כלותאר השני
כלותאר השני (Chlothar II; בצרפתית: Clotaire; בלטינית: Chlotarius; מאי 584 – 18 באוקטובר 629) ידוע בכינויים "כלותאר הצעיר" ו"כלותאר הגדול", היה מלך האימפריה הפרנקית מהשושלת המרובינגית בשנים 613–629. בצעירותו היה כלותאר מלך נויסטריה ונשא בתואר של מלך פריז. לאורך חייו נאבק בנחלותיהם של בני אצולה אזוריים ואיחד את פרנקיה לכדי אימפריה מאוחדת. בשונה ממלכים פרנקים רבים אחרים, נודע כלותאר בכך שהיה פעלתן ומעורב רבות בענייני המדינה. הוא המלך הפרנקי היחיד, מלבד קרל הגדול, שנשא בתואר "הגדול".
 | |||||||||||||
| מטבע כלותאר הגדול | |||||||||||||
| לידה |
מאי 584 האימפריה הפרנקית | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
18 באוקטובר 629 (בגיל 45) האימפריה הפרנקית | ||||||||||||
| מדינה |
האימפריה הפרנקית  | ||||||||||||
| מקום קבורה |
כנסיית סן ז'רמן דה פרה  | ||||||||||||
| עיסוק | מונרך | ||||||||||||
| דת | נצרות קתולית | ||||||||||||
| בת זוג |
הלדרוד ברטרוד סיצ'ילדה | ||||||||||||
| השושלת המרובינגית | |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| חתימה |
 | ||||||||||||
  | |||||||||||||
אביו, המלך כילפריך הראשון מנויסטריה, נרצח כשכלותאר היה בן פחות משנה ועל כן הוא הוכתר בתור מלך נויסטריה ומלך פריז אך בפועל היה נתון לשלטון העוצרות של אמו, המלכה האלמנה פרדגונד. לאחר מות אמו ירש כלותאר חלק מסמכויות השלטון ובשנת 613, לאחר סדרת מאבקים ממושכים בבני משפחתו על ירושת שטחים, הדיח את דודו, סיגברט השני, מכס העוצרות ואיחד את ממלכותיו עם בורגונדיה ושאר נחלותיו של סיגברט לכדי האימפריה הפרנקית.
כלותאר השלים את קוד החוקים הפרנקי ובשנת 617 הפך את מוסד המאיורדומוס לתואר שנושא אדם לאורך כל חייו, דבר שהחל להעלות את ההשפעה של התפקיד על גבי הסמכות של המונרך ובסופו של דבר הביא לכך שהמאיורדומוס הוא השליט בפועל של האימפריה הפרנקית. בשנת 623 מינה את בנו ויורשו, דגוברט הראשון, למלך נחלות אוסטרזיה במזרח פרנקיה ואת פפין הזקן (אבי השושלת הקרולינגית) למאיורדומוס.
ביוגרפיה
עריכהרקע ועוצרות (584–592)
עריכהכלותאר השני נולד בשנת 584 (התאריך המדויק להולדתו לא ידוע ומוערך בין חודשי מאי ליוני) והיה בנם של כילפריך הראשון, מלך נויסטריה, ומלכתו, פרדגונד. בגיל פחות מחצי שנה נרצח אביו על ידי מתנקש במהלך מסע ציד. המתנקש עצמו הצליח להתחמק מהזירה ומעולם לא נתפס. כלותאר ירש את הכס אך היה נתון לשלטון עוצרות של אמו, פרדגונד, אשר אחזה בפועל בסמכויות השלטון. לרוב הייתה ירושת כתר של ילדים בעייתית מכיוון שאפשרה את תחילתו של מאבק ירושה שעלול לערער את יציבותה של הממלכה. נויסטריה נותרה יציבה עם ירושתו של כלותאר בעיקר הודות להשפעתה של אמו ולתמיכה שניתנה לו מידי דודו, גונתרם, מלך בורגונדיה.
