כריסטוף ויליבלד גלוק

מלחין גרמני

כריסטוף ויליבלד (פון) גלוקגרמנית: Christoph Willibald Gluck2 ביולי 171415 בנובמבר 1787) היה מלחין בוהמי-גרמני. נחשב לאחד החשובים במלחיני האופרה בתקופה הקלאסית וזכור ביותר באופרה אורפיאו ואאורידיצ'ה, שחלקה הנודע ביותר הוא "מחול הרוחות הטובות", מלודיה איטית וחרישית לחליל ותזמורת.

כריסטוף ויליבלד גלוק
Christoph Willibald von Gluck
לידה 2 ביולי 1714
Erasbach, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 15 בנובמבר 1787 (בגיל 73)
וינה, ממלכת הבסבורג עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות המרכזי בווינה עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות פראג, וינה, מילאנו, פריז עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1741 עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת קארל בפראג עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם התקופה הקלאסית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה אופרה, מוזיקה קלאסית, בלט עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת צ'כית, צרפתית, גרמנית, איטלקית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה עוגב עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Maria Anna Bergin עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה מסדר הדרבן המוזהב עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה

עריכה

גלוק נולד באראסבאך (Erasbach), הסמוך לברכינג בבוואריה, לאב יערן, שעבד בשירותו של בן אצולה. הוא למד מוזיקה ופילוסופיה בפראג מגיל שמונה-עשרה. את האופרה הראשונה שלו, "ארטאסרסה" (ארתחשסתא), כתב בשנת 1741 והחל בכתיבה פורה מאוד לבמה. יצירותיו בשנים אלה היו בסגנון האופרה סריה האיטלקית, השמרנית באופייה. הוא יצא למסעות ברחבי אירופה ובשנת 1754 קיבל משרת מנצח מקהלה בחצר מריה תרזה קיסרית אוסטריה והתיישב בווינה.

בשנת 1756 העניק לו האפיפיור בנדיקט ה-14 את תואר אביר מסדר דורבן הזהב (מסדר האצולה של הותיקן, שבו היה חבר גם מוצרט). מאז ואילך השתמש גלוק בתואר "האביר מגלוק".

בתקופת שהותו בווינה חיבר גלוק את אורפיאו ואאורידיצ'ה (הנודעת גם בשם "אורפיאוס ואאורידיקה") (1762), אחת מיצירותיו הנודעות ביותר, ואת הבלט דון חואן (1761). שתי אלה מציגות כמה משינויי הסגנון, שיגיעו למלוא ביטוים ב"אלצ'סטה" (1767), שכללה הקדמה המציגה את רעיונותיו על סגנון חדש לאופרה. הרעיון של גלוק היה להגביר את חשיבות הדרמה של היצירה מעבר לזו של הזמרים הכוכבים המבצעים אותה ולהיפטר מן הרצ'יטאטיב, שקטע את התפתחות העלילה. הסגנון הזורם והדרמטי יותר, שצמח כתוצאה מהתפתחות זו, נחשב למבשר הדרמות המוזיקליות של ריכרד וגנר.

 
פרוטומה של גלוק מאת ז'אן אנטואן אודון

בתקופת גלוק, מכל מקום, היו הרפורמות שלו שנויות במחלוקת. אחרי שעבר בשנת 1773 לפריז, שם נהנה מחסות המלכה מארי אנטואנט ושם הופקו איפיגניה באאוליס וכמה מיצירותיו האחרות, נחלקו מבקרי המוזיקה לשני מחנות: האחד שיבח את סגנונו החדש של גלוק, השני גינה אותו ותמך, לעומת זאת, ביצירותיו המסורתיות יותר של ניקולו פיצ'יני. המלחינים עצמם לא התערבו בפולמוס, אבל כאשר פיצ'יני התבקש לכתוב מוזיקה לליברטו, שגלוק עצמו עבד עליו אותו זמן, השמיד גלוק את מה שהספיק לכתוב.

גלוק הכניס שינויים הן ב"אורפיאו ואורידיצ'ה" והן ב"אלצ'סטה" כדי להתאימן להפקות הפריזאיות, ואף תרגם אותן מן האיטלקית המקורית לצרפתית. אחרי הצגת הבכורה של "ארמידה" בשנת 1777 ו"איפיגניה בטאוריס" ב-1779, חזר גלוק לווינה. הוא כתב שם יצירות קטנות יותר, אך בעיקרו של דבר פרש מעבודתו. גלוק מת בשנת 1787 והותיר אחריו כ-35 אופרות גמורות, כמה באלטים ויצירות אינסטרומנטליות. לגלוק הייתה גם השפעה חשובה על הקטור ברליוז, שהעריץ אותו.

כריסטוף ויליבלד גלוק קבור בבית הקברות המרכזי בווינה, אוסטריה.

ניתוח יצירתו

עריכה

חשיבותו של גלוק היא בכך שהביא לסיום תקופה בתולדות כתיבת האופרות ותחילת תקופה חדשה. הוא הביא לסיום תקופת כתיבת האופרה סריה האיטלקית במתכונתה אז, שהתאפיינה בעלילה סבוכה והושם בה דגש על בלטים ותהלוכות פאר ולא על ההתפתחות הדרמטית של העלילה. גלוק התחיל תקופה חדשה בכתיבת אופרות בכך שהשיג אחידות בין הטקסט לבין המוזיקה כאשר הליברית פשוט וחופשי מעלילות מסובכות. המוזיקה מדגישה את הדרמה ומטרתה להדגיש את הרגשות שבמחזה. כך פתח גלוק תקופה חדשה ומבשר את האופרות הגדולות של וגנר.

הנצחה

עריכה

פסגת גלוק באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקראת על שמו של כריסטוף ויליבלד גלוק[1].

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה