך.
- ^ דניאל שפרבר, הטלית ודגל המדינה – אשנב לפרשת ציצית (צפייה במטמון).
- ^ ראו הרב יוסף תאומים, פרי מגדים, אורח חיים, סימן ט', אשל אברהם, אות ו'; הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן ט', סעיף כ"ו; הרב ישראל מאיר הכהן, משנה ברורה, סימן ט', סעיף קטן ט"ז.