פלישת בעלות הברית לאיטליה

פלישת בעלות הברית לאיטליה הייתה סדרת מבצעים אמפיביים ואוויריים, שניהלו כוחות בעלות הברית בדרום איטליה, בתחילת ספטמבר 1943 לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם איטליה במלחמת העולם השנייה, במסגרת הזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה. הפלישה באה בעקבות כיבוש האי סיציליה במסגרת מבצע "האסקי", כחודשיים קודם לכן. הכוח העיקרי של בעלות הברית נחת באזור סאלרנו במסגרת מבצע "אוואלאנש", בעוד ששני כוחות הסחה נחתו בקלבריה (מבצע "בייטאון") ובטאראנטו (מבצע "סלפסטיק"). אף על פי, שהנחיתה באזור סאלרנו נתקלה בהתנגדות גרמנית עזה, והארמייה החמישית ספגה במהלכה אבדות כבדות, הצליחו בעלות הברית להשלים את כיבוש דרום איטליה תוך זמן קצר.

פלישת בעלות הברית לאיטליה (מבצע אוואלאנש, מבצע בייטאון, מבצע סלפסטיק)

חיילים וכלי רכב אמריקאיים בפלישה היבשתית לסאלרנו
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים	3 בספטמבר 1943 – 16 בספטמבר 1943 (14 ימים)
קרב לפני	פלישת בעלות הברית לסיציליה
קרב אחרי	קו החורף
מקום	סאלרנו, קלבריה, טאראנטו.
קואורדינטות	40°40′44″N 14°45′24″E
תוצאה	ניצחון לבעלות הברית
הצדדים הלוחמים בעלות הברית: קנדה בלגיה החופשית מדינות הציר: מפקדים הרולד אלכסנדר ברנרד לו מונטגומרי מארק קלארק אלברט קסלרינג כוחות 190,000 חיילים. לא ידוע אבדות 2,000 הרוגים, 7,800 פצועים, 3,500 נעדרים. לא ידוע
(למפת איטליה מוגדלת)   בארי נאפולי בולוניה רומא מילאנו טורינו קליארי פלרמו פירנצה ונציה קטנזארו סיציליה סרדיניה קור. צרפת שווייץ אוסטריה סלובניה הונגריה קרואטיה בוסניה והרצגובינה מ. תוניסיה אלג'יריה הים האדריאטי הים הטירני הים הליגורי הים התיכון פלישת בעלות הברית לאיטליה (למפת איטליה רגילה)   בארי נאפולי בולוניה רומא מילאנו טורינו קליארי פלרמו פירנצה ונציה קטנזארו סיציליה סרדיניה קור. צרפת שווייץ אוסטריה סלובניה הונגריה קרואטיה בוסניה והרצגובינה מ. תוניסיה אלג'יריה הים האדריאטי הים הטירני הים הליגורי הים התיכון פלישת בעלות הברית לאיטליה מפת הפלישה לאיטליה

האסטרטגיה של בעלות הברית

בעקבות תבוסת מדינות הציר במערכה בצפון אפריקה, לא שררה הסכמה בין בעלות הברית המערביות, בריטניה וארצות הברית באשר לצעד הבא אותו יש לנקוט במלחמה. צ'רצ'יל טען בתוקף לטובת פלישה לאיטליה בה ראה את ה"בטן הרכה של אירופה". משטרו של מוסוליני נראה רופף, והתמיכה העממית במשטר הפשיסטי ובהמשך המלחמה הייתה בנקודת שפל. צ'רצ'יל האמין כי פלישה לאיטליה תוביל להתמוטטות שלטונו של מוסוליני, להוצאת איטליה ממחנה הציר, ותהווה ניצחון מורלי משמעותי לבעלות הברית. היא תביא להשתלטות בעלות הברית על אגן הים התיכון עם הסתלקותו של הצי המלכותי האיטלקי מהמערכה. הדבר יאפשר את פתיחת הנתיבים למזרח התיכון ויקל על אספקת ציוד וחומרי לחימה לברית המועצות. בנוסף, פלישת כוחות בעלות הברית לאיטליה, תפתח חזית לחימה חדשה בדרום אירופה, שתרתק כוחות גרמנים חזקים, ובכך תקל על הפלישה המתוכננת של כוחות בעלות הברית לצרפת (הפלישה לנורמנדי). עמדה זו תאמה את האסטרטגיה הבריטית המסורתית למלחמה נגד אויב המחזיק בשטח ניכר מיבשת אירופה, כאשר הרעיון הבסיסי הוא לתקוף את האויב באגפיו, תוך שימוש בעליונות הימית של בריטניה, ולהחלישו בהדרגה. כך, למשל, היה זה אותו הגיון עצמו שהביא לפלישה לגליפולי במהלך מלחמת העולם הראשונה, מבצע נוסף אותו יזם צ'רצ'יל, שהסתיים בתבוסה צבאית לכוח הפולש.

