מסילת הברזל ברלין-בגדאד

מסילת הברזל ברלין-בגדאד (בטורקית: Bağdat Demiryolu; בגרמנית: Bagdadbahn; בצרפתית: Chemin de Fer Impérial Ottoman de Bagdad; בערבית: سكة حديد بغداد), הייתה תוכנית של האימפריה הגרמנית לסלילת מסילת ברזל מברלין לבגדאד דרך וינה, בלגרד, ניש, סופיה וקונסטנטינופול, במטרה להקל את חדירת ההשפעה הכלכלית והפוליטית הגרמנית ללב האימפריה העות'מאנית ולחבר בין לב אירופה (ואף נמל המבורג בים הצפוני) לבין המפרץ הפרסי ושדות הנפט שלו, תוך עקיפת תעלת סואץ (שהייתה בשליטה בריטית). התוכנית התחלקה לשימוש במסילה שהושלמה עוד בשלהי המאה ה-19 עד קונסטנטינופול ומסילה חדשה ("המסילה הטורקית") שתיסלל דרך אסיה הקטנה והמדבר הסורי עד בגדד. מיזם המסילה הטורקית החל ב-1903. ערב מלחמת העולם הראשונה הושלמו כ-640 ק"מ מתוך ה-1,600 המתוכננים ועד 1915 נסללו עוד כ-150 ק"מ. החלק האחרון של המסילה הונח בסוף שנות ה-30 והרכבת הראשונה נסעה בו רק ב-1940. המסילה קיימת עד ימינו ובחלקים שלה פועלת תנועת רכבת סדירה.

תוואי המסילה מקוניה לבגדאד (באדום בולט), מקונסטנטינופול לקוניה ומחלב למסילה החג'אזית (בארגמן דק)

המסילה כגורם לפרוץ מלחמת העולם הראשונה

המסילה נחשבת לאחד הגורמים למלחמת העולם הראשונה. המסילה, שהוקמה כמיזם כלכלי, הפכה למרכיב במדיניות הגרמנית שנודעה בשם "הדחף למזרח" (Drang Nach Osten) שבמסגרתו סיוע גרמני נרחב לאימפריה העות'מאנית בתחומי הכלכלה, הביטחון והתרבות על מנת לבסס בה השפעה גרמנית אזורית. ערב מלחמת העולם הראשונה תפסה בריטניה את המסילה, בעיקר את החיבור הישיר בין ברלין למפרץ הפרסי כ"אקדח המכוון לרקתה של הודו"^[1]. המסילה יכלה גם להוות גשר בין גרמניה לבין מושבותיה במזרח אפריקה הגרמנית ללא הבקרה הבריטית בתעלת סואץ. מבחינת גרמניה חייב שלום המסילה שתעבור בטריטוריות ידידותיות, כלומר שגם סרביה וגם בולגריה יהיו תחת שליטת כוחות ידידותיים לגרמניה (האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העות'מאנית, בהתאמה). הקשר בין גרמניה למרכז האימפריה העות'מאנית הצטייר בעיני האימפריה הרוסית כאיום על האינטרסים שלה באזור הים השחור והקווקז.

כך הפכה המסילה לאיום גרמני על מאזן הכוחות באזור המזרח התיכון והקווקז וחיזקה את ההסכמה המשולשת בין בריטניה, צרפת ורוסיה לבלימת ההתפשטות האימפריאליסטית הגרמנית הבלתי-מבוקרת. בנוסף, הפכה המסילה את סרביה לשטח בעל חשיבות אסטרטגית לגרמנים ולפיכך לא יכלה גרמניה להרשות חוסר-יציבות במדינה ודרבנה את אוסטרו-הונגריה לאכוף שקט באזור בכל מחיר.

רקע

זמן קצר לאחר שרכבת האוריינט אקספרס הסיעה את נוסעיה הראשונים דרך הבלקנים לקונסטנטינופול ב-1888, קיבל סינדיקט גרמני ממומן על ידי בנקאים גרמנים בראשות קבוצת דויטשה בנק, אישור ממנהיגי האימפריה העות'מאנית לסלול את מסילת ההמשך בתוואי קונסטנטינופול-אנקרה-קוניה. הקו הושלם ב-1896. ב-1899 הורחב הזיכיון לסלילת המשך המסילה דרך אדנה וחלב לבגדאד ומשם לבצרה שבמפרץ הפרסי ושדות הנפט של כרמאנשאה באיראן. מחלב תוכנן חיבור לקו המסילה החג'אזית. על סלילת המסילה התמודדו חברות מרוסיה, צרפת ובריטניה, אך ההצעה הגרמנית זכתה. חלק ממסע השתדלנות הגרמני כלל את מסע וילהלם השני לארץ ישראל והכתרתו כ"מגן האסלאם" על ידי הסולטאן עבדול חמיד השני^[2].

עד 1915

המסילה הונחה בקצב מהיר למדי של מייל ביום. עד סוף 1915 נסלל כל הקטע המסילתי החוצה את אסיה הקטנה עד למרגלות הרי הטאורוס כ-80 ק"מ מדיארבקיר. כן נסללו עד אז קטעי נציבין-חלב ותיכרית-כות ונותרו עוד 480 ק"מ לסלול על מנת לחבר את חלקי המסילה בשטחים ההרריים. הקשיים הטכנולוגיים וההנדסיים האובייקטיביים, יחד עם הצורך בהפניית משאבים לחזיתות המלחמה השונות והתפתחות המערכה במסופוטמיה באזור סלילת הקצה המזרחי של הקו חייבו את נטישת העבודות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה

אף על פי שחוזה ורסאי שלל מגרמניה כמדינה את הזכויות על המסילה, העביר הדויטשה בנק את החזקותיו לבנק בשווייץ ולפיכך התקיימה המשכיות כלכלית שאיפשרה את המשך העבודות. התמוטטות האימפריה העות'מאנית שינתה את מפת השליטה באזור. הצבא הבריטי סלל את הקו בגדד-בצרה. ממשלת המנדט הצרפתי על סוריה שלטה על חלקה המרכזי של המסילה. ב-1923 העניקו שלטונות טורקיה העצמאית חוזה לפיתוח ותחזוקת המסילה שבשטחם לחברה אמריקאית. ב-1930 הונח גשר על החידקל, שאיפשר סלילת כביש בין נציבין לכירכוכ. כך התאפשר לנוסעי הרכבת לעבור בין הערים בכביש באמצעות שירות אוטובוסים. עם קבלת עצמאותה ב-1936 השלימה עיראק את המסילה לכל אורכה.