מפלגת הלייבור של ניו זילנד
מפלגת הלייבור של ניו זילנד (באנגלית: New Zealand Labour Party, במאורית: Rōpū Reipa o Aotearoa) היא מפלגה סוציאל-דמוקרטית בניו זילנד ואחת משתי המפלגות הראשיות בפוליטיקה של ניו זילנד. המפלגה הוקמה ב-1916 ובכך היא המפלגה הפוליטית הוותיקה ביותר מבין המפלגות הפעילות כיום בניו זילנד.
 | |
| מדינה |
ניו זילנד  |
|---|---|
| מנהיגים | כריס היפקינס |
| תקופת הפעילות | 1916–הווה (כ־108 שנים) |
| אידאולוגיות | סוציאל-דמוקרטיה |
| מטה | בית פרייזר, ולינגטון |
| מיקום במפה הפוליטית | שמאל-מרכז |
| ארגונים בינלאומיים |
הברית הפרוגרסיבית |
| צבעים רשמיים | אדום |
| נציגויות בפרלמנטים | |
| הפרלמנט של ניו זילנד |
65 / 120 |
| https://www.labour.org.nz/ | |
  | |
בין השנים 1999 – 2008 כיהנה ממשלה מטעם הלייבור בראשותה של הלן קלארק שהייתה ראש ממשלת ניו זילנד ומנהיגת המפלגה. לאחר תבוסתה של המפלגה בבחירות הכלליות של 2008, הייתה הלייבור המפלגה השנייה במספר המושבים שלה בפרלמנט של ניו זילנד והיא היוותה את גרעין האופוזיציה.
לאחר הבחירות הכלליות של 2011 פרשו פיל גוף ואנט קינג מתפקידיהם כמנהיג המפלגה וכסגנית מנהיג המפלגה, בהתאמה וב-13 בדצמבר אותה שנה בחרה הסיעה הפרלמנטרית של המפלגה את דייוויד שירר ואת גרנט רוברטסון להחליף אותם. ב-22 באוגוסט 2013 הודיע שירר על התפטרותו וב-15 בספטמבר אותה שנה בחרה המפלגה את דייוויד קנליף כמנהיג המפלגה החדש.[1] ב-18 בנובמבר 2014 נבחר אנדרו ליטל כמנהיג המפלגה.[2], ב-1 באוגוסט 2017 הוא הוחלף בג'סינדה ארדרן, שב-26 באוקטובר אותה שנה נבחרה כראשת ממשלת ניו זילנד.
עקרונות המפלגה
עריכהעל פי חוקת המפלגה מ-2014, מפלגת הלייבור קיבלה על עצמה את עקרונות הדמוקרטיה הסוציאליסטית, כולל:[3]
- העם הוא מקור הסמכות הפוליטית הדמוקרטית.
- ניהול משאביה הטבעיים של ניו זילנד "לטובת הכלל, כולל לטובת הדורות הבאים".
- שוויון בזמינות לנושאים החברתיים, הכלכליים, התרבותיים, הפוליטיים והמשפטיים, ללא קשר למעמד כלכלי או חברתי.
- שיתוף פעולה בתחום הכלכלי עם הממשלה, מתוך כוונה להגדיל את חלוקה צודקת של העושר.
- זכויות אוניברסליות לכבוד עצמי וההזדמנות לעבוד.
- הזכות לעושר ולבעלות על רכוש, בכפוף לסייגים שהיחס לאנשים חשוב יותר מהרכוש ושמחויבותה של המדינה להבטיח חלוקה צודקת של העושר.
- הסכם ואיטנגי כמסמך היסוד להקמתה של ניו זילנד ויישומו במפלגה, בממשלה בחברה ובמשפחה.
- קידום השלום והצדק החברתי בכל רחבי העולם באמצעות שיתוף פעולה בינלאומי וכבוד הדדי.
- שוויון בזכויות האדם ללא קשר למוצא, מין, מצב משפחתי, העדפה מינית, זהות מגדרית, גיל, אמונה דתית, השקפה פוליטית או מוגבלות.
