ויקיפדיה

הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו

תאגיד סטטוטורי
(הופנה מהדף מועצת הרשות השנייה)

הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (ובקיצור: הרשות השנייה) היא תאגיד סטטוטורי[1] האחראי לרגולציה על שידורי טלוויזיה ורדיו מסחריים בישראל, בתחנות טלוויזיה ארציות ובתחנות רדיו אזוריות, ועל הפיקוח עליהם[2]. הרשות החלה לפעול ב-1 בספטמבר 1991. החל משנת 2008 הרשות השנייה אחראית גם על שידור טלוויזיה דיגיטלי קרקעי לערוצים הציבוריים - עידן+.

הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
"טוב שיש רשות שנייה"
מידע כללי
משרד אחראי משרד התקשורת
תאריך הקמה 1 בספטמבר 1991
חוק חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו
מנכ"ל מישל קרמרמן
יו"ר אודליה מינס (מ"מ)
https://www.rashut2.org.il/
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
סמליל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו משנות ה-90 המאוחרות עד ל-2004

בראש הרשות עומדת מועצה ציבורית. המועצה קובעת את מדיניות הרשות וממנה את מנכ"ל הרשות. כמו כן, מקיימת הרשות מכרזים ומעניקה רישיונות שידור. עוד אחראית הרשות על שידורי החדשות של בעלי הרישיון בטלוויזיה וברדיו[3]. הרשות היא תאגיד הממוקם יחד עם חלק ממוסדותיו בירושלים[2].

שמו של הגוף מתייחס אל היותו הגוף השני שהוקם לצורך הסדרה חוקית של שידורי טלוויזיה ורדיו בישראל, לאחר הקמת הגוף הראשון – רשות השידור, אשר אמון על השידור הציבורי. האחרונה גם הייתה אחראית על שידורי הניסיון של ערוץ 2 עד להקמת הרשות השנייה ותחילת השידורים המסחריים באופן רשמי שממומנים מפרסומות ולא מאגרת הטלוויזיה.

רקע

עריכה
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. יש להרחיב על הקמת הרשות.
זיכיון לשידור
כמות תדרי השידור מוגבלת, ולכן מדינות מסוימות מקצות אותם ליזמים פרטיים דרך מכרז או מכירה פומבית. הזוכה במכרז מקבל לפרק זמן מוגבל את הזיכיון לתחום התדרים אשר הוקצה לו. מתן זיכיון הוא בין השיטות המקובלות למתן היתר להפעלת תחנות רדיו. שיטה אחרת למתן היתר הפעלת תחנות רדיו וטלוויזיה היא באמצעות - "רישיון לשידור"[3]. זיכיון תקף לארבע שנות שידורים. למעט זיכיון שניתן לראשונה ליחידת שידור והוא יינתן לתקופה של שש שנים[2]. מעבר לטלוויזיה ורדיו דיגיטליים מאפשר ניצול יעיל של התדרים ומפיג את המחסור בערוצי שידור.
רישיון לשידור
רישיון מוענק לכל מי שעומד בתנאי סף מסוימים. הרישיון תקף כל עוד לא הופרו תנאי הסף והוא רשאי להחזיק בו[3].
ועדת קוברסקי
ועדה בראשותו של חיים קוברסקי. מכונה גם כוועדה לבירור נושא הערוץ השני בטלוויזיה בישראל. הוועדה הוקמה בשנת 1978 על ידי שרי החינוך והתקשורת (זבולון המר ויצחק מודעי). ועדה זו הניחה את היסודות להקמת ערוץ טלוויזיה מסחרי בישראל. כדי לספק את מגוון הצרכים אשר גברו והתרבו בקרב האוכלוסייה בארץ. הצימאון לערוץ נוסף. תפקידה העיקרי של הוועדה היה לבחון שתי סוגיות: א. האם קיים צורך בערוץ מסחרי ; ב. האם תידרש חקיקה מיוחדת להקמת הערוץ החדש או שיפעל במסגרת רשות השידור. הוועדה המליצה במסקנותיה כי יש להקים ערוץ נוסף, שכן שאין הצדקה לקיום מונופול של רשות השידור וערוץ נוסף יחזק ויתרום לטלוויזיה. ממועד הגשת הדו"ח ועד אישור חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו בכנסת בשנת 1990 חלפו כ-11 שנים.‏[3]

חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו

עריכה
  ערך מורחב – חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו

חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו מסדיר את פעילותם של הערוצים המסחריים בטלוויזיה ואת פעילותן של תחנות הרדיו האזוריות. העיכובים בחקיקת החוק נבעו ממחלוקות פוליטיות ובעיקרן המאבק על השליטה ברשות[2].

תפקידי הרשות

עריכה

קיום שידורים ופיקוח עליהם בתחומי: הלימוד, חינוך, בידור. מידע בנושא: מדיניות, חברה, כלכלה, משק, תרבות, מדע, אמנות וספורט.