האמריקנים, ובמיוחד הגנרל ג'ורג' מרשל, אך רבים נוספים כדווייט אייזנהאואר לא רצו להתחייב לכל פעולה שיהיה בה כדי לדחות את הפלישה לנורמנדי בה ראו כמהלומה שתביא את הקץ למלחמה. בתחילת 1943 הסתבר כי הפלישה לא תוכל להתקיים בשנה זו. בועידת קזבלנקה הוסכם על הקצאת כוחות ששהו בתוניס לאחר סיום המערכה בצפון אפריקה, למבצעים בסיציליה, אך לא הוסכם על המשך המערכה לאחר כיבוש סיציליה.

מבצע האסקי, הפלישה לסיציליה, ביולי 1943 הייתה מערכה מוצלחת למדי. האי נכבש בתוך 38 ימים, וב-17 באוגוסט 1943 עמדו חייליו של ג'ורג' פטון על סף מצרי מסינה, כשרצועת ים צרה מפרידה בינם לבין קלבריה באיטליה היבשתית. עם זאת, במהלך המבצע הצליח המפקד הגרמני הנס הובה לפנות כ-100,000 חיילים וציוד רב לאיטליה.

המבצע היווה גורם רב עוצמה בשרשרת אירועים שהביאה להדחתו של בניטו מוסוליני על ידי המועצה הפאשיסטית העליונה, ולהחלפתו במרשל פייטרו באדוליו. באדוליו החל במגעים עם בעלות הברית על מנת להשיג שלום נפרד, ולהביא ליציאת איטליה מהמלחמה. בעת המשא ומתן הניחו בעלות הברית כי פלישה מהירה לאיטליה תחיש את הכניעה האיטלקית, וכי הניצחון על הגרמנים החונים באיטליה יהיה קל. הנחה זו לא הייתה ריאלית. עם החלפתו של מוסוליני בבאדוליו, החלו הגרמנים חושדים כי פניה של איטליה לשלום נפרד, ותיגברו מאוד את מערך כוחותיהם באיטליה. אם במהלך המשא ומתן עם באדוליו, בסוף אוגוסט, נשמעו דיבורים על הצנחת דיוויזיה מוטסת באזור רומא, והשתלטות על הבירה בטרם יגיעו אליה הגרמנים, הרי כשנודע על כניעתה של איטליה, ב-8 בספטמבר כבר לא נראה הדבר ריאלי לאור התקדמות הגרמנים בכיוון רומא.

בתחילת ספטמבר 1943, לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק בין איטליה ובעלות הברית החל להתגבש המצב שבו פולשות בעלות הברית לדרום איטליה, ואילו הגרמנים פולשים לצפונה של איטליה, ומגבשים שם קו הגנה. כאשר התקרבו הגרמנים לרומא נמלט באדוליו לברינדיזי והותיר את הצבא האיטלקי ללא הוראות ברורות וללא פיקוד. דבר זה הביא, למעשה, להתפרקות הצבא האיטלקי.

התוכנית

במסגרת הפלישה תוכננו שלוש נחיתות מן הים. הראשונה מבצע "בייטאון" שהחלה מיד עם חתימתו של הגנרל ג'וזפה קסטלאנו על הסכם שביתת הנשק ב-3 בספטמבר 1943. הייתה זו תוכנית הסחה, בה חצו כוחות של בעלות הברית את מצרי מסינה מסיציליה, ונחתו ליד קלבריה ב"בהונו של המגף האיטלקי". בשל המרחק הקצר שהיה עליהם לעבור לא היה צריך להוביל את אסדות הנחיתה אל החופים באמצעות ספינות, אלא ניתן היה לחצות את המצרים באמצעות כלי הנחיתה עצמם, דבר שהקל מאוד על הלוגיסטיקה של המבצע. הדיוויזיה הבריטית ה-5 נחתה בצפון "הבוהן" בעוד שהדיוויזיה הקנדית ה-1 נחתה בכף סרטיוונטו בדרום "הבוהן". הגנרל הבריטי ברנרד מונטגומרי הביע התנגדות למבצע המתוכנן, בטענו כי הגרמנים לא ייחסו כל חשיבות לנחיתה בקלבריה, ולא יקצו כוחות להדיפתה, וכך תיכשל הפעולה, שעיקרה פעולת הסחה, ותגרום להקצאת כוח אדם ומשאבים לכיבוש אזור ללא חשיבות אסטרטגית, הנמצא במרחק של כ-500 קילומטרים דרומית למבצע העיקרי בסאלרנו. מונטגומרי אכן צדק. לאחר הנחיתה צעדה הארמייה הבריטית השמינית 500 קילומטרים צפונה, לכיוון סאלרנו, ללא כל התנגדות של האויב, פרט להתגברות על מכשולים הנובעים מפני השטח.