היסטוריה
עריכהמפלגת הלייבור של ניו זילנד נוסדה בולינגטון ב-7 ביולי 1916,[4] עם איחודן של קבוצות סוציאליסטיות שדגלו בקיום בחירות בשיטה היחסית ובהלאמת אמצעי הייצור. שורשי מפלגת הלייבור נעוצים בתנועת מעמד העובדים הבריטי ובהשפעה משמעותית של הרדיקליזם האוסטרלי ואירועים כמו שביתת הכורים בוואהי, שהתקיימה ב-1912. הלייבור היא המפלגה הפוליטית הוותיקה ביותר הקיימת היום בניו זילנד. למרות שנוסדה בוולינגטון, נחשבת לעיתים העיירה בלקבול שבחוף המערבי כמקום לידתה של המפלגה, שם הוקם אחד הארגונים הפוליטיים הראשיים שהיו חלק ממפלגת הלייבור.
ההקמה
עריכהמפלגת הלייבור הייתה מיזוג של מספר גופים שקדמו לה, שהראשון מביניהם נוסד ב-1901. תהליך מיזוגם של גופים אלה למפלגה אחת היה קשה והמתחים בין הגופים הללו היו קשים.
בתחילת המאה העשרים, האגף הרדיקלי של המעמד העובדים בניו זילנד יוצג על ידי המפלגה הסוציאליסטית שהוקמה ב-1901. תומכי השמאל המתון יותר נמנו בעיקר על אוהדי המפלגה הליברלית. ב-1905, הקימו פוליטיקאים ממעמד העובדים, שלא היו שבעי רצון מהגישה הליברלית, את ליגת הלייבור הפוליטית העצמאית (Independent Political Labour League), שהצליחה להכניס נציג אחד מטעמה לפרלמנט בבחירות של 1908. בעקבות זאת נוצר הקו הבסיסי המפריד באגף השמאלי בפוליטיקה הניו זילנדית: הסוציאליסטים נטו להיות מהפכנים ומיליטנטים בעוד שהמתונים יותר התמקדו ברפורמות פרוגרסיביות.
ב-1910 השיקה הליגה את עצמה מחדש כמפלגת הלייבור, שנבדלת ממפלגת הלייבור של היום. עד מהרה החליטו מנהיגי הארגון החדש שנדרש מאמץ נוסף לקדם את שיתוף הפעולה במחנה השמאל וכינסו "ועידת אחדות". הסוציאליסטים סירבו להשתתף בוועידה, אך כמה פעילי לייבור עצמאיים הסכימו ומפלגת הלייבור המאוחדת (United Labour Party) באה לעולם.
זמן קצר לאחר מכן נחלה תנועת הלייבור מפלה במסגרת שביתת הכורים שקודמה על ידי רדיקלים באיגודים המקצועיים. התנועה התפצלה בין התומכים והמתנגדים לגישה הרדיקלית ובסופו של דבר, דיכאה ממשלתו השמרנית של ויליאם מאסי את השביתה בכוח הזרוע. לאחר השביתה, הייתה תחושה שיש צורך לשים קץ לפילוגים בתנועת העובדים ולמסד חזית מאוחדת. ועידת איחוד שנייה כונסה ובפעם הזאת נכחו בה הסוציאליסטים. הגוף הפוליטי שהתאחד כתוצאה מכך נקרא המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (Social Democratic Party).
לא כל חברי מפלגת הלייבור המאוחדת הסכימו להקמתו של הגוף החדש וכמה מהם המשיכו לפעול באופן עצמאי. בהדרגה, החלו להיטשטש ההבדלים בין המפלגה הסוציאל-דמוקרטית לבין שרידי מפלגת הלייבור המאוחדת וב-1916 התכנסה וועידה נוספת. הפעם הסכימו כל הפלגים בתנועת העובדים להתאחד והקימו את מפלגת הלייבור של ניו זילנד הקיימת עד היום.