בשנת 561 מת מלך פרנקיה המאוחדת, כלותאר הראשון, וכפי שהיה נהוג במסורתם של פרנקים סאלים, חילקו בניו את שטחי האימפריה ביניהם. השטחים של הממלכה חולקו בין בורגונדיה, אקיטן ואוסטרזיה. זמן קצר לאחר החלוקה הצליח כילפריך (שהיה מבניו של כלותאר הראשון), לכבוש את נויסטריה מידי אחיו, כריברט הראשון (שליט אקיטן), ולהפוך את שטחיה לנחלותיו האישיות. חלוקה זאת של השטחים גררה אחריה מאבקים ממושכים בין האחים על שטחי נחלותיהם והובילו לאי-יציבות ממושכת בממלכות. כלותאר השני לא הוטבל לנצרות מספר ימים לאחר הולדתו, בעיקר עקב חוסר היציבות הפנימית והתסיסה האזרחית שנגרמה מכך. בסופו של דבר הוטבל רק לאחר שירש את הכתר.
יציבות פנימית נשמרה עם ירושתו של כלותאר הצעיר אך יריבים מחוץ השתמשו בכך כהזדמנות להפיל את נויסטריה. כילדברט השני, מלך אוסטרזיה, מבין נכדיו של כלותאר הראשון ולשעבר יריבו הפוליטי המרכזי של כילפריך הראשון, השתמש במצב במטרה לפלוש אל תוך שטחי נויסטריה ולספחם לנחלותיו. ללא ההנהגה הצבאית והפוליטית של כילפריך נפלה נויסטריה לפלישה האוסטרזית. המלכה פרדגונד מצידה, לקחה עמה את אוצרות המדינה ונמלטה ביחד עם בנה כלותאר לעיר פריז, שם, בקתדרלה העירונית, ניתן להם מחסה מידי גונתרם, מלך בורגונדיה, שהייתה החזקה ביותר בנחלות הפרנקיות לצד אסטורזיה.
מלחמות נויסטריה (592–613)
עריכהלאחר שכבש את נויסטריה חילק אותה כילדברט השני בין שני בניו, תאודברט השני ותאודריך השני. בשנת 592 מת גונתרם מלך בורגונדיה וירש אותו אחיינו כילדברט, שבאותה העת שלט על נויסטריה, אוסטרזיה ובורגונדיה. פרדגונד ביצעה סדרת ניסיונות כושלים להתנקש בחייו של כילדברט ולהוריש את נחלותיו לבנה כלותאר השני. תחת שלטונו של גונתרם ניתנו לכלותאר השני ולאמו נחלות מינוריות בבורגונדיה. עם עלייתו של כילדברט לשלטון הוא הורה על פלישה לנחלות אלו. כלותאר השני היה אז בן שמונה בלבד, אך צבא תומכיו ותומכי אמו הצליח להדוף את המתקפה של כילדברט. הנחלות של כלותאר נותרו שלמות ומנקודה זאת והאלה לא הוציא כילדברט משלחות נוספות כנגדו.
בשנת 595 מת כילדברט ונחלותיו חולקו בין שני בניו, כאשר תאודברט השני (הבכור) ירש את אוסטרזיה ובירתו בעיר מץ ותאודריק השני ירש את נויסטריה שבירתה אורליאן. כלותאר השני השתמש במותו של כילדברט כהזדמנות פז לכבוש את נחלותיו. מיד עם מותו של כילדברט יצא כלותאר בראש משלחת צבאית לכבוש את העיר פריז. עם כיבושה מונה למלכה של פריז. בסדרת מערכות צבאיות הצליח כלותאר השני לכבוש במהלך אותה השנה את נויסטריה מידי תאודריק השני. תאודריק, בתמיכת צבאו של אחיו, תאודברט, הורה לצבאו להתחיל במתקפת נגד שהביא להפלתו של כלותאר מהשלטון בנויסטריה במהלך שנת 600.
מלכות פרנקיה (613–629)
עריכהבשנים הבאות נותרו אסטורזיה ונויסטריה נחלותיהם של בני כילדברט ואלו היו במאבק ממושך נגד כלותאר ונחלותיו בצפון בורגונדיה. מאבקים אלו לא הביאו להתקדמות נרחבת במהלך השנים והמצב הגאו-פוליטי הסתכם בסטטוס קוו ממושך. בשנת 613 מתו שני האחים והיה על סיגברט השני, בנו של תאודריך השני, לרשת את אוסטרזיה ונויסטריה יחדיו. עם ירושתו של סיגברט השני החל מאבק סמכות בין חצר המלוכה שתמך בטענתו לכתר לבין ברונהילדה מאוסטרזיה (אמו של כילדברט השני וסבתא רבתא של סיגברט) שטענה לכתר מצידה.