"מבצע ענק II" היה אמור להיות הנחתת דיוויזיה בדרך האוויר ליד רומא וחבירה לארבע דיוויזיות איטלקיות על מנת לעצור את הגרמנים בטרם יכבשו את רומא. מבצע זה בוטל ברגע האחרון, מכיוון שהגנרל מקסוול טיילור, ששהה בחשאי ברומא על מנת לתאם עם האיטלקים בחשאי את תפיסת שדות התעופה מסביב לרומא, גילה כי שתי דיוויזיות פאנצר גרמניות כבר נמצאות באזור, וכי האיטלקים סובלים ממשבר חמור בפיקוד וממחסור בנשק ובאספקה, ולא יהוו כוח לוחם העשוי לסייע למבצע מסוג זה.

המבצע העיקרי, מבצע "אוואלאנש" (מפולת שלגים), תוכנן להתבצע ב-9 בספטמבר 1943 ובמהלכו ינחת הכוח העיקרי באזור סאלרנו, בחוף המערבי של איטליה. הכוח יכלול את הארמייה האמריקנית החמישית בפיקודו של הגנרל מארק קלארק, שתורכב מהקורפוס האמריקני ה-6 בפיקודו של ארנסט ג'יי. דאולי והקורפוס הבריטי ה-10 בפיקוד ריצ'רד מקרירי, ועמם הדיוויזיה המוטסת ה-82 האמריקנית ככח עתודה, ובסך הכול סדר כוחות של ארבע דיוויזיות. המטרה הראשית הייתה תפיסת נמל נאפולי על מנת להבטיח משלוח סדיר של אספקה, ולאחר מכן לחתוך את איטליה לרוחבה במסע אל החוף המזרחי, תוך כדי לכידת כל כוחות האויב הנמצאים בדרום. הוספת הדיוויזיה ה-82, שעליה פיקד הגנרל מקסוול טיילור התאפשרה לאחר ביטול מבצע "ענק II".

נחיתת הסחה נוספת, "מבצע סלפסטיק" תוכננה באזור טאראנטו שם אמורה הייתה לנחות הדיוויזיה המוטסת הבריטית ה-1, ב"עקב" המגף האיטלקי. מטרתם הייתה תפיסת הנמל בטאראנטו ומספר שדות תעופה קרובים, וחבירה אל הארמייה השמינית שנחתה בקלבריה בטרם ינועו צפונה להצטרף אל הארמייה השמינית ליד פוג'ה.

התוכנית נראתה כלוקה בפגמים רבים. הארמייה החמישית נחתה בחזית רחבה בת כ-55 ק"מ. שני הקורפוסים הופרדו הן במרחק והן בנהר שזרם ביניהם. יתרה מכך, פני השטח היו קלים למגננה. כוח של הריינג'רים של צבא ארצות הברית בפיקודו של הקולונל ויליאם דארבי שכלל שלושה גדודי ריינג'רים ושתי יחידות קומנדו בריטיות, קיבל את המשימה הרגישה לתפוס ולהחזיק במעברים ההרריים המובילים לנאפולי, אך לא הייתה כל תוכנית לחבירתם לקורפוס העשירי האמור לעבור במעברים אלו. לבסוף, על אף שלא היה סביר כי תושג הפתעה טקטית, קלארק נמנע מלהורות על הפגזת ריכוך של אזורי הנחיתה מן הים, על אף שהניסיון בנחיתות ימיות באוקיינוס השקט הראה כי הדבר הכרחי.

הכוחות הגרמנים

הפיקוד העליון הגרמני ציפה לחלוטין שאיטליה תיכנע, ובהכנה, הקים בחשאי מפקדה חדשה של קבוצת הצבא בפיקודו של הגנרלפלדמרשל ארווין רומל במינכן. לרומל יועברו שש דיוויזיות מהחזית המזרחית, שתי דיוויזיות מצרפת שזה עתה עברו רפורמה, ושתי דיוויזיות צניחה המבוססות בגרמניה בפיקודו החדש. עם זאת, מתקפה רוסית במזרח מנעה את שחרור כל היחידות שהובטחו. אדולף היטלר הגיע למסקנה שללא הגיבוי של הצבא האיטלקי, לא יהיה אפשר לגרמנים להגן על איטליה כולה.

צנחנים גרמנים (Fallschirmjäger) מ-Fallschirmjäger-Regiment 1.

באיטליה, הגנרל-פלדמרשל הגרמני אלברט קסלרינג, שלא היה מודע למתרחש בגרמניה, בנה את כוחותיו. הוא נעזר בכך בבריחה מסיציליה של שלוש דיוויזיות, שהצליחו לחצות את מצר מסינה ללא אובדן רציני של אנשים או ציוד. באוגוסט עברו חמש דיוויזיות חיל רגלים ושתי דיוויזיות פאנצר לצפון איטליה. לאחר אובדן סיציליה, היטלר תיקן את התוכניות הגרמניות, והחליט להחזיק את אזור סלרנו-נאפולי עם חמש דיוויזיות חיל רגלים, בעוד שדיוויזיית הצנחנים ה-1 נשלחה לאזור אפוליה.

בפיקודו של גנרל מיור ריכרד היידריך, דיוויזיית הצנחנים ה-1 הייתה מורכבת מרגימנטים הצנחנים 1, 3 ו-4, עם רגימנט ארטילריה, גדודי נ"ט, נ"מ הנדסה ויחידות תמיכה אחרות. הדיוויזיה הייתה היורשת של הכוח המוטס הגרמני המקורי, הדיוויזיה האווירית ה-7, והייתה מנוסה מאוד. היא עמדה בראש הפלישה הגרמנית למערב ב-1940, ונלחמה בקרבות יוון וכרתים ובברית המועצות. לאחר נסיגה מברית המועצות ב-1943, הדיוויזיה כבר נלחמה נגד צנחנים בריטיים במהלך פעולות בסיציליה. עם זאת, ב-9 בספטמבר רק שלושה גדודי קרב והמפקדה היו באפוליה.

בגזרת הנחיתה בסאלרנו היו מוצבות כחמש וחצי דיוויזיות גרמניות. קורפוס הפאנצר ה-14, שכלל את דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-15, דיוויזיית הפאנצר הרמן גרינג ודיוויזיית הפאנצר ה-16, ואלמנטים מהקורפוס ה-76, שנסוג מקלבריה, אך קיבל הוראה שלא להתעמת עם כוחותיו של מונטגומרי, אלא להגיע לסייע לקורפוס הפאנצר ה-14. דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-3, שאמורה הייתה להשתתף בכיבוש רומא, הוסטה לאזור סאלרנו. כוח זה של 5 וחצי דיוויזיות בתקן חסר, היה שקול בערך לכוח הפולש של בעלות הברית, שכלל שני קורפוסים בסדר גודל של ארבע דיוויזיות.

הנחיתות

הגנרל האמריקני מארק קלארק על סיפון הספינה "אנקון" במהלך הנחיתות בסאלרנו

ב-3 בספטמבר 1943 החלה הנחיתה הראשונה "מבצע בייטאון". הראשונים שחצו את מצרי מסינה ונחתו בחוף קלבריה היו אנשי הארמייה השמינית הבריטית, שכללו כוחות בריטים וקנדיים בפיקודו של הגנרל ברנרד מונטגומרי. על אף שהפסקת האש נחתמה בצהרי יום הנחיתה, הדבר לא פורסם. הכוחות נתקלו בהתנגדות קלה, והיחידות האיטלקיות בהן נתקלו נכנעו מיד, והותירו לחטיבה גרמנית אחת את המשימה להגן על 27 קילומטרים של חוף. אלברט קסלרינג, המפקד הגרמני, לא האמין כי המדובר בכוח המשימה העיקרי, וסבר כי אזור סלרנו, או אזורים שמצפון לרומא הם המקומות ההגיוניים לפלישת הכוח העיקרי של בעלות הברית. הוא הורה לכוחות הגרמנים באזור לנתק מגע ולסגת תוך הריסת הכבישים והגשרים בדרכם, על מנת לעכב ככל האפשר את תנועתה של הארמייה השמינית צפונה. תחושתו של מונטגומרי באשר לנחיתה הוכחה כנכונה. הארמייה לא הביאה לריתוקם של כוחות גרמניים משמעותיים בדרום, והמכשול העיקרי להתקדמותה היה פני השטח והתשתית ההרוסה. עד ל-8 בספטמבר הצליח קסלרינג לרכז באזור סלרנו את הארמייה העשירית בפיקודו של הגנרל היינריך פון ויטינגהוף, שכללה אלמנטים מקורפוס הפאנצר ה-14 שהיה מוצב במקום, הקורפוס ה-76 שנסוג מקלבריה, ודיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-3, שהגיעה מרומא, ולהכינה לפריסה מהירה במקום שבו תתבצע נחיתת הכוח העיקרי של בעלות הברית.

ב-8 בספטמבר בטרם בוצעו הנחיתות העיקריות, הודיעו דווייט אייזנהאואר ופייטרו באדוליו ברדיו כי איטליה נכנעה ללא תנאי. היחידות האיטלקיות הניחו את נשקן, והצי האיטלקי יצא את נמלי איטליה בדרכו לנמל מלטה המוחזק על ידי הבריטים. הכוחות הגרמנים באיטליה נערכו זה מכבר לאפשרות זו, ותפסו במהירות רבה את עמדות המגננה שפינו האיטלקים.

ב-9 בספטמבר נחת כוח בעלות הברית בטאראנטו במסגרת מבצע "סלפסטיק". הדיוויזיה הבריטית המוטסת הראשונה, שמנתה 6,000 איש, כבשה את טאראנטו, נמל בעל חשיבות אסטרטגית, כמעט ללא התנגדות. בשל העדר ההתנגדות ירדה הדיוויזיה מעל סיפון ספינות התובלה, מבלי לנחות באמצעות כלים אמפיביים. העיר נכבשה ללא אבדות.

מבצע הפלישה העיקרי "אוואלאנש" בוצע ב-9 בספטמבר. על מנת לנסות ולהפתיע את האויב לא בוצע ריכוך של חופי הנחיתה מן הים או מן האוויר. אולם הגרמנים לא הופתעו מהנחיתה, והגל הראשון שנחת על החופים נתקל באש מכוונת היטב וסבל אבדות כבדות. הגרמנים תפסו את עמדות המגננה שפינו האיטלקים, וטיווחו את הכוח הפולש באש ארטילרית מדויקת ובאש מקלעים. לאחר מאמץ הצליחו בעלות הברית לבסס ראשי גשר בחופי הנחיתה. התקפת נגד גרמנית גרמה לאבדות כבדות, אך אש מספינות מערכה של בעלות הברית הצליחה להביא להדיפתה. הבריטים והאמריקנים התקדמו באיטיות, ועדיין בסוף היום הראשון נותר פער של 16 קילומטרים בין שני הקורפוסים שנחתו באזור סלרנו. רק ביום השני לנחיתה הם הצליחו לחבור, ולבסס ראש גשר ברוחב כ-65 קילומטרים ובעומק של כעשרה קילומטרים.

אנדרטה לזכר חייל מיחידת הרייג'נרס של צבא ארצות הברית, בעיירה מאיורי - לא רחוק מסאלרנו.

בין 12 בספטמבר ו-14 בספטמבר ערכו הגרמנים שורת התקפות נגד תוך שימוש בכל הכוחות שעמדו לרשותם, בתקווה להשליך את הנוחתים בסאלרנו אל הים בטרם תגיע אליהם התיגבורת של הארמייה השמינית מדרום. לשני הצדדים נגרמו אבדות כבדות. הכוחות הנוחתים היו פרוסים בדלילות על פני חזית רחבה ולכן התקשו להתגונן מפני מתקפות מרוכזות. קלארק, בזכרונותיו, מספר כי נאלץ להטיל למערכה כלוחמים גם את הטבחים, האפסנאים, והתזמורת הגדודית. לאחר מספר ימים אורגן מתחם ההגנה מחדש והארמייה החמישית קיבלה תגבורת שכללה 4,000 לוחמים מהדיוויזיה המוטסת ה-82 ורגימנט חיל הרגלים ה-509, והוצנחה בראש הגשר. אש אוניות המערכה מן הים סייעה להגנת המתחם. במשך מספר ימים לא הייתה תוצאתו של הקרב ברורה, והטייסים בשדות התעופה של בעלות הברית בסיציליה קיבלו פקודות הנוגעות לחיפוי אווירי לנסיגת הכוחות בסאלרנו לדרום. בתום שישה ימי קרבות פסקו ההתקפות הגרמניות. קסלרינג הורה לאנשיו לייצב קו הגנה אחורי, וב-18 בספטמבר הגיעו אל אזורי הנחיתה אנשי הארמייה השמינית שנחתה בקלבריה. הגעתם הכריעה את הכף לטובת בעלות הברית, על אף שמונטגומרי כותב בזכרונותיו כי כאשר הגיעה הארמייה השמינית לאזור הלחימה, הייתה הלחימה כבר בשלבי סיום, לאחר שהוכרעה לטובת בעלות הברית.