שנים ראשונות
עריכהכבר עם הקמתה, החלה מפלגת הלייבור להיות מעורבת בוויכוח המר על סוגיית גיוס החובה, שצצה בימי מלחמת העולם הראשונה. הלייבור התנגדה בתקיפות לגיוס החובה וכמה ממנהיגיה נכלאו והורחקו מהפרלמנט על עמדתם נגד המלחמה: פיטר פרייזר, הארי הולנד, בוב סמפל ופדי ווב. אובדן המנהיגות היווה איום רציני על יציבותה של המפלגה, אך היא שרדה את התקופה הקשה. פרייזר סמפל וווב תמכו בגיוס חובה במלחמת העולם השנייה.
בבחירות הכלליות של 1919, שהיו המבחן הרציני הראשון של הלייבור כמפלגה מאוחדת, היא זכתה בשמונה מושבים בפרלמנט, בהשוואה ל-47 המושבים שזכתה בבחירות אלו המפלגה הרפורמיסטית שהייתה בשלטון ו-21 המושבים של המפלגה הליברלית. למרות שהלייבור התפצלה לקבוצות מיליטנטיות נוספות, שהקימו מפלגות סוציאליסטיות שונות, היא ייצגה את מה שנחשב אז כקו המדיני הרדיקלי סוציאליסטי. מדיניות הקרקעות של הלייבור הייתה מנוגדת לגישה של החכרת הקרקעות על ידי המדינה. מדיניות זו לא זכתה לאהדה בקרב ציבור הבוחרים ועד מהרה נסוגה ממנה הלייבור, יחד עם עוד גישות רדיקליות במהלך שנות העשרים.[5]
.jpg)
.jpg)
בבחירות הכלליות של 1922 גדל כוחה של הלייבור ביותר מפי שניים במספר המושבים שלה בפרלמנט והיא זכתה ב-17 מושבים. בבחירות של 1925 ירד מעט כוחה, אך היא התנחמה בכך שהיא תפסה את מקומה של המפלגה הליברלית כמפלגה השנייה בגודלה. ביוני 1926 נבחר הארי הולנד להיות מנהיג האופוזיציה. לאחר הבחירות של 1928 מצאה מפלגת הלייבור את עצמה בעמדת יתרון. הן המפלגה הרפורמיסטית והן המפלגה המאוחדת (גלגולה של המפלגה הליברלית) זכו ב-27 מושבים בפרלמנט כל אחת ואף אחת מהן לא הייתה מסוגלת להרכיב ממשלה ללא תמיכת הלייבור. הלייבור בחרה לתמוך במפלגה המאוחדת, שהייתה הכי קרובה אליה בהשקפותיה. מהלך זה שם קץ לחמש תקופות כהונה של ממשלות מטעם המפלגה הרפורמיסטית.
הקשיים של השפל הגדול הגדילו את התמיכה הציבורית בלייבור, אך גם גרמו למתחים בין הלייבור לבין המפלגה המאוחדת. ב-1931, נקטה המפלגה המאוחדת במספר צעדים שמבחינת הלייבור פגעו במעמד העובדים וההסכם בין שתי המפלגות קרס. בעקבות זאת הקימה המפלגה המאוחדת קואליציה עם המפלגה הרפורמיסטית, והלייבור הלכה לאופוזיציה. הקואליציה שמרה על כוחה בבחירות של 1931, אך בהדרגה חדל הציבור להיות שבע רצון מכישלונה של הקואליציה לפתור את בעיותיה הכלכליות של ניו זילנד. בבחירות של 1935 נחלה הלייבור ניצחון סוחף והיא זכתה ב-53 מושבים בפרלמנט מול 19 של הקואליציה.
