לילך גליקסמן

לילך גליקסמן
	אין תמונה חופשית
לידה	28 בספטמבר 1972 (בת 52); רמת גן, ישראל
מוקד פעילות	ישראל
	פרופיל ב-IMDb

לילך גליקְסְמן (נולדה ב-28 בספטמבר 1972‏^[1]), שנודעה בכינויה לילך הג'ינג'ית, היא זמרת-ילדה עבר ישראלית שפעלה בשנים 1977–1980 ונחשבת לאחת מילדי הפלא המצליחים בתולדות ישראל. התפרסמה בעקבות הופעותיה בפסטיבלי שירי הילדים וביצועיה לשירי ילדים.

קורות חיים

גליקסמן נולדה בשנת 1972 ברמת גן, בתם של רוחלה, גננת במקצועה, ופרנקי גליקסמן, מוזיקאי בוגר להקת גייסות השריון, ממייסדי אולפני טריטון וטכנאי הקלטות בכיר.^[2] פרצה לתודעת הקהל כילדת פלא בגיל 5 כשביצעה עם כוכבת הילדים ציפי שביט בפסטיבל שירי הילדים מס' 8 (בחנוכה 1977) את השיר "מר אפצ'י". בשנה שלאחר מכן ביצעה את שיר הנושא, שהוקדש לסמל הפסטיבל, הבובה פסטי – "בובה פֶסטי",^[3] שכתב והלחין גידי קורן והיה להמנון הפסטיבל. (בפסטיבל זה שרה אחותה שירי גליקסמן שהייתה בת שלוש וחצי את השיר "ברבאבא", שזכה במקום השני.^[4] בהמשך הקליטה עם אחותה שני שירים באלבומה השני.) באותה שנה הקליטה את הפזמון "אבניבי", שזכה אז באירוויזיון, לאלבום האוסף משירי אהוד מנור "מדינת הילדים".

אלבומיה הראשונים, "לילך הג'ינג'ית – שירים שאני אוהבת לשיר" (1978) ו-"לילך הג'ינג'ית – גדלתי בשנה" (1979), בחברת התקליטים "ישראדיסק", כללו שירים ושירי ילדים מוכרים (בהם "הטיול הקטן", "עוד לא אהבתי די", "לילך רוצה לקטוף את הירח", "דובון יומבו" באלבום הראשון, ו-"בטי בם", "גן סגור", "ילד רע", "ברבאבא" ו"הללויה" בשני) ולצידם שירים מקוריים שכתב עבורה גידי קורן. אלבומים אלה זכו להצלחה.

באותה תקופה השתתפה בקמפיין של המועצה הלאומית למניעת תאונות וביצעה את השיר "זהירות בדרכים" (מילים: אילן גולדהירש, לחן ועיבוד: קובי אשרת), שגם הופיע כקליפ,^[5] היה ללהיט ונכלל באלבומה השלישי.

ב-1980 הוציאה את אלבומה השלישי והאחרון, "לילך הג'ינג'ית – תקליט מתוק", שכלל בעיקר להיטים שתרגם גידי קורן לעברית (בהם "הלטאה", "יום הולדת לך", "מה שיהיה יהיה" ו"פולי וולי דודל די") ואף שירים מקוריים פרי עטו, בהם "כשההורים שלי לא רצו (שאני אבין מה שהם מדברים)". באותה שנה השתתפה בסרטו המוזיקלי המצליח של שמואל אימברמן "חמש חמש", וביצעה בו את שיר הנושא ("חמש חמש"). בכך תמה הקריירה של גליקסמן כילדת פלא, והיא בת שמונה.

בשנת 1983 השתתפה בסדרת הילדים "רחוב סומסום".

בשנת 2002, בגיל 30, הופיעה בתפקיד עצמה בסדרת הטלוויזיה "שמש".

בריאיון ב-2010 סיפרה גליקסמן:

"עשיתי את הדבר שהכי אהבתי לעשות מגיל צעיר. אבל לצד ההנאה הרגשתי שאני מקריבה את הילדות שלי. זאת הייתה עבודה לכל דבר: יש חוזה, יש מספר הופעות שאתה מחויב להן. היה לי סדר יום עמוס שהקשה במידה רבה על ההשתלבות בבית הספר. היה הרבה חוסר פרגון סביבי, בעיקר בקרב ילדים. כל הזמן הופנו טענות כלפי ההורים שלי שהם דוחפים אותי ושהם שתלטנים, מה שהיה לחלוטין לא נכון. רמת החשיפה שקיבלתי הייתה עצומה. ההערצה לא גרמה לי להרגיש כוכבת. רוב הזמן היא הבהילה אותי. עד היום מזהים אותי ברחוב. רציתי את חיי בחזרה, וההורים שלי החליטו שהגיע הזמן שלי לרדת מהבמה. רציתי לחזור להיות לילך ולא לילך גליקסמן. החוויה הזו הספיקה לי. להורים שלי היה ברור שזה הופעות או חברים – ועכשיו הזמן לחברים. קיוויתי שאצליח לשמר את ההצלחה, לשלב אותה בחיים הרגילים. בגיל 14 עוד הופעתי מדי פעם,^[6] ובגיל 16–17 התחלתי לכתוב ולהלחין. המוסיקה מעולם לא עזבה אותי. בהזדמנויות שבהן כן יוצא לי לשיר, כמו בטקסי יום הזיכרון, התגובות שאני מקבלת טובות מאוד, ואנשים לא מבינים למה אני לא חוזרת למוסיקה".^[7]

חיים אישיים

גליקסמן שירתה בממר"ם, ולאחר מכן למדה אנגלית בסמינר הקיבוצים ועבדה בהוראת אנגלית.

גליקסמן הייתה נשואה לרז שכניק, כתב התקשורת של "ידיעות אחרונות" (שגם הוא השתתף כילד בפסטיבל שירי ילדים השמיני), ולהם בן.

לאחר גירושיה משכניק נישאה לשגיב אבנטוב. לזוג נולדה בת, והם התגרשו בהמשך.

מתגוררת בעיר הולדתה רמת גן ומלמדת בה. בעבר שימשה מורה-מחנכת ורכזת חברתית בבית הספר היסודי "עליות",^[7] ושימשה כמורה ומחנכת בבית הספר המונטסורי "יהל"ֹם".^[8]