תפקידיה של הרשות על פי החוק[2]:

  • קידום היצירה העברית הישראלית.
  • טיפוח אזרחות טובה ולחיזוק ערכי הדמוקרטיה וההומניזם.
  • מתן ביטוי למורשת היהודית וערכיה ולערכי הציונות.
  • מתן ביטוי לתרבות העמים, ליצירה האנושית ולערכי הציוויליזציה לדורותיה.
  • קיום שידורים בשפה הערבית לצרכיה של האוכלוסייה הדוברת ערבית, ולקידום ההבנה והשלום עם המדינות השכנות בהתאם למגמות היסוד של המדינה.
  • מתן ביטוי מתאים למגוון התרבותי של החברה הישראלית ולהשקפות השונות הרווחות בציבור.
  • שידור מידע מהימן, הוגן ומאוזן.
  • קיום שידורים להקניית השכלה לכלל הציבור ולאוכלוסיות מוגדרות.
  • קיום שידורים בשפות זרות לעולים חדשים ולתיירים.
  • מניעת שידורים אסורים על פי חוק זה.
  • סימון וסיווג תוכניות טלוויזיה לילדים[4]

מועצת הרשות

עריכה

מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו מתמנית על פי חוק בידי הממשלה ועל פי המלצתו של שר התקשורת, לתקופה של 4 שנים. במועצה 15 חברים, ואחד מהם ממונה על ידי הממשלה ליו"ר[5]. המועצה מורכבת מאנשי ציבור בעלי "רקע תרבותי הולם, ניסיון וידע...והבנה למצב החברתי בישראל". תפקידה העיקרי הוא להתוות את קווי הפעולה של הרשות ולפקח על בעלי הזיכיונות. בין היתר, המועצה מאשרת את הצעת התקציב של הרשות וקובעת את כללי הרשות השנייה לפיקוח על הזכיינים.

 
מבנה הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו

תפקידי המועצה וסמכויותיה[2]:

  • התווית קווי הפעולה של הרשות.
  • פיקוח שוטף על ביצוע השידורים על יד בעלי הזכיינות וקיום השירותים שהם נותנים.
  • דיון בכל הצעת תקציב של הרשות לכל שנת כספים ואישורה כפי שהוצעה או בשינויים הנכונים לדעתה.
  • מינוי נציגי הרשות במועצת המנהלים של החברה על פי המלצתו של מנהלה.
  • קביעת האזורים לזיכיון לשידורי רדיו (באישור השר).
  • תדון בדוחות אשר יגיש לה מבקר מנהל וועדות המשנה של הרשות ותקבע את מסקנותיה.
  • תגיש לשר כל דו"ח שידרוש.
  • תדון ותחליט בכל עניין שנמצא בעיניה נכון לביצוע תפקידה.

יושבי ראש מועצת הרשות לאורך השנים[3]:

הנהלת הרשות

עריכה

המועצה ממנה את המנכ"ל לתקופה של חמש שנים. בתום תקופה זו היא רשאית להאריך את כהונתו. המינוי באישורם של השר והממשלה[2].

תפקידי המנהל הכללי[2]:

  • הצעת חלוקת יחידות השידור בין בעלי הזיכיון ואישורה מול המועצה.
  • דרישה וקבלת לוח המשדרים מבעלי הזיכיונות. הכנת לוח משדרים כללי והגשתו למועצה.
  • פיקוח על קיום השידורים על פי חוק.
  • הכנת תקציב לכל שנת כספים והגשתה למועצה.
  • הכנת דוח שנתי על פעולות הרשות והזכיינים למועצה.
  • ייעוץ לבעלי הזיכיונות בכל הקשור לשידורים.
  • קיום סקרים והאזנות על פי מועד ופרסום תוצאותיהם.

המנהל אחראי על הניהול השוטף ולו כל הסמכויות הדרושות לניהול הרשות ולייצוגה.

מנכ"לי הרשות לאורך השנים[3]:

בעלי זיכיון

עריכה
 
גרף בעלי זיכיון בעבר של הרשות השנייה

ערוצי טלוויזיה בעבר

עריכה

ערוץ 2

עריכה
  ערך מורחב – ערוץ 2

בשנת 1986 החל משרד התקשורת בשידורי ניסיון של ערוץ 2 בכל יום למספר שעות, במקביל לחקיקת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. שידורי הערוץ החלו בשנת 1993 וערוץ 2 הפך לערוץ הטלוויזיה המסחרי הראשון שהופעל בישראל. הרשות השנייה החליטה להעניק זיכיון לשידורים לשלוש זכייניות: טלעד, קשת ורשת. עם הקמת הערוץ השני קמה גם חברת החדשות של הערוץ השני ומומנה על ידי הזכייניות. בשנת 2005 תמה תקופת הזיכיון בת שש השנים והוחלט על מכרז חדש לשתי זכייניות בלבד. הזוכות במכרז היו: רשת וקשת[3] שהמשיכו לשדר בערוץ עד פיצולו ב־1 בנובמבר 2017.

  • טלעד - נוסדה בשנת 1973 על ידי עוזי פלד וחברת דיסקונט ופעלה כחברת הפקות כ-20 שנה. ביולי 1993 קיבלה טלעד זיכיון בערוץ 2. פעילותה כזכיינית בערוץ 2 נמשכה כ-12 שנים, בשנת 2000 טלעד התרחבה ונכנסה לפעילות של שידור רב-ערוצי בכבלים ובלוויין וכיום היא מפיקה 8 ערוצים – 5 מקומיים ו-3 בינלאומיים. בראש בעלי המניות בטלעד עמדו קבוצת גאון אחזקות, מגוויץ' ישראל בע"מ ועוזי פלד בע"מ[6].
  • רשת - בנובמבר 1993 הוקמה רשת והחלה להפעיל שידורים בערוץ השני במסגרת זיכיון שניתן לה[7]. בשנת 2005 הוצא מכרז חדש להפעלת הערוץ לתקופה של 10 שנים ונקבע שהוא יופעל על ידי שתי זכייניות ורשת נבחרה להיות אחת מהן. הבעלים העיקריים של רשת (נכון לשנת 2007): פולאר תקשורת, אביב גלעדי, בינו אחזקות וקבוצת שטראוס-עלית[3].
  • קשת - זכיינית ערוץ 2 מראשיתו בשנת 1993. בשנת 2005 הוצא מכרז חדש להפעלת הערוץ לתקופה של 10 שנים ונקבע שהוא יופעל על ידי שתי זכייניות, קשת אחת מהן. הבעלים העיקריים של קשת (נכון לשנת 2005): משה (מוזי) ורטהיים, חיים סבן, שלמה אליהו, מרדכי יונה ואחרים[3].
  •  
    לוגו הפרסומות בערוץ 2 ממועד עלייתו ועד חורף 1995. הסמל הוחלף על ידי הרשות השנייה לאחר שצופים רבים התלוננו כי הוא דומה לסמל האס אס.
  •  
    לוגו הפרסומות בערוץ 2 באביב 1995
  •  
    לוגו הפרסומות בערוץ 2 בין קיץ 1995 ל-1998
  •  
    לוגו הפרסומות בערוץ 2 בין 1998 ל-2002
  •  
    לוגו הפרסומות בערוצים 2 ו-10 בין 2002 ל–2017, ולאחר מכן בערוצי "קשת", "רשת" "עשר" וערוץ 24
  •  
    סמל "תפ" (תוכן פרסומי), המופיע בתוכניות המכילות תוכן פרסומי ע"פ כללי הרשות השנייה החל משנת 2022

ערוץ 10

עריכה
  ערך מורחב – ערוץ 10

"ערוץ 10" (שמו הקודם "ישראל 10") הוקם כערוץ מסחרי והחל לשדר בשנת 2002, בד בבד עם תחילת פעילותה של חברת החדשות של ערוץ 10. הערוץ היה אמור להיות מופעל באמצעות שתי זכייניות אך בשל קשיים אוחדו "ישראל 10" ושידורי עדן. כיום נמצא הערוץ בבעלות אנשי העסקים יוסי מימן (51%) ורון לאודר (25%). הערוץ אמור לממן את פעילותו באמצעות שידור פרסומות אך לאחר שנתו הראשונה נקלע לקשיים כלכליים, עקב נתנוני צפייה שהיו נמוכים מהתחזיות. כדי למנוע את התמוטטותו הוכנס הערוץ למצב משפטי של הקפאת הליכים ובוצעו תיקוני חקיקה כדי לאפשר את המשך פעילותו, ואף נמחקו חלק מחובותיו למדינה. ערוץ 10 הביא לגיוון בערוצי הטלוויזיה ואף עזר בהורדת מחירי הפרסומות[3]. הערוץ נקלט בבתי הצופים באמצעות חברת הכבלים ("HOT"), חברת הלוויין ("yes") או באמצעות שידור דיגיטלי קרקעי באנטנה. הערוץ מועבר באופן חופשי גם באמצעות הלוויין עמוס. הערוץ ממשיך לשאת בהפסדים שוטפים (מאז הקמתו) ונכון ל-2012, חובותיו עומדים על סך של 60 מיליון שקל למדינת ישראל, בנוסף לחובות אחרים (המובטחים בערבות אישית של מימן) לקרן אוריגו (30 מיליון שקל) ולקרן לקולנוע (20 מיליון שקל)[8].

הסגנון הרגולטורי של הרשות השנייה למול ערוץ עשר אופיין במחקרים אקדמיים כרך, הסכמי וחסר שיניים, העומד בניגוד גמור לרגולציה המשפטית הפורמלית הסדורה שגובשה לשליטה על שוק הטלוויזיה בחקיקה ראשית, בחקיקת משנה ובתנאי הזיכיון[9]. גישה זו באה לידי ביטוי בחוזים רגולטוריים שערכה הרשות השנייה לאחר ניהולו של משא ומתן עם ערוץ עשר בדבר היקף המחויבויות והחובות שחלו עליו בעבר, וחלים עליו בהווה ובעתיד לבוא[10]. הערוץ שידר תחת זיכיון עד ה-1 ביולי 2017 אז עבר לשדר תחת רישיון.