ממשלת הלייבור הראשונה
עריכהב-6 בדצמבר 1935 נבחר מנהיג המפלגה, מייקל ג'וזף סאבג', להיות ראש ממשלת הלייבור הראשונה. עד מהרה החלה הממשלה החדשה ליישם שורה של רפורמות משמעותיות, כולל ארגון מחדש של מערכת הרווחה ויצירתה של מערכת השיכון הממשלתית. הלייבור גם יצרה שיתוף פעולה עם תנועת ה"ראטנה" (Rātana) המאורית. סאבג' עצמו זכה לאהדה ציבורית משמעותית בשורות מעמד העובדים ודיוקנו היה תלוי על קירות של בתים רבים ברחבי ניו זילנד.
בינתיים, תקפה האופוזיציה את הלייבור על צעדי המדיניות היותר שמאליים שלה והאשימה אותה בחתירה תחת יסודות היוזמה החופשית והעבודה הקשה. שנה לאחר ניצחונה של הלייבור בבחירות, לקחו המפלגה הרפורמיסטית והמפלגה המאוחדת את שיתוף הפעולה ביניהן צעד אחד קדימה והסכימו להתמזג. המפלגה החדשה נקראה המפלגה הלאומית של ניו זילנד, יריבתה העיקרית של מפלגת הלייבור עד היום.
מפלגת הלייבור נאלצה גם להתמודד עם אופוזיציה פנימית. בעוד שהמפלגה הוגדרה כסוציאליסטית בעת ייסודה, היא נסוגה בהדרגה מגישתה הרדיקלית. מותו של מנהיג המפלגה הראשון, הארי הולנד, היה נקודת מפנה בתולדותיה. חוגים מסוימים במפלגה התרעמו על השינוי בגישתה של המפלגה, שהמרכזי מביניהם היה ג'ון א. לי. כוחו של לי, שדעותיו היו תערובת של סוציאליזם ושל תאוריית האשראי החברתי, עלה כאחד המבקרים הקולניים ביותר של הנהגת המפלגה, שאותה הוא האשים בהתנהגות רודנית ובבגידה בציבור הבוחרים שלה. לאחר ויכוח מר וממושך, הורחק לי משורות הלייבור והקים מפלגה משל עצמו, "מפלגת הלייבור הדמוקרטית" (Democratic Labour Party).
ב-1940, הלך סאבג' לעולמו לאחר מאבק במחלה קשה ובמקומו נבחר כמנהיג המפלגה פיטר פרייזר, שהיה ראש הממשלה שתקופת כהונתו הייתה הארוכה ביותר מבין ראשי הממשלה מטעם הלייבור. פרייזר ייזכר בניו זילנד כמי שהנהיג אותה במשך רוב שנות מלחמת העולם השנייה. יחד עם זאת, בעידן שלאחר מהמלחמה, בעיות מחסור וסכסוכי עבודה שהלכו והחמירו, עלו ללייבור בירידת הפופולריות שלה והמפלגה הלאומית, בהנהגתו של סידני הולנד, הצליחה להביס את הלייבור בבחירות של 1949.
זמן קצר לאחר הבחירות מת פרייזר ובמקומו נבחר וולטר נאש, שהיה שר האוצר שתקופת הכהונה שלו הייתה הארוכה ביותר בתולדות ניו זילנד. בחירתו של נאש התרחשה זמן קצר לפני חזרתה של הלייבור לשלטון, אך נאש היה חסר את הכריזמה של קודמיו והמפלגה הלאומית ניצלה את התוהו ובהו שהיה בתחום יחסי העבודה, בעיקר שביתת עובדי הנמלים של 1951 כדי לזכות בתמיכה. בכל אופן, בבחירות הכלליות של 1957 זכתה הלייבור בניצחון דחוק ושבה לשלטון.
ממשלת הלייבור השנייה
עריכהנאש, השלישי מבין ראשי ממשלת הלייבור, נכנס לתפקידו ב-1957. עם כניסתו לתפקיד, הוא החליט על צורך בטיפול דרסטי במאזן התשלומים. החלטה זו הובילה להגשתו של מה שנודע בכינוי "התקציב השחור" על ידי שר האוצר החדש, ארנולד נורדמאיר. במסגרת תקציב זה הועלו מיסים, בעיקר על אלכוהול וסיגריות והוא היה מאוד לא פופולרי. מקובל לחשוב שתקציב זה היה תחילת הדרך לתבוסת הלייבור בבחירות של 1960, שבהן זכתה המפלגה הלאומית לניצחון גדול.