על תפקודו בקרב ושהותו בקו הקדמי במהלכו, קיבל הגנרל מארק קלארק את צלב השירות המצוין, העיטור האמריקאי השני בטיבו המוענק בשל גבורה בלחימה. ואכן, לעיתים קרובות נראה קלארק בעמדות הקדמיות, ועודד את הכוחות. עם זאת, יש המעריכים כי תכנונו הלקוי של הקרב על ידי קלארק הוא שהביא מלכתחילה למצב הקשה של הכוחות. קלארק, כשלעצמו, האשים בכך את מונטגומרי, שלטעמו לא מיהר במסע של הארמייה השמינית צפונה.

הארמייה הגרמנית העשירית הייתה קרובה להכריע את הנוחתים בסאלרנו, וייתכן שהייתה עושה זאת אילולא קיבל היטלר את דעתו של רומל, מפקד קבוצת הארמיות בצפון איטליה, כי לדרום איטליה אין ערך אסטרטגי. כתוצאה מכך נאסר על קסלרינג להשתמש בעתודות שעמדו לרשותו מתוך קבוצת הארמיות של צפון איטליה. הצלחתו של קסלרינג להביא לאבדות כבדות לבעלות הברית, כמו גם טענתו שעדיף להשאיר את הפולשים רחוק מאדמת גרמניה ככל האפשר, הביאו לשינוי בדעתו של היטלר. בתחילת נובמבר סילק את רומל מהגיזרה, ומינה אותו לאחראי על הביצורים בצפון צרפת, ומינה את קסלרינג כמפקד כל הכוחות הגרמניים באיטליה, תוך מתן הוראות להשאיר את רומא בידיים גרמניות זמן רב ככל האפשר.

המשך התקדמות בעלות הברית

לאחר שביססו את אחיזתם בחוף סאלרנו המשיכה הארמייה החמישית ופנתה לצפון מערב לעבר נאפולי. הארמייה השמינית התקדמה לאורך החוף האדריאטי ותפסה את שדות התעופה שליד פוג'ה ב-27 בספטמבר. שדות התעופה שליד פוג'ה הפכו אותה למטרה עיקרית של בעלות הברית. תפיסתם איפשרה למטוסי בעלות הברית להגיע למטרות בצרפת, גרמניה והבלקנים. ב-1 באוקטובר כבשה הארמייה ה-5 את נאפולי והגיעה לנהר וולטורנו ב-6 באוקטובר. הנהר היה מכשול טבעי, שהבטיח מפני מתקפת נגד בכיוון נאפולי. מאחוריו היה קו מגננה חזק של הגרמנים, שלא איפשר התקדמות ללא היערכות וקבלת אספקה ראויה. במקביל התקדמו הבריטים בחוף האדריאטי מקמפובאסו ללארינו וטרמולי על נהר הביפרנו. הארמייה השמינית אף היא נאלצה לעצור. התקדמותה המהירה מ"בוהן המגף" ועד לפוג'ה דרשה היערכות לוגיסטית רצינית, ולאחר סיומו החיובי של הקרב בסאלרנו, ותפיסת פוג'ה, לא היה כל צורך חיוני בהמשך ההתקדמות.

בתחילת אוקטובר החזיקו בעלות הברית בכל דרומה של איטליה, ועמדו בפני קו הוולטורנו, שהיה אך הראשון מבין קווי מגננה שנערכו לרוחבה של איטליה. הגרמנים נסוגו באיטיות ובעיקשות, והרוויחו את הזמן הדרוש להקים קווי מגננה נוספים מאחור, כאשר החזקים שביניהם הוצבו דרומית לרומא. המערכה האיטלקית הפכה מעתה למערכת התשה ושחיקה אל מול יריב מוכשר ומיומן, הנעזר בתנאי השטח הטבעיים ותנאי מזג האוויר על מנת להתגבר על חסרונו בציוד ובעליונות אווירית.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פלישת בעלות הברית לאיטליה בוויקישיתוף