הרדיו האזורי

עריכה

רשימת התחנות הפועלות בישראל[11]:

בעלי רישיונות

עריכה

קשת 12

עריכה
  ערך מורחב – קשת 12

קשת 12 הוא ערוץ מסחרי שהחל לשדר ב-1 בנובמבר 2017 עם פיצול ערוץ 2 ומופעל על ידי קשת שבעבר הייתה אחת מזכייניות הערוץ. את הבקשה לרישיון הגישה קשת ב-31 באוקטובר 2016[12]. ב-26 באפריל 2017 זכתה באפיק 12 לאחר שהציעה את הסכום הגבוה ביותר מבין המתמודדים[13] וב-31 באוקטובר באותה שנה קיבלה את הרישיון[14]. בערוץ משודרות תוכניות שהיו בעבר משודרות בערוץ 2 לצד תוכניות חדשות. בנוסף משודרות בערוץ תוכניות חברת החדשות למשך 3 שנים מיום תחילת השידורים. הערוץ משדר באיכות HD.

רשת 13

עריכה
  ערך מורחב – רשת 13

רשת 13 הוא ערוץ מסחרי שהחל לשדר ב-1 בנובמבר 2017 עם פיצול ערוץ 2 ומופעל על ידי רשת שבעבר הייתה אחת מזכייניות הערוץ. את הבקשה לרישיון הגישה רשת ב-13 באוקטובר 2016[15]. ב-26 באפריל 2017 זכתה באפיק 13 לאחר שהציעה את הסכום השני הגבוה ביותר מבין המתמודדים (אחרי קשת)[13] וב-31 באוקטובר באותה שנה קיבלה את הרישיון[14]. בערוץ משודרות תוכניות שהיו בעבר משודרות בערוץ 2 לצד תוכניות חדשות. מיום הקמתו ועד מיזוג רשת וערוץ עשר שודרו בערוץ תוכניות חברת החדשות. הערוץ משדר באיכות HD.

עכשיו 14

עריכה
  ערך מורחב – עכשיו 14

עכשיו 14 (בעבר "ערוץ המורשת", ולאחר מכן "ערוץ 20") הוא ערוץ טלוויזיה מסחרי ישראלי, המשודר באמצעות חברת הכבלים "HOT", חברת הלוויין "yes" סלקום tv, פרטנר TV או באמצעות ממיר עידן+[16]. הערוץ מועבר גם באופן חופשי, באמצעות לוויין התקשורת "עמוס", באתר האינטרנט ובסלולר.

ערוצי טלוויזיה בעבר

עריכה

ערוץ עשר

עריכה
  ערך מורחב – ערוץ עשר

ערוץ 10 קיבל רישיון ב-28 ביוני 2015[17] למשך 15 שנים והחל לשדר יומיים לאחר מכן תחת הרישיון אולם טרם הוחלט אם יישאר באפיק 10 או יעבור לאפיק אחר. ב-2017 החליטה הרשות השנייה לחייב את הערוץ במעבר לאפיק אחר עם פיצול ערוץ 2. ב-26 באפריל 2017 זכה הערוץ באפיק 14[13] ועבר אליו ב-1 בנובמבר של אותה שנה תוך שהוא שינה את המיתוג שלו ל"עשר" והחל לשדר באיכות HD. הערוץ סיים את שידוריו ב-16 בינואר 2019, בעקבות מיזוג רשת וערוץ עשר.

ערוצים מסחריים זעירים

עריכה

בעקבות החוק שעבר בכנסת בעניין שידור חדשות בערוץ 20, אשר כונה "חוק ערוץ 20"[18], הוצאו הערוצים הייעודיים מאחריותה של המועצה לשידורי כבלים ולוויין והועברו לידיה של הרשות השנייה. זאת, על אף שכמעט כל הערוצים (למעט ערוץ 20) אינם מופצים כלל בפלטפורמת עידן פלוס של הרשות, וגם אין צפי לעלייתם בפלטפורמה בעתיד. כמו כן, בשונה מערוצים קשת ורשת שעושים שימוש בסמל הפרסומות האחיד, ערוץ 20 לא עושה שימוש בסמל הפרסומות, ואף לא מחויבים בשינוי מספר האפיק (12 ומעלה), כפי שהיו מחויבים ערוצי הרשות השנייה במקור - או כפי שהם מכונים עתה, ערוצים מסחריים ברישיון רגיל[19]. בעקבות החלטת הממשלה להפוך את הערוצים הייעודיים ל"ערוצים מסחריים זעירים", בכך מתאפשר לכלל הגופים המשדרים במסגרת הרישיון לשדר שידורי חדשות וברודקאסט, כל עוד הערוץ ממשיך לשדר תכנים ייעודיים לרישיון שניתן לו מלכתחילה בעד 51% מכלל השידורים[20]. כמו כן, המחוקק לא הטיל חובה על שידורי החדשות של הערוצים הייעודיים להתקיים מבירת ישראל, זאת בניגוד לחובה המוטלת על בעלי הרישיון הרגיל לשדר מבירת ישראל או מאזורים הסמוכים לה.

ערוץ 9

עריכה
  ערך מורחב – ערוץ 9

ערוץ 9 (ברוסית: 9 Канал Израиль; בעבר נקרא "ישראל פלוס" - Израиль Плюс) הוא ערוץ טלוויזיה ישראלי בשפה הרוסית. הערוץ משודר באפיק 9 בשידורי הלווין והכבלים מ-2002 ובעבר שודר גם בעידן+[21].