ב-1963, נאש, שכבר היה זקן וחולה, פרש ממנהיגות המפלגה והוחלף בנורדמאיר, אך הכתם של "התקציב השחור" גרם לכך שנורדמאיר לא הצליח לרענן את התמיכה הציבורית בלייבור. ב-1965 נבחר להנהיג את המפלגה נורמן קירק הצעיר, שרבים האמינו שהוא יוכל להפיח רוח חיים במפלגה. בשתי מערכות הבחירות הבאות נוצחה הלייבור, אך ב-1972 היא נחלה ניצחון משמעותי.
ממשלת הלייבור השלישית
עריכהקירק הוכיח את עצמו כראש ממשלה אנרגטי ונקט במספר צעדי מדיניות חדשים. בלטה במיוחד מדיניות החוץ שלו, שבמסגרתה הוא מתח ביקורת קשה על הניסויים הגרעיניים ועל משטר האפרטהייד של ממשלת דרום אפריקה. ב-1974 מת קירק לאחר מאבק במחלה קשה ובמקומו נבחר ביל רולינג שלא ניחן באותה כריזמה כמו קירק. בבחירות של 1975 הובסה הלייבור שוב על ידי המפלגה הלאומית בהנהגתו של רוברט מולדון.
במשך כמה שנים לאחר מכן המשיך רולינג לכהן כמנהיג הלייבור. בבחירות של 1978 ו-1981 זכתה הלייבור במספר קולות גבוה יותר מזו של המפלגה הלאומית, אך לא הצליחה לעבור אותה במספר המושבים בפרלמנט. רולינג עצמו זכה להשוואה לא מחמיאה מול סגנונו האגרסיבי של מולדון ולא הצליח להתמודד מולו. בסופו של דבר הוא הוחלף בדייוויד לאני, שנראה היה שהוא מסוגל להתמודד בצורה מוצלחת יותר עם מתקפותיו של מולדון. בבחירות של 1984 נחלה הלייבור ניצחון נוסף והקימה ממשלה חדשה.
ממשלת הלייבור הרביעית
עריכהעם הקמתה של ממשלת הלייבור הרביעית בראשותו של דייוויד לאני, נחשף דבר קיומו של משבר פיננסי שהוסתר על ידי ממשלת המפלגה הלאומית היוצאת. החוב הממשלתי הרקיע שחקים, בעיקר עקב עלות ההלוואות שנלקחו כדי לשמור על שער חליפין קבוע. כאשר התבררו תוצאות הבחירות, ביקש לאני ממולדון, שבפועל היה עדיין ראש הממשלה עד להרכבת הממשלה החדשה, לפחת את שער הדולר הניו זילנדי. מולדון סירב לעשות כן, ובכך גרם למשבר חוקתי, שבין השאר זירז את יצירתם של כמה מהשינויים בחוק החוקה של 1986 (Constitution Act 1986).
לכל אורך הקדנציה הראשונה של ממשלת הלייבור הרביעית, נותר הקבינט מאוחד מאחורי הרפורמות הכלכליות הרדיקליות שהופעלו. ב-1987 ניצחה הלייבור בפעם האחרונה בבחירות בשיטה הרובנית (שיטת הבחירות הנוכחית, השיטה היחסית המעורבת, הונהגה בניו זילנד רק ב-1996). רק בקדנציה השנייה של ממשלת הלייבור הרביעית, שבה גדל הרוב של הלייבור בפרלמנט, בעיקר הודות למדיניות האנטי-גרעינית שלה, החלו להתגלע מחלוקות פנימיות משמעותיות בנוגע למדיניות הכלכלית של הממשלה. שר האוצר, רוג'ר דאגלס, היה תומך נלהב של כלכלת השוק ודחף ליישומן של רפורמות גורפות (שכונו על שמו "רוג'רנומיקס" – Rogernomics) בכלכלה ובמערכת המיסוי. אחרים במפלגה ראו במדיניות זו בגידה בשורשיה השמאליים של מפלגת הלייבור. בין שאר הגורמים שמתחו ביקורת על המפלגה הייתה מועצת האיגודים המקצועיים.
ההתנגדות למדיניותו של דאגלס המשיכה להיות חזקה ובסופו של דבר, פרש חבר הפרלמנט ג'ים אנדרטון מהלייבור והקים את "מפלגת הלייבור החדשה" (NewLabour Party), שלאחר מכן הייתה לאחד המרכיבים של מפלגת "הברית" (Alliance) השמאלית. לאני אילץ את דאגלס להתפטר וזמן קצר לאחר מכן התפטר בעצמו והוחלף בג'פרי פאלמר.
פאלמר לא היה מסוגל להתמודד עם חוסר שביעות הרצון בקרב תומכיה המסורתיים של הלייבור וכמה חודשים לפני בחירות 1900 הוא הוחלף במייק מור. בבחירות אלה נחלה הלייבור את התבוסה הגדולה ביותר שלה מאז 1935.
בין יוזמות החקיקה שהעבירה ממשלת הלייבור הרביעית היו: החוק לתיקון הסכם ואיטנגי, חוק החוקה, חוק להתרת יחסים הומוסקסואלים, חוק ההגירה (ביחוד לבעלי מקצועות), חוק להכרה בשפה המאורית כשפה רשמית, חוק התאגידים הממשלתיים, חוק המגזר הפרטי, חוק לשקיפות בהוצאה הציבורית, חוק הרזרב בנק וחוק מגילת הזכויות. בנוסף מיסדה ממשלת הלייבור את שיטת הבחירות החדשה והכריזה על ניו זילנד כאזור חופשי מגרעין.
מור הוחלף בסופו של דבר בהלן קלארק שהנהיגה את המפלגה באופוזיציה מול ממשלת המפלגה הלאומית בראשותו של ג'ים בולגר. במהלך תקופת ישיבתה באופוזיציה, נקטה מפלגת הלייבור בצעדים להתנערות ממדיניות ה"רוג'רנומיקס", למרות שהיא עדיין לא חזרה למעמדה האיתן באגף השמאלי של המפה הפוליטית של ניו זילנד (כיום היא מגדירה את עצמה כמפלגת "שמאל-מרכז" יותר מאשר מפלגת "שמאל"). בבחירות שהתקיימו ב-1996, שהיו הראשונות שהתנהלו על פי השיטה היחסית המעורבת החדשה, עלה כוחה של מפלגת "ניו זילנד תחילה" (New Zealand First) כלשון מאזניים ורבים האמינו שהלייבור תשוב לשלטון, אך מפלגת "ניו זילנד תחילה" העניקה את תמיכתה למפלגה הלאומית. קואליציה זו הייתה בלתי יציבה ובסופו של דבר קרסה והותירה את המפלגה הלאומית לעמוד בראש ממשלת מיעוט. בבחירות של 1999 שבה הלייבור לממשלה.
ממשלת הלייבור החמישית
עריכה
לאחר הבחירות הכלליות של 1999 הוקמה קואליציה בראשות הלייבור ובשותפות עם מפלגת "הברית", כשהלן קלארק עומדת בראשותה. ממשלה זו, בעודה מיישמת מספר רפורמות, לא הייתה מהפכנית במיוחד בהשוואה לממשלות לייבור קודמות והצליחה לשמור על רמה גבוהה של אהדה ציבורית. יחד עם זאת, ירד כוחה של מפלגת "הברית" והיא התפלגה. מסיבה זו הכריזה קלארק על עריכתן של בחירות מוקדמות ב-2002 שבהם הצליחה הלייבור לזכות בניצחון קל.
בראשית 2004 ספגה מפלגת הלייבור מתקפות על רקע מדיניותה בנוגע למחלוקת על חופי הים של ניו זילנד. נוצרו מתחים פנימיים קשים במפלגה, שכתוצאה מהם פרשה השרה הזוטרה טריאנה טוריה והקימה את המפלגה המאורית.
לאחר הבחירות של 2005 הקימה קלארק קואליציה עם המפלגה הפרוגרסיבית (אחד מהפלגים של מפלגת הברית) בנוסף לתמיכה מחוץ לקואליציה של מפלגת המרכז "העתיד המאוחד" (United Future) ושל מפלגת "ניו זילנד תחילה", ובתמורה קיבלו מנהיגי מפלגות אלה תפקידי שרים זוטרים מחוץ לקבינט. הסכם תמיכה מוגבל נחתם גם עם מפלגת הירוקים. בבחירות 2008 נחלה הלייבור תבוסה על ידי המפלגה הלאומית.
בעקבות ההפסד למפלגה הלאומית בבחירות של נובמבר 2008 פינתה הלן קלארק את מקומה כמנהיגת המפלגה.[6] היא הוחלפה בפיל גוף שכיהן בתפקיד עד 2011.[7] בתקופה זו בה ישבה הלייבור באופוזיציה הייתה בה תחלופה של ארבעה מנהיגים וזאת בין השאר בשל שינויים בהלכי הרוח בתקשורת ובציבור. גוף הנהיג את מפלגת הלייבור לתבוסה שנייה בבחירות ב-2011 והוחלף בדייוויד שירר שהנהיג את המפלגה עד 2013.[8] שירר התפטר לאחר שאיבד את אמון ועידת המפלגה. דייוויד קנליף נבחר בבחירות למנהיגות המפלגה ב-2013.[9] הוא לא התחבב על ידי גורמים מסוימים בוועידת המפלגה אך זכה לתמיכה חזקה מחברי המפלגה. בהתמודדות על מנהיגות המפלגה הוא סומן כעדיפות ראשונה על ידי שליש בלבד מחברי הפרלמנט של המפלגה.[10] בעקבות הפסד נוסף בבחירות ב-2014 התפטר קנליף. והוחלף באנדרו ליטל. ליטל התפטר ב-2017 בעקבות סקר דעת קהל שהראה שהמפלגה שוקעת לשפל חסר תקדים.[11] במקומו נבחרה ג'סינדה ארדרן כמנהיגת המפלגה החדשה.[11][12]
עם תחילת כהונתה של ארדרן כמנהיגת המפלגה עלה מחדש כוחה של הלייבור בסקרי דעת הקהל. בסוף אוגוסט אותה שנה עלתה התמיכה בהם ב-43%, בהשוואה ל-24% בתקופת מנהיגותו של ליטל, הישג שהמפלגה לא זכתה לו מזה כעשור.[13]
ממשלת הלייבור השישית
עריכה
בבחירות הכלליות של 2017 זכתה הלייבור ב-36.6% מהקולות והגדילה את מספר מושביה בבית הנבחרים ל-46 מושבים ובכך הייתה למפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט.[14]
ב-19 באוקטובר אותה שנה הכריז מנהיג מפלגת "ניו זילנד תחילה", וינסטון פיטרס שמפלגתו תצטרף לממשלת קואליציה עם הלייבור,[15] בציינו ששינויי נסיבות בכלכלה הארצית והבינלאומית הם הסיבה להחלטתו,[16] זאת לצד אמונתו שממשלת הלייבור היא המתאימה ביותר לנהל את רווחתה הכלכלית והחברתית של ניו זילנד באווירה העולמית שעוברת שינויים מהירים ודרמטיים.[17] הקמתה של קואליציה זו, בשילוב עם תמיכה מבחוץ של מפלגת הירוקים,[18] הובילה לשובה של הלייבור לממשלה בפעם הראשונה מאז 2008. ארדרן נבחרה כראשת הממשלה כשפיטרס מונה כסגנה.[19]
ממשלת הלייבור השישית התחייבה לחסל את העוני בקרב ילדים, לאפשר השכלה גבוהה בחינם, להפחית את ההגירה ב-20,000 עד 30,000, להפוך את ההפלות לחוקיות, ולהפוך את כל הנהרות כראויים לשחייה תוך עשר שנים.[17]
מפלגת הלייבור שבהנהגת ראש הממשלה המכהנת ג'סינדה ארדרן ניצחה בהבחירות הכלליות ב-17 באוקטובר 2020. היא זכתה ב-65 מושבים מתוך 120 מושבי הפרלמנט, רוב מוחלט. לאחר הבחירות הרכיב הלייבור את הממשלה, שבה נכללו גם שני שרים ממפלגת הירוקים.
ב-19 בינואר 2023, הודיעה ארדרן על התפטרותה כמנהיגת המפלגה ולפיכך כראש ממשלה. בבחירות למנהיגות שהתקבלו כריס היפקינס היה המועמד היחיד ואושר כמנהיג הלייבור החדש ב-22 בינואר. לאחר הבחירות ב-14 באוקטובר 2023, הלייבור איבד את השלטון, כאשר המפלגה הלאומית השיגה רוב המאפשר להקים ממשלה.
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של מפלגת הלייבור של ניו זילנד- מפלגת הלייבור של ניו זילנד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מפלגת הלייבור של ניו זילנד, ברשת החברתית פייסבוק
מפלגת הלייבור של ניו זילנד, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
מפלגת הלייבור של ניו זילנד, ברשת החברתית אינסטגרם
מפלגת הלייבור של ניו זילנד, סרטונים בערוץ היוטיוב
הערות שוליים
עריכה- ^ Cunliffe wins Labour leadership". Stuff.co.nz. 15 September 2013. Retrieved 15 September 2013.
- ^ "Little wins Labour leadership". Stuff.co.nz. 18 November 2014. Retrieved 18 November 2014.
- ^ Labour: Constitution and Rules" (PDF). NZ Labour Party. 2014. p. 4. Retrieved 2014-06-11.
- ^ Today in History". New Zealand Ministry for Culture and Heritage. Retrieved 19 September 2008.
- ^ McLintock, A. H., ed. (22 April 2009) (First published in 1966). "Labour Party". An Encyclopaedia of New Zealand. Ministry for Culture and Heritage / Te Manatū Taonga. Retrieved 1 February 2014.
- ^ "Clark stands down after Key wins NZ election". The New Zealand Herald. 9 November 2008.
- ^ "Goff resignation sparks leader race". The New Zealand Herald. 29 November 2011.
- ^ Tracy Watkins, David Shearer quits as Labour leader, Stuff.co.nz. 22 August 2013.
- ^ "Cunliffe wins Labour leadership". Stuff.co.nz. 15 September 2013.
- ^ Solutions, EIU Digital (17 September 2013). "New Labour leader chosen". country.eiu.com.
- ^ 1 2 Watkins, Tracy (1 August 2017). "Jacinda Ardern new Labour leader as Andrew Little quits". Stuff.co.nz.
- ^ Graham, Charlotte (31 July 2017). "Jacinda Ardern Takes Over New Zealand Opposition as Election Looms". The New York Times.
- ^ "Little asked Ardern to lead six days before he resigned". The New Zealand Herald. 14 September 2017.
- ^ 2017 General Election - Official Result". New Zealand Electoral Commission.
- ^ "Labour finally retake power after Winston Peters gives Jacinda Ardern his support". Stuff.co.nz. 19 October 2017.
- ^ "Winston Peters on why he chose a Labour-led government". New Zealand Herald.
- ^ 1 2 Roy, Eleanor Ainge. "Jacinda Ardern to be New Zealand's next PM after Labour coalition deal". The Guardian.
- ^ "Green Party ratifies confidence and supply deal with Labour". New Zealand Herald. 19 October 2017.
- ^ Young, Audrey (23 October 2017). "Winston Peters to become Deputy Prime Minister, Foreign Minister". New Zealand Herald.