מאבק ירושה זה הסתכם במלחמה על ירושת הכתר. כלותאר ראה זאת כהזדמנות לרשת את הכתר של אוסטרזיה ונויסטריה ויצא במערכה צבאית שבמהלכה צלח בכיבוש שתי הממלכות הנפרדות ואיחודן תחת שלטונו. המשבר הפנימי בנוגע לירושת הכתר של אוסטרזיה הוביל בסופו של דבר לכך שהצבא לא יכול היה להוות התנגדות ממשית להתקדמות כוחותיו של כלותאר השני. לאחר כיבוש אוסטרזיה ונויסטריה השיג כלותאר השני את ההגמוניה על בורגונדיה שקודם לכן אחזו בה כילדברט ויורשיו. עם הכיבוש של אקיטן ללא התנגדות משמעותית הצליח כלותאר לאחד את כל פרנקיה והיה הראשון לעשות זאת מאז סבו, כלותאר הראשון. באיחודה של הממלכה הוכתר כלותאר בתור מלך האימפריה הפרנקית החדש.
כלותאר השני נהנה לאורך כל שלטונו מהערצה רבה שבאה מצדם של כמרים ושאר אנשי הדת. לאורך שלטונו שמר על רכושה של הכנסייה במקומה ופעל ליישב סכסוכים דתיים כפי שנראה בצו פריז משנת 614. צו פריז כלל גם ויתורים שנתנו לידי האצולה האוסטרזית ופעל להקים חוקי יסוד למערכת המשפטית שנועדו לשמור על תקינותה גם בעיתות של אי יציבות שלטונית ואף מלחמות אזרחים. הצו נכתב במקור על ידי מספר בישופים אשר נבחרו אישית על ידי כלותאר השני במטרה שרישומיהם יבוצעו כרצונו, פעולה שגררה אחריה קריאות אכזבה והתנגדות מצד הנהגת הכנסייה אשר פעלה להיות עצמאית לגמרי בפועלה.
כלותאר השני העביר כספים למיסיונרים אירים במטרה שיפיצו את הנצרות הקתולית באירלנד, הורה על בניית המנזר הנוצרי בלוסיול ושמר על יציבות השלטון באימפריה הפרנקית וויתר על התפשטות והתפתחות צבאית אל מעבר לגבולותיה. מאז שנת 613 נודע שלטונו של כלותאר השני בשגשוג ושלום יחסיים. כלותאר לא ביטל את החלוקה הפנימית של פרנקיה בין אקיטן, בורגונדיה, אוסטרזיה ונויסטריה עם עלייתו לכס ושמר על ההפרדה המנהלית שלהן.
בשנת 623 מינה את בנו ויורשו, דגוברט הראשון, למלך אוסטרזיה שהיה כפוף לו. באותה השנה מינה את פפין הזקן, אבי השושלת הקרולינגית, לתפקיד מאיורדומוס. הסמכויות של תפקיד מנהלי זה הועשרו לאורך שלטונו של כלותאר ובסופו של דבר הפך תפקיד המאיורדומוס לזה של שליטה בפועל של האימפריה הפרנקית, דבר שהיה מרכזי בעלייתה הסופית של השושלת הקרולינגית לשלטון בפרנקיה. כלותאר השני מת בשנת 629 ובנו דגוברט ירש אותו. שלטונו של כלותאר השני היה רב ערך להתפתחותה המדינית של פרנקיה לכדי ישות מאוחדת בעל ממשל ריכוזי.
יחסו ליהודים
עריכהבמסגרת צו פריז משנת 614 פעל כלותאר השני לשיפור יחסיו עם הכנסייה ושימר את הקביעה לפיה על יהודים אשר מחזיקים במשרות מדיניות או צבאיות החובה להתנצר. למרות הדרתם של יהודים מתפקידם הגבוה, נשמרה זכותם להגיש תביעות משפטיות נגד נוצרים. במקור ההחלטה הייתה המטרה שלא להעלות את חמת ההנהגה הדתית הנוצרית ועל כן כלותאר השני נמנע מלמנות יהודים לתפקידי מפתח בממשל ונהג למנות בישופים לעמדות של שרים ובעלי אדמות במטרה לרצותם.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- כלותאר השני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כלותאר השני, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- כלותאר השני "הצעיר", באתר Geni