ערוץ 24

עריכה
  ערך מורחב – ערוץ 24

ערוץ 24 (נקרא בעבר "ערוץ המוזיקה") הוא ערוץ טלוויזיה ישראלי מבית טלעד שמתמקד במוזיקה ישראלית, בנוסף ערוץ 24 משדר גם סרטים וסדרות ישראליים פופולריים. בעברו היה בבעלות שידורי קשת. הערוץ ירד משידורי עידן פלוס עם החלטת חברת "טלעד" להפסיק את שידוריו בפלטפורמה.

הלא TV

עריכה
  ערך מורחב – הלא TV

הַלָא TV (בערבית: هلا) הוא ערוץ טלוויזיה ישראלי, המשדר בשפה הערבית. הערוץ החל את שידוריו בשנת 2012.

הסדרה

עריכה

כללי האתיקה של הרשות

עריכה

מספר סדרות של כללי אתיקה, כשכל אחת מתמקדת בתחום אחר של העשייה התקשורתית. כללי האתיקה עוסקים בשידורי התוכן בערוצי הטלוויזיה המסחרית (ערוץ 2 וערוץ 10) והרדיו האזורי. כללי האתיקה נקבעו על ידי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו - על פי חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו משנת 1990.

מספר כללי אתיקה[3]:

מנהל הרשות או מי שמונה על ידו הם אלו המופקדים על פיקוח ושמירת כללי האתיקה. על הזכיינים להיוועץ במנהל הרשות ולפעול על פי הנחיותיו. המנהל רשאי לזמן את בעלי הזיכיון לבירור והנחיה לצורך מילויים של הכללים. כל בעל זיכיון מחויב להעביר העתק של הפניות שהגיעו אליו מן הציבור והעתק של תגובותיו לציבור. הפרה של כללי האתיקה היא הפרה של הזיכיון[22].

אכיפת כללי האתיקה על ידי הרשות

עריכה

בעקבות דו"ח מבקר המדינה בשנים 2010 ו-2011, שמצא בין היתר, כי נושא הטלת הקנסות על הזכיינים על ידי הרשות השנייה במקרים של הפרות הכללים הוא "אות מתה", הגבירה הרשות בשנת 2012 את פעילותה לאכיפת כללי האתיקה.

ביולי 2012 קנסה הרשות השנייה את זכייניות ערוץ 2 ("קשת" - 480,000 ש"ח, ו"רשת" - 540,000 ש"ח) ואת ערוץ 10 (540,000 ש"ח) והחליטה על הורדתן משידור של ארבע תוכניות בגין תוכן שיווקי ואייטמים ששודרו בהן תמורת תשלום, ללא ידיעת הצופים ותוך הטעייתם: (1) "יופי של יום" בהנחיית קרין מגריזו (משודרת על ידי "קשת" בשידורים חוזרים). (2) "בריאות 10" בהנחיית פרופ' רפי קרסו (משודרת בערוץ 10). (3) "משפחה 10" בהנחיית רונית יודקביץ' (שידורים חוזרים בערוץ 10 שתכנן להעלותה מחדש בספטמבר 2012). (4) "לחיות טוב" בהנחיית קובי מחט וקרין מגריזו (משודרת על ידי "רשת").

בכך נחשפה לציבור תופעה שהייתה נהוגה באותן שנים, לפיה המרואיינים בתוכניות טלוויזיה קונים את מקומם תמורת תשלום כספי, בעיקר בתוכניות הבוקר. התשלום מועבר למפיקי התוכנית ואלה מזמינים את המשלם להופיע ולדבר בתוכנית, מבלי שהצופה מודע לכך וסבור כי אותו אדם הוא מומחה בנושא שנבחר והוזמן להופיע בגין כישוריו בלבד. לחקירת התופעה מונה צוות מיוחד על ידי הרשות השנייה, בראשות אילת מצגר, המנהלת הכללית בפועל של הרשות. לאחר שהנושא נבדק במשך חודשיים, הוחלט לנקוט בצעדי הענישה של הורדת התוכניות משידור והטלת קנסות בגין הפרות כללי האתיקה[23].

רגולציה והיבטים משפטיים נוספים

עריכה

בדיקות של הרשות השנייה ביחס למילוי החובות הרגולטוריות מגלות באופן עקבי פערים משמעותיים בין השידורים "על המסך" לבין דרישות הרגולציה. המצב הנוכחי של זכייני הטלוויזיה, וכך היה מאז שנות התשעים של המאה הקודמת, הוא של ציות-חסר לכללים האמורים[24]. למעשה, מרבית הדיאלוג הרגולטורי בין הרשות השנייה למפוקחים מרוכז לנושא של קיום מחויבויות התוכן, קרי סוגה עילית והפקה מקומית. אחד הכלים המרכזיים של הרשות השנייה הוא רגולציה הסכמית, כלומר קיום משא ומתן לקראת הסכמות רגולטוריות עם מפוקחים ספציפיים, כפי שמתארת במאמרה ד"ר שרון ידין:

"במקומה של אכיפה רגולטורית לאחר הפרות, נקבע לכל אחד מן הזכיינים הסדר ייחודי המעוגן בחוק ומותאם אישית למאפייניהם ויכולותיהם המוצהרות, בעקבות משא ומתן המנוהל בין הרשות השנייה והזכיינים. לאחר המשא ומתן ההארכות עוגנו בתיקוני חקיקה באישורה של הכנסת, מאחר שהרגולטור אינו מוסמך להאריך זיכיון שפג תוקפו. ההסדר בין הרגולטור לזכיינים מפרט את האופן שבו יקיימו הזכיינים את מחויבויותיהם "על המסך", קרי מחויבויות התוכן, בשנים העתידות לבוא, ואת מכסות ההשלמה להן יידרשו בגין הפרות בתקופת הזיכיון שחלפה. באופן דומה מסכימים הצדדים על פריסת חובות ושמיטת חובות פיננסיים הנובעים לזכיינים מדמי התמלוגים ודמי הזיכיון. "תוכניות ההשלמה" מגלמות באופן קבוע נסיגה מתמדת בסטנדרט הרגולטורי הנדרש, כך שבפועל לעולם לא מתמלאת במלואה הדרישה הרגולטורית הסטטוטורית ביחס למכסות סוגה עילית, הפקות מקור, השקעות בקולנוע או תשלומים של דמי זיכיון ודמי תמלוגים"'.[24]

מגוון הכלים הרגולטוריים העומדים לרשותה של הרשות השנייה בתחום האכיפה הוא דל ביותר. אמנם החוק העניק לרשות השנייה סמכות להפעיל כלי אכיפה "קשים" של שלילת זיכיון והשעיית זיכיון אך אלו לא הופעלו מעולם נגד זכיין, אף לנוכח הפרות מהותיות אשר הדין חייב שלילת הזיכיון בגינן[24]. בנסיבות אלו נוצר "מעגל קסמים" של הפרות רגולטוריות הנענות במשא ומתן לקראת חוזה רגולטורי מקל וחוזר חלילה. מחקרים אקדמיים בנושא הציעו כי הרשות השנייה היא למעשה "רגולטור שבוי" באינטרסים של הגורמים המפוקחים, קרי ערוצי הטלוויזיה בעצמם[9].

כלי נוסף בו נעשה שימוש ברגולציה של שוק הטלוויזיה בישראל הוא כללי גילוי. כך למשל המערכת הרגולטורית שהתפתחה להתאמת משדרי טלוויזיה לילדים מורכבת מארבעה רבדים מרכזיים הנגזרים מתהליך סיווג המשדרים: (1) סימון המשדרים; (2) חסימה טכנולוגית; (3) מגבלה על שעות שידור; (4) איסור שידורים[4]. באופן עקרוני, הסימונים יכולים להיקבע כסימונים גיליים, קרי סימונים המבוססים על חתכי גיל, או כסימונים הערכתיים, קרי סימונים המבוססים ומתייחסים למאפייני התוכן, כגון אלימות, מין וכיוצא בזה. בישראל אומץ המודל הגילני.

הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו – איו"ש

עריכה

בשנת 2007 הוחלט להקים תחנת רדיו אזורי ביהודה ושומרון. תנועת גוש שלום הגישה עתירה לבג"ץ נגד הכוונה להקים את התחנה, בטענה שאין זה מסמכותה של הרשות השנייה, הואיל והחוק הישראלי אינו חל בשטחים אלה. בעקבות העתירה, הכריז אלוף פיקוד המרכז בשנת 2008 על הקמת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו – איו"ש. גוף זה העניק בפברואר 2009 זיכיון לחברת רדיו"ש שהחלה להפעיל מאז את תחנת הרדיו גלי ישראל[25].

ביקורת

עריכה

נציב תלונות הציבור

עריכה

נציב תלונות הציבור של הרשות השנייה מטפל בתלונות ופניות של הצופים בערוצי הטלוויזיה השונים, ושל המאזינים לרדיו האזורי, בכל הנוגע לשידורי הטלוויזיה או הרדיו האזורי אשר כפופים לרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. נציב התלונות נחשב לבלתי תלוי. הוא אינו כפוף לאף גורם ברשות השנייה ופועל ללא כל תלות בגורם מוסדי כלשהו. זאת, לצורך שמירה על מעמדו, הערכתו ויוזמותיו האובייקטיביות. הוא רשאי לבצע חקירות כרצונו ועמדותיו נקבעות על פי שיקול דעתו, בסיוע יועצים. הנציב רשאי לשתף בשיקול הדעת את שר התקשורת בעת טיפול בפניות-ציבור המוגדרות כהפרה יוצאת דופן של החוק או של האתיקה[26].

הציבור מוזמן להפנות תלונות לנציב תלונות הציבור באמצעות הטופס הקיים לשם כך באתר האינטרנט של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.

בשנת 2017 פורסם כי הייתה עלייה של 25% במספר התלונות שהוגשו לרשות השנייה, שעמד על 3,983 תלונות. בין הנושאים של התלונות ניתן למנות תלונות 74% שעסקו בתוכן טלוויזיוני, 12% עסקו בתוכן רדיופוני ו-14% עסקו בנושאים כלליים. כשליש מהתלונות נמצאו מוצדקות[27].

דוח מבקר המדינה

עריכה
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

דו"ח מבקר המדינה שפורסם במאי 2011 אודות הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו מצא אי הקפדה על החוק בעניין הארכת הזיכיון של ערוץ 10, אכיפה לא אפקטיבית של הפרות על ידי הזכיינים וניהול בעייתי של כספי התמלוגים. עוד מצא הדו"ח כי נושא הטלת קנסות על ידי הרשות הוא אות מתה[28].

נושאים נוספים שנבדקו בתקופת הביקורת, ממרץ עד אוגוסט 2010, הם הליכי האיתור והמינוי של חברי המועצה ויושב ראשה ושל דירקטורים מטעם הרשות בחברות החדשות של ערוצי הטלוויזיה, בהם נמצאו ליקויים. בנוסף, המבקר העיר לרשות על ניהול כספי התמלוגים שמשלמים למדינה בעלי הזיכיון[28].

ביקורת ציבורית

עריכה

באתר ביקורת התקשורת לאטמה נמתחה ביקורת נוקבת על כך שלצורך הגברת הרייטינג, משדרים הערוצים המסחריים תוכן בלתי הולם בשעות שבהן נוהגים גם ילדים לצפות בשידורים, כגון שידור הוצאה להורג ללא משפט בערוץ 10 בשעה חמש אחר הצהריים, וכל זאת מבלי שחברי מועצת הרשות השנייה מבצעים את מלאכת הפיקוח הראויה, משום שהם "מקושרים לבעלי ההון ולא לציבור עליו הם אמורים לשמור"[29].

במהלך חקיקתו של חוק הרשות השנייה חלו שינויים בנוף הישראלי. עקב כך ובהתאם לזאת, החוק אינו תוצר בלעדי של פשרות פוליטיות וגם משקף את הצלחתן של קבוצות לחץ, בעלי אינטרסים וכוח מעולם התקשורת. כמו כן גם השפעה על פוליטיקאים. הגדרת תפקידה של הרשות השנייה הועתקה כמעט במדויק מחוק רשות השידור. ומדיניותה התרבותית והחברתית עוצבה לאורו של אידיאל כור ההיתוך. החוק לא לקח בחשבון את השינויים שחלו בתרבות ובתחום התקשורת ב-30 השנים שחלפו[30]. טלוויזיה מסחרית בפיקוח מסחרי החלה כחידוש מבורך. עם זאת קמות שאלות וסוגיות רבות שמתעוררות יחד עם תחילת פעילותה. כגון: היחס בין מימון מסחרי ואיכות השידורים, מתח ויחסי גומלין בין שיקולים כלכליים ומקצועיים, המעמד וההשלכות של הפרסומת, השלכות ההיבטים הכלכליים של השידור המסחרי[31]. במודל הרשות השנייה יש מערכת בקרה ומעקב שקבע החוק. זו מלווה את השידור מתחילתו ועד סופו. החיבור בין המערכת הציבורית מול הפרטית מסחרית מוליד מערכת לא ברורה. הציפייה לפופולריות מול הציפייה לאיכות מבלבלת. מערכת הבקרה והשידורים מתסכלת, שכן אין בידי הרשות אמצעים לאכוף על הזכיינים ולדרוש מהם לבצע את מה שנדרש במלואו[32]. התחרות שומרת שלא יגרם נזק ופועלת גם למען הציבור[33]. עם זאת האם יוכלו בעלי כלי תקשורת פרטי להחליט לסייע למועמד פוליטי מטעמים אישיים? האם קרטל התקשורת יוכל להריץ מועמד לכנסת?[34] נוצר מצב של תלות הדדית של התקשורת בפוליטיקאים ולהפך. מצב אשר דורש מן הפוליטיקאי התעסקות בתקשורת אשר מונעת מהם לבצע את תפקידם בצורה הטובה ביותר. שכן אם לא ישקיעו בתקשורת לא יבחרו שוב לתפקיד. הפתרון המוצע הוא ריסון עצמי הדדי, הפעלת שיקול דעת או יצירת אמנה בין התקשורת לנבחרים[35]

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ יזהר טל, דינה עברי-עומר, הרגולציה של שירותי התקשורת האלקטרונית בישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2009
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8   חוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, התש"ן-1990, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 יחיאל . ל, אדוני, ח. ומן, ר.(2007). לקסיקון לתקשורת. תל אביב: למשכל- הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.
  4. ^ 1 2 טלי תאני-הררי ושרון ידין, המארג הרגולטורי-חינוכי: סימון תוכניות טלוויזיה בסביבה התקשורתית החדשה, מסגרות מדיה 13, 2014
  5. ^ מבקר המדינה - דו"ח שנתי 49 לשנת 1998 ולחשבונות שנת הכספים 1997: "הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו-מועצת הרשות וועדותיה". כתובת האתר: http://www.mevaker.gov.il
  6. ^ אתר טלעד(הקישור אינו פעיל, 29.11.2021)
  7. ^ אתר רשת
  8. ^ נתי טוקר ואמיר טייג, לאודר שוקל למנות עורך מטעמו לערוץ 10 ולקצץ בשכר, באתר TheMarker‏, 1 באוגוסט 2012
  9. ^ 1 2 שרון ידין "קצר בתקשורת: בין אינטרס ציבורי לאינטרס פרטי ברגולציה של ערוץ עשר" דין ודברים ח 391 (2015)
  10. ^ שרון ידין רגולציה: המשפט המנהלי בעידן החוזים הרגולטוריים (הוצאת בורסי, התשע"ו - 2016)
  11. ^ מבנה הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
  12. ^   נתי טוקר, עוד שלב בפירוק ההיסטורי של ערוץ 2: גם קשת הגישה בקשה לרישיון, באתר TheMarker‏, 31 באוקטובר 2016
  13. ^ 1 2 3   נתי טוקר, תשכחו מ-22 ו-10: המספרים החדשים של ערוצי הטלוויזיה - וכמה שילמו על זה קשת וערוץ 10?, באתר TheMarker‏, 26 באפריל 2017
  14. ^ 1 2 חזקי ברוך, רישיונות השידור הוענקו לערוצים, באתר ערוץ 7, 31 באוקטובר 2017
  15. ^   נתי טוקר, עוזבים את ערוץ 2: רשת רוצה לעבור לשדר בערוץ חדש ברישיון, באתר TheMarker‏, 13 באוקטובר 2016
  16. ^ הילה חיימוביץ', ‏מהשבוע: ערוצים חדשים בממירי עידן+, באתר ‏מאקו‏, 1 במרץ 2017
  17. ^ מיה מנע‏, היסטוריה: ערוץ 10 קיבל רישיון שידורים ל-15 שנה, באתר וואלה, 28 ביוני 2015
  18. ^ החדשות, ‏הכנסת אישרה: ערוץ 20 ישדר חדשות, באתר ‏מאקו‏, 20 בפברואר 2018
  19. ^   נתי טוקר, תכירו: המהפכה הגדולה הבאה בטלוויזיה - ואיך היא תשנה את הצפייה, באתר TheMarker‏, 7 בינואר 2018
  20. ^   נתי טוקר, אחרי אישור החוק: ערוץ 20 פרש ממועצת העיתונות, באתר TheMarker‏, 20 במרץ 2018
  21. ^ מירב קריסטל, ערוץ 9 יצא במפתיע מ"עידן פלוס", באתר ynet, 18 במאי 2017
  22. ^ שפירא, ע.,. "אתיקה עיתונאית בערוץ 2". בתוך: ר, לאל (עורכת) כינוס –שנה אחת –ערוץ 2-טלוויזיה מסחרית בישראל, תל אביב: למשכל- הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994, עמ' 79–82
  23. ^ ערן סויסה, נפסלו תוכניות בערוצים 2 ו-10, באתר ישראל היום, 31 ביולי 2012
  24. ^ 1 2 3 שרון ידין, ערוצי טלוויזיה: הערכת מודל האכיפה של הרשות השנייה, (רגולציה בישראל, מכון ון-ליר, ירושלים, 2019)
  25. ^ יהונתן ליס, זאב רווח וכוכבים נוספים ישדרו ברדיו החדש של יהודה ושומרון, באתר הארץ, 23 בפברואר 2010
  26. ^ נציב תלונות הציבור באתר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
  27. ^ כרמית ספיר ויץ, ‏מהאח הגדול ועד שפטל: עלייה במספר התלונות על תכני הטלוויזיה, באתר מעריב אונליין, 29 באוגוסט 2017
  28. ^ 1 2 דוד אברהם, דוח המבקר על הרשות השנייה: "השירות שקיבל הציבור נפגע באורח משמעותי", באתר nana10‏, 17 במאי 2011
  29. ^ יוסי דורפמן, רצח בחמש בערב: הרגולטור ישן והערוצים המסחריים סוחרים במוות, באתר לאטמה, 15 באוגוסט 2012
  30. ^ גורן, ד, השילוב בין "טלוויזיה מסחרית לבין פיקוח ציבורי". בתוך: ר, לאל (עורכת) כינוס –שנה אחת –ערוץ 2-טלוויזיה מסחרית בישראל, למשכל- הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994, עמ' 52–55
  31. ^ ר, לאל (עורכת), כינוס –שנה אחת –ערוץ 2-טלוויזיה מסחרית בישראל, למשכל- הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994
  32. ^ נחמן שי, "ערוץ 2-עד לכאן ומכאן". בתוך: ר, לאל (עורכת) כינוס –שנה אחת –ערוץ 2-טלוויזיה מסחרית בישראל, למשכל- הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994, עמ' 38–51
  33. ^ דוד תדמור, "דיון". בתוך: ר, לאל (עורכת) כינוס –שנה אחת –ערוץ 2-טלוויזיה מסחרית בישראל, למשכל- הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994, עמ' 82
  34. ^ בני בגין, "פאנל". בתוך: ר, לאל (עורכת) כינוס –שנה אחת –ערוץ 2-טלוויזיה מסחרית בישראל, למשכל- הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994, עמ' 131–134
  35. ^ נעמי חזן, "הפוליטיקאים והעשיה הפוליטית בעידן של תחרות תקשורתית ובחירות מקדימות". בתוך: ר, לאל (עורכת) כינוס –שנה אחת –ערוץ 2-טלוויזיה מסחרית בישראל, למשכל- הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994, עמ' 135–137


אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=הרשות_השנייה_לטלוויזיה_ולרדיו&oldid=39959563"